הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות. עליה בזמן מלחמה

עליה בזמן מלחמה

מהבית בו גדלנו, בשפע רב ובחיי רווחה, ניסה אבי לשכנע את אמי לעלות לארץ ישראל כבר בתחילת שנת 1948, במהלך מלחמת העצמאות.

הייתה זו העלייה הראשונה שלנו.

אחותי רשל הייתה כבדת שמיעה ודיבור עקב דלקת קרום המוח ( מננג'יטיס), שתקפה אותה בילדותה, ופגעה ביכולותיה אלה.. עד גיל שש, בערך, היא דיברה, שרה וחייכה בחינניות. אנטיביוטיקה לא הייתה זמינה באותם ימים, דבר שגרם לפגיעה קשה ולתמותה בילדים ובתינוקות. הניסיונות למצוא מרפא לבעייתה של אחותי במרוקו לא צלחו. יתכן שלא היה ניתן בכלל לרפא את שמיעתה, אלא רק להשלים איתה. אבי שהיה ציוני בנימי נפשו הפציר באמי לעלות לארץ ישראל.

"שמעתי שבישראל ישנם רופאים מעולים שיוכלו להציל את שמיעתה," ניסה לשכנע, "ארץ ישראל זה המקום של היהודים. תראי שנוכל לחיות בה היטב ולא להיות זרים במדינה שאינה שלנו."

אמי לא התלהבה מהרעיון אך כדי להציל את בתה, ולשמע התלהבותו של אבי, נאותה לעלות לישראל. מבחינתה העלייה הייתה זמנית, לצורכי ריפוי הבת ורק אם ישתלבו יפה, אולי, אולי יישארו שם. הם הותירו את החנות ואת הבית שבבעלותם במרוקו ולא מכרו אותם. נעולים ומחכים.

הייתי כמעט בן ארבע, כשאבי דחק באמי לעלות לישראל. בגיל הזה כבר ידעתי קרוא וכתוב בשפה העברית מלימודיי אצל הרבי בחדר.

אבי דאג לסידורי העלייה. כציוני נלהב, הוא קיים קשר עם פעילי העליה והסוכנות שאותם העריץ. הגענו למרסיי ומשם טיפסנו יחד עם עולים נוספים, על האונייה 'ירושלים' בדרכנו לנמל חיפה. זו הייתה אוניה די רעועה והצטופפנו בבטנה. ישנו על מיטות קומתיים, צפופים מאוד עם מרחב מזערי לפרט.

האונייה לא הייתה יציבה וטלטוליה גרמו לעולים שעליה להקיא ולחוש ברע.

"סול יקרה שלי, זו רק נסיעה קשה. כשנגיע, הכל יסתדר. אל תדאגי.״ עודד אבי את אמי שכבר הבינה שהמסע אינו צופן לה המשך מזהיר. על אף הצפיפות והטלטולים אהבתי לקבל מדי בוקר את ספל השוקו שהיה עבורי מעדן של ממש. הגענו לנמל חיפה ומשם עברנו למעברה בפרדס חנה.

חורף. קור אימים. אנחנו גרים באוהל ומסביבנו בוץ. אין תנאים סניטריים נאותים. אמי מביטה סביבה ואינה מבינה לאן הגיעה. כיצד שקע החלום הגדול בבוץ של מעברת האוהלים…

אבי בדק אפשרות לצאת מהר מהמעברה וקבל הצעה קוסמת: לעבור לירושלים. המעבר מהאוהל הרעוע לבית ממשי, היה אמור להיות פתרון מעולה עבור המשפחה.

"הולכים לירושלים, עיר הקודש. לבית אמיתי!" שמח אבי, ויחד עם כל המשפחה קמנו ונסענו לביתנו. המלחמה הייתה בעיצומה. שיכנו אותנו בשכונת בקעה של ירושלים, בבית שהערבים נטשו, בקו תפר הקרב בעיר. הדי פיצוצים ויריות, חלקן מעל הבית, היו מנת חלקנו. אמי נחרדה, "אנחנו יכולים למות כאן! לאן הגענו?! מהפצצות האלה נהיה כולנו חרשים." התלוננה בפני אבי. "אולי נמצא מקום שקט יותר?" ניסתה לשכנע אותו. מהר מאוד הבין גם אבא שהמקום אינו בטוח עבור משפחה עם ילדים קטנים. הוא החל לחפש פתרונות ונודע לו על בתים שננטשו ביפו וניתן לעבור אליהם. עזבנו את הבית בקו התפר של המלחמה ועברנו עם מעם מיטלטלינו ליפו. זוג הורים וארבעה ילדים. אמי נראתה חריגה בנוף. אישה אצילה, עדינה, שלא הבינה כיצד הגיעה לטלטלה הזו.

