מורשת יהדות מרוקו

מבוא כללי

מעמדה של ארפוד בתוך אזור תאפילאלת

ארפוד שוכנת באזור תאפילאלת הקרוי גם סג׳למאסא. סג׳למאסא העיר היא התשתית של תאפילאלת. היא נוסדה באמצע המאה ה-8, ו-100 שנה לאחר מכן צומחת בה קהילה יהודית. סג׳למאסא נתקיימה עד למאה ה-14, ומאז נעלמה מן המפה ומן התודעה יחד עם הקהילה היהודית. מכאן ואילך השם תאפילאלת מופיע במקום סג׳למאסא, אף־על-פי שאינו מחליפו לחלוטין. בכל שטרות הכתובה והגט של קהילות תאפילאלת/סג׳למאסא עד ל-1949 מופיע השם סג׳למאסא כמקום זיהוי מקום החופה בנוסח ׳למניינא שאנו מונין כאן במתא סג׳למאסא דיתבא על נהר זיז׳. ידיעות על קהילה יהודית בתאפילאלת מתחדשות מן המאה ה-17, כ-150 לפני הולדת ר׳ יעקב אביחיצירא. מקור הידיעות הוא קינה בערבית יהודית המתארת את חורבנה של קהילת תאפילאלת בעקבות מגפה שפרצה בה בשנת ה׳תל״ט/1679 וחיסלה תוך שלושה חודשים את רוב הקהילה. במגפה זו נספו 4600 נפש. יחד עם שארית הפליטה מדובר אפוא בקהילה שמנתה כ-5000 נפש. מן הקינה מצטיירת תמונה של קהילה מפוארת עם מנהיגות של חכמים וחזנים, סופרי סת״ם ומשוררים, ובראשם שלושה דיינים ראשיים שנספו במגפה. קהילה כזו יש להניח נתקיימה לפחות כ-100 שנים לפני כן, כלומר החל מ-1580.

שתי יצירות נוספות גם כן בערבית יהודית מ-1727 \ ומ״1790 מתארות אירועים הקשורים לקהילה היהודית. יצירות אלו מ-1679, 1727, ו-1790 מעידות על רצף קיומי של קהילת תאפילאלת במשך 111 שנה. אם נוסיף עליהן עוד כ-100 שנה שבה נתקיימה קהילה לפני 1679 הרי לנו רצף היסטורי של כ-211 שנים. תאריך כתיבת היצירה השלישית ב-1790 קודם הוא להולדתו של ר׳ יעקב בכ-15 שנה. התרוקנות קהילות תאפילאלת סופית הייתה בסוף המאה ה״20 ב-1980. מכאן, שאפשר כבר לדבר על רצף מוכר של כ-400 שנים, כלומר מ-1580 ועד 1980. תאפילאלת/ אריסאני ידועה לנו מן המאה ה-16, וכבר בתקופה ההיא וכ-200 שנה לפניה ידועים לנו קסור שהוקמו בתאפילאלת והחשוב שבהם הוא קסר בשם תאבוע/צאמת, שבו נולד ר׳ יעקב אביחצירא ובו פעל לראשונה, שיש הסוברים שנוסד סמוך לחורבנה של סג׳למאסא ונחשב ליורשה וממשיכה.

ראה יוסף שטרית, השירה הערבית יהודית שבכתב בצפון אפריקה, ירושלים תשנ״ד, עמ׳ 367-333.

להלן קטע מהקינה המדוברת מתוך ספרו של יוסף שטרית " השירה הערבית יהודית שבכתב בצפון אפריקה

נבכי ונגווח עלא ג'מאעת דיינים לכבאר וסגאר, ₁[אלדי גאת לובא ועבאתהום בלהבא],,

[=אבכה ואקונן קל חבורת הדיינים הבכירים והזוטרים, שבא הדבר ולקח אותם כמו להבה,]

 [אלדי כאנו ג'מאעתהום ג'מאעא והיבתהום היבא]; ועסא ועסא תלאתא לכבאר [אלדי הומא:

שהתכנסותם היתד לתפארת ויוקרתם בפי כולם, ובמיוחד שלושת הדיינים הראשיים שהם:]

ר' דוד ן' יחייא ור׳ אברהם ן' דוד ור׳ סלימאן בן חמו, עליהום סלאם אלאה יתעאלא,

[=רבי דוד בן יחייא, רבי אברהם בן דוד ורבי סלימאן בן חמו, עליהם שלום האל יתעלה שמו,]

 [אלדי כאכו יקטעו שרע עלא חקו, כליה מא כאן יועמאל להום [מא יסתחקו],].],.

