מורשת יהדות מרוקו

אוצר המעשיות

לוקט, חובר וסודר על ידי הצב"י רבי עמרם מויאל בן הרב הקדוש רבי שמעון מויאל ז"ל

אמרו רבותינו ז"ל,

כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, וכדי לזכות את הרבים הבאתי מעשיות נפלאות מלוקטות.

מעשה באשה צדיקה שדיברה עם המת

מעשה באישה שהיתה נשואה לאדם חסיד ולא היו להם ילדים, ובעלה היה מתפלל בבית הכנסת, חוץ מימי ב׳ ו ה׳ ובימי שבת(שבהם התפלל בבית) וכל זאת כדי לא לתרום לבית הכנסת. ולאשתו הצדיקה בעלת ניסים ונפלאות היתה יושבת בבית לבד נעולה לאחר שבעלה יצא.

לאחר זמן מה שכנתה של האישה נפטר עליה בעלה והשאיר אחריו שבע בנות. לאישה לא היה כסף לפרנס את הבנות, לכן יצאה לעיר לבקש נדבות. עברה בין הפתחים עד שהגיעה לביתה של האישה הצדיקה. האישה שמעה את תחינותיה של האישה שהלכה לקבץ נדבות. פנתה אליה ואמרה, "אני לא רוצה שתסתובבי כך בעיר, כמה שחסר לך אני אתן לך״. לאחר שסיפרה לה את סיפורה, שבעלה נפטר, האישה הצדקת עמדה בחלון ואמרה לה: "תעמדי מתחת לחלוני ואשליך כסף לשמלתך. האישה לקחה את הכסף והלכה לביתה, לאחר ששמעה את האישה הצדיקה מזהירה, ״כל מה שתצטרכי בואי אלי". "לא להסתובב בעיר״. לאחר חודש חודשיים חזרה האישה לצדקת, וכך היה עד שהבנות גדלו. לאחר שגדלו הבנות באה וביקשה נדוניה לביתה. הצדקת כמובן נתנה לה הון כסף ובעלה החסיד וה״חסכן" לא ידע מכל הנדבות.

הצדקת גם נתנה נדוניה וגם הציעה שידוך. הרוכלת ביקשה שידוך, והצדקת קבעה עם הבנות שהיא תשדך להם בנים. לאחר חודש הצדקת ביקשה מבעלה לצאת החוצה. לאחר שקיבלה רשות. הלכה לשוק והתחילה לחפש בחורים. היא מצאה בחור טוב, אמרה לו אתה נשוי, לא השיב. אתה רוצה להתחתן עם בתי? אם תתחתן עם ביתי אני אעשה חתונה ואתן לך עוד כסף. והוא השיב אם הן היו כל כך טובות לא היית צריכה להוסיף כסף. היא אמרה לו הכל טוב ואם יש לך חברים תביא. הוא הביא שישה חברים, נתנה להם כסף. לכו תתלבשו ותבואו לחתונה בתאריך כך וכך. התלבשו התגנדרו יפה עם חליפות, אחריהם נכנסה הצדקת ואמרה לאלמנה, תביאי את בנותייך, ושידכה את הבנים והבנות לפי גילם. עשו חתונה, וכל אחד לקח את אשתו. היא חזרה לביתה, ובעלה עדיין לא יודע מכלום.

הצדקת היתה יושבת ליד המרפסת ומסתכלת מהחלון, מסתכלת על העוברים ושבים, ומדברת לעצמה. בא יום ואלוקים שלח לה את המלאך גבריאל כדי לשאול את האישה מה היא רוצה ושמשאלותיה יתגשמו. שאל אותה המלאך, מה את רוצה. ענתה, מה שאני מבקשת מהקב״ה ־ לא יסכים. המלאך עלה לשמים עם התשובה. ואלוקים אמר לו מה שהיא רוצה היא תקבל. היא רצתה לראות מה קורה לאדם מת בקבר, איזה משפט עושים לו. הסכים הקב״ה, בתנאי שהיא תלך כשבית הקברות יהיה ריק, ואף אחד לא יראה אותה, והיא תשים פתק של שם ה׳ המפורש, ואז היא תראה מה קורה בקבר, אבל אם היא תגלה היא תמות.

