מורשת יהדות מרוקו

השגשוג הכלכלי האישי השפיע עמוקות על מצב הרוח הכללי של האוכלוסייה. מכיוון שרוב הזמן שררו בעיר אי ודאות ושבריריות באקלים הפוליטי-כלכלי ואף הדתי, המחיר על כך היה גבוה והוא ׳הפיל חללים׳ רבים בדרך. אולם האופטימיות וקדחת המסחר לא הפסיקה לקנן בקרב הסוחרים שידעו גם זמנים יפים, שאותם הם היטיבו לנצל.

הסוחרים האירופאים (ביניהם גם יהודים) היו נוכחים כבר בתחילת הדרך, והסולטאן ראה בהם מעין חותמת או אישור לקיומו של הנמל החדש, שהחל סוחר גם עם אירופה. הודות להם נוצרו קשרים עם הנמלים הגדולים בלונדון, במרסיי ובבוסטון,[ [1] כבר בשנת 1767 אנו למדים על משלוח גדול של בעלי חיים חיים, מאה שוורים, ו-300 כבשים, שהועמסו במוגאדור לשיווק בבוסטון עבור הצבא האמריקאי. מכתב מאת סיר גריי קופר מיונואר 1867 . המחבר] ולאחר חתימת הסכמי השלום עם הולנד בשנת 1778 מוסד הקשר גם עם נמל אמסטרדם, שממנו פעל כל המסחר עם הארצות הגרמניות, ומאוחר יותר לפרקים עם דנמרק ועם בלגיה.

ליוורנו הייתה שותפה מסחרית של מרוקו עוד מהמחצית השנייה של המאה ה-18, ממנה הגיעו מספר סוחרים יהודים בולטים, כמו משפחת אקריש. מאמסטרדם הגיעו: משפחת דה לרה(De Lara), משפחת גדלה(Guedalla) והאחים דלמר(Delmar) שאחד מהם, מסעוד דלמר, התמנה לשגריר ולשליח הסולטאן בהולנד. מאלג׳יריה הגיעו שתי משפחות: אמר, שכונו בוז׳נח׳ (Bouznah), וכהן סולאל (Cohen-Solal). ניסים כהן־סולאל מונה לנציג הממלכה במרסיי, משם יגיעו בני משפחת אלטראס(Altaras), שמוצאם מחלב שבסוריה, ובהמשך יבואו נוספים. הבריטים, שהבחינו בכך שנמל מוגאדור מתבסס והופך למוביל במרוקו, מינו כבר בשנת 1772 את היהודי יעקב בנידר(Jacob Benider) שהיה נתין בריטי וסוחר עשיר מגיברלטר, לסגן הקונסול הבריטי הראשון בעיר ולשליחם באנגליה. אחריו, כאמור, התמנו קונסולים וסגני קונסולים יהודים בקונסוליות נוספות.

