מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- פסיפס ילידי מרוקו בצרפת

פסיפס ילידי מרוקו בצרפת

דוד כהן, נשיא קהילת מרכז רמב״ם פריז, נולד בשנת 1922 במקנס שבמרוקו למשפחה אמידה. המשפחה עסקה במסחר מוצרי מזון והייתה בקשרים עסקיים עם בית המלוכה המרוקאי. בשנת 1927 ניסה הסב לעלות לארץ ישראל, אך הקונסוליה הבריטית בטנג׳יר לא הסכימה להעניק לו אשרה. הניסיון השני של משפחת כהן לעלות לארץ היה בשנת 1948 בעיצומם של קרבות מלחמת השחרור. לעלייה זו הצטרפו גם שני אחיו עם משפחותיהם, ובצעד חריג שכרה המשפחה מטוס זעיר שבו טסו ממקנס למרסיי וממנה הפליגו למדינת ישראל. בתחילה התיישבו בעיר התחתית בחיפה, ומשם עברו לפרברי העיר, לקריות. לאחר ניסיונות כושלים של המשפחה להקים עסקים בארץ, נשארו שני אחים בארץ, ואילו דוד ומשפחתו חזרו ב־1950 לקזבלנקה. בעקבות מלחמת ששה הימים וההתעוררות הלאומנית במרוקו החליטה משפחת כהן להגר לצרפת, ודוד, אבי המשפחה, המשיך בעסקיו במרוקו.

בסוף שנות ה־70 החל כהן לעסוק בפעילות ציבורית ונבחר ליו"ר ברית יוצאי מרוקו בצרפת. בראשית שנות ה־80 החל להקים את המיזם העיקרי של פעילותו הציבורית – מרכז רמב״ם בפריז הכולל בית כנסת ומרכז קהילתי ליהודי מרוקו. על מפעל זה וכן על פעילותו בברית יוצאי מרוקו זכה כהן לאותות הוקרה רבים משלטונות צרפת ומרוקו.

יחסו של כהן לבית המלוכה המרוקאי מתבטא היטב בדברים שאמר בכינוס של יוצאי מרוקו בקזבלנקה ביולי 1986: ״יהודי מרוקו, איפה שהם נמצאים, שומרים למולדתם – מרוקו – ולנסיכנו האהוב חסן ה־2 קשר עמוק ואהבה רבה״(1996:207 ,Cohen).

בשנת 2004 נפטר דוד כהן. בנו אלבר נבחר להחליפו בתפקיד נשיא מרכז רמב״ם, ואנדרי דרעי נבחר לכהן כיו״ר ברית יוצאי מרוקו וכנשיא הפדרציה הספרדית.

דוד כהן הוא דוגמה למהגר שאינו ״מהגר מלא״. הוא רכש אה השפה הצרפתית ואת תרבותה במרוקו בבית הספר אליאנס, וכשהגיע לצרפת לא הרגיש זר. חייו האישיים ומשפחתו היו בפריז, ואילו עסקיו היו במרוקו, בצרפת ובארצות אחרות נוספות. כהן היה איש עסקים מהגר שלא שש לקבל את האזרחות של ארץ הקליטה (צרפת). עבורו הייתה צרפת צומת כלכלי ומסגרת לימודים לילדיו, ולכן הוא לא ניתק את קשריו עם מרוקו. באמצעות תפקידו הציבורי ניסה כהן לקרב את מרוקו וישראל זו לזו וכן לייצג אוכלוסיות חלשות, מהגרים ממרוקו בפרט ומצפון אפריקה בכלל, שלא הצליחו לקיים שיח עם ההנהגה הישראלית. בסוף שנות ה־70 נבחר מנחם בגין, ״מגן ההמונים״, לראשות הממשלה, עובדה שהקלה על פעילותו של כהן בישראל בכל הקשור למתן סיוע לבני קהילות מרוקו שחיו בעיירות הפיתוח. יש לציין שלמרות חוויית הכישלון שחווה בישראל, עת עלה עם משפחתו ב־1948, לא נפגע יחסו של דוד לישראל, והוא המשיך לקיים קשר אמיץ עם נציגי הקהילה המרוקאית ועם המנהיגות הפוליטית בישראל. מהלך חייו של דוד כהן מייצג את חוויות הדור הראשון של יוצאי מרוקו שהגיע לצרפת. דור זה שימר בעקביות את הטרנס־לאומיות בין ארץ המוצא וארץ היעד, ועל כך זכה כהן באות הכבוד הגבוה ביותר של בית המלוכה המרוקאי – L'Ordre du Ouissam Alaouite.