הלכה הצדיקה לבית הקברות, שמה את הפתק, וירדה למטה לקברו של קצב לאחר שביקשה רשות מבעלה. בעלה לא הסכים, בתואנה של מה הקשר ביניהם, והיא התעקשה, והוא נתן לה לצאת. לבסוף הלכה לבית הקברות שהיה כבר ריק, הלכה לקברו של הקצב, שמה את הפתק על מצחה, וירדה לקבר וראתה אותו שם על כס המלכות, ועבדים מנעימים את זמנו. היא התפלאה ושאלה את הקצב על מעשיו. השיב לה הקצב, כל ימי אם הייתי רואה אדם עני שאין לו כסף, הייתי מעניק לו קילו בשר בלי עצמות, ואם הייתי רואה עשיר, הייתי נותן לו רוב עצמות ועור. כל החיים שמעתי שקיללו אותי. אמרה לו, אשריך שעלית לדרגה זו. לאחר שסיימה את דבריה הורידה את הפתק, עלתה למעלה והלכה לביתה. בעלה שאל אותה, איפה היית? והיא אמרה לו, הייתי אצל השכנים, ובעלה לא חשד במאומה.

לאחר כמה ימים שאישה המשיכה לדבר עם הקצב נפטר הרב של העיר וכולם הלכו. כולם גם האישה אפילו בלי רשות הבעל. שוב היא חזרה על המעשה וירדה לקבר הרב לשאול מה הוא קיבל. שמה את הפתק וירדה לקבר של הרב, ואז ראתה את הרב שמלקים אותו באש ושורפים אותו בשיפודי ברזל. למה הרב מקבל עונש כזה, והקצב קיבל כזו זכות. ענו לה המלאכים, כל אחד והמעשים שלו. הרב עיקם את הדין ובמקום להדריך את העיר למצוות ולדברי תורה הוא חטא בעצמו. הקצב היה עושה מעשים טובים וצדקה כמו שכתוב צדק צדק תרדוף. וכך הסבירו את עוונותיו של הרב, שקיבל שוחד כדי להכניס את הבעל לכלא, כדי שהמאהב יישאר עם האישה. אמרו לה כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים.

הורידה את הפתק ועלתה למעלה, והמשיכה לחזור לקבר הקצב. לאחר שראו אותה ליד קבר הקצב הלכו וסיפרו לבעלה. בעלה עקב אחריה לבית הקברות ואז סגר אותה בבית ולא נתן לה לצאת.

היא אמרה לו שהיא רוצה לצאת הוא עקב אחריה לבית הקברות, נכנסה לקבר, ואיך שנכנסה בעלה תפס אותה ודרש לדעת מה היא עושה שם כל הזמן, והיא סירבה לספר. הוא אמר לה, אם לא תספרי לי, אני אגרש אותך, והיא אמרה לו טוב תגרש אותי. לא נתן לה כסף ולא נתן לה לצאת וגם לא נתן לה אוכל עד שתספר לו. והיא לא סיפרה. בעלה איים עליה שאם היא לא תספר לו יהרוג אותה והיא אמרה לו תהרוג אותי.

לאחר שהיא נשברה היא החליטה לספר לו רק אחרי שיתן לה חצי מכספו, והוא הסכים. לקחה את הכסף ונתנה לצדקה. הוא רצה לשמוע את הסוד והיא אמרה לו תן לי את החצי השני והוא נתן, רק שהיא תגלה את הסוד. הוא כבר מכר את הבית ונשאר עירום. היא ביקשה שיביא את כל משפחתה. הוא הסתובב בכל הארץ לבד כדי להביא אותם. לבסוף הוא הביא את כולם, וציפה שתתחיל בסיפור. היא אמרה לו, אני הולכת לעשות מקווה. עשתה מקווה עם שבע הנערות מהתחלת הסיפור, וכל גופה מכוסה חוץ מעיניה היא עשתה טבילות עם הבנות וביקשה מהבנות שיכו אותה במקל 39 פעמים. לבשה את בגדיה ורואים את עיניה וישבה. ביקשה מבעלה עשרה חכמים גדולים בשביל קריאת שמע, ובאו וישבו לידה ואמרה להם אין לי שום דבר, בעלי רוצה לגלות את הסוד, הוא חושד בי ואין לי כלום עם הקצב .היא אמרה לחכמים כשאני ארים את האצבע, תתחילו לקרוא קריאת שמע. ואמרה לכל הנוכחים אין לי כלום, אף אחד לא ראה את גופי, אני בסדר עם אלוקים, בעלי, הקשב. ואז התחילה לספר על שבע הבנות ועל שאלת המלאך.