התפרצויות של מחלות ומגפות היו נפוצות בעת ההיא והשפיעו מאוד על ההתנהלות היומיומית, ובוודאי על זו המסחרית, ועל כן מוקדש לנושא פרק נפרד. אולם המגפה הראשונה המשמעותית שפגעה בעיר, בתושביה ובמסחר הייתה זו של שנת 1799, כשלושים שנה לאחר הקמת העיר. הייתה זו שנת משבר קשה, רבים מתו במגפה, וביניהם מימון קורקוס [מימון קורקוס (נפטר 1799), בנו של יצחק, נכדו של מסעוד-יהושע, נשלח על ידי המשפחה במרקש למוגאדור לשמש נציגם. הוא היה אחד מ׳סוחר־ המלך׳ הראשונים וממייסדי העיר.המחבר] ׳סוחר המלך׳ שהיה נציגה הראשון של משפחת קורקוס בעיר. אחריו הגיעו בני משפחה נוספים ששגשגו במוגאדור. המגפה הקטלנית אילצה את כולם להסתגר בבתיהם או לעזוב, ולפיכך פגעה באופן קשה במסחר. אי הסדר נמשך זמן רב לאחר היעלמותה של המגפה, בעיקר באזורי הכפר, וגרם לניתוק הקשר עם העיר. כמה סוחרים חשובים עזבו את העיר לאחר שהמסחר ביניהם ובין האירופאים שותק. ההתאוששות החלה רק עם העצירה בהתפשטות המגפה בשלהי שנת 1799. בשל מחסור בעובדים שכר העבודה עלה מאוד באותה עת. בשוך המשבר סוחרים יהודים ממרסיי החלו להתעניין באפשרויות לפתיחת קשרי מסחר עם מוגאדור, וכבר במרץ 1802 הגיעו לעיר האחים שמואל ויוסף ברודו עם מטען סחורות גדול שאותו ביקשו למכור. בשנת 1810 שוב פרצה מגפת דבר ופגעה קשות בתושבי העיר ובהתנהלות המסחר התקינה, למעלה מ-500 איש מתו במגפה. מיאז(Miege) טען כי יהודים שביקשו לעזוב את המדינה לאירופה עקב המצב והמגפה, אולצו על ידי הסולטאן להשאיר מאחור שני בני משפחה מדרגה ראשונה שהתגוררו במרוקו כערבות למקרה שירצו לברוח מנושים. דוד קורקוס סתר קביעה זו וטען כי באותה תקופה הייתה הגירה מאסיבית של יהודים מרוקאים לקהילות הספרדיות בלונדון, באמסטרדם ובמרסיי. בשנת 1825 התיישבו בלונדון סוחרים יוצאי מוגאדור, ביניהם מסעוד פינטו ומרדכי אפריאט (על ההגירה של יהודי מוגאדור לאנגליה ראו פרק נפרד).

אחד המסמכים המסחריים האירופאים הראשונים מהמאה ה־18  הקשורים עם מוגאדור לאחר הקמתה הוא מכתב משנת 1783 של המלך ג׳ורג׳ השלישי(שלט בין השנים 1801-1760), שבו הוא נתן לקצין הצי סיר רוג׳ר קרטיס(Sir Roger Curtis), קצין מוערך מאוד, גיבור הקרב והמצור על גיברלטר, הוראה לחדש את הקשר עם מלך מרוקו, סידיי מוחמד (מוחמד ה-III), ואגב כך לבסס עם המדינה קשרי מסחר. קרטיס למעשה התמנה לשגריר אנגליה במרוקו. נציג הסולטאן, שהביא את האיגרת מאת הסולטאן והביע את רצונו שיחודש החוזה שנחתם עם סבו, הוא לא אחר מאשר מסעוד דלמאר(Massoud Delmar), סוחר יהודי ממוגאדור שהתגורר באמסטרדם(1836-1753) בשליחות הסולטאן. אכן, משפחת דלמאר הייתה בין עשרת הסוחרים הראשונים היהודים של מוגאדור(ראו טבלה ומסמך היסוד בפרק השני, וכן ראו משפחת דלמאר).

במסמך אחר משנת 1797 , המפרט את רשימת הסוחרים ואת ערך הסחורות שהם מייצאים, אנו מתוודעים לראשונה לשלושה שמות של סוחרים, מהראשונים שבהם: כהן מקנין (כנראה מאיר), גדלה (כנראה חיים) ומסעוד דלוונט.

פרק 3: סידני קורקוס-הכלכלה, המסחר והסוחרים היהודים במוגאדור

עמוד 35

הרב ב. ר. טולידנו ראב״ד ורב ראשי לעי״ח מקנס, מרוקו

אור חי אייר כ״ג למב״י ש״ק

כבוד מעלת הרב הדגול איש חיל ורב פעלים כש״ת מוהר״ר יהושע הלוי שליט״א

אחר שים שלום טובה וברכה למעלת כת״ר ולמעלת חברתו הקדושה והרוממה והדגולה במעלה באתי לכתוב לכבודו שאני, רב ראשי וראב״ד במקנס, מרוקו, נסעתי עם משפחתי לא״י, אמרתי אעלה ואראה את עמי וב״ה זכיתי, עליתי וראיתי, דבר הראשון שהכביד את לבי הוא ענין טהרת המשפחה, שחמקואות בערי ארץ ישראל הם אינם כפי הצורך, ובעיקר פה בבאר שבע, עיר האבות שיש בה יותר מששים אלף יהודים, ואין להם כי אם שני מקואות בעיר כולה, ובין אחד לחבירו כמה קילומטרים, וזה הדבר יכול לגרום ח״ו לותר על יסוד היהדות. ולא יחוסו לעונשו הגדול מאד, שהוא כרת לזכרים ולנקבות ר״ל.

