מורשת יהדות מרוקו

• טווא! (אתה), הראה עליו הקצין בשוטו, יהודי בן כלבים! תצדיע לי! נזכר עמור בבדיחה על אותו יהודי שהיה בעל ראייה חלשה וכשראה את המושל רכוב על סוסו, הצדיע לו בשתי ידיו, עצר המושל בסוסו ושאל את היהודי:
• למה אתה מצדיע לי בשתי ידיך?
• יא סידי(אדוני) אחת בשבילך ואחת בשביל הסוס שלך, ענה היהודי. ללמדך עד כמה מוראו של המושל רב היה על הבריות. כששאלו לו לאותו יהודי את פשר הדבר, ענה במשיכת כתפיים רבת־משמעות כרומז שיש דברים בגו. דרש לפניהם על דברי יהודה בפרשת ״ויגש״, שם נאמר: ״בי אדוני אל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה״. פירשו חז״ל, שזוהי השוואה לגנאי. ללמדך שאין המושל שווה יותר מסוסו ולכן יד אחת בשבילו ויד שנייה בשביל סוסו.
• אלא שהמושל, בגאוותו כי רבה, חשב זאת למחמאה גדולה והפיץ את הסיפור בין ידידיו, שצחקו בפה מלא על ״טמטומו״ של היהודי ״הטיפש״. בין כך ובין כך, עומד הגיבור שלנו עמוד, שיהודי גאה וזקוף קומה היה, ואומר שגם לסוסו אין המושל שווה ולכן גם להצדעה אחת אינו ראוי. המשיך להסתכל בפנים זועפים במושל העריץ, אשר מעלליו כשונא־ישראל מובהק הלכו לפניו, ואמר לו:
• ראשית, נאצי ארור שכמוך! המלחמה נגמרה ושכחת כנראה שהמרשל פטן שלך ירד מזלו, כן יפול מזלך. משטר וישי התמוטט ואתה מתנהג כאילו שום דבר לא נשתנה! בא הסוף לשונאי־ישראל כמוך. גיבור גדול אתה על סוסך! פשוט מעילך ובוא הנה ונראה איזה מין גבר אתה י בן כלבים! שמע המושל ונשא בשרו בשיניו, כי ידע שימיו ספורים בתפקידו כדברי עמור ובכל זאת, רצה ללמד חצוף זה לקח ולהשפיל אותו. הניף את שוטו להצליף בו עוד פעם אבל עמור הקדימו והחזיק בקצה השוט ולא נתן להצליף בו. רגז המושל עוד יותר ודמו בער בו. קרא לגומים שנזדמנו למקום לבוא לעזרתו. הגומים רצו לעבר עמור להתנפל עליו. ראה עמור במה דברים אמורים ולאן הדברים מוליכים, התחמם גם הוא והתנגד בכוח לתפיסתו בידיהם. התחיל מכה בגומים ומפילם במהלומותיו, מחרף ומגדף את האנטישמים ומשרתיהם בערבית ובצרפתית. אחר כך פנה לגומים ואיים עליהם:
• ווללאה יא וולאד לחראם (באלוהים, בני הטומאה) אני אתפוס אתכם אחד אחד ותשלמו ביוקר על זה, מנוולים מלאי כינים!

הגומים נרתעו, אבל לא ויתרו על ההזדמנות שבאה לידם. הוציאו את אלותיהם והתחילו מאיימים בהן על עמור.

• דרבו פלכאפר! (הכו בכופר), אמרו זה לזה.

בינתיים התחילו להתאסף סביבם היהודים שהיו מטיילים בבאב־אלמקאם בהמוניהם, כשראו שעמור מוקף גומים רבים התחילו לרטון בקול רם על הגומים. הם לא הופתעו עוד ממעשיו של עמור שהיה עז נפש וגיבור, אבל עכשיו עמד מוקף ככבשה בין זאבים. הגומי הראשון שהתקרב לעמור, קיבל ממנו מכה הגונה ששלחה אותו, מתגלגל על גבו. עמור פנה ליהודים שהתאספו סביבם ואמר להם:

• הכו בממזרים! אל תפחדו!

