מורשת יהדות מרוקו

תשעה באב

בתשעה באב, יום חורבן בית המקדש, היו לובשים שקים מבד יוטה. הבד שבגלגולו הקודם היה שק סוכר, הפך לבגד שמיועד ליום קדוש וחשוב זה. אבא לבוש בגלביה תפורה מבד ״שק הסוכר״, אבל על חורבן בית המקדש, ישב כל היום בבית הכנסת.

כאמור, משחקים וספרים לא היו בבית, הספר היחיד היה ״סידור״ (ספר התפילות). היינו משחקים בחוץ, אך ברחובות הצרים במלאה זה היה בלתי אפשרי. הרחובות היו צרים מאוד ולא ניתן היה לשחק בהם. היינו יוצאים מהמלאח, מימין לשער במרחק לא גדול היה גשר קשתות גבוה לרכבות שעברו מעליו, אנחנו גרנו ממש מעל לחומת המלאה והגשר הזה תמיד נשקף מחלוננו. מתחתיו זרם נחל ובאזור הזה שבין הנחל למלאה היינו אנחנו הילדים מבלים, משחקים. אחד המשחקים שזכורים לי, צמיג שהיינו מגלגלים תוך כדי ריצה, או בכדור אם היה. בדרך כלל הכדור היה מסמרטוטים. מעבר לנחל, האזור כולו היה נטוע זיתים. מקנס ידועה במטעי הזיתים שלה, בפי הערבים מקנס נקראת גם מדינת ״אל זייתון״, בזכות הזיתים המשובחים שגדלו בה. לאחר מסיק הזיתים היינו אנחנו הילדים, הולכים למטע ללקט זיתים שנשארו על העצים, או שנפלו על הקרקע. אני הקטן אספתי זיתים מהאדמה כמו כולם, ולפעמים גם מצאתי איזה זית בודד שחיכה לבואי על העץ. וילד אחד שמסתבר שהיה החכם מכולנו, כלל לא אסף זיתים, הוא פשוט עבר בין הילדים וביקש מכל ילד רק זית אחד/שניים, וכך הוא הגיע גם אליי ונתתי לו זית. הוא החזיר לי את הזית וביקש לקחת בעצמו אחד לפי בחירתו. כל הזיתים שאספתי מהאדמה היו זיתים מיובשים וכנראה גם רקובים, ביניהם היה זית אחד גדול מלא ויפה, זה הזית שקטפתי מהעץ. בו הוא בחר ואותו הוא לקח, ואז הוא הוציא שקית שהחזיק מתחת לחולצתו וראיתי שאצלו כל הזיתים גדולים ויפים. לימים חשבתי על האירוע הזה, איזה חוש עסקי מפותח היה בילד הזה, שביקש וקיבל מכל ילד זית אחד, שניים. כך הוא הביא הביתה רק זיתים טובים, ואני הגעתי הביתה לאימא עם המיובשים והרקובים. אימא התאכזבה בשבילי שראתה מה הבאתי, פשוט אמרה לי אלה לא טובים. בשבילי היה זה שיעור חשוב ויפה לחיים.

לקראת עלייתנו ארצה

הריכוז היהודי הגדול ביותר בצפון אפריקה היה במרוקו, ויחד עם יהודי תוניסיה ואלג׳יר מנה כ-480 אלף יהודים, יש הטוענים ל-500 אלף. יהודי מרוקו שמרו מאז ומתמיד על זיקה עמוקה לארץ ישראל ורבים עלו אליה, עוד לפני קום המדינה.

ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, הובילה לפרעות ביהודים בארצות האסלאם. ביוני 1948 נרצחו עשרות יהודים במרוקו ורכושם נבזז, אלפי יהודים ברחו ממרוקו לאלג׳יריה, שתי המדינות האלה היו תחת השלטון הצרפתי. ארגון הג׳וינט ומדינת ישראל קיבלו משלטונות צרפת אישור להקמת מחנות שהייה באלג׳יריה לפליטי מרוקו. המוסד לעלייה ב׳ קיבל עליו את הטיפול בהקמת המחנות, באחזקתם ובארגון העלייה ארצה והיה הגוף האחראי להצלת יהודים החיים במדינות שבהן הייתה סכנה מוחשית לחייהם. השאיפה להגשמת החלום לעלות לארץ ישראל לא נמוגה, ועם הפרעות רק התחזקה. שליחי הסוכנות עשו הכול למען להצלת היהודים והוצאתם ממרוקו, בדרכים רבות ובעיקר בחשיבה יצירתית מול מוסדות השלטון במרוקו. מאחר והברחת המשפחות הייתה כרוכה בסיכונים רבים, ובעיקר הדרך – שעברה דרך אלג׳יריה עד לחוף המבטחים, שבו יכלו לעלות על האונייה שאיתה חצו את הים לצרפת, לא הייתה פשוטה וקלה בלשון המעטה. המעבר דרך אלג׳יריה היה בסיוע וחסות הצרפתים.

השנה – 1947 ובתוך ביתנו הקטן, המולה. דודים ועוד קרובי משפחה שלא כל כך הכרתי, הגיעו אלינו לביקור, כולם קרובים מצד אימא. את המשפחה מצד אבא כלל לא הכרתי ולא פגשתי, אבא מעולם לא דיבר ולא הזכיר את משפחתו, וגם אימא מעולם לא הזכירה את משפחתו. אני זוכר את ההתרגשות וההמולה בדירתנו הקטנה. אני בן העשר כבר לא ילד קטן, לא מבין איזה אירוע משפחתי מביא את כל החמולה לביתנו הקט. שמחתי שכל המשפחה נפגשת וסיקרן אותי לדעת מה קרה. יותר מכול הטרידה אותי המחשבה איך נישן בבית, לא היו בבית אפילו מספיק מקומות ישיבה וכולם עמדו. גרנו בדירה קטנה, בבניין בן שלוש קומות, בכל כניסה היו שלוש דירות קטנות ללא שירותים וללא מים זורמים. זה היה בית ארוך עם חדר מדרגות אחד שהוביל לכל קומה. אנחנו גרנו בדירה העליונה שבה היה מעין מסדרון שהוביל למקלחת ולשירותים המשותפים לכל דיירי הקומה. שני יתרונות היו למגורים בדירה העליונה, הראשון הוא שהמקלחת והשירותים היו בקומה שלנו והשני הוא שהדירה שלנו הייתה ממוקמת ממש מעל חומת המלאח ומחלון הדירה יכולנו להשקיף על המתרחש מחוץ למלאה. הדירה כללה שני חדרים, חדר תחתון(כניסה) ובו למעשה התנהלו כל חיי הבית, למעשה בחדר זה אכלנו וישנו. באותו החדר, סמוך לתקרה ולאורך הקירות, הייתה קורת עץ אשר שימשה לתלייה ולהנחת דברים. בפינת החדר היו מדרגות שהובילו לחדר העליון שבו אימא בישלה, כיבסה ורחצה אותנו בגיגית. את המים היינו מביאים בדליים מהברז היחיד שהיה במקלחת. מטבח לא היה, גם לא היה צריך, כל מה שהיה דרוש לבישול הוא פתילייה אחת. את כל מטעמי הבית אימא בישלה על הפתילייה האחת הזו. היום היחיד שהפתילייה שבתה היה בשבת. בכל יום שישי אימא הכינה חמין לכבוד שבת שהיה מאכל השבת הקבוע. את סיר החמין הייתה מביאה למשפחה הערבית שגרה בפינת החומה. לפרנסת המשפחה, הם הפעילו טאבון ששימש לאפיית הלחמים, פיתות במשך השבוע וביום שישי בצוהריים היו מכינים את התנור לקבלת סירי החמין של שכניהם היהודים. את כלי הבית החזקנו תחת המיטה ועל קורת העץ שהייתה לאורך החדר. כזה היה הבית, בית דל. למרות הדלות לא הרגשנו בחיסרון כלשהו. כל דיירי המלאח חיו באותם התנאים ולא הכרנו ולא ידענו על תנאים אחרים.