צריך פה בבאר שבע לכל הפחות ארבעה עד חמשה מקואות אחרות, ואין דורש ואין מבקש, ואין מי שהוא לסמוך עליו רק לרחמי שמים, שיעזרנו על דבר כבוד שמו, לתקן מה שהוא.

ובכן באתי לבקש מכת"ר שתגדילו עצמכם עם בני ישראל הזקוקים לישועתכם. שתעזרוני לבנות מקואות אחרות, שכל אחד יעלה לפחות שלושים אלף לירות, וגם אני בע"ה נשתף פעולה עמכם לעזור במה שביכולתי.

הנני מצפה לתשובתכם החיובית מהרה תצמח, בהקדם האפשרי, ובשכר זאת די יתברך יעזרכם על דבר כבוד שמו, ותזכו לחזות בנועם ד׳ ולבקר בהיכלו, אחד שנות חיים של שלוה, חיים של טובה, חיים של ברכה, עד סאה ועשרים שנה, שנות חיים טובים ושלום אכי״ר.

החותם בברכת התורה

ע״ה רפאל ברוך טולידאנו      

מכתב לר״י  לוי מ״המרכז הארצי לסהרת המשפחה", בדבר הקמת מקווה בבאר שבע

התייעצות לכבוד הנפטרת

בכוח פיקחותו, השכיל רבנו להשיג את מטרותיו באופן שלא יעורר ריב ומדון. וזאת, מבלי לוותר על קוצו של יוד.

דוגמה לכך היא הסיפור הבא:

המנהג בקהילת מקנס היה שאין מספידים נשים. בשנת תשי״ד(1954) הלכה לעולמה הגברת שמחה ממן, רעייתו של הגביר ר׳ יוסף ממן. הגברת שמחה הייתה אשת חיל צנועה וחסודה, ואת כל ימיה הקדישה לצורכי ציבור. בין היתר נטלה חלק מרכזי במפעל ׳פרנסת ילדים' שסיפק ארוחות צהריים חמות לילדי העניים בתלמוד תורה. את מרבית יומה עשתה בין כתלי תלמוד התורה, ועקבה בעין בוחנת אחר צרכיהם של ילדי החמד. לגודל מעשיה העניקו לה יהודי מקנס כינוי מיוחד: ׳שמחה בנת למלך׳.

בהלויותה של הגברת שמחה, השתתפו כל בני הקהילה ורבינו בראשם. אלא שאז התעוררה התלבטות האם לקיים הספד כפי שראוי על פי מעשיה של הנפטרת, ואולי מוטב להימנע משינוי המנהג המקובל?

בסופו של דבר מצא רבינו פתרון מחוכם. הוא נעמד והכריז:

״רבותי! כידוע, אין אנו נוהגים להספיד נשים, ואפילו כאשר ראוי היה להספידן על פי מעלתן. על כן אין בכוונתי להספיד את הנפטרת אולם עלינו להיוועץ עתה ולטכס עצה. מי יוכל למלא את מקומה של הנפטרת? מי יוכל ליטול על עצמו את תפקידיה הרבים? על כן מוכרח אני להזכיר את פעליה של הנפטרת הדגולה וזאת כדי שנוכל כולנו יחד לתור אחר מחליפה מתאימה, שמפעליה הברוכים לא ירדו לטמיון עם פטירתה!״

וכאן התחיל רבינו מונה אחת לאחת את כל מפעליה של הנפטרת, ואת מסירותה הרבה לכל ענין של צדקה וחסד. באופן כזה יצא ידי חובת הספד, ובתוך כך גם דאג למילוי מקומה במפעלי החסד והצדקה.

