מורשת יהדות מרוקו

השינויים במעמדו של הפיטן בארץ

הלימוד השיטתי של הפיוטים ליוה את ״פרחי הפיטנים״ בכל שנות חינוכם בתחום זה.

הם הכירו את הלחנים השונים ואת כל המקאמת האנדלוסיים, וכאשר הם השתתפו במעמד הבקשות או באירועים שונים ידעו להשתלב ולהפגין את יכולתם.

מה נשתנה מאז? האם מעמדם של הפיוט ושל הפיטן נשארו כפי שהיו, או שמא ירדו? הסקירה הבאה תציג את הפיטנות ואת מנהג ״שירת הבקשות״ לעומת התקופה הקודמת במרוקו.

מעמדו של הפיוט בישראל

האם הפיוט בארץ נשאר כפי שהיה במרוקו בשנות ה־ 40 וה־ 50? האם בעצם העליה ההמונית לארץ, חל שינוי במעמד הפיטן? האם השינויים בתנאי התפתחותו של הפיוט כפי שמתרחשים בארץ שינו במעמד הפיטן והפיוט? בסקירה דלהלן אנסה לבחון נקודה זו לאור

השאלות המוצגות כאן:

א-ר׳ דוד בוזגלו העמיד בשנות ה־ 50 וה־ 60 שורה ארוכה של פיטנים בקזבלנקה. גם פיטנים נוספים מערים אחרות במרוקו למדו ממנו. הללו עלו לארץ: חלקם הלכו לעולמם,[ דוד אלמקייס, אולי הבולט שבין תלמידיו, היה מנהל בי״ס בטבריה, נפטר בראשית שנות ה־80. אברהם ארזואן נפטר אף הוא.] חלקם זקנים שכוחם לא איתם והם מתקשים לעמוד בנטל הקשה של שירה מאומצת[כך הוא ר׳ יהודה ללוש מדימונה שהגיע לגיל גבורות ־ 82 שנה ־ בתשרי תשנ״ח. הוא עדיין משתדל להשכים קום לערבי הבקשות, אך מכריו בקזבלנקה מעידים כי אותות הגיל ניכרים בו, מחלות ואותות הזמן לא מאפשרים לו קצב כמו בעבר.] או להשתתף במעמדי ״שירת הבקשות״. האחרים שעדיין פעילים לא מתלהבים ללמד את הפיטנים הצעירים. את אומנותם הם מעדיפים לשמור לעצמם. אם הם אכן מלמדים, הרי הם לא מצליחים להעמיד פיטנים מחליפים ברמה. לעיתים הדבר נובע מחשש שמא יקומו להם מתחרים.

[הדבר הבולט אצל ר׳ יהודה ללוש מדימונה, שלא הצליח לגדל דור של פיטנים צעירים, וזה דבר שנזקף לחובתו. כך זה גם עם ועיש כהן מירושלים, מתלמידי רי דוד בוזגלו, שעפ׳׳י השמועה שהגיעה אלי, אף הוא לא הצליח להעמיד פיטנים צעירים, דור חדש של מתלמדים. לא כן לגבי ניסים שושן מקרית שמונה, שהצליח עם תלמידו ליאור אלמליח המופיע מעת לעת עם התזמורת האנדלוסית הישראלית.]

ב-הפיטנים בחלקם חסרי כישורים מקצועיים, כל מי שניחן בקול נושא קולו בשיר בבית־ הכנסת ובאירועים שונים. הם חסרי ידע באומנות הפיוט ולא למדו באופן יסודי ושיטתי. חלקם אף חסרי השכלה תורנית ומתקשים בהבנת לשון הפיוטים שחלקם כתובים בעברית של ימי הביניים (גם המשוררים במאות האחרונות כתבו באותו סגנון) עם מובאות מקראיות וחזליו״ת ועם תכנים קבליים, שלא תמיד תוכנם הנסתר נהיר לפיטנים. חלק מהפיטנים משבשים את המילים וכך יורדת משמעות המילים ועולה באירוע איכות הלחנים.

ג-הפיטנים בארץ הפכו את יכולתם בפיוט אמצעי לעשיית כסף. ר׳ דוד בוזגלו התפרנס מהפיוט. הוא קיבל מה שנתנו לו ולא העמיד כל תנאים קודם להגעתו לאירוע או לקהילות בערים שאליהן הוזמן. לא כן, כאשר מדובר בפיטנים האחרים. הללו מתנים את הופעותיהם באירועים בסכומי כסף מוסכמים מראש, לעתים נעשה הדבר באמצעות אמרגנו של הפיטן.

