השושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
הבן יקיר לי
הגברת אמזלג, כרסה בין שיניה, התקשתה מאוד בלידתה. הלידה המתמשכת הגיעה לשלב שבו היו כבר חייה בסכנה, וכשהגיעה למשבר פנתה לרופא.
זה בדק אותה ופסק חד־משמעית: ״אני חייב לנתח אותך, כדי שלפחות אוכל להציל את חייך שלך, שלא תמותי בעת הלידה המסוכנת. עם כל הכאב והצער, גורל הוולד נחרץ למיתה, כדי שאת תינצלי ממוות״.
האשה ההמומה ביקשה פסק זמן לחשוב על כך, וביקשה כי ייקחו אותה לבית הצדיק, הר״ח פינטו הקטן. ״לא אעשה דבר בטרם יאמר הרב את דברו״, הסבירה. ארבעה גברים נשאו את האשה על אלונקה לבית הצדיק, וכשראה הוא את המראה צחק בטוב־לב ואמר: ״אין לכם ממה לחשוש. עד שתגיעי לביתך כבר תלדי בן, ושמו בישראל יהיה יעקב חיים. ברבות הימים הוא יהפוך למנהיג בעמו״.
כשהגיעה החבורה אל בית האשה ילדה היא בן במזל טוב. לאחר שמונה ימים נערכה הברית, וייקרא שמו בישראל יעקב חיים.
יעקב חיים מוכר יותר בישראל כז׳אק אמיר, לשעבר ח״ כ וראש עיריית דימונה. בעצת הרב חיים פינטו שליט״ א פתח אמיר את הכולל הראשון בדימונה, במימון העירייה, ובכל פעם שהיה חשש לפירצה בחומת הדת בעיר, בעת שעמד בראשה, פעל בהתאם לעצת הרב ועשה למנוע חילול כבוד שמיים.
וייסעו ריחנו
באוטובוס מחיפה לתל אביב ישב הרב של קרית ביאליק, הרב עמינדב קריספין. במושב שלידו ישב קצין משטרה בדרגה בכירה, ומהכא להתם התגלגלה שיחה בין השניים. מייד התברר להם, כי מוצאם משותף: העיר מוגאדור.
״היכרת את הרב חיים פינטו?״ – שאל אותו הרב.
״בוודאי. מי אינו מכיר אותו? אולם, לגבי אישית, העובדה שאני חי וקיים ומדבר איתך – היא בזכותו״, השיב הקצין.
ומעשה שהיה כך היה. אותו קצין, כשהגיע לבגרות, ביקש לרכוש משאית ולעבוד בקו למוריטניה, אצל חברת תובלה צרפתית. באותם שנים התנהלה מלחמה בין מימשל החסות הצרפתי למורדים מוסלמים, והדרכים היו בחזקת סכנה.
כמקובל לפני צעד גורלי בחיים, לקחה אימו של הבחור אותו אל בית הר״ח הקטן, לקבל את ברכתו. הרב חיים פינטו התבונן בצעיר, בירך אותו להצלחה ופקד על האם לקנות גלימה, ולהניח אותה בתא הנהג של המשאית.
הצעיר התקומם. ״כבוד הרב, בימינו אלה נוהגים רק ערבים ללבוש גלימות. היום חלה התפתחות והתקדמות והלבוש האירופאי המודרני מחליף את הגלימות״.
״עשה כדברי״, אמר לו הרב. ״בבוא היום תציל גלימה זו את חייך״.
אם לא יועיל-לא יזיק, סבר הצעיר, הגם שאמו הפצירה בו כי יעשה כדברי הצדיק. היא קנתה לו גלימה שכזו, ומכאן ואילך היא שכנה כבוד ליד מושב הנהג, בסמוך לטלית ולתפילין, שליוו את הנהג במסעותיו.
ארבעה חודשים לאחר שהחל לעבוד עצר הנהג לחניית לילה, ששם נהגו הנהגים להתאסף מחשש להתקפות המורדים. בטרם התכרבל בתא הנהג עטה הוא על עצמו את הגלימה, ואחר כך נרדם. מתוקה שנת העובד, ולמחרת קם משנתו העמוקה, רענן ומלא כוחות. כשפקח את עיניו והציץ מבעד לחלון נחרד לראות, כי על כמה מהמשאיות תלויים ראשיהם הערופים של נהגיהם. אז התברר לו, כי באותו לילה הגיעו מורדים לחניון, עברו בחשאי ממשאית למשאית ובדקו את הישנים. הם הסיקו כי כל אחד מהם, שהיה בעל לבוש מערבי אירופאי, הוא צרפתי – וכרתו את ראשו. הם לא נגעו לרעה באלה שהיו לבושים בגלימות, בהנחה שאלה ערבים. ״כך ניצלתי״, סיפר הקצין לרב.
למחרת האירוע המזוויע מיהר הצעיר לבית הצדיק, ובירך ״הגומל״. באותו שבוע ארז את מטלטליו ועלה ארצה.
