מורשת יהדות מרוקו

לצד משפחת משאש פעלה משפחת טולידאנו. רבי ברוך רפאל טולידאנו היה אב בית הדין של מקנס ומגדולי רבני מרוקו בדור האחרון. בנו יעקב נולד במקנס בשנת 1933. יעקב נשלח על ידי אביו ללמוד בישיבת תורת אמת(שניידר׳ס) בלונדון וממנה עבר לישיבת פונוביז׳ בבני ברק, שם הוא היה מתלמידיו המובהקים של הרב ש״ך, ראש ישיבת פונוביז׳. בשנת 1956 חזר הרב יעקב טולידאנו למרוקו והכיר את מישל פיקאר שהגיעה לשליחות חינוכית מצרפת במטרה להקים ביה מדרש ראשון למורות בטנג׳יר. מישל הייתה רק בת 19 כשהגיעה למרוקו, ובאופן יוצא דופן לעת ההיא, אף על פי שהייתה אשכנזייה, נישאה לבחור חרדי ממרוקו. השניים נישאו באקס־לה־ בן שבצרפת ומשם עברו לצפון אנגליה, למשך יותר מעשור, כדי שיעקב יוכל ללמוד בכולל של ישיבת גייטסהד.

הישיבה והכולל נוסדו בשנת 1929 ביוזמת החפץ חיים. כיום (2020) נחשבת הישיבה למרכז התורה החשוב ביותר בכל אירופה.

בעקבות המצוקה הרוחנית של יהודי צפון אפריקה שהגיעו לצרפת בשנות ה־60 של המאה ה־20, עודד הרב ברוך טולידאנו את בנו יעקב לעזוב את אנגליה ולהתמסר להצלה החינוכית של בני המהגרים. בשנת 1967 היגרה משפחת טולידאנו מגייטסהד לפריז, והרב יעקב טולידאנו, עם יוצאי מרוקו נוספים בוגרי ישיבת גייטסהד, הקים את ישיבת חזון ברוך ברנסי. הישיבה הייתה הבסיס להקמת רשת מרכז התורה שכללה כמה מוסדות חינוך: ישיבה קטנה, כולל, בית ספר יסודי, בית ספר תיכון לבנים ובית ספר תיכון לבנות. יש לציין שכל השנים סייעה מישל פיקאר טולידאנו לבעלה במפעלו החינוכי, ולאחר פטירתו בשנת 1996 המשיכה לעבוד לצד בנה, הרב יהודה, בניהול רשת החינוך הגדולה והמצליחה. אפשר לזקוף לזכותה של מישל פיקאר חלק חשוב ומשמעותי בהתפתחות רשת החינוך ברנסי, עובדה המלמדת גם על מעמדן של הנשים במשפחה ובעשייה החינוכית. נכון לשנת 2019, בגילה המתקדם (94), עדיין נשמע קולה של מישל, והיא נחשבת סמכות מוסרית וגורם מייעץ לשבט טולידאנו ברחבי העולם.

הרב יהודה נולד בגייטסהד שבאנגליה וחי את רוב שנותיו בצרפת. כאביו למד הרב יהודה בישיבת פונוביז׳ בבני ברק ובישיבת קול תורה בירושלים. לאחר פטירת אביו הרחיב הרב יהודה את מוסדות מרכז התורה, וכיום(2021) מדובר בקריה חינוכית מרכזית של הקהילה היהודית בצרפת. תלמידי רשת מרכז התורה ניגשים לבחינות הבגרות בצרפת ובסיום לימודיהם ממשיכים ללמוד במוסדות תורניים נחשבים או במוסדות אקדמיים בישראל ובצרפת. הרב יהודה, למרות זהותו הליטאית, מתייחס ללימודים הכלליים בחיוב ומעודד את תלמידיו להצטיין גם בהם.

רשת מרכז התורה היא חוליה אחת מתוך מערכת חינוך מסועפת שהוקמה על ידי צאצאי משפחת טולידאנו. בישראל הקימה המשפחה שתי ישיבות נחשבות, האחת, ישיבת אור ברוך בירושלים, שהוקמה על ידי הרב גבריאל טולידאנו ועל ידי הרב מיכאל טולידאנו, והאחרת, ישיבת שארית יוסף בבאר יעקב, שהוקמה על ידי הרב ניסים טולידאנו. רבים מצאצאי המשפחה הם מורים וראשי ישיבות.