סיפרה להם את סיפור הקצב ואת סיפור הרב, ושמאז המשיכה ללכת לקבר הקצב. היא הרימה את האצבע כדי שיתחילו קריאת שמע, וירדו שני מלאכים מהשמים ולקחו אותה שלמה וחיה לגן עדן. ובעלה הבין שהיא צדיקה יותר ממנו. והוא חשד בה ואז הוא התחיל לחבוט את ראשו בקיר על זה שהפסיד אישה צדיקה ואת ממונו.

צדקת זו מתפללת עלינו מלמעלה ״יבוא מלך המשיח צדקנו ויגאלנו במהרה בימינו אמן סלה״.

עמוד 44

ספד זה מתאר את סיפורם של יהודי המצוקה במרוקו, מחייהם בני אלף השגה תחת שלטון מוסלמי כובש ומדכא, ועד לשחרורם בידי הצרפתים ולעלייתם ההמונית ארעה החל בשגות ה־50 של המאה העשרים.

הסיפור מתגלגל דרך חייו של המחבר, נער שנטש את ביתו ואת משפחתו בפאס כשהוא עול ימים ויצא להרפתקה מלאת סיכויים, ספקות, סכנות, פיתויים, סיכונים, פחדים ותקוות לארץ נכר עד שהצליח להיקלט בה ולבנות לו לעצמו קריירה אקדמית שפתחה לו דלתות לאליטות החברתיות בישראל.

זהו סיפורם של כ־200 אלף העולים ממרוקו, שידעו פעמי משיח עד שבאו בהמוניהם וחבלי קליטה עד שיצאו ממעגלי העוני והפיגור בישראל, ועד שנכנסו למעגלי הייעוד בחרושת ובחקלאות, באקדמיה ובמסחר, במקצועות החופשיים ובפוליטיקה ואף הגיעו לעמדות הנהגה בישראל.

פרופ׳ רפאל ישראלי הוא מרצה באוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים להיסטוריה של ארצות האסלאם ולימודי סין. פרסם 36 ספרים וכ-100 מאמרים מדעיים בנושאים אלה.

בילדותנו שמענו תמיד בהשתאות שראשיתה מסתורין על פלוני או אלמוני שגורלו התאכזר לו והובא לבית חולים, והכול סיפרו בו ורחמיהם נכמרים עליו, שנחשב לכמעט בר־מינן. אולם כיוון ששפר עליו חלקו ושב לביתו, נחשב שזכה לתחיית המתים עוד בחייו. זכורני שאבי זיכרונו לברכה, שהיה פעלתן בלתי נלאה בענייני הקהילה, גם עמד בראש ארגוני ״עזרת דלים״ ו״ביקור חולים״ שלה. אלה היו משרדי הרווחה בהיעדרם של משרדים כאלה בארץ, ומאחר שגם ידה של הקופה הציבורית היהודית קצרה מלהושיע, היו אנשים טובי לב(רודפי מצוות ועושי טוב, שוודאי גם שירתו את המוניטין הטובים שלהם בין הבריות) נוטלים על עצמם לבקר את החולים הקשים בבתי החולים, לדאוג למשפחה חסרת הכול משעה שראשה נפל למשכב, קונים תרופות ואף מזמינים ומממנים רופאים מערביים שהוחשו לביתו של החולה. ובחגים לא קפצו ידיהם מלשלוח מזון לבתי העניים שידם אינה משגת לקנות צורכי חג ומועד, שהצרכים מרובים ואמצעי התשלום מעטים. וככל שחזרו האומללים הללו והתחננו לפני בורא עולם (״כביכול״ בלשונם) בסוף כל סעודה, שלא יביאם לידי הזדקקות לבשר ודם, שמתנתם מועטה וחרפתם מרובה, וחזרו ושנו כי רק בו לבדו, יתעלה שמו ויתהלל, ישימו מבטחם – לא נעתר הקדוש ברוך הוא לתפילתם והם שבו ושחו את ראשם בפני בני קהילתם הנדיבים, שאילולא הם, ודאי לא היו כבר בין החיים.

