בחזרה לשום מקום-רפאל ישראלי-2012-יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

ספד זה מתאר את סיפורם של יהודי המצוקה במרוקו, מחייהם בני אלף השגה תחת שלטון מוסלמי כובש ומדכא, ועד לשחרורם בידי הצרפתים ולעלייתם ההמונית ארעה החל בשגות ה־50 של המאה העשרים.

הסיפור מתגלגל דרך חייו של המחבר, נער שנטש את ביתו ואת משפחתו בפאס כשהוא עול ימים ויצא להרפתקה מלאת סיכויים, ספקות, סכנות, פיתויים, סיכונים, פחדים ותקוות לארץ נכר עד שהצליח להיקלט בה ולבנות לו לעצמו קריירה אקדמית שפתחה לו דלתות לאליטות החברתיות בישראל.

זהו סיפורם של כ־200 אלף העולים ממרוקו, שידעו פעמי משיח עד שבאו בהמוניהם וחבלי קליטה עד שיצאו ממעגלי העוני והפיגור בישראל, ועד שנכנסו למעגלי הייעוד בחרושת ובחקלאות, באקדמיה ובמסחר, במקצועות החופשיים ובפוליטיקה ואף הגיעו לעמדות הנהגה בישראל.

פרופ׳ רפאל ישראלי הוא מרצה באוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים להיסטוריה של ארצות האסלאם ולימודי סין. פרסם 36 ספרים וכ-100 מאמרים מדעיים בנושאים אלה.

בילדותנו שמענו תמיד בהשתאות שראשיתה מסתורין על פלוני או אלמוני שגורלו התאכזר לו והובא לבית חולים, והכול סיפרו בו ורחמיהם נכמרים עליו, שנחשב לכמעט בר־מינן. אולם כיוון ששפר עליו חלקו ושב לביתו, נחשב שזכה לתחיית המתים עוד בחייו. זכורני שאבי זיכרונו לברכה, שהיה פעלתן בלתי נלאה בענייני הקהילה, גם עמד בראש ארגוני ״עזרת דלים״ ו״ביקור חולים״ שלה. אלה היו משרדי הרווחה בהיעדרם של משרדים כאלה בארץ, ומאחר שגם ידה של הקופה הציבורית היהודית קצרה מלהושיע, היו אנשים טובי לב(רודפי מצוות ועושי טוב, שוודאי גם שירתו את המוניטין הטובים שלהם בין הבריות) נוטלים על עצמם לבקר את החולים הקשים בבתי החולים, לדאוג למשפחה חסרת הכול משעה שראשה נפל למשכב, קונים תרופות ואף מזמינים ומממנים רופאים מערביים שהוחשו לביתו של החולה. ובחגים לא קפצו ידיהם מלשלוח מזון לבתי העניים שידם אינה משגת לקנות צורכי חג ומועד, שהצרכים מרובים ואמצעי התשלום מעטים. וככל שחזרו האומללים הללו והתחננו לפני בורא עולם (״כביכול״ בלשונם) בסוף כל סעודה, שלא יביאם לידי הזדקקות לבשר ודם, שמתנתם מועטה וחרפתם מרובה, וחזרו ושנו כי רק בו לבדו, יתעלה שמו ויתהלל, ישימו מבטחם – לא נעתר הקדוש ברוך הוא לתפילתם והם שבו ושחו את ראשם בפני בני קהילתם הנדיבים, שאילולא הם, ודאי לא היו כבר בין החיים.

רפואה מערבית הייתה אמנם מוצא אחרון אצל עמך, אך בעלי יכולת וגבירים קלטו אט־אט את ברכותיה ונפלאותיה. הנה אחי הגדולים ממני ואנוכ יעצמי, וגם חלק מן הקטנים ממני, נולדנו בבית בידי מיילדת, וקול צריחותיה של אימא המתייסרת בכאבים היה מנסר בבשרנו ומעלה בו חידודים חידודים. ישבנו כולנו מחוץ לחדר ההורים, אחוזי אימה ושקיקה לראות את הנולד, וחזינו בנכנסות וכיוצאות – אלו מזמנות מים חמים או קרים, אלו מריצות מגבות וסדינים מוכתמים ואלו מביאות אחרים תחתם, אלו בארשת פנים גורלית ומטילה אימה ואלו בחיוך של שותף־סוד רב משמעות ותקווה. ואילו שאר אחי ואחיותי הצעירים נולדו במרפאתו הפרטית של רופא מיילד. כל מה שראינו היה אימא אחוזה צירי לידה שהובלה למרפאה והוחזרה משם כעבור ימים אחדים עם חיוך על פניה החיוורות ותינוק פעוט צווח בזרועותיה הרפויות.