לכן, שאלתי את עצמי איפה כולנו נישן. פניתי לאבא ושאלתי, מה קורה? תשובתו הייתה ״עוד מעט אומר לך״. ראיתי את אבא עסוק עם כל האורחים, והנחתי שאימא, שהייתה עסוקה בהכנת תה לאורחנו, תוכל לומר לי יותר. אז פניתי לאימא, ואימא אמרה ״אני לא יכולה לענות לך, לך לאבא״. מאחר וידעתי שאבי לא יענה לי פניתי לדודי האהוב הרב שמואל בן הרוש, אחי אימי, שהיה סמכות ואישיות מוכרת ומוערכת בקהילה. הוא הרגיע אותי ואמר לי, ״אנחנו ארגנו טיול לכל המשפחה ועוד מעט נצא״. שאלתי האם גם אנחנו נצא והוא ענה, ״בטח, כולנו זה כולל גם אותך. אנחנו ניסע בכרכרות ויהיה כיף״. הייתי סקרן כי מעולם לא נסעתי בכרכרה קודם לכן. המשכתי ושאלתי ״מתי?״ הוא ליטף אותי ואמר שעוד מעט, כאשר הכרכרות תגענה, יהיה טוב.

בשנים אלו 1947־1948 העלייה ממרוקו הייתה בלתי לגאלית ומחשש שהילדים יפטפטו על כך, ההורים לא יידעו אותם מה עומד לקרות. חלום העלייה לארץ ישראל, היה חלומם של כל יהודי הגולה, ויהודי מרוקו בזמן הזה עקבו בדריכות אחר המאבק בארץ ישראל למען הקמת המדינה. עם ההכרזה על הקמת המדינה, הרצון לעלייה בקרב יהדות מרוקו רק התגבר, וגם הפרעות שהחלו התחזקו מאוד. באותן השנים, שליחי הסוכנות שהיו במרוקו ״שתלו״ את רעיון העלייה לארץ ישראל. הרעיון נפל על אוזניים קשובות, ועבר מפה לאוזן. יום־יום הזכרנו את הארץ המובטחת, הן בבית הספר והן בתפילותינו בבית הכנסת: ״ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים״ או ״לשנה הבאה בירושלים הבנויה״, המשפט שסקרן אותי ביותר היה: ״ארץ זבת חלב ודבש״. ההסבר לשאלתי מה הכוונה ב״ארץ זבת חלב ודבש״ היה שהפירות בארץ הקודש גדולים וטעימים, וכלום לא חסר בה. כילד שחי במחסור גדול (רק היום אני מבין שחיינו במחסור), אפשר להבין מדוע משפט זה כה סקרן אותי. כך, במשך כל המסע לארץ ישראל, חלמתי על הארץ שלא חסר בה כלום, עם הפירות הגדולים הטעימים שמחכים לי. האם ייתכן שכל זה הולך ומתגשם לנגד עינינו?

בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו– לקראת עלייתנו ארצה

עליה בזמן מלחמה

מהבית בו גדלנו, בשפע רב ובחיי רווחה, ניסה אבי לשכנע את אמי לעלות לארץ ישראל כבר בתחילת שנת 1948, במהלך מלחמת העצמאות.

הייתה זו העלייה הראשונה שלנו.

אחותי רשל הייתה כבדת שמיעה ודיבור עקב דלקת קרום המוח ( מננג'יטיס), שתקפה אותה בילדותה, ופגעה ביכולותיה אלה.. עד גיל שש, בערך, היא דיברה, שרה וחייכה בחינניות. אנטיביוטיקה לא הייתה זמינה באותם ימים, דבר שגרם לפגיעה קשה ולתמותה בילדים ובתינוקות. הניסיונות למצוא מרפא לבעייתה של אחותי במרוקו לא צלחו. יתכן שלא היה ניתן בכלל לרפא את שמיעתה, אלא רק להשלים איתה. אבי שהיה ציוני בנימי נפשו הפציר באמי לעלות לארץ ישראל.