משפחת טולידאנו ייחודית בנופה של יהדות מרוקו, והיא מהבודדות שהקימה בדור האחרון בישראל ובתפוצות מערכת חינוך תורנית ענפה. כבר בראשית שנות ה־50 הבין האב המייסד, הרב ברוך רפאל, שיש ״לגלות למקום תורה״, ולכן שלח את ילדיו ואת נכדיו לצרפת ולאנגליה. לא היה לחץ חיצוני או כפייה למהלך זה, אלא הבנה של האב המייסד שאם הוא מעוניין בטובת ילדיו ונכדיו, הוא צריך לשלוח אותם מחוץ למרוקו, ורצוי ל״הרווארד״ של העולם האורתודוקסי, דהיינו לישיבת גייטסהד שבאנגליה. דאגתו לעתידה הרוחני של יהדות צפון אפריקה הביא אותו להכרה שבנו יעקב אינו צריך להמשיך לשבת בכולל, אלא עליו לעשות למען הכלל ולקבל עליו תפקיד ציבורי־חינוכי בקהילה.

משפחת טולידאנו פעלה וגם כיום פועלת בשטח מוכר וידוע, בצרפת. במרחב גאוגרפי זה אין למהגרים קשיי קליטה, כפי שיש לעולים לישראל. מהגרים אלה משתלבים בקלות במיזמי החינוך שהקימה משפחת טולידאנו, והם נתפסים על ידה כיעד להצלה רוחנית ואתגר חינוכי מהמעלה הראשונה. שמה של קריית החינוך שהקים ברנסי, הולך לפניה בקהילה הצרפתית ולומדים בה כ־800 תלמידים (נכון ל־2019). פעולתה של משפחת טולידאנו בצרפת מראה שכוחה ומעמדה של המשפחה מאפשרים לה למלא תפקיד בהצלה הרוחנית ובחיזוק הזהות היהודית(על פי השקפתה), אף על פי שאבות המשפחה לא נולדו בצרפת.

בשונה ממוסדות ליטאיים דומים בצרפת שייסדו אשכנזים, משפחת טולידאנו היא משפחה מיוחסת ממרוקו, המשתייכת לקהילה מרוקאית קטנה. במשך עשרות שנות פעולתה של המשפחה בצרפת חתרו ראשי המשפחה לעשייה חינוכית־רוחנית בקרב קהילות צפון אפריקה שהיגרו לצרפת. לתפיסתם, הם מצילים את הילדים היהודים מלימודים במסגרות הכלליות או היהודיות(כמו אליאנס) המרחיקות מתורת ישראל. נראה שבהקשר החינוכי־דתי, האירה צרפת פנים לרבני משפחת טולידאנו יותר מאשר מדינת ישראל.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- פסיפס ילידי מרוקו בצרפת

עמוד 53

פרשת לך לך

אַדִּיר וּמְהֻלָּל אַבְרָהָם בְּדוֹרוֹ / אֶרֶז לְבָנוֹן נֶהְדָּר

פרשות לך לך־וירא הן פרשותיו של אברהם אבינו, איתנו של עולם. ״עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם״. כך מוסרים לנו חכמינו במסכת אבות(ה, ג). השורש נס״ה — וממנו נגזר מאוחר יותר השם ״ניסיון״ _ נזכר לראשונה לגבי העקדה. ואכן, נושא העקדה עולה במשנה, באגדה, בתפילה ובמסגרות שונות בפיוט, ואף קבע ז׳אנר פיוטי לעצמו, כפי שנראה בעיוננו בפרשת וירא. כנגד זה לגבי שאר תשעת הניסיונות, אין במקרא רמז כלשהו כי מדובר בניסיונות, על כן הועלו הצעות שונות במדרשים למיניהם לגבי מנייתם של עשרת הניסיונות. התיאור המפורט של ניסיונות אלה בא בפרקי דרבי אליעזר (פרקים כו־לא). כאן נבנה תיאור הניסיונות כמערכת בת חמישה זוגות, וזאת על פי אבות דרבי נתן, המפרט ״שנים ב׳לך, שני בשני בניו, שנים בשתי נשיו, אחד עם המלכים ואחד בין הבתרים, אחד באור כשדים ואחד בברית מילה״. כפי שניתן לראות, לא כל הניסיונות הנמנים כאן ברמזים מעוגנים במסופר בתורה, ולא לגבי כולם ברור כי בניסיון מדובר. בין כך ובין עשרת הניסיונות, על פי המניינים השונים, יוצרים מבנה לסיפור חייו של אברהם, ומציגים אותו בגדולתו תוך התפעלות נלהבת מאישיותו, כמשתקף מן התיאור הנלהב של הרמב״ם את דרכו של אברהם אבינו לאמונה באל אחד.

