רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 -כיבושי האסלאם, הפלגים בתוכו.

עומר, כיהושע בן נון היהודי וכפאולוס הנוצרי, כסאדאת המצרי וכדנג סיאו-פינג הסיני, היה איש הביצוע והמעשה, איש שניצב על שתי רגלי המציאות, לאחר התנסותו עם קודמו הגדול מוחמד, איש האידיאות והחלום, שהגביה עוף על כנפי חזונו והקביל למשה ולישוע, ולהבדיל לעבדול נאצר ולמאו. הוא כנראה האמין בכוחו לכפות את רצונו על ההיסטוריה ולכבוש את העולם כולו. הוא בנה צבא ערבי למשימה הענקית הזאת וטיפח את רוח הלוחמים שהביאה גאווה בעיסוק הלחימה כמקצוע מועדף. וכך יצא שבתחילה, בעוד הערבים עוסקים בקרבות, בהתפשטות ובכיבושים, חיי הרוח והיצירה הרוחנית נשלטו על-ידי המתאסלמים החדשים מפרס, ממצרים, ממרכז אסיה. וכך יצא שהציביליזציה האסלאמית, שפנתה לדרכה על-ידי הערבים ובעבורם, איבדה יותר ויותר מערביותה והפכה לאוניברסאלית. הערבים דאגו להגנתה, לייצוב גבולותיה ולהרחבתה של האימפריה, ואילו אנשי הרוח של פרס דאגו לניהולה ולהעשרת אוצרותיה הרוחניים והמדעיים. אולי פסגת הצלחותיו של עומר היתה בהכללתה של ירושלים באימפריה הנבנית. רבים הסיפורים על הגעתו האישית של עומר למצור על ירושלים הביזנטית, עד אשר הפטריארך שלה, סופרוניוס, יצא לקראתו עם מפתח העיר ומסרה לידו, כסמל לכניעת תושבי העיר ואמונותיהם לאסלאם המנצח. אחר כך סייר עומר בהר-הבית, התעצב אל ליבו על כיסויו במעטה אשפה עמוק לאורך הדורות שרצו למחוק את זכרו, והורה לנקותו. הוא התפלל במקום, ולאחר מותו בנו שם המוסלמים את כיפת הסלע המהממת ביופיה הארכיטקטוני, על שם הסלע שהנביא המריא ממנו לשמיים, והוא כנראה קשור באבן השתייה באמונה היהודית, שממנה נברא העולם.

זהו פרק פרובלמטי גם בתולדות האסלאם וגם בתולדות היחסים בין יהודים למוסלמים, כי מצד אחד הסמליות שבהעברת ירושלים והר-הבית לידי עומר הותירה זכר בל יימחה בתודעה המוסלמית, עד כדי כך שכאשר ערים פלשתיניות נמסרו בתוקף הסדרי אוסלו לידי ערפאת ב-1995, הוא ביים בבית-לחם הסמוכה לירושלים טקס משחזר, ובו נמסר לו על-ידי הפטריארך האורתודוקסי של ירושלים מפתח סמלי של העיר. הוא הכריז באותו מעמד כי ״יורשו של סופרוניוס מוסר את מפתח העיר לידי יורשו של עומר״, ואיש מהנוכחים לא החמיץ את סמליות המעמד. ערפאת גם דאג שאלו תהיינה הכותרות בעיתונות הפלשתינית למחרת היום, ועורך לילה של אחד העיתונים שלא מילא אחר ההוראות מצא את עצמו עצור במרתפי העינויים של הביטחון המסכל ביריחו. משמע, כי עבור ערפאת ומוסלמים רבים אחרים, ירושלים ועמה הר-הבית עתידה היתה לחזור לחיק הפלשתינים- המוסלמים, בין בדרכי נועם כמו בימי עומר-סופרוניוס, או בדרך ג׳יהאד, בה הוא מוכן להקריב את עצמו ועוד מיליוני שהידים כמאמרו. פירושו של דבר שמוסלמים כיום, שערפאת ראה עצמו כנציגם, אינם מוכנים לחלוק או להתפשר על ענייני הר-הבית ולהכיר בזכותם של האחרים, שלטענתם מאז הבריאה ואדם הראשון העולם כולו היה מוסלמי, כמובן לרבות ירושלים, ולכן החזרתה לחיק האסלאם, על-ידי עומר ולאחרונה על-ידי ערפאת, אינה אלא תולדה טבעית, הכרחית ובלתי ניתנת לעירעור. כבר הזכרנו את הפסוק הקוראני המדבר על מסעו הלילי של מוחמד ממכה ל״מסגד אל-אקצה״, שפירושו המילולי ״המסגד הרחוק ביותר״, ולאו דווקא מה שנמצא על הר- הבית. אולם באמונה עסקינן, והחשוב והקובע איננו מה שניתן להוכיח לוגית וארכיאולוגיה, אלא מה שמאות מיליונים מאמינים שהוא אמת ומוכנים גם להילחם ולמות בעבורו. זהו כוח חיותה של אגדת עומר בירושלים.

לכן, מעבר לעובדה ששיחות השלום בשנת 2000 בין אהוד ברק ויאסר ערפאת הגיעו למבוי סתום, בעיקר בגלל סמליותו של הר־הבית וקשרו עם עומר, שערפאת לא היה מוכן להתפשר עליהם, ושבגינם פתח ב״אינתפאדת אל-אקצה״ (והשם איננו מקרי), צריך להבין את הכוח המניע את העולם המוסלמי בסרבנותו להתפשר בעניין זה. אנו יכולים לטעון, למשל, כי גם לנו קשר רוחני, נפשי, דתי ולאומי להר-הבית, כי האתר היה מקום מקדשנו, וכי אין זה מתקבל על הדעת שאנו, המוכנים להתחשב ברגשות המוסלמים ולהותיר את המקום בידיהם בפועל, צריכים להיות מסולקים ממנו כליל, ואילו אלה שבאו אחרינו והשתלטו על האתר, ביודעם שהיה קדוש ליהודים, ועוד תובעים בלעדיות עליו, דווקא הם יזכו בו כולו. אלא שפרשנים מוסלמים יכולים לטעון כנגד זה שהאסלאם קדם לכל הדתות, וכאשר הוא הופיע מחדש עם מוחמד, הוא סילק את כל השאר והחליף אותם, וכי הפסוק בקוראן מתייחס לאתר זה ממש, אפילו לא היה שם מסגד בעת מסעו הלילי של הנביא. אם כן, תיקו כאן, והואיל והמוסלמים עדיפים במספריהם על היהודים, ומחזיקים בהר בפועל, התחרות איננה בין אמונות סותרות אלא בין מקדשי הסטטוס קוו שאין איש מעז להפר, לבין קוראי התיגר עליו שהם חסרי אונים לשנותו. למעשה, ככל שהמתח גואה בין המוסלמים לבין יריביהם, כך האסלאמיציה של הסיכסוך גוברת בעיניהם והסמלים האסלאמיים מקבלים בולטות גבוהה יותר. זה לא מקרה שפרשות חודייביה, הר-הבית, והמסע הלילי של הנביא, כולן נשזרות יחד עם מורשתו של עומר דווקא בימינו אלה.

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 -כיבושי האסלאם, הפלגים בתוכו.

עמוד 87