יחס דת האסלאם לדתות האחרות"-בת יאור-השפלת הדימים בתוניסיה (1800)- הביזה ברובע היהודי בפס (1820)- הד׳ימה באלג׳יריה ובמארוקו, תחילת המאה ה־19
הביזה ברובע היהודי בפס (1820)
בפס פלשו בני־עודאיה לרובע היהודי הסמוך לשכנותם בפס אל־ג׳דיד. הם החלו לשדוד ולגנוב מכל הבא ליד. הם ברחו ועמהם בד, משי, כסף וזהב שהיו מופקדים אצל היהודים ושייכים היו לסוחרי פס שבשבילם עבדו היהודים העוסקים בחייטות ובשאר מלאכות־יד. כך אבדו סכומי־עתק שאין ערוך להם. אחרי־כן הפשיטו בני־עודאיה גברים ונשים, ואת אלו האחרונות חטפו עמהם ואת הבתולות שבהן אנסו. הם רצחו את הגברים ושתו משקאות חריפים בעצם חודש הרמדאן. הם הרגו מספר ילדים שנחנקו במהומת הביזה. ועדיין לא אמרו די במעשים האלה וחפרו תחת הבתים כדי לגלות את הטמון מתחת, ואכן מצאו כסף רב. בראותם זאת, תפסו את נכבדי היהודים וחנווניהם, המטירו עליהם מהלומות ויענום כדי לאלצם לגלות איה הסתירו את כספם. אם היתה לאחד מהם יהודיה יפת־תואר, גנבו אותה מבעלה כדי לאלצו לשלם את הכופר. המאורעות החמורים האלה התחוללו ב־13 לחודש רמדאן 1235 להג׳רה (1820). כאשר כילו מעשיהם ביהודים, התנפלו בני־עודאיה על שאר התושבים של פס.
נאצרי(נם׳ 1897) (מקור, חלק ד, עמד׳ 156), כרך א, עמ׳ 65; וראה פומיי 65,1
הד׳ימה באלג׳יריה ובמארוקו, תחילת המאה ה־19
הם [היהודים] אינם רשאים לדור באותה עיר עם המוסלמים; אלא מקצים להם שכונה לעצמם, מחוץ לחומות, ושם סוגרים אותם בכל לילה בשעה תשע ואין מרשים להם לצאת החוצה, בשום תואנה, עד לזריחת החמה למחרת בבוקר. […] באלג׳יר היה יניצ׳אר, אם כך תאבה נפשו, עשוי לעצור ולהכות את היהודי הראשון שיקרה לפניו ברחוב, והלז לא העז להשיב לו או להדוף את מהלומותיו. יכול היה להינצל רק אם מיהר לרוץ ככל יכולתו עד שנמלט; הגשת תלונה לא היתה כדאית כלל, שכן תמיד היה הקאדי מזמן אליו את היניצ׳אר ושואלו מדוע־זה היכה את היהודי? והתשובה היתה, ״מפני שדיבר סרה בדתנו הקדושה״; ואז היה היניצ׳אר משולח לחפשי והיהודי היה מוצא להורג. אמת כי עדותם של שני מוסלמים דרושה היתה כדי להעיד כי אכן ביזה היהודי את דתם; אבל במקרים כאלה מעולם לא היה מחסור בעדים.
כל המלאכות המשפילות ביותר מוטלות על היהודים: הם תולים את הפושעים, ואחר־כך קוברים את גופותיהם; הם נאלצים לשאת את המאורים על שכם כשהללו יורדים מסירתם במים רדודים; מעסיקים אותם בניקוי הרחובות, בהאבסת הבהמות באורוות הסראיה; ״קיצורו של דבר״, אומר קיטינג [שעשה שם את דרכו כ־1785], ״כל־אימת שהשלטון זקוק לפושט־נבלות, המלאכה מוטלת על יהודי״. […] כשהיה יהודי עובר ברחוב, תמיד היה עליו לפנות את הקיר למוסלמי, ואחר־כך היה עליו להשתחוות לפניו אפיים ארצה; אם לא עשה זאת היו מכים אותו מכות נאמנות, ואולי היה נדקר בסכין. אי־השוויון הזה בין מחזיקי הדתות השונות מתחיל עוד בעריסה ממש; הצעיר שבתורכים [במוסלמים] רשאי לרמוס את הישיש ביהודים; באיזה גיל צעיר מתחילה ההשפלה בצד אחד, והעריצות בצד השני, אנו למדים מן העובדה העגומה שילד יהודי ייאות לקבל מכות ממאורי בן־גילו בלי שינקוף אצבע להתגונן. נוסף על כך נאלצים היהודים ללבוש בגדים מיוחדים להם, לנשול את סנדליהם כשהם עוברים על־פני מסגד או על־פני ביתו של הקאדי, או אפילו על־פני בתיהם של כמה מחשובי המוסלמים, אף שבכמה ערים כגון פס, ובפרט בצאפי, מקום שמצויים הרבה בתי־תפילה, הם נאלצים ללכת יחפים לגמרי.
בשום מקום אין מרשים להם לרכוב על סוס, שהרי זה נחשב בהמה אצילה מדי לתכלית פחותה שכזאת; אבל מרשים להם לרכוב על חמור, או, בחינת חסד מיוחד, על פרד; ועם זאת, חובה עליהם לרדת מרכובם ולהתייצב בעמידה של כבוד כל־אימת שמאמין בדת־האמת פוגש בהם בדרך. אם יבוא יהודי אל מעיין־מים הריהו חייב להמתין עד שיעזבוהו כל המוסלמים, לרבות אלה שיבואו שעה ארוכה אחריו, בטרם יוכל לנסות לשאוב ממנו. מוות יהיה ענשו אם יעלה על גג ביתו, כי משם אולי יראה את בנות המאורים; ומוות ענשו אם יקשור קנוניה נגד השלטון, יכה מאמין בדת־האמת, או יציץ באקראי לתוך מסגד בשעה שהמאמינים מתפללים. הם נחשבים כולם עבדי הדיי או הסולטאן שבאחוזות־ממשלתו הם חיים, ואין הם יכולים לצאת משם בלי לקבל רשות ממנו, ובלי שיתנו ערבון גדול כי אכן ישובו. יכול היה כל תורכי להיכנס לעירם של היהודים, לבוא לאחד הבתים, לאכול, לשתות ולהעליב את בעל־הבית, ולהתעלל בנשים, בלי התנגדות ובלי תלונות; אך מאושר היה היהודי אם לא הוכה ולא נדקר. במארוקו אי־אפשר להמית מאורי על שהרג יהודי, אף שהריגת נוצרי עלולה להיות עוון בן־מוות; לאמיתו של דבר, אירע לעתים לא רחוקות שיהודי שהתלונן על מות ידידו או קרוב־משפחתו נענש בעצמו, ואילו הרוצח יצא לחפשי. התוצאה היא שלעתים רחוקות יעלה היהודי על דעתו לפנות אל כס המשפט או ינסה להשיג פיצוי. הוא זוחל כדי לספוג את המהלומה, או מתחנף ליד המורמת להכות. (2, עמ׳ 84-80)
יחס דת האסלאם לדתות האחרות"-בת יאור-השפלת הדימים בתוניסיה (1800)- הביזה ברובע היהודי בפס (1820)- הד׳ימה באלג׳יריה ובמארוקו, תחילת המאה ה־19
עמוד 245
כתיבת תגובה