הרב שלום משאש, יליד מרוקו ורבה הראשי של מרוקו, ניהל בשנות ה־30 של המאה ה־20 את תלמוד התורה במקנס. בשנת 1949 התמנה לרבה הראשי של קזבלנקה ולאחר מכן כיהן כרב הראשי של מרוקו. משנות ה־80 כיהן כרב הראשי של ירושלים עד לפטירתו בשנת 2003. הרב שלום משאש היה פוסק הלכה, תלמיד חכם שהוציא תחת ידו שו״תים ופסקי הלכה רבים והתפרסם כמי שמתיר עגונות.

הרב דוד משאש, בנו של הרב שלום משאש, נולד בשנת 1934 בעיר מקנס שבמרוקו, למד בתלמוד תורה המקומי ובישיבת אוהל יוסף בטנג׳יר. בתום לימודיו בישיבה בטנג׳יר עבר לישיבת אקס־ לה־בן שבצרפת, שם סיים את לימודיו התיכוניים והתורניים. בסיום הלימודים חזר הרב משאש למרוקו והחל לעסוק בהוראה במוסדות החינוך בקזבלנקה. בשנת 1964 הגיע לפריז וכיהן כמנהל חינוכי של מרכז הסטודנטים גי פטן. אחר כך ניהל את בית הספר רמב״ם (מיימוניד) בפריז ובד בבד סיים את לימודיו בסמינר לרבנים בפריז. בסוף שנות ה־80 היה הרב משאש הרב הראשי של ז׳נבה, ולאחר מכן נבחר למשרת הרב הראשי של פריז. הרב משאש כיהן במשרה זו בשנים 1995־2011, עד פטירתו.

הרב דוד משאש היה דמות מרכזית בקהילה היהודית בצרפת ונחשב לאחד מעמודי התווך שלה. הוא השקיע מאוד בהכשרת הרבנים מהקונסיסטואר וארגן עבורם השתלמויות בצרפת ובישראל. בשנות האלפיים הקים לזכר אביו את בית הכנסת אהבת שלום ברובע ה־16 בפריז. עם פטירתו(בשנת 2011), בנו, הרב אריאל, החל לשמש כרב קהילת בית הכנסת והחל להוציא לאור את כתביהם של אביו וסבו.

הקונסיסטואר הוא המוסד העליון של הקהילות ובתי הכנסת בצרפת. מוסד זה הוקם על ידי נפוליאון בשנת 1808.[המחבר]

בחייו הצליח הרב משאש ליצור קשרים עם כל חלקי הציבור היהודי, ללא קשר לרמה הדתיות או הזהות היהודית של האנשים. הוא קיים קשרים הדוקים עם שלטונות מרוקו שראו בו נציגם בצרפת והעניקו לו אות הוקרה כתודה על היחסים המיוחדים בין יהודי מרוקו ובית המלוכה המרוקאי. אף על פי שיהודי מרוקו היו מיעוט בצרפת בהשוואה ליהודי אלג׳יריה ותוניסיה, דמותו של הרב דוד משאש היא הוכחה לחלקה החשוב של יהדות מרוקו בהתעוררות הרוחנית בצרפת. משנות ה־70 ועד לשנות האלפיים בלט מאוד חלקם של יהודי מרוקו בתפקידי מפתח במערכת החינוך וברבנות.

כל ילדיו של הרב משאש סיימו את לימודיהם האקדמיים בצרפת, וכולם בעלי מקצועות חופשיים בז׳נבה ובפריז (זוהר, 2001), למעט בנו, הרב אריאל, שלמד בישיבת פונוביז׳ והוסמך לרבנות בסמינר הרבני בפריז.

בשונה ממשפחות רבנים רבות, החל הרב דוד משאש את דרכו כמחנך וכמנהל מוסד חינוכי. לעולם הרבנות הגיע רק בעשור החמישי לחייו. הוא ניחן ביחסי אנוש טובים והצליח ליצור קשרים עם כל חלקי האוכלוסייה היהודית ועם השלטונות הצרפתיים. כמו רבים מבני דורו, יצר הרב משאש קשרים חמים עם בית המלוכה המרוקאי(טרנס־לאומיות). העובדה שאביו כיהן כרב הראשי של ירושלים והוא כיהן כרב הראשי בפריז חיזקה את הקשרים בין הקהילה היהודית בצרפת למדינת ישראל. יש לציין, שאביו, הרב שלום משאש, הגיע לעיתים קרובות לפריז ושימש כרועה רוחני לקהילת יהודי מרוקו בעיר.

הרב דוד משאש היגר לפריז באמצע שנות ה־60 והתערותו בחברה החדשה הייתה מהירה וטבעית (ניהול בית ספר). הוא לא עבר בתחנת ביניים של רב בתי כנסת, אלא ״זינק״ לתפקיד מרכזי של רב ראשי בז׳נבה ולאחר מכן בפריז. בתהליך זה עמדו לזכותו כישוריו האישיים, פתיחותו והיותו תלמיד חכם שספג את תורת חכמי מרוקו לצד התרבות המערבית.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- פסיפס ילידי מרוקו בצרפת

עמוד 49