מורשת יהדות מרוקו

מטרתם העיקרית של האמצעים הללו ודומיהם נראה שהיתה לצמצם את חדירתם של לא־מוסלמים לרשויות המדינה המוסלמית ואת תפיסתם שלא כדין של סמכויות, שבדין שייכות למוסלמים בלבד. באותה עת, אל־מֻתַוַכִּל [אל-מֻתַוַכִּל עלא אללה (מילולית: הנסמך על האל, בערבית: المتوكل على الله) היה שם שלטונם של מספר ח'ליפים מבית עבאס.]

ציווה שהנוצרים והדמים בכלל יידרשו לחבוש מצנפות ולחגור אבנטים בצבע דבש; לרכוב באוכפים בעלי ארכופי עץ ושני כדורים תלויים מאחור; להצמיד שני כפתורים לכיפותיהם של אלה החובשים אותן, ולחבוש כיפות בצבע השונה מאלה של המוסלמים; להצמיד שני טלאים לבגדי העבדים שלהם בצבע שונה מצבע הבגד שאליו הם צמודים, אחד לפנים על החזה ואחד על הגב, כל טלאי ברוחב ארבע אצבעות ושניהם בצבע דבש. אם נשותיהם יוצאות מביתן ומופיעות בפומבי, עליהן להופיע בצעיפים בצבע דבש. הוא ציווה, שעבדיהם יחגרו אבנטים ואסר עליהם לחגור חגורות. הוא ציווה להרוס כל כנסייה שבנייתה חדשה, ולהחרים עשירית מבתיהם. אם המקום גדול דיו, יש להפוך אותו למסגד; אם אינו מתאים למסגד, יהיה למגרש פתוח. הוא ציווה, שצלמיות עץ של שדים ייקבעו במסמרים לדלתות בתיהם כדי להבדילם מבתי המוסלמים. הוא אסר על העסקתם במשרדי ממשלה ובעניינים רשמיים, שבהם תהיה להם סמכות על מוסלמים. הוא אסר על ילדיהם לבקר בבתי ספר מוסלמיים, או שמוסלמי כלשהו ילמד אותם. הוא אסר להציג בפומבי את צלביהם ביום א׳ של לולבים ועריכת פולחנים יהודיים ברחובות. הוא ציווה, שקבריהם יהיו בגובה הקרקע, כך שלא ידמו לקברות המוסלמים.

אין עדות לרדיפות אלימות כלשהן של לא־מוסלמים בימי אל־מתוכל, ואף לא ברור עד כמה, באיזו מידה ולכמה זמן נאכפו ההגבלות הללו. התלונות החסודות התכופות על התעלמות מהן ונסיונות חסודים ארעיים להטילן מחדש מעלים את הסברה, שיישומן בפועל היה על־פי־רוב רופף ומקוטע.

מאוחר יותר היו שליטים רבים, שהלכו בעקבותיו של עמר השני. אחד מהם היה הסלטאן העות׳מאני באיזיד השני (1512-1481), שתקופת שלטונו הצטיינה במעין ריאקציה נגד מדיניותו של אביו וקודמו מחמד הכובש. מחמד פתח, במובן מסוים, אשנב למערב. הוא הפגין אהדה ליוונים וליהודים כאחד, ואפילו נתן חסות לאומנים ולמלומדים מאירופה הנוצרית. באיזיד, שהיה ידוע באדיקותו הרבה ונתון להשפעת העלמא, שינה כל זאת. הציורים שאביו אסף בארמון סולקו ונמכרו, ואילו החצרנים והפקידים הנוצרים והיהודים שולחו לדרכם. לפי מקור יהודי, ציווה הסלטאן לסגור בתי כנסת שנבנו באסתאנבול אחרי כיבושה על־ידי התורכים, כלומר כאלה שהוקמו תוך הפרת החוק הקדוש, שהתיר לדמים לשמור רק על אותם מקומות פולחן שהיו להם לפני הכיבוש, ואסר עליהם לבנות חדשים. ייתכן שהדבר קשור לנקיטת אמצעים מיוחדים, שעליהם מדברים המקורות המוסלמיים, כתוצאה משינויים דמוגרפיים. אזורים מסוימים, שהיו לפני מיושבים בעיקר על־ידי לא־מוסלמים, יושבו בצפיפות על־ידי מוסלמים. באחדים מן האזורים הללו, כנסיות ובתי כנסת שנסבלו לפנים, נראו עתה כפוגעים ברוב החדש, וננקטו צעדים בכדי לסגור אותם או להעבירם למקום אחר. במקרים הללו, כמו במקרים דומים, פעולה לקיצוץ חוצפתם של הרמים זכתה לשבחים מפי כרוניקאים חסודים. ואולם מפליא הדבר, שאותו סלטאן ביאזיד השני עצמו הרשה ואף עודד, בשנת 1492 ולאחריה, למספר גדול של יהודים מספרד ומפורטוגל להתיישב ברחבי האימפריה העות׳מאנית ולשקם את חייהם אחרי גירושם מארצות מולדתם.