אמא סול ניסתה לשמור עלינו, להכין אוכל מהמעט שהיה ולדאוג לניקיוננו ככל האפשר.

אבי מצא ביפו בתים עזובים של ערבים, שברחו במהלך המלחמה, וקיבל אישור להתיישב באחד מהם. הבית היה עזוב ומוזנח, אך במידותיו, גדול מספיק עבורנו. מים זורמים לא היו בו. אבי ואמי חפשו במשך היום מהיכן יוכלו להביא מים הביתה. באחד הימים הבחין אבי בצינור פקוק שעובר בקיר הבית. הוא פתח את הפקק והתברר שבצינור היו מים רבים והם נשפכו הישר לרצפה. במאמצים רבים הצליח אבי להחזיר את הפקק לצינור אולם עד אז, הפך כבר הבית לשלולית ענקית. אבי שהיה נמרץ וחדור רצון ומרץ, סידר את הסמטה בה גרנו וחסם את המבואה שלה כך, שתהיה מוגנת. הוא 'חיפש' שכנים שיבואו לגור בבתים הנטושים כך שיוכל לבחור את שכניו. בחיפושיו, מצא באופן מפתיע את האחות למשפחת כהן, שכנינו מסאפי, שאף הם עלו לארץ במהלך המלחמה.

הבית, על אף היותו נטוש ומוזנח היה בעיני פסטורלי, שליו מאוד. פרדס נשקף ממנו, שיחי סברס עלו וצמחו סביבו והעניקו לו אווירה מיוחדת שאהבתי מאוד. לימים, הזכיר לי הבית את ציוריו של נחום גוטמן שהפליא לצייר את נופיה של יפו מאותה תקופה. כילד נהגתי לחמוק החוצה מבלי שיבחינו בי. אמי הייתה מחפשת אותי מייד וביחד עם אבי היו מוצאים אותי לאחר שכבר התמלאתי בקוצי סברס.

אבי ניסה למצוא את מרדכי אחיו, אותו 'שלח' עוד לפנינו לארץ והלהיב אותו ברעיון הציוני של ארץ ישראל.

מרדכי עלה לארץ עוד בשנת 1947 והצטרף לצעירים, שורדי השואה. במשך ארבעים ושבעה ימים היטלטלו בים. הם הניפו דגל מצרי, שטו בין הגלים והורידו את הנוסעים לסירות קטנות. כך התגנבו אל החוף. כשהגיע לארץ, בחור צעיר, גויס דוד מרדכי מייד למלחמה במסגרת מתנדבי חו״ל ולא כעולה חדש. מרדכי לחם והתגורר במחנה בצפון הארץ. כך, באקראי, פגש עולה אחר ממרוקו שהכיר את משפחתנו. זה סיפר לו שראה את רפאל, אחיו, שעלה לארץ ומתגורר ביפו. הוא שמח מאוד והגיע אלינו. באותם ימים, כולם הכירו את כולם, מדינה קטנה ותושבים לה מעט.

המלחמה הסתיימה, ודומה היה שהדברים, אולי, יתפתחו לצמיחה ולחיים טובים יותר. אבי פתח חנות חייטות ברחוב ירושלים ביפו והציע את כשרונו לתפור מכנסיים אלגנטיים, חליפות וכדומה. אמי הביטה בו ובחנות הדלה והתמלאה צער. "אינך רואה רפאל? אנשים כאן לובשים מכנסי חאקי עלובים ופשוטים. הם לא לובשים חליפות בכלל, לא מכנסיים יפים, אז למי תתפור?"

אבי ניסה את מזלו, אך פרנסה לא הייתה מעבודתו זו.

אותי שלחו לגן הילדים ושם חבר אלי ילד בשם מיקי שלא עזב אותי לרגע. בכל יום בילינו יחד. גם לאחר שעות הגן היינו נפגשים. חברים טובים מאוד. מדי פעם הייתה אימא מוצאת אותו מחכה לי ליד דלת הכניסה כי רצה להישאר איתי שעות רבות.

הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות. עליה בזמן מלחמה

עמוד 48