על חומות הקדושה

הרוחות החדשות שהיו מנשבות במרוקו, הצריכו ערנות מתמדת מפני כל סטייה מהדרך, גם כזאת שבתחילתה נראית תמימה ובלתי מזיקה, אך אחריתה עדי אובד. רבינו עמד איתן על משמרתו וטיכס עצות תדיר כיצד למנוע קלקולים. הוא לחם בעוז נגד כל פרצה שבאה מבחוץ, ופעמים גם מבפנים.

באחד הימים, הודיעו השלטונות הצרפתיים על בריכת שחיה חדשה שהוקמה לרווחת תושבי מקנס. השימוש בבריכה הוקצה לבני כל דת ביום השבתון השבועי שלהם: ביום שישי – למוסלמים; בשבת – ליהודים; וביום ראשון – לנוצרים.

רבינו הבין כי בהחלטה זו טמונה סכנה כפולה ומכופלת. רובם המכריע של בני הקהילה – לרבות הרופפים ביותר מבחינה רוחנית – הקפידו על שמירת שבת. פתיחת הבריכה העירונית תעמיד פיתוי גדול בפרט בפני בני הנוער, וחומות השבת עלולות להתמוטט. בנוסף, לא נשמרו בבריכה גדרי הצניעות כראוי.

אולם, נדרשה תבונה יתירה כיצד לפעול בענין, שכן תלונה על הקמת הבריכה תצטייר ככפיות טובה מצד הקהילה היהודית, שאינה מעריכה את מאמצי השלטון לשפר את איכות החיים של התושבים. מה עושים?

פעל רבינו בחכמה למזעור הנזק. את המכתב ששיגר לראש העיר פתח בדברי שבח ותודה לשלטונות על מסירותם והשקעתם למען תושבי העיר. בנוסף, ציין את תרומת הבריכה לבריאות הציבור ולהנאתו. אולם – הוסיף והסביר – קיימת בעיה קטנה. מאחר ומרבית תושבי העיר היהודים הינם שומרי שבת שבה אסורה כל מלאכה, הרי שיבצר מהם ליהנות מהבריכה החדשה. לפיכך, הציע להחליף את יום פתיחת הבריכה ליהודים לאחד מימות השבוע.

ידע רבינו כי אם תהיה הבריכה פתוחה לשימושם של היהודים בימות החול,רק מעטים יוכלו לפנות את הזמן הנחוץ לשם רחצה. כך, בפעולה חכמה אחת, הצטמצמו המכשולות החמורים הכרוכים בחילול שבת ופריצת גדרי צניעות.

השלטונות קיבלו את הבקשה ברוח טובה, ומקץ ימים ספורים הוזמן אחד מעסקני הקהילה כדי לדון בהעברת יום פתיחת הבריכה לאמצע השבוע. אותו

האיש על העדה

אדם, שהיה מתומכי ההשכלה הצרפתית, הבין היטב את הכוונה העומדת מאחורי הדברים ומחה בתוקף. הוא טען באוזני המושל כי בימות החול לא ימצאו היהודים זמן לרחוץ בבריכה, שהרי טרודים הם בעבודתם מבוקר עד ערב.

אולם ראש העיר לא השתכנע.

הוא נטל לידו את מכתבו של רבנו והחל מקריא אותו במתינות ובנחת בפני חבר הוועד. ״האינך שומע את הכנות הבוקעת מבין המילים, ואת הדאגה לטובתם של בני הקהילה? ניכרים דברי אמת! רוב בני הקהילה הם שומרי שבת ולא יחללו את קדושת היום ברחצה בבריכה – ולמה יגרע חלקם ולא יהנו מהבריכה?״

כך, בדרכי חכמה ותבונה השכיל רבינו להשיג את מטרתו, כאשר ראש העיר עצמו נחלץ לעזרתו.

רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה–מאת נינו רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו

עמוד 129