אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

בין השנים 1923־1956 הייתה העיר טנג׳יר מובלעת בין-לאומית בתוך מובלעת ספרדית, שהייתה בעצמה מובלעת בתוך קולוניה צרפתית. השלטונות המרוקניים התנערו ממנה, ספק כדי להענישה על ניסיון התנקשות במלך ספק בגלל עברה המופקר. עם אירופה מולה ואפריקה מאחוריה, קרועה בין פרחי ההיפים לרעלה האסלאמית, היא המשיכה להיות מאורת סרסורים. עיר של תסיסות שסירבו לגווע, של פיתויים שקריאות המואזינים לא דיכאו, של בתי כנסת שנדמו בהדרגה, של סתירות בלתי פתורות. עיר כל ההשראות, ההתנסויות, ההבטחות. פרדס כל האהבות האבודות. בית קברות של שברי מיתוסים. זרים חיפשו בה את האשליה האמנותית שתוציא את חייהם משגרת אפרוריותם, והיא סיפקה אותה למכביר. כל כותב היה לסופר, כל חורז למשורר, כל צובע לצייר, כל מנגן למלחין. עיר מקלט לאנשים מבוזבזים שחיפשו תהילה באמנות.

הדרך מירושלים לקריית ביאליק הייתה ארוכה ומפותלת. כמעט לא היו אוטובוסים ישירים לחיפה. האוטובוס עצר בלוד, בנתניה, בגבעת אולגה, בעתלית. יצאתי הכי מוקדם שאפשר מירושלים והגעתי לקראת 11:00 לקריית ביאליק. שיכונים מוארכים בני שלוש עד ארבע קומות, ללא מעליות, שטחים קירחים ללא דשא וללא צל של עץ בחזית הבניינים. הקריה הייתה מאותן ערים שאליהן פונו העולים מהמעברות ומהשכונות הערביות בחיפה שבהן שוכנו. הובטחו להם מים זורמים, חשמל ללא הפסקה ומקלחת בכל בית. גם פחות פרעושים ויתושים. הקירות התקלפו בלחות, תווי הפנים התעוותו בחום הכבד, וברחובות סובבו גולים גאולים, כאלה שנשאו שרידי טראומות מארצות מוצאם, לרוב מרוקו ועירק. על אף הקרבה לים, הכול היה אפור. רק הטלוויזיה שידרה בצבעים אבל בקול אחד, שלא התקשה להבדיל בין דוברי אמת – היהודים – ודוברי שקר, אויביהם. הלהקות הצבאיות ניסו להמתיק את המועקה ואת הדוחק. האינפלציה הדוהרת איימה לרושש את המדינה.

בביתו של דניאל מצאתי את אימו ואת אחיו. הם לא שמעו עליי, הם לא יכלו לשמוע. דניאל כמעט לא דיבר על עצמו. הם רק ידעו שהוא התקבל לתוכנית הכשרה שמשלמת לו מלגה טובה מדי חודש. הייתי צריך להסביר:

״הוא התייחס לתקופת הלימודים כאל אורכה לבירור עתידו. בתמורה למלגה, הוא התחייב לעסוק בחינוך."

״הוא לא התחייב לדבר, הוא לא היה מחויב לדבר," מחה האח.

סיפרתי עוד שהוא חקר במשנת הרמב״ם ושקל להגיש דוקטורט עליו. ״היינו מאוד מיודדים,״ הבהרתי.

האח המשיך להתייחס אליי בחשדנות. ידעתי עד כמה דניאל סגד לאימו ואהב את אחיו. הם תלו בו ציפיות גדולות, הוא חשש לאכזבם. האם שמרה על איפוק, ממעטת לדבר. דיברה עברית במבטא ספרדי. אחרי מות בעלה בגיל צעיר, היא עלתה לארץ עם שני בניה. דניאל היה בן שמונה, ולמרות מכבש העברית הוא המשיך לקרוא בספרדית. העברית הייתה משובשת ומליצית מדי בשבילו. האח תיקן אותה:

״היא הייתה צרה מדי בשבילו."

דניאל לא הסתיר את רצונו להיות סופר אבל הוא היה תקוע, מתלבט, בין שני עולמות ושתי שפות. מצד אחד, הקורא הישראלי השתנה ללא הרף: דור המהגרים, דור הבנים, דור הנכדים. הקוראים התורנים צללו לכתבי הקודש שלהם, הקוראים החילונים לספרות זרה. על אף שירותו הצבאי ולימודיו באוניברסיטת חיפה הוא הרגיש מהגר, וחשש שהעברית תדחק אותו לפינות עדתיות-פוליטיות. מצד אחר, הוא לא היה יכול לגולל את סיפורי ארץ ישראל בספרדית, והיה צריך התנסות עמוקה ורחבה יותר בעולם הספרדי כדי להתמחות בכתיבה בשפת אימו. מכיוון שלא זכר הרבה מקראקס, הוא נהג לנסוע לטנג׳יר כדי לטעון את זיכרונו ולצבור חוויות. הוא התקבל בחום על ידי רשל מויאל. היא הכירה בינו ובין הדמויות שהיו בסביבת חנות הספרים שלה. הוא אפילו התקבל אצל פול בולס בביתו וניהל שיחות עם מוחמר שוכרי בבית הקפה שבו הוא נהג לשבת. בולס שאב את סובלנותו מסקרנותו ומאדישותו – קומוניסט אמריקאי חובב, סוריאליסט שגילה במסעותיו ברחבי העולם כי המציאות סוריאליסטית אפילו יותר מהזיותיהם המופרעות והדקדנטיות של דדה ושל ראלי. הוא היה עיוור גזעים, דתות, מינים ואפילו מילים. שוכרי התפרסם הודות לספר חשוף שגולל את סיפור ילדותו הנוראה ברובעי הזימה והאלימות של טנג׳יר. הוא כתב בערבית ספרותית את מה שעד אז היא לא יכלה להכיל – את האלימות הגלומה באורחות חייהם של תושבי פרברי העוני, מאחורי התהלוכות והמצעדים המלוכניים. בנסיעותיו נשאר דניאל בצפון המדינה, במשולש שבין שפשואן, טטואן וטנג׳יר, נמנע מלהדרים. לרגע קט התייחסו אליי אימו ואחיו כאילו גם אני הייתי מאותו אזור, אותו מרחב, אותו מיתוס. שאלתי אם במקרה הוא הותיר כתבים. האח ענה:

״לא יודעים, עוד לא פינינו את הדירה שבה הוא התגורר."

״הוא תמיד כתב,״ אמרה האם.

שאלתי על מה. היא הביטה בי בכאב. עוררתי ציפיות שקרסו.

אבל מהר מאוד התעשתה. הכאב נמהל בצער על שאני מרשה לעצמי לחדור לעולמה הפנימי.

״לא תוכל להבין, הוא כתב בספרדית."

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

עמוד 32