רפואה מערבית הייתה אמנם מוצא אחרון אצל עמך, אך בעלי יכולת וגבירים קלטו אט־אט את ברכותיה ונפלאותיה. הנה אחי הגדולים ממני ואנוכ יעצמי, וגם חלק מן הקטנים ממני, נולדנו בבית בידי מיילדת, וקול צריחותיה של אימא המתייסרת בכאבים היה מנסר בבשרנו ומעלה בו חידודים חידודים. ישבנו כולנו מחוץ לחדר ההורים, אחוזי אימה ושקיקה לראות את הנולד, וחזינו בנכנסות וכיוצאות – אלו מזמנות מים חמים או קרים, אלו מריצות מגבות וסדינים מוכתמים ואלו מביאות אחרים תחתם, אלו בארשת פנים גורלית ומטילה אימה ואלו בחיוך של שותף־סוד רב משמעות ותקווה. ואילו שאר אחי ואחיותי הצעירים נולדו במרפאתו הפרטית של רופא מיילד. כל מה שראינו היה אימא אחוזה צירי לידה שהובלה למרפאה והוחזרה משם כעבור ימים אחדים עם חיוך על פניה החיוורות ותינוק פעוט צווח בזרועותיה הרפויות.

ועד שלא פנינו לרפואה המודרנית החדשה, סבתא הייתה תמיד ערכאה ראשונה לכל מקרי החירום. היה ילד צרחני ומרדן, שלא מצאו דרך להחזירו למוטב ולהרגיעו, סבתא הייתה מצווה שיביאוהו אליה, הייתה מערבת שתן אדם בכמון ובמיני תבלינים אחרים ומשקה את הילד האומלל והמבקש על נפשו עד שלמד מחירה של מרדנות וביכר שתיקה על המשקה המלבב הזה. ומה לך ראיה גדולה מזו לכושר הריפוי הטמון בו? ואם חום מסתורי ומתיש או קדחת מקריחה עצמות אחזו באחד מאתנו, או סתם איבד מי מאתנו את שלוות נפשו או את כושר הליכתו, או שתש כוחו ואזלו מקורות חיותו, סבתא הייתה נוקטת דרכים פחות חריפות ויותר מחוכמות, כי בנפשו של החולה עסקינן וגירוש שדים ורוחות מגופו המעונה היה התשובה המבוקשת. אז הייתה יושבת על מיטת החולה, פותחת בחגיגיות מטפחת־ראש, קושרת בה קשרים, מודדת בין הקשרים זרת אחר זרת תוך לחשושי תפילה כלשהם, ולבסוף מפקעת את הקשרים בפני החולה. וכיוון שפקעו, שחררו את השדים מנפש החולה המוטל במיטתו, ומיד הוטב לו והוכרז עליו כמבריא.

אם לאחר מזה עוד תקעה על גבו כמה וכמה כוסות רוח שרוקנו בזריזות מאווירן המובל על ידי אגודת כותנה מובערת, או כפתה עליו שטיפת חוקן מביכה ואחר כך כיסתה אותו בשמיכות צמר ופשתים שכבות שכבות, גם באמצעיתו של קיץ לוהט – אזי הזעתו בתוך הכבשן שלהט סביבו הייתה לסימן מובהק להבראתו הקרובה. ועוד כהנה וכהנה. או כאשר נשרף או נשרט מי מאתנו, הייתה סבתא מביאה משחת פלאים שיצרה בביצים, בסיד ובאפר גחלים ומורחת אותה על הפצע, ולא עברו ימים עד שהגליד הפצע. ״מרקחת הפלא״ קראנו לה, שהצילתנו פעם אחר פעם מכוויות ומשאר חוליים רעים. ובכל זאת נזקקנו לרפואה מערבית אם למנוע מחלות או אם לטפל במרעין בישין שאפילו כשפיה של סבתא לא הועילו לסלקם. למשל בימי מלחמת העולם כאשר המזונות היו דלים והמחלות מרובות, הוכרחנו לבלוע, על פי רוב בכפייה, כף של שמן דגים מדי יום, שגם פלח התפוז או התמר שבאו אחריה לא הספיקו להעביר את טעמה המבחיל. או כאשר חליתי חמורות בטיפוס הבטן בגיל שמונה או תשע, והורי עמדו על כך שאשאר בבידוד בביתי ובלבד שלא יאולצו לשלחני לבית החולים, בא בכל יום רופא צרפתי להעניק את טיפולו המסור עד שהחלמתי. וזו הייתה העילה להכניסני לעול מצוות עם אחי הבכור, כי על פי מנהגי המקום, ילד שהגיע לפרקו והיה בקי בלימודי בר־המצווה כשר היה לכך, ועוד נחזור לעניין זה.

בחזרה לשום מקום-רפאל ישראלי-2012–יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

עמוד 72