חבל על דאבדין
22 שנה בטרם התבקש הרב חיים פינטו השני לישיבה של מעלה – נפטר הרב. היה זה לאחר שחלה, ונאסף אל עמיו. עם היוודע הדבר קמה צעקה גדולה ומרה בעיר, אנשים החלו לנהור אל ביתו ולמראשות הגופה הונחו נרות דולקים. ההלוויה נקבעה להיערך למחרת. בחצות הלילה, בעת שהצדיק היה נוהג לקום ולערוך תיקון חצות, החלה הגופה לנוע והצדיק התיישב על מיטתו.
הנוכחים במקום שותקו מרוב אימה, לא מאמינים למראה עיניהם. הר״ ח הרגיע אותם, וביקש כי יביאו לו את בגדיו. לאחר שלבש אותם ונטל את ידיו קם לומר כהרגלו את תיקון חצות.
כשסיים פנה לבני המשפחה ולנאספים והסביר להם: ״כבר הייתי בישיבה של מעלה, ונחשבתי עם יורדי בור. לאחר שנשמתי עלתה למרום והחלו לדון אותה החליטו בבית דין של מעלה כי יש להאריך את ימי״.
לאחר שהנוכחים המשיכו ללחוץ על הרב ולבקש הבהרות ניאות הוא לומר, כי הסיבה לכך נבעה מתפקידו החשוב בעולם, כשומר ומגן עם ישראל, ומכיוון שלא יימצא לו תחליף. כך הוסיפו לו 22 שנה על שנותיו.
בשנת חייו האחרונה הפציר הרב בקרוביו כי יקברו אותו בקבר אבותיו במוגאדור. אולם, לאחר שנפטר החליטו גדולי העיר קזבלנקה, שבה התגורר, כי למוגאדור יש כבר קבר של צדיק להשתטח, הרב חיים זצ״ל הראשון, ומשום כך לקחו הם על עצמם את האחריות לקבור את הרב חיים זצ״ל השני בקזבלנקה. ראשי העדה באותם ימים היו הרבנים חי אליקים ואברהם אבוחצירא זצ״ל, והם הורו כי הר״ ח ייקבר ליד מצבת קבורתו של הצדיק רבי דוד אלסקר זיע״ א. במהרה הפך קבר זה למוקד עלייה והשתטחות לאלפי יהודים ממרוקו ומרחבי העולם, שהגיעו לקזבלנקה, חלקם במיוחד לצורך זה. הדבר נמשך עד ימינו אלה.
ליד הקבר מצוי עץ גדול, שענפיו מצילים על המצבה. במקום בוערת להבה גדולה, אש תמיד, לעילוי נשמת הצדיק. למרות האש, ירוקים ענפיו של העץ – כמו העץ המצוי על קבר הצדיק 'רבי עמרם בן דיואן זיע״ א.
אתרא קדישא
קהל רב הגיע להלוויית רבי חיים פינטו הקטן זצ״ל. תחילה חשבו בני הבית לקבור את המנוח במוגאדור, ליד קבר סבו זקנו, הר״ח פינטו זצ״ל, אולם בני המקום ביקשו מהם כי יקברו אותו בקזבלנקה, כדי שגם לבני העיר הזו יהיה קבר שעליו יוכלו להשתטח. ״למוגאדור כבר יש קבר של צדיק; לנו אין״ , אמרו.
ההלזייה נערכה איפוא בקזבלנקה. בין אלה שעשו עם הצדיק חסד של אמת היו גם ערבים רבים, שהעריכו והוקירו את הרב. בעת ההספד החל לרדת גשם (הרב נפטר בט״ו מרחשוון), והמספיד, רבי שמעזן אבקסיס, אמר כי בזכות הצדיק ייפסק הגשם ולא יטריד את המלווים. וכך היה.
צדיקים במיתתם
ארבע שנים לאחר שעקר ממוגאדור לקזבלנקה נפטר הרב חיים פינטו הקטן, זצ״ל. עד לקבורת הצדיק הונחה הגופה בבית, ושם נאסף קהל רב ואמר תהילים ליד המיטה.
בלילה נכנס לחדר יהודי לא מוכר, לבוש תכריכים, ובקשה בפיו: הוא רוצה לומר הלילה תהילים ליד מיטת הנפטר, ולמחרת לעסוק עם אנשי החברה קדישא בטהרת הנפטר. ועוד בקשה אחת לו: ללבוש את בגדי הנפטר, כדי שלא יתבזה כך בתכריכיו בין האנשים. הוא מבטיח להחזירם לאחר ההלווייה.
ניאותו בני הבית למלא אחר מישאלותיו, ולאחר שלבש את הבגדים החל לומר פרקי תהילים במשך כל הלילה, ליד מיטת הנפטר. למחרת בבוקר הצטרף לחברה קדישא, ועסק בטהרת המת.
לאחר הקבורה, בקזבלנקה, חיפשו בני הבית את האיש, כדי שיצטרף אליהם לסעודה.
אולם, כל חיפושיהם עלו בתוהו, והוא נעלם כאילו עלה בסערה השמיימה. הבגדים, שאותם לבש, נמצאו בארוך הבגדים.
בעוד הכל עוסקים בסוגיה תמוהה זו, הודיע להם בן הנפטר, הרב מאיר פינטו, כי האיש המסתורי לא היה אלא הרב חיים פינטו הקדוש, הסבא – שבא מעולם האמת להשתתף בלוויית נכדו. צדיקים במיתתם קרויים חיים.
השושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
עמוד 130
כתיבת תגובה