שערי ספרוּ – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988-עמור, ההגנה של היהודים ואהבת ארץ ישראל
- טווא! (אתה), הראה עליו הקצין בשוטו, יהודי בן כלבים! תצדיע לי! נזכר עמור בבדיחה על אותו יהודי שהיה בעל ראייה חלשה וכשראה את המושל רכוב על סוסו, הצדיע לו בשתי ידיו, עצר המושל בסוסו ושאל את היהודי:
- למה אתה מצדיע לי בשתי ידיך?
- יא סידי(אדוני) אחת בשבילך ואחת בשביל הסוס שלך, ענה היהודי. ללמדך עד כמה מוראו של המושל רב היה על הבריות. כששאלו לו לאותו יהודי את פשר הדבר, ענה במשיכת כתפיים רבת־משמעות כרומז שיש דברים בגו. דרש לפניהם על דברי יהודה בפרשת ״ויגש״, שם נאמר: ״בי אדוני אל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה״. פירשו חז״ל, שזוהי השוואה לגנאי. ללמדך שאין המושל שווה יותר מסוסו ולכן יד אחת בשבילו ויד שנייה בשביל סוסו.
- אלא שהמושל, בגאוותו כי רבה, חשב זאת למחמאה גדולה והפיץ את הסיפור בין ידידיו, שצחקו בפה מלא על ״טמטומו״ של היהודי ״הטיפש״. בין כך ובין כך, עומד הגיבור שלנו עמוד, שיהודי גאה וזקוף קומה היה, ואומר שגם לסוסו אין המושל שווה ולכן גם להצדעה אחת אינו ראוי. המשיך להסתכל בפנים זועפים במושל העריץ, אשר מעלליו כשונא־ישראל מובהק הלכו לפניו, ואמר לו:
- ראשית, נאצי ארור שכמוך! המלחמה נגמרה ושכחת כנראה שהמרשל פטן שלך ירד מזלו, כן יפול מזלך. משטר וישי התמוטט ואתה מתנהג כאילו שום דבר לא נשתנה! בא הסוף לשונאי־ישראל כמוך. גיבור גדול אתה על סוסך! פשוט מעילך ובוא הנה ונראה איזה מין גבר אתה י בן כלבים! שמע המושל ונשא בשרו בשיניו, כי ידע שימיו ספורים בתפקידו כדברי עמור ובכל זאת, רצה ללמד חצוף זה לקח ולהשפיל אותו. הניף את שוטו להצליף בו עוד פעם אבל עמור הקדימו והחזיק בקצה השוט ולא נתן להצליף בו. רגז המושל עוד יותר ודמו בער בו. קרא לגומים שנזדמנו למקום לבוא לעזרתו. הגומים רצו לעבר עמור להתנפל עליו. ראה עמור במה דברים אמורים ולאן הדברים מוליכים, התחמם גם הוא והתנגד בכוח לתפיסתו בידיהם. התחיל מכה בגומים ומפילם במהלומותיו, מחרף ומגדף את האנטישמים ומשרתיהם בערבית ובצרפתית. אחר כך פנה לגומים ואיים עליהם:
- ווללאה יא וולאד לחראם (באלוהים, בני הטומאה) אני אתפוס אתכם אחד אחד ותשלמו ביוקר על זה, מנוולים מלאי כינים!
הגומים נרתעו, אבל לא ויתרו על ההזדמנות שבאה לידם. הוציאו את אלותיהם והתחילו מאיימים בהן על עמור.
- דרבו פלכאפר! (הכו בכופר), אמרו זה לזה.
בינתיים התחילו להתאסף סביבם היהודים שהיו מטיילים בבאב־אלמקאם בהמוניהם, כשראו שעמור מוקף גומים רבים התחילו לרטון בקול רם על הגומים. הם לא הופתעו עוד ממעשיו של עמור שהיה עז נפש וגיבור, אבל עכשיו עמד מוקף ככבשה בין זאבים. הגומי הראשון שהתקרב לעמור, קיבל ממנו מכה הגונה ששלחה אותו, מתגלגל על גבו. עמור פנה ליהודים שהתאספו סביבם ואמר להם:
- הכו בממזרים! אל תפחדו!
שנאה גדולה הייתה בין הגומים ובין היהודים והם לא החמיצו כל הזדמנות להרביץ ולהתכתש, בכל מקום שבו נפגשו. אם גומי נכנס למללאח והעז לשלוח ידו ביהודי, היה יוצא משם גל עצמות ואם גומי פגש ביהודי מחוץ למללאח, היה נוקם בו את נקמתו. וכך הלכו הדברים. עכשיו, שראו הגומים שהיהודים המתאספים הולכים ורבים, הריחו בחושם שתגרה מסוכנת ממשמשת ובאה. תגרה — שיד היהודים תהיה בה על העליונה. גם עינו החדה של המושל הבחינה מיד שהיהודים מסביב החלו לחרוץ לשון ולקמץ אגרוף. הרגיש שהזעם יתן עוד מעט אותותיו במעשים ורצה לדכא אותו בטרם יפרוץ. תקע את דרבנותיו בבטן הסוס. הלה, שנתבהל, דהר כנשוך נחש והמושל התחיל להצליף בשוטו באנשים ולפזר את המעגל שהלך ונתהדק סביבם. הגומים הרפו מעמור שהתחיל לצעוק:
- אל תתפזרו! אל תפחדו! הרביצו בממזרים!…
הגומים, שראו את המושל בשעת מעשה, הלכו בשאלותיהם לפניהם והחלו צועקים:
- יאללאה! אוכרו יא בנין לכלאב! (אחורה בני כלבים).
