מורשת יהדות מרוקו

מעמדו של המנהג בישראל

ראשית, יש לציין כי רק החל מאמצע שנות ה־60 גובר העניין ב״שירת הבקשות״. שנות ה־50 והמחצית הראשונה של שנות ה־60 היו שנים של עליה וקליטה בארץ. להלן מספר נקודות הראויות לשימת ־ לב ביחס למנהג עתיק זה:

א. בעטיין של קשיים בקליטת גלי העליות ההמוניות ממרוקו, לא התפנו העולים להמשיך במנהג זה כפי שהיה בקזבלנקה ובשאר הערים. בשנות ה־40 וה־50 היו בתי הכנסת מלאים עד אפס מקום. לאחר קשיי הקליטה והפרנסה התחילה תקופה של השתלבות חברתית ותרבותית באקלים החדש בישראל. רק החל מאמצע שנות ה־60, לאחר ההתאקלמות בישראל, התאפשר למנהג ״שירת הבקשות״ לחיות שוב את חייו בארץ, שבה צמח במאה ה־16(בצפת, בתקופת האר״י הקדוש).

ב.ר׳ דוד בוזגלו עלה לישראל ב־1965 ובעצם עלייתו הוא נתן דחיפה גדולה למנהג זה. הוא המשיך במה שהצליח לעשות במרוקו : להפוך את מנהג ״שירת הבקשות״ לחלק מההויה התרבותית של יהודי מרוקו בישראל ואת הפיוט למרכיב מרכזי באירועים של יוצאי מרוקו בישראל.

כך אנו מוצאים את ר׳ דוד מסתובב בארץ, כפי שנהג במרוקו : מבקר את תלמידיו, משתתף באירועים שאליהם הוא מוזמן ונוטל חלק בבקשות, ובין השאר גם בדימונה באחת משבתות החורף ב־1968.

ג.דחיפה נוספת למנהג ״שירת הבקשות״ היתה בראשית שנות ה־70. בתקופה זו עלו וצצו בעיות חברתיות הנוגעות לקליטתם של בני עדות המזרח בכלל ושל העולים ממרוקו בפרט. דובר אז רבות על בעיות של אפליה מכוונת מצד המימסד ועל פערים חברתיים שנוצרו עקב כך. התעוררותה של תודעה חברתית זו מביאה חלק מהם לשמור על זהותם התרבותית ־ עדתית. זהות זו מתבטאת בחידוש מנהגים של עדות שונות.כל זה קרה החל מאמצע שנות ה־60 עם הגעתו של ר׳ דוד בוזגלו לישראל. אך השנים עושות את שלהן ומנהג זה, למרות התעוררות עדתית בולטת בשנות ה־90, נתקל במספר קשיים :

פעילותם של ״הפנתרים השחורים״ בראשית שנות ה־70 כהמשך למהומות ואדי סאליב בחיפה ב־1959 חידדו מאוד את הזהות של יהודי המזרח. גם עלית בגין והליכוד לשלטון ב־17 במאי 1977 תרמה לזהות התרבותית והחברתית של עולי המזרח.

כמו מנהג ה״מימונה״ אצל העולים ממרוקו, שקיבל את הכרתו מהמימסד (מסיבות פולטיות) ומהתקשורת. כך גם עם מנהג ה״סהרנה״ אצל יוצאי קורדיסטאן ועוד.

על חלק מפיוטי ״שירת הבקשות״ בנויים המקאמת של המוסיקה האנדלוסית. זו, מתברר, קשה לפיטנים רבים. הללו, שלא למדו את אמנות הפיוט באופן יסודי ושיטתי, מכירים בעיקר את לחני הפיוטים המושרים בבית־הכנסת, בשמחות (בברית מילה, בבר מצוה ובחתונה) ובאירועים ציבוריים. הפיטנים אינם מכירים את הרוב המכריע של פיוטי ״שיר ידידות״. כיצד אפשר אפוא שפיטן צעיר ומתחיל יכיר את מכלול 559 הפיוטים שבקובץ ״שיר ידידות״, אם אינו לומד זאת באופן יסודי? הלחנים קשים לתפיסה, ודרוש רצון רב כדי ללמוד בשיטתיות את כל הפיוטים.