ועד שלא פנינו לרפואה המודרנית החדשה, סבתא הייתה תמיד ערכאה ראשונה לכל מקרי החירום. היה ילד צרחני ומרדן, שלא מצאו דרך להחזירו למוטב ולהרגיעו, סבתא הייתה מצווה שיביאוהו אליה, הייתה מערבת שתן אדם בכמון ובמיני תבלינים אחרים ומשקה את הילד האומלל והמבקש על נפשו עד שלמד מחירה של מרדנות וביכר שתיקה על המשקה המלבב הזה. ומה לך ראיה גדולה מזו לכושר הריפוי הטמון בו? ואם חום מסתורי ומתיש או קדחת מקריחה עצמות אחזו באחד מאתנו, או סתם איבד מי מאתנו את שלוות נפשו או את כושר הליכתו, או שתש כוחו ואזלו מקורות חיותו, סבתא הייתה נוקטת דרכים פחות חריפות ויותר מחוכמות, כי בנפשו של החולה עסקינן וגירוש שדים ורוחות מגופו המעונה היה התשובה המבוקשת. אז הייתה יושבת על מיטת החולה, פותחת בחגיגיות מטפחת־ראש, קושרת בה קשרים, מודדת בין הקשרים זרת אחר זרת תוך לחשושי תפילה כלשהם, ולבסוף מפקעת את הקשרים בפני החולה. וכיוון שפקעו, שחררו את השדים מנפש החולה המוטל במיטתו, ומיד הוטב לו והוכרז עליו כמבריא.

אם לאחר מזה עוד תקעה על גבו כמה וכמה כוסות רוח שרוקנו בזריזות מאווירן המובל על ידי אגודת כותנה מובערת, או כפתה עליו שטיפת חוקן מביכה ואחר כך כיסתה אותו בשמיכות צמר ופשתים שכבות שכבות, גם באמצעיתו של קיץ לוהט – אזי הזעתו בתוך הכבשן שלהט סביבו הייתה לסימן מובהק להבראתו הקרובה. ועוד כהנה וכהנה. או כאשר נשרף או נשרט מי מאתנו, הייתה סבתא מביאה משחת פלאים שיצרה בביצים, בסיד ובאפר גחלים ומורחת אותה על הפצע, ולא עברו ימים עד שהגליד הפצע. ״מרקחת הפלא״ קראנו לה, שהצילתנו פעם אחר פעם מכוויות ומשאר חוליים רעים. ובכל זאת נזקקנו לרפואה מערבית אם למנוע מחלות או אם לטפל במרעין בישין שאפילו כשפיה של סבתא לא הועילו לסלקם. למשל בימי מלחמת העולם כאשר המזונות היו דלים והמחלות מרובות, הוכרחנו לבלוע, על פי רוב בכפייה, כף של שמן דגים מדי יום, שגם פלח התפוז או התמר שבאו אחריה לא הספיקו להעביר את טעמה המבחיל. או כאשר חליתי חמורות בטיפוס הבטן בגיל שמונה או תשע, והורי עמדו על כך שאשאר בבידוד בביתי ובלבד שלא יאולצו לשלחני לבית החולים, בא בכל יום רופא צרפתי להעניק את טיפולו המסור עד שהחלמתי. וזו הייתה העילה להכניסני לעול מצוות עם אחי הבכור, כי על פי מנהגי המקום, ילד שהגיע לפרקו והיה בקי בלימודי בר־המצווה כשר היה לכך, ועוד נחזור לעניין זה.

בחזרה לשום מקום-רפאל ישראלי-2012–יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

עמוד 72