מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור- היהודים בתקופה הקולוניאלית-היהודים בכלכלת הארץ- המלאכה.

המלאכה

שיעור בעלי המלאכה היהודים במרוקו היה גבוה. נתוני מפקד 1947 לימדו כי בעלי המלאכה מנו 38 אחוז מן האוכלוסייה היהודית המפרנסת, ו־6.5 אחוזים מכלל בעלי המלאכה במרוקו – יותר משיעורם באוכלוסייה.

היה זה פועל יוצא מן הסדר הכלכלי הקדם־מודרני בארצות צפון אפריקה, שחלוקת העבודה הוסדרה בהן במשק המקומי, ומלאכות חיוניות נמסרו ליהודים כחזקה, בעיר ובכפר. סדר זה הבטיח פרנסה ליהודים במקצועות מסוימים, אך עלול היה ליצור עודף עובדים במקצועות אחרים או לגרום מצוקה בשעת משבר מבני בתחום המלאכות, כפי שאכן אירע בתהליך המודרניזציה. בתקופה הקולוניאלית לא יכולים היו אפוא בעלי מלאכה יהודים להימנות עם עשירי החברה היהודית, ואנשי הג׳וינט התרשמו כי מעמדם החברתי של בעלי המלאכה נמוך מזה של הסוחרים.

המלאכות העיקריות שרווחו בין היהודים היו סנדלרות, חייטות, נפחות וצורפות. בכמה ענפים עדיין נהנו היהודים ממונופול, למשל בעבודות נחושת ובייצור מסורתי של סירים. במראכש מצאו הסוקרים של הג׳וינט בשנת 1951 כמאה יהודים המייצרים מנחושת מוצרים הדורשים מומחיות, כמו סירים, מגשים, קופסאות לסוכר ולתה, וכו'. היצרנים היהודים מכרו את תוצרתם למוסלמים, ואלה היו מוכרים אותם בשווקים וברחובות למקומיים ולתיירים. הייתה זו דוגמה לשיתוף פעולה ולחלוקת תפקידים מסורתית בין מוסלמים ליהודים בשוק העבודה. חרש נחושת יכול היה להכין 12-10 מגשי נחושת ביום ולהרוויח מכל אחד מהם כ־35 פרנק. הכנסתו של אומן הייתה אפוא 10,000 עד 12,000 פרנק לחודש. ככלל מצאו הסוקרים, כי בעלי מלאכה שמצבם טוב יחסית השתכרו 8,000- 15,000 פרנק לחודש (בין 23 ל־50 דולר), ובהכנסה זעומה זו היה עליהם לפרנס לעתים קרובות משפחה בת שבע עד עשר נפשות.

בעל המלאכה היה בדרך כלל ראש משפחה, סדנתו הייתה קטנה ופרימיטיבית והמכשור בה דל. מספר העובדים הממוצע בסדנה היה שניים־שלושה פועלים, ואלה נרשמו במפקד האוכלוסין כמי שעוסקים במלאכה. במילים אחרות, רוב המפרנסים מן הסוג הזה לא היו אומנים אלא פועלים, לעתים בלתי־מיומנים כמעט. הסנדלרים, חרשי הנחושת, הצורפים ויצרני הסנדלים היו מאורגנים בגילדות של אומנים. לגילדות אלה לא היה מעמד חוקי, אך חברי כל גילדה היו ממנים ״אמין״ שעמד בראשם. הוא ייצג אותם בפני השלטונות, יישב סכסוכים פנימיים וטיפל בחלוקת המסים שהיו חייבים לשלם לפאשה, המושל במנגנון המכ׳זן. חברי הגילדה היו חייבים גם לספק לפאשה מתוצרת מלאכתם ללא תמורה, שריד לנוהג בתקופה הקדם־קולוניאלית.