[=שפסקו את דינם על פי דין צדק גם כשלא התנהגו כלפיהם כיאות.]

וליום, יא חוצרא! מא בקא ל [מן נמשיו יעטינא חתא אופקו].

[=אך היום – אויה! – אין לנו למי לפנות כדי שייתן לנו אפילו את עצתו.] (ע.כ)

[הערות המחבר: על פי שיחה טלפונית עם יוסף שטרית אור לי״ג בסיוון תשע״ז שהוסיף, כי סבל זה שנמשך רק כמה חודשים בתאפילאלת ארך בשאר קהילות מרוקו תקופה של 30 שנה, כי מולאי אסמאעיל הותיר הרבה יורשים מבניו שנולדו מנשים רבות, וכל אחד תבע לעצמו את כתר המלוכה.

ראה יוסף שטרית, עיון סוציו פרגמאטי בשיר ערבי יהודי על הפרעות ביהודי תאפילאלת בימי מולאי יזיד (1792-1790) בתוך: דמתה לתמר – מחקרים לכבודה של תמר אלכסנדר, חלק 2 אייר תשע״ה, עמי -806 775, אוניברסיטת בן גורי1ן בנגב.]

נחזור לתאפילאלת/ריסאני הנחשבת על ידי רוב החוקרים ליורשתה הטבעית של סג׳למאסא וממוקמת בתחומה. גם בה פעלה קהילה יהודית, שבה המשיך ר׳ יעקב אביחצירא את פעילותו הוא וצאצאיו עד סוף המאה ה-20. בעקבות מאורעות תר׳׳ף/1920 עוזבים יהודי תאפילאלת בהמוניהם הם ומנהיגיהם מבית אביחצירא את ריסאני ומהגרים לכיוונים שונים: בודניב, בשאר וארפוד. ובריסאני נותרו רק כ-500 נפש. אף־על״פי שבבשאר נתקיימה הקהילה היהודית הגדולה ביותר מתאפילאלת שמנתה כ-4500 נפש בתחילת המאה ה-20 לעומת ארפוד שמנתה כ-3000 נפש – אף על פי כן נחשבת ארפוד מבחינה רוחנית ליורשתה הטבעית של תאפילאלת יותר מאשר קהילת בשאר. ארפוד שמרה על צביונה היהודי המסורתי בחסות חכמי אביחצירא: בבא סאלי, בבא חאקי ובבא מאיר. ההשפעה הצרפתית עליה הייתה מועטת לעומת בשאר שההשפעה הצרפתית עליה הייתה מרובה. עדות לכך היא ביקורתו של ר^, שלום אביחצירא על תופעות שחדרו לקהילת בשאר בהשפעה צרפתית, הנה אחת מהן הנוגעת לרחבת הריקודים המעורבת בחתונה.

׳דעיר זו בתחילת ישובה לא היו בסוד (=בחברת) משחקים ומרקדין לפני הכלה אפילו אנשים הדיוטים, עתה בעוה״ר (־־־בעוונותינו הרבים) בימים אלו נהפכה השיטה והתחילו לרקד לפני הכלה בחורים ובתולות, אנשים ונשים כלומר איש ואשה אפילו אינה אשתו הן הם מרקדין יד ביד רגל ברגל הולכים ושבים פנים אל פנים קטון וגדול שם הוא ולא יתבוששו.

תופעה כזו לא חדרה מעולם לארפוד ולשאר גלילותיה. ריקודי גברים מעולם לא נראו, וריקודי הנשים היו מעט ובנפרד באירועי החינה וכיוצא בה. כיוצא בזה תחום החינוך. נכון שגם בבשאר וגם בארפוד למדו ילדי הקהילה היהודית בבית ספר צרפתי, אבל בארפוד נוסד במקביל תלמוד תורה גדול, ובו למדו עד גיל 14, ומספר שעות הלימוד השנתיות בו יותר גדול מזה של בית הספר, מה שאין כן בבשאר, שלא היה בו תלמוד תורה, והילדים למדו רק פעמיים בשבוע יהדות בחדר/בית כנסת עד גיל 10-11.

מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא-מעמדה של ארפוד בתוך אזור תאפילאלת.

