יוסף שיטרית-השירה העברית-יהודית שבכתב בצפון אפריקה-השירה הדתית־תרבותית

פרק שני

השירה העברית-יהודית שבכתב בצפון אפריקה

השירה הדתית־תרבותית

1 השירה הדתית־עתרנית או שירת הפנייה

חטיבה תימטית זאת כוללת את כל השירים הבונים או המניחים עולמות שיח ומרחבים תרבותיים־יהודיים ספיציפיים, הנוגעים לעקרונות היהדות ולעיקריה, לערביה הדתיים־מוסריים ולערבי הקודש שלה, להתנהגויות הנתבעות ממאמיניה, למצבו הפוליטי של העם היהודי בגלות ולתקוות הגאולה, ליחסיו עם אלוהיו ובן לפניות לקדושים וצדיקים השייכים באופן מהותי למסכת דמיונותיהם של יהודי צפון־אפריקה בכלל ויהודי מרוקו בפרט. בבל השירים הכלולים כאן פעולות הדיבור המובילות הן פעולות של שיח ישיר שהמשורר־הדובר פוגה בהן לבן־שיח כדי לשבחו ולרוממו, לשכנעו או לזרזו. בן־השיח הוא כאן בדמותו של אחד מיסודות הקודש היהודי – הקדוש ברוך הוא, ארץ הקודש, התורה הקדושה (לפעמים) וכן הצדיקים והקדושים – או בדמותו של האדם היהודי המתבקש לישר את דרכיו ולחשוב על יום הדין ועל המוות הבלתי נמנע. לצד מבעי השבח הרבים המפארים והמרוממים את נשוא השבח, שהוא בן־השיח, מופיעות לרוב גם פעולות בקשה והכוונה תוך פנייה עקשנית והגשת עתירות ותחינות לבורא לשינוי המצב העגום של עם ישראל ולשליחת המבשר והגואל, או תפילות לתיקון מצבו העגום של הפונה ושל בני קהילתו. בשירים שונים, הפניות מכוונות בלפי האדם היהודי עצמו כדי לזרזו לישר את דרכיו או כלפי הקדוש והצדיק כדי שיפעל למען הפונה ולמען בלל ישראל. השיח הישיר מתבטא בצורות ציווי רבות, אולם הן באות במיוחד בתחילת השירים ובסופם. בגוף השירים מתוארות תכונות נשגבות ומופלאות של מוקדי השבח וההלל וכן מתוארים בגוף ראשון מצבים דיספוריים או מאיימים הדורשים תיקון מידי דרך הגאולה האישית או בעיקר הגאולה הכללית. השירים שייכים כאן לסוגות הפיוט, הבקשה והתוכחה וכן לסוגים שונים של שירי שבח.

חטיבה זו של שירים ערביים־יהודיים היא הקרובה ביותר לשירת הפיוטים והבקשות העברית של יהודי צפון־אפריקה, ואין תמה בכך, שכן מחבריה הידועים או העלומים היו כולם תלמידי־חכמים או משוררים שכתבו גם שירים עבריים

דומים והיו בין מנהיגיהן הרוחניים והדתיים של הקהילות היהודיות השונות ברחבי צפון־אפריקה. מחברים אלה היו למעשה בולם דו־לשוניים משום יכולתם לכתוב ולחבר טקסטים הן בעברית (ולעתים גם בארמית) והן בערבית־יהודית לגווניה. משום כך גם מרובים באן ביותר השירים הדו־לשוניים השייכים לסוגת המטרוז, המשלבים את העברית והערבית־יהודית במבנים פואטיים שונים, כפי שנראה בפרק אחר. רבים מהשירים השייכים לחטיבה זו ידועים בקהילות רבות ברחבי צפון־אפריקה ובמיוחד השירים הליטורגיים או הפארה־ליטורגיים כגון שירי ההבדלה. תכונה זו מעידה על ראשוניותם וקדמותם של השירים הללו במסורת השירה הערבית־יהודית בקהילות אלה. בפי הנראה, אחדים מהם אף קיימים אולי מאז ימי הביניים.

השירים הראשונים בחטיבה זו, שניתן לתארן אותם בוודאות מה, הם שיריו של ר׳ מרזוק, כנראה ר׳ מרזוק בן דוא ממגורשי ספרד, שחי במחצית הראשונה של המאה הט״ז באלג׳יריה. השירים מופיעים יחד עם שירים אישיים־ליריים תחת הכותרת ״כרג׳ה״, שתהתה כונסו גם קטעי פיוטים ושירים עבריים משלו ומשל משוררים אחרים. מפאת קדמותם נציג את שני השירים כאן במלואם.

