חסן השני וההודים-אנייס בן סימון-סיפור העלייה החשאית ממרוקו-אלפיים שנים של בדידות-ראשית ההתיישבות היהודית

הפרוטקטורט

בואם של הצרפתים שינה את פני הדברים כליל.

ההתפשטות הקולוניאלית לצפון אפריקה, בעקבות המהפכה התעשייתית שהתחוללה באירופה במאה התשע־עשרה, זעזעה דו־קיום בן אלף שנים בין יהודים וערבים. חרף ההתפרצויות האלימות כלפי המיעוט היהודי, במרוצת השנים, היה איזון מסוים ביחסים בין היהודים והמוסלמים, והמצב הכללי במלאחים של מרוקו היה שונה בתכלית מן הגורל האכזר של הגטאות במזרח אירופה. הקולוניזטור הצרפתי, שהופיע לפתע, שיבש בבת אחת את האיזון הזה.

אמנת פז, שנחתמה ב־1912, השלימה את ההשתלטות הצרפתית על צפון אפריקה, שהתחילה עם כיבושה של אלג׳יריה, ב־1827, ונמשכה באמנת בַּרְדוֹ, בנוגע לתוניסיה, ב־ 1881. יריבותיה של צרפת הפסידו במערכה. ספרד, שהיתה פעילה בחופי הים התיכון מאז המאה החמש־עשרה, נאלצה להסתפק בנתח עלוב מאוד (הרי הריף, בצפון; אִפְנִי וטַרְפַיָה, על גבול מדבר סהרה, בדרום).

המנצח האמיתי בקרב על מרוקו היה בנק פאריס וארצות השפלה, שהקדים והשקיע את הארץ בחובות גדולים. משימתו זו לא היתה קשה במיוחד. הסולטן הצעיר עבד אל־עזיז, שעלה לשלטון ב־1900, סבל תמיד ממחסור במזומנים. ומה היה טבעי יותר מזה שהבנק הפאריסאי ילווה לו הון־עתק ויממש את הערבויות בכל מקום שימצא אותן? המקום הנוח ביותר לצורך זה היה בית המכס, שניתן בידי הבנק. אחר־כך בא הצבא והשלים את המלאכה. הפצצת קזבלנקה, באוגוסט 1907, גרמה למרד כללי. אחר־כך נדרשו לצבא הצרפתי עשרים וחמש שנה כדי להרגיע את הרוחות. עבד אל־עזיז התנגד למרד, ואיבד את אמונם של נתיניו. אחיו, מולאי חאפיד, שהיה הרבה פחות פשרן ממנו, בא על מקומו ודווקא הוא חתם על כתב הכניעה — אמנת פז, ב־30 במארס 1912. אבל צרפת לא נתנה בו אמון מלא, והוא החל לגלות סימני מרי. כיוון שכך, קנו הצרפתים בזהב את סילוקו מכס השלטון והעלו במקומו את האח השלישי — הטוב — מולאי יוסף, המכונה ״הסולטן של הצרפתים״. כך הגיעו לקיצן אלף ומאתיים שנים של ריבונות ועצמאות.

עם כינון הפרוטקטורט זכו 80 אלף יהודי מרוקו להשתחרר סוף־סוף ממעמד של בני־חסות. לא ייפלא איפוא שהם קיבלו את פני הצרפתים בהתלהבות רבה. הם חשבו שצרפת תשחרר אותם מגזרות קשות ואיומות שהוטלו עליהם במשך יותר מאלף שנה. ואכן, הצרפתים השיבו ליהודים את הכבוד האנושי – וההתקוממות נגד הכובש שפרצה זמן קצר אחרי החתימה על אמנת פז מצאה ביטוי גם בעשיית שפטים בתושבי המלאח. בפוגרום זה נרצחו יותר משישים איש.

בשונה מאחיהם באלג׳יריה, שזכו באזרחות צרפתית ב־1870 (לאחר שהוחל עליהם ״חוק כרמייה״), יהודי מרוקו לא הגיעו לכך. מכלל זה יצאו רק משפחות בודדות, שהצליחו להוכיח את מוצאן הברור מאלג׳יריה, ותבעו אזרחות צרפתית בהסתמך עליו.

כל היהודים האחרים נותרו נתיני הסולטן, במעמד שווה לזה של המוסלמים.

התייחסותם של היהודים לצרפתים כמשחררים, אף־על־פי שהערבים והברברים ראו אותם ככובשים היתה חריגה בוטה, ראשונה, מכללי המשחק שהיו מקובלים בסביבתם. רישומה לא פג במשך ארבעים וארבע שנות הפרוטקטורט. הצרפתים לא רצו לכונן במרוקו חברה הומוגנית, ממש כשם שלא שאפו לכך באלג׳יריה ובתוניסיה. שלוש הקהילות — היהודית, הצרפתית והמוסלמית — חיו יחד, אבל בלי קשרי־גומלין של ממש. לא היתה שום מסגרת אחידה — כמו בית־ספר או צבא — שתקיף את כל התושבים. היחסים החברתיים הוגבלו לצד הכלכלי. וכך קרה שהיהודים זכו למעמד חדש, כמתווכים בין הצרפתים והמוסלמים. בתוקף תפקידם זה, הם לקחו חלק בהתפתחותה של מרוקו המודרנית ונהנו מכך. התהום שהפרידה בין הקהילה היהודית ובין הקהילה האירופית הלכה והצטמצמה, ואילו המרחק בין היהודים והאירופים מצד אחד ובין הערבים מצד אחר הלך וגדל. סופו שהוליד את הפיצוץ המדיני והצבאי, ששם קץ לנוכחות הצרפתית באזור.

חסן השני וההודים-אנייס בן סימון-סיפור העלייה החשאית ממרוקו-אלפיים שנים של בדידות-ראשית ההתיישבות היהודית

עמוד 27