[שלוש שנים לאחר הגיעו לארץ ביקר ר׳ דוד בוזגלו ב־1968 בעיר דימונה. שמשו משה אוחיון ומכר נוסף מארגנים תפילה באולם גדול בעיר לקהל, שהיה מעוניין לשמוע את הפיטן האורח. הוא קיבל, כמובן, שכר אך הוא לא דרש ולא היתנה כל תנאים]

פיטנים אלה אינם מסתפקים בכך והם מנצלים את יכולתם הקולית ואת האהדה שצברו בעירם לשם הפקת קלטת מסחרית הכוללת מספר פיוטים אהודים ומקובלים על הכול.

[פיטנים הממסחרים את עצמם שונים ורחוקים מאוד מדמות הפיטן האידיאלי. ר׳ דוד בוזגלו יכול היה לעשות ממון רב מהקלטות שדחה בתוקף, כך גם חלק מתלמידיו הותיקים]

 החשיבות של המלל משנית היא ביחס ללחנים. חשוב כי הלחנים יהיו ידועים ככל האפשר. הפיטנות בישראל הפכה לאומנות ומקצוע העומד בפני עצמו. מאומנות זו מוצא הפיטן את פרנסתו עפ״י היצע וביקוש עפ״י פרסומו וכן עפ״י חשיפתו בפני קהל מאזינים נרחב, ולא רק מבני העדה. כך הפכה הפיטנות להיות במשך השנים מתוקשרת וממסחרת.

ד. הפיטנים בארץ חיים בסביבה מעורבת. הסביבה הקרובה שלהם היא דתית־מסורתית בחלקה האחד, וחילונית בחלקה האחר. [להגדרה ״דתי׳׳ ישנה חשיבות, שהרי איננו יכולים לתאר לעצמנו פיטן חילוני המשתמש בקולו כדי להנעים בפיוט באירועים דתיים. לאור היכרותי עם הפיטנים בדימונה ומחוצה לה, סביר לומר שרוב הפיטנים דתיים (שומרי מצוות, חובשי כיפה) ומיעוטם מסורתיים (חובשי כיפה שאינם מדקדקים בקיום מצוות).] גם אם הוא פיטן דתי הרי הסביבה ־ החברה והאווירה בה הוא חי(בשכונה, בעבודה ובשירותו בצבא) הינה חילונית. ובכלל, יש לומר בודאות, ועל כך אין כל עוררין, כי אנו חיים במדינה שבה החיים החילוניים תופסים מקום בולט בחיי היומיום.משום כך, מעמדו בחברה כזו יהיה נמוך. לא כן בחברה הדתית שבה חי הפיטן במרוקו. לעתים הוא מילא תפקיד בהנהגה של העיר ־ רב, שוחט, פרנס ולעתים שימש בתפקיד פיטן בלבד. גם כך וגם כך, מקומו ומעמדו בחברה הדתית היה גבוה.

דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארד לעומת מרוקו

עמוד 164

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

בין השנים 1923־1956 הייתה העיר טנג׳יר מובלעת בין-לאומית בתוך מובלעת ספרדית, שהייתה בעצמה מובלעת בתוך קולוניה צרפתית. השלטונות המרוקניים התנערו ממנה, ספק כדי להענישה על ניסיון התנקשות במלך ספק בגלל עברה המופקר. עם אירופה מולה ואפריקה מאחוריה, קרועה בין פרחי ההיפים לרעלה האסלאמית, היא המשיכה להיות מאורת סרסורים. עיר של תסיסות שסירבו לגווע, של פיתויים שקריאות המואזינים לא דיכאו, של בתי כנסת שנדמו בהדרגה, של סתירות בלתי פתורות. עיר כל ההשראות, ההתנסויות, ההבטחות. פרדס כל האהבות האבודות. בית קברות של שברי מיתוסים. זרים חיפשו בה את האשליה האמנותית שתוציא את חייהם משגרת אפרוריותם, והיא סיפקה אותה למכביר. כל כותב היה לסופר, כל חורז למשורר, כל צובע לצייר, כל מנגן למלחין. עיר מקלט לאנשים מבוזבזים שחיפשו תהילה באמנות.

הדרך מירושלים לקריית ביאליק הייתה ארוכה ומפותלת. כמעט לא היו אוטובוסים ישירים לחיפה. האוטובוס עצר בלוד, בנתניה, בגבעת אולגה, בעתלית. יצאתי הכי מוקדם שאפשר מירושלים והגעתי לקראת 11:00 לקריית ביאליק. שיכונים מוארכים בני שלוש עד ארבע קומות, ללא מעליות, שטחים קירחים ללא דשא וללא צל של עץ בחזית הבניינים. הקריה הייתה מאותן ערים שאליהן פונו העולים מהמעברות ומהשכונות הערביות בחיפה שבהן שוכנו. הובטחו להם מים זורמים, חשמל ללא הפסקה ומקלחת בכל בית. גם פחות פרעושים ויתושים. הקירות התקלפו בלחות, תווי הפנים התעוותו בחום הכבד, וברחובות סובבו גולים גאולים, כאלה שנשאו שרידי טראומות מארצות מוצאם, לרוב מרוקו ועירק. על אף הקרבה לים, הכול היה אפור. רק הטלוויזיה שידרה בצבעים אבל בקול אחד, שלא התקשה להבדיל בין דוברי אמת – היהודים – ודוברי שקר, אויביהם. הלהקות הצבאיות ניסו להמתיק את המועקה ואת הדוחק. האינפלציה הדוהרת איימה לרושש את המדינה.