"שמעתי שבישראל ישנם רופאים מעולים שיוכלו להציל את שמיעתה," ניסה לשכנע, "ארץ ישראל זה המקום של היהודים. תראי שנוכל לחיות בה היטב ולא להיות זרים במדינה שאינה שלנו."

אמי לא התלהבה מהרעיון אך כדי להציל את בתה, ולשמע התלהבותו של אבי, נאותה לעלות לישראל. מבחינתה העלייה הייתה זמנית, לצורכי ריפוי הבת ורק אם ישתלבו יפה, אולי, אולי יישארו שם. הם הותירו את החנות ואת הבית שבבעלותם במרוקו ולא מכרו אותם. נעולים ומחכים.

הייתי כמעט בן ארבע, כשאבי דחק באמי לעלות לישראל. בגיל הזה כבר ידעתי קרוא וכתוב בשפה העברית מלימודיי אצל הרבי בחדר.

אבי דאג לסידורי העלייה. כציוני נלהב, הוא קיים קשר עם פעילי העליה והסוכנות שאותם העריץ. הגענו למרסיי ומשם טיפסנו יחד עם עולים נוספים, על האונייה 'ירושלים' בדרכנו לנמל חיפה. זו הייתה אוניה די רעועה והצטופפנו בבטנה. ישנו על מיטות קומתיים, צפופים מאוד עם מרחב מזערי לפרט.

האונייה לא הייתה יציבה וטלטוליה גרמו לעולים שעליה להקיא ולחוש ברע.

"סול יקרה שלי, זו רק נסיעה קשה. כשנגיע, הכל יסתדר. אל תדאגי.״ עודד אבי את אמי שכבר הבינה שהמסע אינו צופן לה המשך מזהיר. על אף הצפיפות והטלטולים אהבתי לקבל מדי בוקר את ספל השוקו שהיה עבורי מעדן של ממש. הגענו לנמל חיפה ומשם עברנו למעברה בפרדס חנה.

חורף. קור אימים. אנחנו גרים באוהל ומסביבנו בוץ. אין תנאים סניטריים נאותים. אמי מביטה סביבה ואינה מבינה לאן הגיעה. כיצד שקע החלום הגדול בבוץ של מעברת האוהלים…

אבי בדק אפשרות לצאת מהר מהמעברה וקבל הצעה קוסמת: לעבור לירושלים. המעבר מהאוהל הרעוע לבית ממשי, היה אמור להיות פתרון מעולה עבור המשפחה.

"הולכים לירושלים, עיר הקודש. לבית אמיתי!" שמח אבי, ויחד עם כל המשפחה קמנו ונסענו לביתנו. המלחמה הייתה בעיצומה. שיכנו אותנו בשכונת בקעה של ירושלים, בבית שהערבים נטשו, בקו תפר הקרב בעיר. הדי פיצוצים ויריות, חלקן מעל הבית, היו מנת חלקנו. אמי נחרדה, "אנחנו יכולים למות כאן! לאן הגענו?! מהפצצות האלה נהיה כולנו חרשים." התלוננה בפני אבי. "אולי נמצא מקום שקט יותר?" ניסתה לשכנע אותו. מהר מאוד הבין גם אבא שהמקום אינו בטוח עבור משפחה עם ילדים קטנים. הוא החל לחפש פתרונות ונודע לו על בתים שננטשו ביפו וניתן לעבור אליהם. עזבנו את הבית בקו התפר של המלחמה ועברנו עם מעם מיטלטלינו ליפו. זוג הורים וארבעה ילדים. אמי נראתה חריגה בנוף. אישה אצילה, עדינה, שלא הבינה כיצד הגיעה לטלטלה הזו.

אמא סול ניסתה לשמור עלינו, להכין אוכל מהמעט שהיה ולדאוג לניקיוננו ככל האפשר.