לאחר שסקר את התהליך שהביא את בני האדם להתרחק מבורא עולם ולהתחיל להאמין בעבודה זרה עד שכל העולם שקע באלילות, נולד אברהם והוא מקטנות מחפש את האמת עד שהוא מגיע להכרה בבורא עולם. דבריו של הרמב״ם הם המנון לאברהם, אבי המאמינים:

כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי־אפשר שיסבב את עצמו, ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו, וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם, ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו, כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים, וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו. כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן, והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה׳ אל עולם, וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים.

מתוך דברי הרמב״ם ניתן לזהות ארבעה מן הניסיונות. ברם, הם מובלעים בתוך סיפור הדברים, כמי שאינו רוצה להתחייב, אף על פי שבפירושו למשנה במסכת אבות הוא מזהה את עשרת הניסיונות על פי פרקי דרבי אליעזר. עוד ניתן לומר כי שלב החיפוש אחר הבורא וההכרה באל אחד הוא הניסיון הנמנה ראשון כמעט בכל המניינים.

בקפיצה של מעל שמונה מאות שנה אנו מבקשים להציג את פיוטו של רבי דוד קיים בן מוגדור אשר במרוקו, מעורכי ספר השירים ״שיר ידידות״, קובץ הפיוטים של שירת הבקשות של יהודי מרוקו. נוסף על חלקו בעריכה, הוסיף רבי דוד פיוטים פרי עטו לכל פרשה ופרשה מן הפרשות שבהן נוהגת שירת הבקשות, ובפרשת לך לך העלה בשיר מורכב, במתכונת מיוחדת הקרויה קצידה (מרוקאית), את קורות אברהם בפרשתנו תוך שהוא מייחד מקום לאותם עניינים שנחשבו לניסיונות מבלי לציין זאת, וזה סיפור הפרשה בסגנון יצירתו המורכב של רבי דוד קיים:

אַדִּיר וּמְהֻלָּל אַבְרָם בְּדוֹרוֹ / אֶרֶז לְבָנוֹן נֶהֱדָר / הִבִּיעַ לִקְחוֹ כְּסַמַּי מָזוֹר:
קִבֵּל אֶת דִּבְרִי א–ל חַי יוֹצְרוֹ / מֵאֶרֶץ קוֹץ וְדַרְדַּר / אַרְצָהּ כְּנַעַן, שָׁם רַגְלָיו יִבְזֹר:

אַרְצָה מִצְרַיִם יָרַד בְּעָבְרוֹ / כִּי כָבֵד הָרָעָב, דָּר/ — בְּאָהֳלָם קִנֵּן, כֹּחוֹ אָזוּר:

הִבִּיט בְּאִשְׁתּוֹ, פִּקְדָּהּ בִּדְבָרוֹ / כִּי יָפְיָהּ סוֹחֶרֶת דר  / "אֲחוֹתִי אַתְּ!", כִּי בָךְ אֶמְצָא מַעְזוֹר:
5-שָׁרִים רַבִּים הִלְּלוּהָ אָמְרוּ / מַרְאֵה זִיוָה כִּסְמָדָר / בֵּיתָה פַּרְעֹה תִּקַּח, כִּי כֵּן גָּזוּר:

אֱוִילִים שָׁבוּ שָׁרָה / בֵּית מֶלֶךְ נִבְעָר
מִבְּנוֹת מֵאֻשָׁרָה / עוֹד מְעַט מִזְעָר
יָפָה נָאוָה נֶהְדָּרָה / עַל כֻּלָּן תִּנְעַר

נְכוֹתוֹ הִרְבָּה, כַּסְפּוֹ וּבִצְרוֹ / הִרְעִיף עָלָיו כַּמָּטָר / עֶבֶד וְשִׁפְחָה, גַּם כֶּשֶׂב וָשׁוֹר:
10-צוּר קִנֵּא לַצַּדִּיק, גָּדַר גְּדֵרוֹ, / לְאֵשֶׁת חֵיקוֹ נָטַר / נֻגַּע פַּרְעֹה וְגַם כֹּתֶל וָשׁוּר:
קָרְאוּ, הוֹכַח וְחֵמָה עָבְרוּ, / מַדּוּעַ פִּיךָ תֶאְטַר / מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי ? — לֹא בְּמִישׁוֹר!

קַח אִשְּׁתְּךָ לְכוּ אַל תְּאַחֲרוּ / כָּל-מָקוֹם מֻגָּשׁ מָקְטָר / פְּקָדָם לְהַרְבּוֹת לוֹ בִּכְשׁוֹר:
מִקֶּדֶם לָעִי נָטָה שַׁפְרִירוֹ / שָׁחָה שָׁם, וְשָׂם מִשְׁטָר / בֵּינוֹ וּבֵין לוֹט וּבָנָה גִּשּׁוּר:

בַּר לֵבָב עָלָיו שָׂרָה / דְּבַר אֵ–ל הוּעַר
אֶרֶץ עֵדֶן מִדְבָּרָה / כַּרְמֶל וְיַעַר
אֱחוֹז בְּקַו מִשְׁטָרָהּ / הִתְהַלֵּךְ וּסְעַר

יָדַע כִּי הָאֱ-לֹהִים עֲזָרוֹ / עָלָה קִצְפוּ וַיֶעְתַּר / לְבֶן–אָחִיו כִּי נִשְׁבָּה בְּמָצוֹר:
הָרִיק חֲנִיכָיו, חַיִל אֲזָרוֹ, / אַחַר מְלָכִים חָתַר / הֵשִׁיב רְכוּשׁ וּנְפָשׁוֹת וַיַּעְצוֹר
מֶלֶךְ רָם עִם הוֹדוֹ וַהֲדָרוֹ / מִכֵּס מַלְכוּתוֹ נִתַּר / הֵבִיא אֶשְׁכָּר, וַיְבָרֶךְ לְאֵ–ל צוּר:

רְכוּשׁ קַח, מִשּׁוֹרוֹ עַד חֲמוֹרוֹ, / לְכָל–אִישׁ חֶלְקוֹ בַּתַּר / אַךְ הַנְּפָשׁוֹת בִּרְצוֹנִי אֶנְצֹר:
קָפַץ נִשְׁבָּע, קִיֵּם מַאֲמָרוֹ / מִנַּעַל עַד חוּט נִסְתָּר, / לֹא אֶקַּח, מִן הַזָּהָב עַד הַצּוּר:

רַק שֶׁאָכְלוּ בִּמְשׂוּרָה / יְלִידֵי נֹעַר
וְחֵלֶק אַנְשֵׁי צוּרָה / לְבַד בְּמִשְׁעָר
אַל תִּתְהַלֵּל בִּיָהְרָה / פִּיךָ אַל תִּפְעַר

דָּאֲבָה רוּחוֹ כִּי רַב יְקָרוּ / פֶּן מִזְּכוּתוֹ נֶחְסַר / "אַל תִּירָא אַבְרָם", שָׁמְעָה וַתִּצּוֹר:

אֵ-לִי, עֵינִי לְךָ יְשַׁבְּרוּ / הָעֶבֶד יְהִי טַפְסָר ?/ בן–מֶשֶׁק בֵּיתִי — קִנְיָנִי יֶאֱצֹר ?
לִי הִבְטַחְתָּ, כִּי בָּנַי יַזְהִירוּ / כִּצְבָא מָרוֹם אַל יוּסַר, / יוֹצֵא חֲלָצַי, לוֹ הוֹנִי נְצֹר:
מִמרוֹם דִּבְרִי–א–ל לוֹ נָהֲרוּ / אַל תְּהִי זַעַף וָסָר / הַבֵּט וְהִתְיַצְּבָה עַל מָצוֹר:
כְּדִבְרִי, בָּנֶיךָ לְיָא יְסַפְּרוּ, / הֶאֱמִין בּוֹ, עוֹד לוֹ סָר, / אַךְ בִּירֻשַּׁת–אֶרֶץ חָקַר בַּצּוּר:

מָה לְךָ תַּרְבֶּה חֲקִירָה / ש–דַּי בּוֹ גָּעַר
שַׁלֵּשׁ עֶגְלָה בִּבְתִירָה / תּוֹר גּוֹזָל נַעַר —
קַח, וְקַבֵּל בִּגְזֵרָה / וְאֶל תְּעַרְעַר

וְדַע כִּי זַרְעֲךָ יֵט צַוָּארוֹ / לְעֹל, אֲשֶׁר בּוֹ יֶעְשַׁר,/ אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנִים לְעַם מָצוֹר:

אַחַר יֵצֵא בְּמַרְבִּית אוֹצָרוֹ / וּשְׁבָטָיו שְׁנֵים עָשָׂר / וּבְשֵׂיבָה טוֹבָה תַּחֲרֹשׁ תִּקְצֹר
שָׂרָה שָׁמְרָה דִּבְרִי אֵ–ל, מוּסָרוֹ / אָמְרָה, דְּבָרוֹ יָשָׁר / נָתְנָה לוֹ שִׁפְחָה, כִּי רַחְמָהּ עָצוּר:
אִם אַבְרָהָם הִבְטִיחָהוּ יוֹצְרוֹ / גַּם זֶה בְּעֵינֵי מֻכְשַׁר / אוּלַי אִבָּנֶה וְיָחֹן כצּוּר:
הָגָר הָרְתָה, כְּאִישׁ יַיִן עֲבָרוֹ / עַל גְּבִרְתָּהּ וַתָּשַׁר / שִׁפְחָה עַל רַעְיָה גָּאֲתָה כַצּוּר:

שִׁפְחָה רָעָה וּצְרוּרָה / לֹא הוֹן לֹא מֹהַר
רַבַּת אָוֶן וּמְאֵרָה / מִבֵּיתִי נְאַר
יָצְאָה, בָּרְחָה מְצֵרָה / כִּי גִּזְעָהּ מוּאָר

דַּרְכֵי אֵ-ל גָּדְלוּ, וּמָה גָּבְרוּ, / אָב הֲרַחְמָן לֹא נָטַר —/ אֵיבָתוֹ לְזֶרַע יוֹשֶׁבֶת שׁוּר:
גִּלָה מַלְאָכוֹ בַּעֲנַן אוֹרוֹ / שַׁעַר דִּמְעָה כְעָתָר / כְּבוֹדוֹ עַל הַנֶּעֱלָבִים יָשׂוּר;

שׁוּבִי, שִׁמְעִי כָּל אֲשֶׁר יִגְזוֹרוּ / זַרְעֵךְ אַרְבֶּה כְעָתָר / יִשְׁמָעֵאל תִּקְרָא שְׁמוֹ בְּעֵין 'שׁוּר:

קַיָּם בִּבְרִיתוֹ לְמוּל בְּשָׂרוֹ / וּבְנֵי בֵּיתוֹ לֹא נוֹתַר/ — כָּל זֵכֶר אֲשֶׁר לֹא מַל וַיִּבְצֹר:
חָזָק נֶאְזָר בִּגְבוּרָה אֲזָרוֹ / חוֹתַם בְּרִיתוֹ נָטַר / יִתְגַּדל שְׁמוֹ בְּנֵבֶל עָשׂוֹר.

אפרים חזן-ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה-פרשת לך לך-אַדִּיר וּמְהֻלָּל אַבְרָהָם בְּדוֹרוֹ / אֶרֶז לְבָנוֹן נֶהְדָּר-חלק ראשון

עמוד 42