עמוד 18

שדרי״ם

אחד המקורות שנותרו לנו על יהודי מרוקו הוא פנקסי השדרי״ם. השדר״ים נשלחו מארץ ישראל לצורך איסוף כספים. מנהגם היה לרשום בפנקסם את שמות הנדיבים שתרמו להם כסף במגביתם, ולפעמים השתרבבו לתוך הדברים ידיעות על הערים והכפרים בהם ביקרו.

בסביבות שנת 1805 (תקס״ה) כתב שד״ר ששמו לא ידוע ב׳מדריך לשליחות׳ שכתב לחברו: ׳ישלח שליח לכפר א׳[חד] שמו לגזדאמא יש שם עניים ומעטים וג״כ [וגם כן] כפר זאוויא סידי רחאל׳. מדריך זה מטרתו להיות לעזר לשד״ר, כדי שידע היכן וממי לאסוף כסף. בקטע זה כוונתו שישלח שליח לסידי־רחאל ולא יטרח ללכת בעצמו, בגלל שהתושבים עניים ואין סכום הנדבה שווה את הטרחה.

אמנה כאן את רשימת השדרי״ם שמצאתי אודותיהם תיעוד שביקרו בסידי־רחאל:

א-ר׳ אהרן ששון. נשלח פעמיים בשליחות ירושלים. בשתי הפעמים הגיע לסידי־רחאל, בפעם הראשונה ב־1892 (שבט תרנ״ב) ובפעם השנייה ב־1904 (חשון תרס״ה). השתמרו בידינו פנקסי השליחות שלו בהם כתב את שמות התורמים.

ב-השליח הנרגן, ר׳ מאיר בר־שישת, שליח צפת, עשה בשליחותו בכפר ב־1894(אדר תרנ״ד). תיאר את הכפר ביומנו:

זאוית ארחאל יע״א [יגן עליה אלהים]. מהלך ששה שעות [=מעין נפאד]. בעל הבית סי'[ניור] יצחק למעלם נ״י. [נרו יאיר]הגדול ד דורוס עלה בקבץ. הפקדתי על הקופה בן בעה״ב הנז׳[בעל הבית הנזכר] סי׳ חנניה נ״י. הגבירים יוסף עמוס ובנו ח'[זאן] משה נ״י. מסעוד ן׳ מנחם ואחיו נ״י. יצחק למעלם ובנו נ״י. רוב אנשי העיר עקשים ובזויי עם. הנחמד ר׳ דוד חקון נ״י. הח׳ הצבוע ר׳ ברוך אדרעי נ״י רצונו לבנות בהכ״ן [בית הכנסת] חדשה ונתנדב אחד מעשרים בההכנסה לבנ' עיקת״ו [לבנין עיר קודשנו ותפארתנו] אם יתמכו בידו וזמן הנדר מר״ח [מראש חודש] ניסן שנתנו. נדרים פרסיים.

הערת המחבר: כת״י מאיר נתיב, 10ב. על כתב היד ויחוסו לרמב״ש: פוקס, מאיר נתיב, עמ^׳ 179- 194. ראוי לציין ששליח זה הרבה לכתוב תארי גנאי על יהודי מרוקו. כנראה בגלל טורח השליחות שהיה מוטל על כתפיו. אמנם יהודי סידי־רחאל תרמו עבורו סכומים נאים. גם ר׳ יעקב בן־עטר, שהגיע כשד״ר העדה המערבית, מונה עשרות מבני הכפר שנדבו סכום נאה לעניי ירושלים.

ג ר' אליהו ילוז ובנו ר^׳ יוסף חיים, שליחי טבריה, עשו בשליחותם בכפר בשנת 1900 (תמוז תר״ס).

ד-ר׳ יעקב בן־עטר, שד״ר העדה המערבית, עשה בשליחותו בכפו בשנת 1905 (בין החודשים שבט-אדר תרס״ה). לימים הדפיס בירושלים ספר ובו רשימות התורמים מיהודי מרוקו שתרמו ל בשליחות, ביניהם מיהודי סידי־רחאל.

ה-ר^, אברהם פינטו, שליח העדה הספרדית בירושלים, שהה בסידי־רחאל בינואר 1924 (ט׳ שבט תרפ״ד).

ו-ר' מרדכי ב״ר רפאל אוחנא, שד״ר העדה המערבית, עש בשליחותו בכפר בשנת בשנת 1932 (תרצ״ב).