שנאה גדולה הייתה בין הגומים ובין היהודים והם לא החמיצו כל הזדמנות להרביץ ולהתכתש, בכל מקום שבו נפגשו. אם גומי נכנס למללאח והעז לשלוח ידו ביהודי, היה יוצא משם גל עצמות ואם גומי פגש ביהודי מחוץ למללאח, היה נוקם בו את נקמתו. וכך הלכו הדברים. עכשיו, שראו הגומים שהיהודים המתאספים הולכים ורבים, הריחו בחושם שתגרה מסוכנת ממשמשת ובאה. תגרה — שיד היהודים תהיה בה על העליונה. גם עינו החדה של המושל הבחינה מיד שהיהודים מסביב החלו לחרוץ לשון ולקמץ אגרוף. הרגיש שהזעם יתן עוד מעט אותותיו במעשים ורצה לדכא אותו בטרם יפרוץ. תקע את דרבנותיו בבטן הסוס. הלה, שנתבהל, דהר כנשוך נחש והמושל התחיל להצליף בשוטו באנשים ולפזר את המעגל שהלך ונתהדק סביבם. הגומים הרפו מעמור שהתחיל לצעוק:

• אל תתפזרו! אל תפחדו! הרביצו בממזרים!…

הגומים, שראו את המושל בשעת מעשה, הלכו בשאלותיהם לפניהם והחלו צועקים:

• יאללאה! אוכרו יא בנין לכלאב! (אחורה בני כלבים).

הלך המעגל והתרחב ושורותיו נתדלדלו ונבעו בהן פרצות. האנשים החלו לרוץ ולצווח והתפזרו בבהלה. רצו ודחפו זה את זה, מי שנפל לא יכול לקום מלחץ האנשים שזרמו לכיוון המללאח. צווחת הנשים עלתה על זו של הגברים ובבאב־אלמקאם תאניה ואניה. המושל נתן פקודותיו ונסתלק והגומים נפנו עכשיו אל עמור שעמד כיתום ביניהם ונפשו עכורה עליו בשל המחזה שהתחולל לפניו. הלך ללא התנגדות לכיוון לקסלא, כשהם מזרזים אותו בקצה אלותיהם. אבל הוא כבר לא שם לב אליהם. התחילו הגומים לצעוק עליו ולשאול אותו בהלצה:

• איפה גבורתך, יא עמור? ומקניט אותו שני:
• רק אל תרגיז אותו, יא חמד, הוא עוד עלול לשרוף אותנו בהבל פיו! כולם פרצו בצחוק. תוך כדי דיבור דחפו אותו באלותיהם פעם בעורפו ופעם בגבו ושמרו על מרחק מה ממנו, כי בלבם פחדו ממנו. נזכר עמור באותו יהודי רוכל שהלך בלמדינה של פאס. נטפל אליו ערבי קל דעת מהמון העם והתחיל להציק לו בלעג:
• יא כלב!

שומע היהודי את חרפתו ואינו עונה. חזר הערבי לאחר זמן ופירש את דבריו, שמא לא הבין היהודי:

• יא ליהודי לכלב!

הולך היהודי ומשים עצמו כאילו אינו שומע וכאילו לא אליו מופנים הדברים. המשיך הערבי ואמר:

• יא וולד לקחבא! (בן זונה).

אין תשובה. לבסוף כעס הערבי ודחף את היהודי בגבו והיהודי עושה עצמו כאילו לא הרגיש כלום. יצא הערבי מכליו ואמר:

• תענה יא ממזר!