הסתירה היא למראית עין בלבד. אכיפתם הקפדנית של חוקי השריעה הטילה הגבלות מסוימות על העדות הלא־מוסלמיות והגבילה או אסרה את השתתפותם בהליכי המימשל. אך היא לא תבעה – ובעצם לא התירה – שירדפו אותם על־ידי־כך שימנעו מהם לקיים את דתם, לחיות על־פי מנהגיהם או להתפרנס. ובאמת, בתקופת שלטונו של באיזיד השני, המחמיר והקפדן, אך גם ההוגן והמאמין, חלה ההגירה היהודית הגדולה ביותר לתחומי המדינה העות׳מאנית.

וגם הפעם ניתן לציין שחומרותיו של הסלטאן באיזיד אירעו בתקופה של סכנות גדולות לשלטונו מבית ומחוץ. אחיו ג׳ם, שהיה טוען לכתר שנכשל, נמלט לאירופה, שם ניסו להשתמש בו האפיפיור ואחדים ממלכי הנוצרים בהתקפה משותפת על השטחים העות׳מאניים ועל כיסא המלוכה העות׳מאני. יחסיו עם שני שכניו המוסלמים היו גרועים. היו לו סכסוכים עם הסלטאנים הממלוכים, ששלטו במצרים ובסוריה, ובמזרח השושלת השיעית הלוחמת באיראן איימה על באיזיד, ולא רק במלחמה על הגבול אלא אף בהתקוממות ומהומות בין נתיניו המוסלמים. כנגד האיום הכפול של מסעי צלב נוצריים מן המערב וחתרנות שיעית מן המזרח, נזקק באיזיד לגמול על אמונתו האדוקה מידי שמים ומידי אדם כאחד.

בימי שלטונם של יורשי באזיד השתפר מצבן של העדות המשועבדות, אולם הסכנה התחדשה בימי שלטונו של מראד השלישי(1595-1574). הדגם המקובל שוב חזר על עצמו: שליט קודם, שנראה שהיה נוח יתר על המידה לדמים; בעיות דתיות וצבאיות מבית ומחוץ; צעדים כנגד כמה דמים, שנראו כעשירים או חזקים מדי; צווים לסגירת מקומות פולחן בלתי מורשים; והנהגתן מחדש של התקנות הישנות ביחס ללבוש ולכיסויי הראש. על־פי דיווח של פקיד ונציאני החליט הסלטאן ברגע מסוים להרוג תחילה את כל היהודים ולאחר מכן את כל הנוצרים שבממלכתו, אולם אמו והוזיר הגדול הצליחו למנוע אותו מכך. לסיפור זה אין אישור במקורות היהודיים או במקורות התורכיים ואינו מתקבל על הדעת מיסודו.

ואולם, מה שמתועד היטב הוא הדגם הנפוץ של פרקי זמן המאופיינים על־ידי החמרה דתית – ההגבלות על לבוש מפואר, ההוראות על כיסוי ראש מיוחד, סגירת בתי תפילה חדשים, שנחשבו בלתי חוקיים, וכדומה.

ברנרד לואיס-היהודים בעולם האסלאם-1996-האסלאם ודתות אחרות

עמוד 52

פרק שלושה עשר

דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארד לעומת מרוקו

את מנהג ״שירת הבקשות״ הקיים אצל יהודי מרוקו מזה כ־ 350 שנה מוביל במהלך הערב הפיטן הראשי המכונה ״אל מקדם אל כביר״, ואיתו מספר פיטנים נוספים. הללו, במהלך כל הערב, מובילים יחדיו את המעמד עד לסיומו הסופי, ובדרך כלל לשביעות רצונו של הקהל הנוכח בבית־הכנסת.

כבר ציינתי כי איכות הערב תלויה רבות במעמדו ובאיכות הביצועים בעיקר של הפיטן הראשי. האם תמיד נהנה הקהל בבית ־ הכנסת מאיכות הביצועים? האם הפיטנים כיום מוכשרים ובקיאים דיים בפיוט, כדי להוליך אחריהם ציבור במשך מספר שעות בלילה חורפי ודווקא בליל שבת ־ יום המנוחה?