ו. המדובר כנראה בר׳ מרזוק בן עמרם אבן דוא, ממגורשי ספרד. הוא מוזכר בשיר ובכתובתו ששלח לו המשורר ר׳ אברהם בן שלמה הלוי בקראט ממגורשי ספרד, שהתיישב בתוניס לאחר שעשה זמן מה בתלמסאן. ראה את השיר בתוך: כ״י גינצבורג 214 (סרט 27951), דף 54וא. שיריו הערביים־יהודיים של ר^, מרזוק מובאים במסגרת רצף טקסטואלי של מודוס מוסיקלי מהשירה האנדלוסית: ״טריק אלמזמום מן ה״ר [=היקר רבי] מחוק״ בכ״י אוקספורד 85 4° .Opp. Add [=נויבאואר 1191] (סרט 16651), דף 03וב. כה״י הועתק כנראה במאה הי״ז. זוהי כנראה גם העדות הראשונה על השימוש במודוסים אנדלוסיים בשירת יהודי צפון־אפריקה. השירים של המודוס ״אלמזמום״ לר׳ מחוק מכונים ברובם בשם ״כרג׳ה״ משום שהם שייכים לרצף מוסיקלי אחד. הם כוללים הן שירים ליריים־רומנטיים ממקור ערבי־מוסלמי והן שירי קודש ערביים־יהודיים ועבריים, שר׳ מחוק כתב חלק מהם. ראה שם, דפים 103ב-110ב.

[שיר א]

1-מרצ׳י טלבת יסתראח; / לרבי דאיים נראעי.

 [=תפילתי, שמחלתי תיפסק; ל(ישועת) אלוהי אני תמיד מצפה.]  

ראכע בווג'ה טאייח / ולעיין תהטל דמועי.

[=אני מפיל פניי ומשתחווה, ובעיניי זולגות דמעותיי.]

זאדי בכאייה ינפטח / מן חאר דנובי ווגאעי.

[=בכיי ממשיך לגלות את חרפת עווני ועעמת כאבי.]

ואש לי פי רוחי בג'והד / נכמם? וזאד פי אלבועד; / מנע עני נוומי.

 [=מה לי כי ארבה להרהר? הוא מוסיף להיות רחוק; הוא מדיר שינה מעיניי.]

5 קרב ג׳וותך פאלווג'וד, / אוננשור ביך עלאמי.

[=קרב את ישועתך בעודי בחיים, ואפרוש בשמך את דגלי.]

אלכל ירג'ע לי צלח, / פי לאכרה יכון מנאמי.

[=שהכול יצלח לי, שחלום אחרית הימים יתגשם.]

חאצ׳ר נשכור ונמדאח, / ונוואחדו בקלב ולועי,

[=את (האל ה)נוכח אשבח ואהלל ואייחד את שמו בלב עולז,]

טאלע מטאהר בלפוואח / אנסם ורוח מתאעי.

[=עת אעלה לטהר בריח ניחוח את רוחי ונשמתי. אחזתי בגורל (?) בלי משענת;]

חבסת באלמרפוד בגיר עמוד; / בייסמו אלעזיז נסעוד. /

[כדיתך פי סאהמי.

[=שמו היקר למזל לי. שמתי אותך בגורלי.]

10טלבתך פי אלג'נה <נק>עוד / אנא ונאסי וקוומי. טלבתך

 [=תפילתי לך, שבגן עדן אשב אני וקרוב״ ועמי.]

כמו בשירי העתירה הרבים שנראה לקמן, האני השירי מציג בגוף ראשון לאורן כל השיר את מצבו האומלל והדורש תיקון, אך כאן רק בסטרופה השנייה (טורים 5, 10, 11) הוא פונה בעתירה ישירה לנמען בגוף שני, שהוא הבורא, לצד פניות עקיפות נוספות לבורא בגוף שלישי(טורים 7, 10). סיבת העתירה, שהיא המחלה במטאפורה לגלות, מוצגת בטור הראשון יחד עם הציפייה לרחמי האל, ואילו הטור האחרון של הסטרופה הראשונה משלים את תמונת המצב האומלל, הכרוך בריחוק הבורא הגורם נדודי שינה לדובר כמייצגו של כלל ישראל. הטורים האחרים בסטרופה מתארים את תנאי העתירה וטקסיה, שהם: ההבאה על חטא (טור 3), הצער והכאב(טורים 3,2) והתחנונים(טור 2). הסטרופה השנייה מוקדשת כולה להצגת בקשותיו וציפיותיו של האני השירי מהבורא – קירוב הגאולה, הצלחה במעשיו, החזרת עבודת בית המקדש, ושיבת ציון המדומה לגן־עדן (טורים 5, 6, 8, 10) – וכן את מערכת השבחים שהוא מרעיף עליו לשם ריצויו והפעלת חסדו(טורים 8,5).

כמו בכל השירים הדתיים־תרבותיים שנציג כאן, אין גוף הדובר בשיר מצטמצם להצגת עמדותיו ונקודות מבטו של האני השירי בלבד או של המשורר כאחראי אפשרי לאמירתו של אני שירי זה, אלא מייצג את כלל ישראל, שהדובר משמש לו כפה. פנייתו היא קולקטיבית ולא אישית, אף על פי שהצגת המצב שביסוד הדו־שיח מרובה בפרטים אישיים־ליריים לכאורה, כגון־הבכי והתחנונים. הזכרת ריח הניחוח (טור 8) ו״עמי״(טור 10) מעבירים במפורש את האיזוטופיה האישית השלטת בשיר לתחום הכלל.

יוסף שיטרית-השירה העברית-יהודית שבכתב בצפון אפריקה-השירה הדתית־תרבותית

עמוד 60