והיהודי אינו עונה. החל הערבי לרקוע ברגליו ולצעוק:

זה לא בן־אדם! זה גלגול אללה יצילנו! התחיל לצעוק כמשוגע ולאמר:

—        אני הוא הממזר! אני הוא הכלב! אם גם יהודי ארור לא עונה לי! ראה היהודי לאן הדברים מוליכים, אסף את רגליו ורץ מהמקום כל עוד נפשו בו לפני שיתפסוהו הערבים, שהתחילו להתקהל סביבו, ויעשו בו שפטים. כאמור, נזכר עמור באותו מעשה והיה מהלך מוקף גומים ומתנכר לקיומם, כאילו אינם שם. בהתחלה מילאו הגומים פיהם צחוק והתחרו זה בזה מי יקניט את עמור יותר. היו מקפצים כקופים סביבו ועושים צחוק ממנו, אלא שעד מהרה עייפו וחוסר תגובתו של עמור הוציא אותם מכליהם. המשיכו לכרכר סביבו ולדוחפו בקצה אלותיהם, רק משום שלא רצו להודות בכשלונם.

—        יא בלכאפר לאכור מאסי וסאכת! (בן הכופר הולך ושותק), אמר אחד.

—        ווללאהי אילא לחם דלחמאר ענדו! (באלוהים, עור חמור לו), אמר השני.

עמור רק הסתכל עליהם במבט חד ומלא בוז כאומר להם: עוד תשלמו על מעשיכם, אחד אחד. המכות והדחיפות לא הכאיבו לו ולא פגעו בכבודו כלל והוא המשיך ללכת בזקיפות קומה. התמזל מזלו והדרך ללקסלא, שנמצאת בבאב־אלמקאם לא הייתה רחוקה. לא יצאה שעה קלה והשמועה על מאסרו הגיעה להוריו, הלכו לבקש את התערבותו של שכנם וידידם סי עבדאללה והלה הלך מיד לראות את הפחה של העיר – ידידו. עמור שוחרר עוד באותו ערב.

שערי ספרוּ – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988–עמור, ההגנה של היהודים ואהבת ארץ ישראל
עמוד 92

1540 ־ 1681: גישת הפתיחות של המגורשים לקבל גם מנהגים מקומיים? ר׳ שמואל אבן דנאן וההנהגה הרוחנית במוקד החברה היהודית

עם סיום המאבק על השחיטה מתרבות הידיעות על אופי היחסים שבין המגורשים לבין המקומיים בפאס, ולבד מזה שלמגורשים ושלתושבים חיו נגידים נפרדים, סימן לפירוד מסויים בהנהגת הקהילה דומה שבהנהגה גוברת ידם של המגורשים. הגישה המעשית שאפיינה את מגורשי ספרד ופליטי פורטוגל, שלא לנקום במגרשיהם ובמשמידיהם, שימשה נר לרגלם גם בחייהם הפנימיים כמובן באופן יחסי. ואין ספק שזו היתה סיבה נוספת לצוותא שהם כוננו עם ה׳תושבים׳. דוגמא היא תקנת 1540: היה מקובל שבזוג ערירי ינוכה בפטירת הבעל שליש מן הכתובה לטובת יורשי הבעל, מעצם השויון שביקשו להנהיג בכל צד שהוא, בעל כמו אשה ואשה כמו בעל. אלא שבפאס היתה תקנה מקומית קדומה שאם האיש נשא רעיה נוספת על אשת נעוריו חרף שזו הביאה לו צאצאים, לא תנוכה אפילו פרוטה מכתובת האשה הראשונה. כידוע הרבו בני ספרד לשאת פילגשים על פני נשותיהם, וכנראה, כנגדם שמרו בני פאס מנהג המבטא רוח תלמודית עתיקה המטילה דופי בבעל שזונח את אשת בניו ובנותיו לטובת אשה נוספת, סתם ׳לשם נוי׳.

אלא שהגישה המעשית שלא לעורר מדנים בין משפחות שונות הולידה פעמים מגמות סותרות בזמן הנדון. באחת התקנות הראשונות הקנו כאמור סמכות מהפכנית לבית הדין להפקיע נישואין שלא נעשו על ידי רב ועם מניין של אנשים. סמכות זו היתה חרב פיפיות: מטעמים של הבטחת מעמד חברתי שווה בין בני שכבות דומות בית הדין וכנראה אל נכון בגיבוי המשפחות תבע פיקוח על קידושין ונישואין. וחסוררים – תופקע ברית נישואיהם.