בפרק זה אני מנסה להציג את מעמדו של הפיטן אצל יהודי מרוקו, ואת מצבו של מנהג ״שירת הבקשות״ בארץ בהשוואה למרוקו. האם עשרות השנים שעברו מאז ״הימים הטובים״ בקזבלנקה ובשאר הערים והעיירות במרוקו הביאו לשינויים בפיטן ובפיוט ובמעמדו של המנהג היום לעומת אז? כדי לענות על כך אני נעזר במעקב שניהלתי אחרי מעמד הבקשות בדימונה שבו אני משתתף בשלש השנים האחרונות 1999־ 1996, וכן בשיחות עם פיטנים וחובבי פיוט מהעיר. אני נעזר גם במחקרים שקראתי בנושא.

ראה מאמרו של אדוין סרוסי ״שנוי והמשכיות ב״שירת הבקשות״ של יהודי מרוקו׳׳. מחקר בולט בנדון.

על מקומו של הפיוט בקהילה היהודית המרוקנית יעיד הסיפור הבא: ר׳ רפאל אנקווה זצ״ל (נפטר ב־1935, קבור בעיר סאלי הסמוכה לרבאט), שהיה רבה הראשי של יהדות מרוקו, היה שרוי באבל באמצע אחד החגים לרגל פטירת אשתו. בשבת זו הוחלט לא לשיר את שירי החג כהשתתפות באבלו של הרב. הרב עמד על רגליו וצעק: ״מה קרה? האם היום תשעה באב? למה לא שרים את שירי החג כנהוג?״ משהסבירו לו את הסיבה, ענה להם: ״האבל שייך לביתי, בבית הכנסת צריך לנהוג כמקובל, ולא להשבית את שמחת החג״. הסיפור מתוך ״מקורות השירה היהודית במרוקו״ שכתב חנניה דהן.

מעמדו של הפיטן והפיוט במרוקו

השירה והפיוט תפסו מקום מרכזי בחיי היומיום של היהודי המרוקני. הדבר בא לידי ביטוי בתפילה, בשבתות ובמועדים, בשמחות ובאירועים ציבוריים ואישיים². הילד היהודי המרוקני, מערש לידתו, שומע בתדירות רבה את הפיוט. הוא מתחנך בבית שבו הוא שומע את הפיוט, מתחכך איתו, חי אותו ומלווהו בכל עת. הרגש שבפיוט תפס את יהודי מרוקו, וכבר אמרו חז״ל בעניין זה, כי כוחה של השירה עולה לעתים על כוחה של התפילה.

[כדוגמה בולטת אפשר לציין את הפיוט של ר׳ יהודה שמואל עבאס ״עת שערי רצוף׳ המבוסס על מדרשי חז׳׳ל על עקידת יצחק שבבראשית כ״ב. סיפור מושר זה מעורר התרגשות רבה בין המתפללים בתפילת ראש השנה, אך אינו מעורר עניין מיוחד בתפילת שחרית בכל בוקר].

יוצא מכאן כי היהודי המרוקני הטיפוסי הוא חובב שירה מושבע, ובשומעו את הפיוט הוא מרגיש כ״מלך במסיבו״. לעתים היה הפיטן במרוקו זה שכתב וחרז שירים. הוא גם הרכיב עליהם לחנים מהסביבה הקרובה. לאור זאת, נקל להבין כי הפיטן במרוקו זכה להערכה רבה בקרב הקהילה בה הוא חי. מעמדו לא היה פחות מזה של דיין, רב או בעלי תפקידים אחרים בקהילה. הוא למד מצעירותו את הפיוט על פרטיו השונים מפיטנים בעלי שיעור קומה, וכך השתלב היטב בבוא העת בחיי הקהילה:

באירועים ציבוריים, בבית ־ הכנסת או באירועים פרטיים, גילה הפיטן את נוכחותו בכל המעמדים ובכל הטקסים : בברית מילה, בטקס בר המצוה, בחתונה, בסעודות מצוה, בהילולות, בעת הכנסת ספר תורה ועוד. ככל שהצליח הפיטן להגיע לביצועים מרשימים ולהוציא מן הכוח אל הפועל סגולות מוסיקליות הטמונות בפיוט ולהפליא ביכולתו הקולית, כך הוא זכה להערכה ולאהדה יתרה בקהילתו.

[ר׳ דוד בוזגלו העמיד שורה ארוכה של פיטנים בעלי שיעור קומה שהשפעתם ניכרת כיום בערים השונות בארץ. מעמדם חזק בקהילה בה הם חיים, והוא נובע מהחינוך הפיוטי והבסיסי שקיבלו ממורם ר׳ דוד בוזגלו.]

דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארד לעומת מרוקו

עמוד 162