כדוגמה אפשר לציין את ערבי ״שירת הבקשות״: הפיטנים החדשים, בשנות ה־40 וה־50 לחייהם אינם מכירים למשל את הלחנים המקוריים העתיקים לפיוטים ידועים כמו: ״יוצר מידו״ מפרשת ״לך־לך״, את ״אוחיל יום יום אשתאה״ מפרשת ״בא״ ואת ״יום ליבשה״ מפרשת ״בשלח״. הם מתקשים להשתלב בפיוטים המושרים בלחנים הישנים והמקוריים.

דימונה, שזכתה בפיטן בעל שם ארצי כמו ר׳ יהודה ללוש (שהיה מהבולטים בשנות ה־50 בקזבלנקה), לא השכילה להצמיח פיטן בעל שיעור קומה שינהיג את מעמד הבקשות בעיר ושיחליף את הפיטן המוביל יהודה ללוש שהגיע לגיל גבורות. יוצא דופן הוא ניסים שושן מקרית שמונה. פיטן שהיה תלמידו של ר׳ דוד בוזגלו, הצליח לטפח פיטן צעיר ומוכשר בשם ליאור אלמליח המשמש, בין השאר, כפיטן קבוע בקונצרטים של התזמורת האנדלוסית הישראלית בניצוחו של אברהם אמזלג. גם פיטן צעיר זה אינו שולט עדיין בכל הפיוטים ואינו יכול להוביל אחריו את מעמד הבקשות. הוא בהחלט כשרון מבטיח שעתידו עוד לפניו.

בני העולים ממרוקו עזבו בחלקם הגדול את הדת. הם חיים כחילוניים או כשומרי מסורת. הקשר שלהם לפיוטים של מנהג ״שירת הבקשות״ לא קיים. הם שומעים פיוטים בשבתות או באירועים שונים, וזהו הקשר היחיד שלהם עם הפיוט. מנהג ״שירת הבקשות״ לא קיים לגבי חלקם הגדול. לא מעניין אותם. לחלקם הוא מוכר כזכרון מעומעם מבית אבא.

תהליך החילון הזה אינו חדש לבני הדור השני והשלישי של העולים ממרוקו. הוא החל בערך בסוף הרבע הראשון של המאה ה־.20 הכיבוש הצרפתי של מרוקו ב־1912 נותן את אותותיו גם מבעד לחומות המלאח . רוחות זרות חדרו לרחובות הצרים של המלאח, התרבות הצרפתית וזמינותם של העיתון והרדיו כאמצעי תקשורת הביאו לחילון של חלק מיהדות מרוקו, בעיקר אלה שהיו בקזבלנקה וביתר הערים הגדולות; ורק פעילותו של ר' דוד בוזגלו בשנות ה־40 וה־50 החזירה יהודים רבים למנהג זה.

על תהליך זה של ההשפעות התרבותיות והחברתיות, שקרו בחברה היהודית בקזבלנקה, אפשר לראות אצל ירון צור והגר הלל בספרם ״יהודי קזבלנקה: עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית״.

על המאמצים להחזיר את היהודים ל״שירת הבקשות״ ראה בפרק ״הקצידה ב״שיר ידידות״ בספרו של אברהם אמזלג ״פרקים במוסיקה של יהודי מרוקו״.

למרות תהליך חילון זה, ממעקב שלי אחרי מנהג הבקשות במשך השנתיים האחרונות, יש לראות בחיוב הגעתם של חילוניים לבקשות.

דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארץ לעומת מרוקו- מעמדו של המנהג בישראל

עמוד 168