אבי מצא ביפו בתים עזובים של ערבים, שברחו במהלך המלחמה, וקיבל אישור להתיישב באחד מהם. הבית היה עזוב ומוזנח, אך במידותיו, גדול מספיק עבורנו. מים זורמים לא היו בו. אבי ואמי חפשו במשך היום מהיכן יוכלו להביא מים הביתה. באחד הימים הבחין אבי בצינור פקוק שעובר בקיר הבית. הוא פתח את הפקק והתברר שבצינור היו מים רבים והם נשפכו הישר לרצפה. במאמצים רבים הצליח אבי להחזיר את הפקק לצינור אולם עד אז, הפך כבר הבית לשלולית ענקית. אבי שהיה נמרץ וחדור רצון ומרץ, סידר את הסמטה בה גרנו וחסם את המבואה שלה כך, שתהיה מוגנת. הוא 'חיפש' שכנים שיבואו לגור בבתים הנטושים כך שיוכל לבחור את שכניו. בחיפושיו, מצא באופן מפתיע את האחות למשפחת כהן, שכנינו מסאפי, שאף הם עלו לארץ במהלך המלחמה.

הבית, על אף היותו נטוש ומוזנח היה בעיני פסטורלי, שליו מאוד. פרדס נשקף ממנו, שיחי סברס עלו וצמחו סביבו והעניקו לו אווירה מיוחדת שאהבתי מאוד. לימים, הזכיר לי הבית את ציוריו של נחום גוטמן שהפליא לצייר את נופיה של יפו מאותה תקופה. כילד נהגתי לחמוק החוצה מבלי שיבחינו בי. אמי הייתה מחפשת אותי מייד וביחד עם אבי היו מוצאים אותי לאחר שכבר התמלאתי בקוצי סברס.

אבי ניסה למצוא את מרדכי אחיו, אותו 'שלח' עוד לפנינו לארץ והלהיב אותו ברעיון הציוני של ארץ ישראל.

מרדכי עלה לארץ עוד בשנת 1947 והצטרף לצעירים, שורדי השואה. במשך ארבעים ושבעה ימים היטלטלו בים. הם הניפו דגל מצרי, שטו בין הגלים והורידו את הנוסעים לסירות קטנות. כך התגנבו אל החוף. כשהגיע לארץ, בחור צעיר, גויס דוד מרדכי מייד למלחמה במסגרת מתנדבי חו״ל ולא כעולה חדש. מרדכי לחם והתגורר במחנה בצפון הארץ. כך, באקראי, פגש עולה אחר ממרוקו שהכיר את משפחתנו. זה סיפר לו שראה את רפאל, אחיו, שעלה לארץ ומתגורר ביפו. הוא שמח מאוד והגיע אלינו. באותם ימים, כולם הכירו את כולם, מדינה קטנה ותושבים לה מעט.

המלחמה הסתיימה, ודומה היה שהדברים, אולי, יתפתחו לצמיחה ולחיים טובים יותר. אבי פתח חנות חייטות ברחוב ירושלים ביפו והציע את כשרונו לתפור מכנסיים אלגנטיים, חליפות וכדומה. אמי הביטה בו ובחנות הדלה והתמלאה צער. "אינך רואה רפאל? אנשים כאן לובשים מכנסי חאקי עלובים ופשוטים. הם לא לובשים חליפות בכלל, לא מכנסיים יפים, אז למי תתפור?"

אבי ניסה את מזלו, אך פרנסה לא הייתה מעבודתו זו.

אותי שלחו לגן הילדים ושם חבר אלי ילד בשם מיקי שלא עזב אותי לרגע. בכל יום בילינו יחד. גם לאחר שעות הגן היינו נפגשים. חברים טובים מאוד. מדי פעם הייתה אימא מוצאת אותו מחכה לי ליד דלת הכניסה כי רצה להישאר איתי שעות רבות.

הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות. עליה בזמן מלחמה

עמוד 48