הלך המעגל והתרחב ושורותיו נתדלדלו ונבעו בהן פרצות. האנשים החלו לרוץ ולצווח והתפזרו בבהלה. רצו ודחפו זה את זה, מי שנפל לא יכול לקום מלחץ האנשים שזרמו לכיוון המללאח. צווחת הנשים עלתה על זו של הגברים ובבאב־אלמקאם תאניה ואניה. המושל נתן פקודותיו ונסתלק והגומים נפנו עכשיו אל עמור שעמד כיתום ביניהם ונפשו עכורה עליו בשל המחזה שהתחולל לפניו. הלך ללא התנגדות לכיוון לקסלא, כשהם מזרזים אותו בקצה אלותיהם. אבל הוא כבר לא שם לב אליהם. התחילו הגומים לצעוק עליו ולשאול אותו בהלצה:
- איפה גבורתך, יא עמור? ומקניט אותו שני:
- רק אל תרגיז אותו, יא חמד, הוא עוד עלול לשרוף אותנו בהבל פיו! כולם פרצו בצחוק. תוך כדי דיבור דחפו אותו באלותיהם פעם בעורפו ופעם בגבו ושמרו על מרחק מה ממנו, כי בלבם פחדו ממנו. נזכר עמור באותו יהודי רוכל שהלך בלמדינה של פאס. נטפל אליו ערבי קל דעת מהמון העם והתחיל להציק לו בלעג:
- יא כלב!
שומע היהודי את חרפתו ואינו עונה. חזר הערבי לאחר זמן ופירש את דבריו, שמא לא הבין היהודי:
- יא ליהודי לכלב!
הולך היהודי ומשים עצמו כאילו אינו שומע וכאילו לא אליו מופנים הדברים. המשיך הערבי ואמר:
- יא וולד לקחבא! (בן זונה).
אין תשובה. לבסוף כעס הערבי ודחף את היהודי בגבו והיהודי עושה עצמו כאילו לא הרגיש כלום. יצא הערבי מכליו ואמר:
- תענה יא ממזר!
והיהודי אינו עונה. החל הערבי לרקוע ברגליו ולצעוק:
זה לא בן־אדם! זה גלגול אללה יצילנו! התחיל לצעוק כמשוגע ולאמר:
— אני הוא הממזר! אני הוא הכלב! אם גם יהודי ארור לא עונה לי! ראה היהודי לאן הדברים מוליכים, אסף את רגליו ורץ מהמקום כל עוד נפשו בו לפני שיתפסוהו הערבים, שהתחילו להתקהל סביבו, ויעשו בו שפטים. כאמור, נזכר עמור באותו מעשה והיה מהלך מוקף גומים ומתנכר לקיומם, כאילו אינם שם. בהתחלה מילאו הגומים פיהם צחוק והתחרו זה בזה מי יקניט את עמור יותר. היו מקפצים כקופים סביבו ועושים צחוק ממנו, אלא שעד מהרה עייפו וחוסר תגובתו של עמור הוציא אותם מכליהם. המשיכו לכרכר סביבו ולדוחפו בקצה אלותיהם, רק משום שלא רצו להודות בכשלונם.
— יא בלכאפר לאכור מאסי וסאכת! (בן הכופר הולך ושותק), אמר אחד.
— ווללאהי אילא לחם דלחמאר ענדו! (באלוהים, עור חמור לו), אמר השני.
עמור רק הסתכל עליהם במבט חד ומלא בוז כאומר להם: עוד תשלמו על מעשיכם, אחד אחד. המכות והדחיפות לא הכאיבו לו ולא פגעו בכבודו כלל והוא המשיך ללכת בזקיפות קומה. התמזל מזלו והדרך ללקסלא, שנמצאת בבאב־אלמקאם לא הייתה רחוקה. לא יצאה שעה קלה והשמועה על מאסרו הגיעה להוריו, הלכו לבקש את התערבותו של שכנם וידידם סי עבדאללה והלה הלך מיד לראות את הפחה של העיר – ידידו. עמור שוחרר עוד באותו ערב.
שערי ספרוּ – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988–עמור, ההגנה של היהודים ואהבת ארץ ישראל
עמוד 92
כתיבת תגובה