1540 ־ 1681: גישת הפתיחות של המגורשים לקבל גם מנהגים מקומיים? ר׳ שמואל אבן דנאן וההנהגה הרוחנית במוקד החברה היהודית- עריכה שלום בר אשר

1540 ־ 1681: גישת הפתיחות של המגורשים לקבל גם מנהגים מקומיים? ר׳ שמואל אבן דנאן וההנהגה הרוחנית במוקד החברה היהודית

עם סיום המאבק על השחיטה מתרבות הידיעות על אופי היחסים שבין המגורשים לבין המקומיים בפאס, ולבד מזה שלמגורשים ושלתושבים חיו נגידים נפרדים, סימן לפירוד מסויים בהנהגת הקהילה דומה שבהנהגה גוברת ידם של המגורשים. הגישה המעשית שאפיינה את מגורשי ספרד ופליטי פורטוגל, שלא לנקום במגרשיהם ובמשמידיהם, שימשה נר לרגלם גם בחייהם הפנימיים כמובן באופן יחסי. ואין ספק שזו היתה סיבה נוספת לצוותא שהם כוננו עם ה׳תושבים׳. דוגמא היא תקנת 1540: היה מקובל שבזוג ערירי ינוכה בפטירת הבעל שליש מן הכתובה לטובת יורשי הבעל, מעצם השויון שביקשו להנהיג בכל צד שהוא, בעל כמו אשה ואשה כמו בעל. אלא שבפאס היתה תקנה מקומית קדומה שאם האיש נשא רעיה נוספת על אשת נעוריו חרף שזו הביאה לו צאצאים, לא תנוכה אפילו פרוטה מכתובת האשה הראשונה. כידוע הרבו בני ספרד לשאת פילגשים על פני נשותיהם, וכנראה, כנגדם שמרו בני פאס מנהג המבטא רוח תלמודית עתיקה המטילה דופי בבעל שזונח את אשת בניו ובנותיו לטובת אשה נוספת, סתם ׳לשם נוי׳.

אלא שהגישה המעשית שלא לעורר מדנים בין משפחות שונות הולידה פעמים מגמות סותרות בזמן הנדון. באחת התקנות הראשונות הקנו כאמור סמכות מהפכנית לבית הדין להפקיע נישואין שלא נעשו על ידי רב ועם מניין של אנשים. סמכות זו היתה חרב פיפיות: מטעמים של הבטחת מעמד חברתי שווה בין בני שכבות דומות בית הדין וכנראה אל נכון בגיבוי המשפחות תבע פיקוח על קידושין ונישואין. וחסוררים – תופקע ברית נישואיהם.

והנה במקום שלא היתה סתירה בין השאיפה החברתית לשמור על מעמד חברתי גבוה לבין הבעייה המשפטית ניתנה הרשות להפגין עושר והצלחה גם אם זו מדומה, ׳כגון שהיתה הנדוניה מאה כותבים שהכניסה מאה וחמישים כדי לגדל בפני העם׳ בתקנת 1550.

סמכות הפקעת הנישואין בוטלה בהסכמה חדשה ב־1592. החשש להמשיך בתקנה זו היה מסתמא מן החשש שעלה אצל גדולי ספרד לפנים, החשש שמא הדיוטות יפקיעו נישואין ללא שיקול הלכתי מעמיק וכתוצאה מכך אשה לא מגורשת לפי הדין תיחשב עדיין אשת איש שכל מגע של איש זר איתה נחשב איסור חמור ביותר. התקנה החדשה קובעת שגם כאשר ההורים מסכימים לתת את הנערה הנשואה לנער שלא על דעתם עליה להתגרש ואחרי כן להתקדש מחדש’^.

תרמה לגישה של כבוד הדדי בין שתי העדות דמותם של החכמים. אחדים מהם כמו ר׳ שמואל אבן דנאן מדברים באופן מפורש על היחס למנהג המקומי. משפחתו של רבנו היגרה מספרד למרוקו עוד לפני הגירוש הגדול ויש חוקרים רבים המייחסים את הדנאנים ל׳תושבים׳. סיכום נאות לכבוד שיש לרחוש למנהג בצד העיון המתחדש הוא בדבריו הבאים: ׳ועם היות [שחכם] ימצא פוסקים מסייעים לסברתו המנגדת המנהג [המקומי] עדיין יתלה החסרון בעיונו [ולא במנהג]׳^,.

ובאמת ׳בעיון המתחדש׳, כלומר ב׳ספר התקנות׳ יש בראש ובראשונה עדות נאמנה על אושיותיה של ההלכה היהודית מקורותיה ונתיבותיה כפי שהביאוה עמם בני ספרד למרוקו. התקנות הראשונות נכתבו בתקופה שבח חלה תמורה מרחיקת לכת בשיטת הפסיקה. בתקנות הראשונות, שנדפסו בשנים שלאחר הגירוש, טבוע הכלל שהובא על ידי יוצאי קסטיליה ׳כי אל אשר יפנה הרא״ש זכרונו לברכה אחריו אנו הולכים וכדאי הוא לסמוך עליו׳, אלא שלאחר יובל שנים פסקו על-פי שיטתם של ר׳ יוסף קארו תרי מגו תלת[שתיים מתוך שלושה א.פ]: הרי״ף הרמב״ם והרא״ש^, ״.

מי הם בעלי התקנות שכה שקדו להעמיק את דרך התקנות כדרך מרכזית לבניית חברה צודקת? חיים בנטוב שכתב מאמר על ר׳ וידל צרפתי מגדולי זמן זה קבע שמשנתו ׳לא ללמד על מחברה לבד יצאה, אלא ללמד על כלל חכמי מרוקו בדורות ההם יצאה׳. ר׳ וידל התייחס דרך משל, על משפחת רבנו תם נכדו של רש״י שהגרה לימים לספרד. בסוף מאה שנות רדיפות שמסתמא היו מנת חלקה גם של משפחה זו נטשו הגולים את ספרד ללא רכוש ופעמים רק כשבגדם לעורם. גם במרוקו לא כל הבאים ובניהם אחריהם דרך כוכבם: ממון לא היה לו לוידל, אחרי ששיכל את אשת נעוריו הוא התחתן פעם שנייה עם בתו של ר׳ יעקב בן עטר גם כן ממשפחה נכבדה. סאת הסבל של צרפתי לא תמה, חותנו ר׳ יעקב מת ברעב הגדול של 1606-1602 והוא עצמו מת כשבניו קטנים^, ״.

1540 ־ 1681: גישת הפתיחות של המגורשים לקבל גם מנהגים מקומיים? ר׳ שמואל אבן דנאן וההנהגה הרוחנית במוקד החברה היהודית– עריכה שלום בר אשר

עמוד 21