מתוך ויקיפדיה: הרב אליהו ילוז (ה'תר"ך, 1860 – כ"ב באלול ה'תרפ"ט, 27 בספטמבר 1929) היה רב, פוסק הלכה, אב בית דין בטבריה ושד"ר.

קורות חיים

נולד בשנת ה'תר"ך (1860) בעיירה מזגידה שבמחוז תאפילאלת שבמרוקו לרב אברהם ולחנה ילוז.

בשנת ה'תרל"ג (1873) החלה משפחתו במסע עלייה לארץ ישראל. לאחר מסע שארך כשנה וכלל עצירות בעיר פאס, טנג'יר ואלכסנדריה, התיישבה המשפחה בטבריה. בשנת ה'תרל"ה (1875) נשא לאישה את שמחה, בתו של הרב דוד א-סודרי. את השנים הבאות הקדיש ללימוד תורה והתעמק בהלכה. בשנת ה'תרמ"ב החל לדרוש בבית הכנסת הגדול שבעיר טבריה לבקשת רבני העיר.(ע.כ)

ז-ר' דוד חיים שלוש, השד״ר האחרון של העדה המערבית, שהה בכפר בתאריך לא ידוע בין השנים 1952-1950 (תש״י-תש״יב).                       

כת״י ארכיון העדה המערבית, ירושלים 12-1292^11, עמ^׳ 22. ר מרדכי שהה במר בין השנים 1933-1931 (תרצ״א-תרצ״ג), חישבתי את תקופת שהותו בכפר על פי תיאור נסיעותיו. ראוי לציין שבתחילת פנקסו חתם ר' דוד פיניאן מסידי רחאל בחותמתו.

בשנת 1900 (תר״ס) ביקר בכפר ר׳ משה ב״ר יצחק מאמאן, יחד עם בנו יעיש. ר׳ משה יצא מעירו ׳אוטאט', כפר קטן באזור תאפילאת, לצורך איסוף כסף עקב מצבו הכלכלי שלא שפר עליו.

נוסע נוסף, חיים זאב הירשברג, הותיר אחריו תיאור על יהודי הכפר. בספרו מתאר הוא את ביקורו בכפר בשנת 1955 (תשס״ו):

יצאנו לכביש שהוליך אותנו לסידי רחאל (ראחאל כותבים היהודים) שהיה במאה הט״ז. שם הזאוויא, שחופש הנימוסים של נשי המקום הוציא לה שם. העיר הערבית והמלאח במקומם חדשים בערך, נוסדו לפני מאה שנה בקירוב. כעת חיים כאן כ־600-500 יהודים. הזאוויא בעבר השני של הנהר בהר, ובקירבתה בית הקברות היהודי הקדום ומקום קבורתו של מולאי אנמאי, כלומר אדוני אנמאי (כן נקרא הכפר לפני שנתקבל השם סידי רחאל), ובפי היהודים הוא נקרא דוד (או שמעון) אשכנזי. לפי המסורת העממית בא גם הוא מירושלים[כינוי לכל ארץ ישראל בלשונם של בני המערב] יחד עם ר' אברהם הכהן מתידילי. הצדיק היה בן דורו של סידי רחאל והיחסים ביניהם היו מתוחים, בגלל זה ציוה הצדיק להעתיק את המלאח למקום מרוחק משכונת הברברים.

ביו השנים 1890-1865 (תרכ״ה-תר״ן) שלחו רבני רבאט אגרת לקהילה בדרום מרוקו. באגרת נכתב על שד״ר מארץ ישראל שנשא אשה ברבאט ולימים יצא קול שנפטר בסידי־רחאל. השולחים ביקשו מהממוען לשלוח שליחים ולבדוק האם באמת נפטר אותו שד״"ר זאת כדי לקבל עדות ברורה לצורך שחרור אשתו מעגינותה.

בירדוגו, יבין שמועה, עם׳ תשס-תשי. תיארוך האגרת הוא מכיון שבשנת תרכ"ה מונה ר' יוסף בירדוגו לדיין ובשנת תר"ן נפטר. המכתב נשלח, ככל הנראה, לדמנאת שהיא הקהילה הגדולה באזור. במכתב נכתב ששמו של השליח הוא 'יעקב בן יצחק' אבל השמות פיקטיביים כשאר האגרות שקובץ זה שהם: אברהם, יצחק, יעקב, ראובן,שמעון וכדומה.

קהילת זאוית סידי רחאל-תושביה מנהיגיה ומנהגיה- דוד אזולאי–שדרי״ם

עמוד 26