והנה במקום שלא היתה סתירה בין השאיפה החברתית לשמור על מעמד חברתי גבוה לבין הבעייה המשפטית ניתנה הרשות להפגין עושר והצלחה גם אם זו מדומה, ׳כגון שהיתה הנדוניה מאה כותבים שהכניסה מאה וחמישים כדי לגדל בפני העם׳ בתקנת 1550.

סמכות הפקעת הנישואין בוטלה בהסכמה חדשה ב־1592. החשש להמשיך בתקנה זו היה מסתמא מן החשש שעלה אצל גדולי ספרד לפנים, החשש שמא הדיוטות יפקיעו נישואין ללא שיקול הלכתי מעמיק וכתוצאה מכך אשה לא מגורשת לפי הדין תיחשב עדיין אשת איש שכל מגע של איש זר איתה נחשב איסור חמור ביותר. התקנה החדשה קובעת שגם כאשר ההורים מסכימים לתת את הנערה הנשואה לנער שלא על דעתם עליה להתגרש ואחרי כן להתקדש מחדש’^.

תרמה לגישה של כבוד הדדי בין שתי העדות דמותם של החכמים. אחדים מהם כמו ר׳ שמואל אבן דנאן מדברים באופן מפורש על היחס למנהג המקומי. משפחתו של רבנו היגרה מספרד למרוקו עוד לפני הגירוש הגדול ויש חוקרים רבים המייחסים את הדנאנים ל׳תושבים׳. סיכום נאות לכבוד שיש לרחוש למנהג בצד העיון המתחדש הוא בדבריו הבאים: ׳ועם היות [שחכם] ימצא פוסקים מסייעים לסברתו המנגדת המנהג [המקומי] עדיין יתלה החסרון בעיונו [ולא במנהג]׳^,.

ובאמת ׳בעיון המתחדש׳, כלומר ב׳ספר התקנות׳ יש בראש ובראשונה עדות נאמנה על אושיותיה של ההלכה היהודית מקורותיה ונתיבותיה כפי שהביאוה עמם בני ספרד למרוקו. התקנות הראשונות נכתבו בתקופה שבח חלה תמורה מרחיקת לכת בשיטת הפסיקה. בתקנות הראשונות, שנדפסו בשנים שלאחר הגירוש, טבוע הכלל שהובא על ידי יוצאי קסטיליה ׳כי אל אשר יפנה הרא״ש זכרונו לברכה אחריו אנו הולכים וכדאי הוא לסמוך עליו׳, אלא שלאחר יובל שנים פסקו על-פי שיטתם של ר׳ יוסף קארו תרי מגו תלת[שתיים מתוך שלושה א.פ]: הרי״ף הרמב״ם והרא״ש^, ״.

מי הם בעלי התקנות שכה שקדו להעמיק את דרך התקנות כדרך מרכזית לבניית חברה צודקת? חיים בנטוב שכתב מאמר על ר׳ וידל צרפתי מגדולי זמן זה קבע שמשנתו ׳לא ללמד על מחברה לבד יצאה, אלא ללמד על כלל חכמי מרוקו בדורות ההם יצאה׳. ר׳ וידל התייחס דרך משל, על משפחת רבנו תם נכדו של רש״י שהגרה לימים לספרד. בסוף מאה שנות רדיפות שמסתמא היו מנת חלקה גם של משפחה זו נטשו הגולים את ספרד ללא רכוש ופעמים רק כשבגדם לעורם. גם במרוקו לא כל הבאים ובניהם אחריהם דרך כוכבם: ממון לא היה לו לוידל, אחרי ששיכל את אשת נעוריו הוא התחתן פעם שנייה עם בתו של ר׳ יעקב בן עטר גם כן ממשפחה נכבדה. סאת הסבל של צרפתי לא תמה, חותנו ר׳ יעקב מת ברעב הגדול של 1606-1602 והוא עצמו מת כשבניו קטנים^, ״.

1540 ־ 1681: גישת הפתיחות של המגורשים לקבל גם מנהגים מקומיים? ר׳ שמואל אבן דנאן וההנהגה הרוחנית במוקד החברה היהודית– עריכה שלום בר אשר

עמוד 21