בביתו של דניאל מצאתי את אימו ואת אחיו. הם לא שמעו עליי, הם לא יכלו לשמוע. דניאל כמעט לא דיבר על עצמו. הם רק ידעו שהוא התקבל לתוכנית הכשרה שמשלמת לו מלגה טובה מדי חודש. הייתי צריך להסביר:

״הוא התייחס לתקופת הלימודים כאל אורכה לבירור עתידו. בתמורה למלגה, הוא התחייב לעסוק בחינוך."

״הוא לא התחייב לדבר, הוא לא היה מחויב לדבר," מחה האח.

סיפרתי עוד שהוא חקר במשנת הרמב״ם ושקל להגיש דוקטורט עליו. ״היינו מאוד מיודדים,״ הבהרתי.

האח המשיך להתייחס אליי בחשדנות. ידעתי עד כמה דניאל סגד לאימו ואהב את אחיו. הם תלו בו ציפיות גדולות, הוא חשש לאכזבם. האם שמרה על איפוק, ממעטת לדבר. דיברה עברית במבטא ספרדי. אחרי מות בעלה בגיל צעיר, היא עלתה לארץ עם שני בניה. דניאל היה בן שמונה, ולמרות מכבש העברית הוא המשיך לקרוא בספרדית. העברית הייתה משובשת ומליצית מדי בשבילו. האח תיקן אותה:

״היא הייתה צרה מדי בשבילו."

דניאל לא הסתיר את רצונו להיות סופר אבל הוא היה תקוע, מתלבט, בין שני עולמות ושתי שפות. מצד אחד, הקורא הישראלי השתנה ללא הרף: דור המהגרים, דור הבנים, דור הנכדים. הקוראים התורנים צללו לכתבי הקודש שלהם, הקוראים החילונים לספרות זרה. על אף שירותו הצבאי ולימודיו באוניברסיטת חיפה הוא הרגיש מהגר, וחשש שהעברית תדחק אותו לפינות עדתיות-פוליטיות. מצד אחר, הוא לא היה יכול לגולל את סיפורי ארץ ישראל בספרדית, והיה צריך התנסות עמוקה ורחבה יותר בעולם הספרדי כדי להתמחות בכתיבה בשפת אימו. מכיוון שלא זכר הרבה מקראקס, הוא נהג לנסוע לטנג׳יר כדי לטעון את זיכרונו ולצבור חוויות. הוא התקבל בחום על ידי רשל מויאל. היא הכירה בינו ובין הדמויות שהיו בסביבת חנות הספרים שלה. הוא אפילו התקבל אצל פול בולס בביתו וניהל שיחות עם מוחמר שוכרי בבית הקפה שבו הוא נהג לשבת. בולס שאב את סובלנותו מסקרנותו ומאדישותו – קומוניסט אמריקאי חובב, סוריאליסט שגילה במסעותיו ברחבי העולם כי המציאות סוריאליסטית אפילו יותר מהזיותיהם המופרעות והדקדנטיות של דדה ושל ראלי. הוא היה עיוור גזעים, דתות, מינים ואפילו מילים. שוכרי התפרסם הודות לספר חשוף שגולל את סיפור ילדותו הנוראה ברובעי הזימה והאלימות של טנג׳יר. הוא כתב בערבית ספרותית את מה שעד אז היא לא יכלה להכיל – את האלימות הגלומה באורחות חייהם של תושבי פרברי העוני, מאחורי התהלוכות והמצעדים המלוכניים. בנסיעותיו נשאר דניאל בצפון המדינה, במשולש שבין שפשואן, טטואן וטנג׳יר, נמנע מלהדרים. לרגע קט התייחסו אליי אימו ואחיו כאילו גם אני הייתי מאותו אזור, אותו מרחב, אותו מיתוס. שאלתי אם במקרה הוא הותיר כתבים. האח ענה:

״לא יודעים, עוד לא פינינו את הדירה שבה הוא התגורר."

״הוא תמיד כתב,״ אמרה האם.

שאלתי על מה. היא הביטה בי בכאב. עוררתי ציפיות שקרסו.