מצרכי מותרות (שטיחים, רהיטים אמנותיים, עבודות עור מקושטות) ייצרו בעיקר מוסלמים. עבודות עץ, עבודות ברזל, טווייה ואריגה היו מלאכות מוסלמיות לחלוטין, לדברי הסוקרים. שתי המלאכות הנפוצות ביותר בין היהודים היו, כאמור, הסנדלרות והחייטות. בעלי המלאכה היהודים, למעט הצורפים, ייצרו בשביל חקלאים ערבים וצרכנים דלים. גם הם, כמו בעלי הדוכנים בשוק והרוכלים, שהיו רוב המפרנסים היהודים ממסחר, לא פעלו בעבור שוק האירופים במרוקו, אלא בעבור שוק הילידים בלבד. במראכש, בירת הדרום המרוקאי, הקהילה השנייה בגודלה במרוקו ומוקד מצוקה חמור, מצאו הסוקרים כי רוב בעלי המלאכה היהודים, למעט הצורפים, עסקו בעבודות זעירות ברמה נמוכה לשוק המקומי. הסנדלרים הכינו סנדלים מרצועות עור שרכשו לעתים קרובות ממוכר אשפה ומסוליות שנרכשו מחרש גומי שהכין אותן מצמיגים. בעבור זוג סנדלים קיבלו בין שמונים למאה פרנק. בקיץ, העונה הבוערת, הרוויחו בין 400 ל־600 פרנק ליום. אטדגי נזכר בביקור אצל דודו הסנדלר בעיר מזגאן, בבית מלאכה שהוא החזיק עם בנו בשכונה המוסלמית:

"סוליה מגומי של צמיג, שתי רצועות מהגומי של הפנימית, מסמר פה מסמר שם והנה עוד זוג סנדלרים שהם מוכרים בפרוטות. דוקא פרנסה טובה יש להם מהצמיגים המשומשים. זה כמו בפיסיקה: שום דבר לא הולך לאיבוד; הכול מקבל צורה אחרת.

אפילו המסמרים הם מסמרים משומשים אותם מיישר הדוד בסבלנות אין קץ.

אטדגי, ספר ראשון, פרק 16, ״בעולם העסקים״."

במראכש מצאו סוקרי הג׳וינט כי בתחום החייטות היה שיעור הנשים העובדות גבוה, והן הרוויחו כ־300 פרנק ליום (פחות מדולר). הן ישבו בשוק תחת שמשיות רחבות, רובן תפרו במכונות תפירה ששכרו תמורת 750 פרנק לשבוע (מעט יותר משני דולר), וביצעו עבודות תפירה פשוטות לעוברים ושבים בשוק. מראכש נחשבה לעיר בעלת הריכוז הגדול ביותר של בעלי מלאכה יהודים. על פי סטטיסטיקה שערך מנהל בית הספר של כי״ח בעיר סמוך לתקופת הסקר היו 3,100 מפרנסים בקהילה, מהם 1,750 בעלי מלאכה ורק 650 סוחרים. עם שאר המפרנסים נמנו 300 פקידים ו־400 בעלי מקצועות אחרים, ביניהם פועלים רבים. בעלי המלאכה נחלקו כדלקמן:

יצרני סנדלים-200

עובדי נחושת-90

רפדים-90

עושי בבוש-20

צורפים-150

תופרי גלימות-60

רוקמים-30

סנדרלים-80

פחחים-130

ספרים-34

לא רק מבוגרים עסקו במלאכות אלה. סוקרי הג׳וינט מצאו כי גם צעירים עסקו במלאכות המסורתיות, שהיו באותה תקופה בירידה. מיד אחרי מלחמת העולם עדיין לא היו במרוקו מוסדות מודרניים לחינוך מקצועי לילידים. טכנאות מכנית וחשמלית הייתה כמעט מונופול של מתיישבים אירופים. ילידים למדו את מלאכתם בהיותם שוליות אצל בעלי מלאכה מיומנים, שם ביצעו את העבודות הקשות ביותר. רשת ״אורט״ נוסדה במרוקו בשנת 1947, ואטדגי היה אחד התלמידים במוסדותיה בשנות החמישים.

מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור– היהודים בתקופה הקולוניאלית-היהודים בכלכלת הארץ- המלאכה.

עמוד 70