אבל מהר מאוד התעשתה. הכאב נמהל בצער על שאני מרשה לעצמי לחדור לעולמה הפנימי.

״לא תוכל להבין, הוא כתב בספרדית."

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

עמוד 32

מוסדות אקדמיים

למוסדות האקדמיים בצרפת הגיעו במחצית השנייה של המאה ה־20 צעירים יוצאי מרוקו בני 17 ומעלה. הם למדו מגוון מקצועות: רפואה, רפואת שיניים, הנדסה וטכנולוגיה באוניברסיאות של פריז, במונפלייה בדרום ובשטרסבורג במזרח. בז׳נבה שבשווייץ הוכשרו מורים לבתי הספר של אורט שהוקמו ברחבי ארצות האסלאם. ההערכה היא שבמחצית השנייה של המאה ה־20 הגיעו ללימודים במוסדות האקדמיים כ־5,000 צעירים, והקהילות היהודיות המקומיות, בעיקר הקהילה היהודית בשטרסבורג, נרתמו לסייע לצעירים אלה אשר הגיעו לצרפת ללא משפחה.

[הערות המחבר : משפחת פיקאר ייסדה את מערכת החינוך הציוני־דתי בפריז וניהלה אותה במשך עשרות שנים. מריאן פיקאר ניהלה את בית הספר לוסיין דה הירש, ובעלה ברנרד ניהל את בית הספר יבנה. בסוף ימיהם עלו לישראל כדי לחיות לצד ילדיהם.

בנימין גרוס ניהל את בית הספר עקיבא בשטרסבורג. הוא עלה לישראל בשנות ה־70, היה ממייסדי המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר־אילן ונמנה עם האנשים המשפיעים ביותר בקהילה הצרפתית בישראל.

הרב ויזמן למד בישיבת סנדרלנד בצפון אנגליה.

הרב גבריאל הוא נכדו של רבי ברוך טולידנו, ממייסדי ישיבת אור ברוך בשכונת בית וגן בירושלים].

הגירת בני הנוער והצעירים ממרוקו לצרפת היא תופעה ייחודית בכל ההגירות היהודיות שהיו במאה ה־20 (דומה להגירה זו רק הגירת בני נוער במסגרת עליית הנוער לישראל בשנות ה־50- 60). מאפייני ההגירה הזו: הגירה עצמאית ללא הורים, בני נוער וצעירים שהיגרו למטרת לימודים, קליטה מוצלחת במדינת ההגירה ובחברה הצרפתית, התבססות במעמד הביניים ובאליטה התרבותית והאקדמיתAbecassis, 2015))דוגמאות בולטות למהגרים אלה הם: סרג׳ הרוש, זוכה פרס נובל בפיזיקה, ארמונד אביקסיס, פילוסוף ואיש רוח משטרסבורג, ואנשי העסקים, פטריק דרהי מורים לוי⁵ ואחרים.

הערות המחבר: סרג׳ הרוש היגר עם הוריו ממרוקו לפריז בשנת 1956. הוא עבר את כל המסלול האקדמי במוסדות היוקרתיים ביותר. כיום הוא חוקר בקולג׳ דה פראנס בפריז.

ארמונד אביקסיס היגר ממרוקו בשנות ה־50 כדי ללמוד בישיבת פובלן הנוברדוקית. לימים עבר ללמוד בבית ספר תיכון ובמוסד אקדמי בשטרסבורג. בעבר היה מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת שטרסבורג, פילוסוף ואיש הגות ומחשבה.

פטריק דרהי היגר ממרוקו לצרפת, איש עסקים בין־לאומי, בישראל הוא הבעלים של חברת הכבלים הוט ותחנת הטלוויזיה 124,n.

מורים לוי היגר ממרוקו לצרפת, בעל חברת הפרסום הגדולה והוותיקה ביותר בצרפת והשלישית בגודלה בעולם.

בשונה ממדינת ישראל שבה הנוער והצעירים יוצאי מרוקו נקלטו בעיקר במסגרות חילוניות, קיבוצים וכפרי נוער, בצרפת נקלטו המהגרים הצעירים בעיקר במוסדות דתיים וחרדיים. מהמוסדות החרדיים ומבתי הספר התיכון המשיכו הבוגרים את לימודיהם באקדמיה, וזאת בשונה מהקליטה במוסדות החרדיים בישראל. מקצת המהגרים האלה שבחרו להקדיש את חייהם לקהילה ולחינוך היוו את השדרה המרכזית של ההתעוררות הרוחנית בצרפת במחצית השנייה של המאה ה־20. בהקשר זה יש לציין לחיוב את הקהילה האשכנזית בצרפת. בעת ההיא התגייסה הקהילה הזו למען

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- מרכז רמב״ם

עמוד 44