מורשת יהדות מרוקו

פרעות

בעונת 1894 (תרנ״ד) מת מלן מרוקו מולאי חסאן ה־1. כבכל פעם שבה מת הסולטאן התחוללו מהומות במדינה שגררו אחריהן פרעות ביהודים. ־ בין יורשי מולאי חסאן קמה מלחמה עזה שלא פסקה עד כניסת צרפת למרוקו(1912). גם בכך לא שקטה הארץ. ברחבי מרוקו התקיימו מרידות וניסיונות הפיכה נגד הצרפתים, עד לשנת 1918 (תרע״ח). או דוכאו מרידות השבטים, ושקט השתרר במדינה.

על חילופי שלטון במרוקו והפרעות שבעקבותיהם כתב רומאנילי(עמ׳ 128-127):

׳כי נשמע, כי מת המלך, כל הארץ לבז ולמשסה. כלם לדמים יארבו, איש את אחיו יצודו חרם, איש הישר בעיניו יעשה ואין משפט. יענו הנשים והבתולות, פריצי עם עומדים על הפרק להכרית כל עובר, חדלו ארחות, הרעב בכל הארץ׳. חכם ממרוקו מתאר זאת כך: ׳המה [=הישמעאלים] שטופי זמה, כי כן הגידו ראשונים מלפנים, בעת מות המלך לפני מל[ו]ך מלך, או כי יקר מקרה המלחמה, היתה ידם במעל, לשלול שלל ולבוז בז, נשים ובתולות היו הם שבויות׳ (אסבאג, שאר ירקות, עמ׳ 124). על חסאן הראשון: בשן, יהדות מרוקו, עמ׳ 52-47.

בשנים אלו (1894־1896) אירעו פרעות במלאת בפאס." ב־1894 פרצו מאורעות דמים בדמנאת וסביבותיה. פורעים מהסביבה, משבט רחאמנא, נכנסו למלאת בדמנאת רצחו, טבחו, אנסו ושבו נשים וילדים, ובזזו את רכושם של היהודים. גם יהודי סידי־רחאל לא נמלטו מפרעות אלו. במכתב, ששלח ר׳ דוד אזולאי ממראכש, מסופר שהפורעים רצחו יהודים, שדדו את כספם ולקחו נשים אותן מכרו לשפחות.

יצחק בן יעיש הלוי ממוגאדור פרסם, בעיתון ׳הצפירה׳, כתבה על סבלות היהודים במרוקו. כך מתאר הוא את התפרעויות הברברים בדמנאת, סידי־רחאל ובעוד כפרים:

בעיר דמנאת הקרובה למראקיס נכנסו השודדים לרחוב היהודים וישללו כל אשר להם. ויקחו את נשיהם ובניהם ובנותיהם וימכרו אותם לעבדים ולשפחות בשוקים על ידי סרסורים. אהה מי לא יבכה על ככה! כפר תאמלאלת ג״ב שללו ויענו באכזריות את העם ואת נשיהם וטפם לקחו לסחור בהם. כפר לקלעא, כפר(לאניא) [זאויא] די סידי רחאל, כפר אוריק׳א, כפר אמשמיס, מצבם כהראשונים, ובני ישראל נמכרו ממכרת עבד פורק אין מידם. אוי על גורלנו המר! בתוך השדה מושלכים ספרי תורות, תפלין ומזוזות ונרמסים. בספרי התורה התעללו כבימי חרבן ירושלים.

לאחר השתלטות צרפת על מרוקו והחלת שלטון הפרוטקטורט, שלחו יהודי סידי־רחאל מכתב, ככל הנראה לחברת כל ישראל חברים (כי״ח). במכתב פירטו את תלאותיהם מאז שמת מולאי חסאן. המכתב נכתב בסביבות שנת 1913 (תרע״ג).

על פי מקור זה, כשמת מולאי חסאן שדדו הגוים את ממונם של היהודים בכפר. עם הרכוש בזזו גם 30 ספרי תורה וספרים רבים. לא די בכך, אלא שגם נשים וילדים נלקחו בשבי ונפדו על ידי הקהילה בכסף רב. את הכסף לוו מהערבים בריבית גבוהה. בתוך הביזה אבד שטר מכר של הקהילה. בשטר תועדה קניית שסח גדול בפתח הכפר, בו היו חנויות של בעלי המלאכה היהודים.

כשהומלך מולאי עבד אל־עזיז, בנו של מולאי חסאן, שלחו לו בני הכפר תלונה עם פירוט הרכוש שנגזל מהם. לטענתם היה זה סכום גדול של ׳שנים וחמשים אלף דורוס, וגם כן בורות מלאים חטים ובורות מלאים שעורים חמישים ומאתים ובורות של זיתים עשרים׳. הסולטאן פסק שעל הפורעים לשלם ליהודים סכום זה. למעשה לא שילמו הערבים אלא פחות מחצי מסכום זה, 24 אלף דורוס, זאת על ידי כך ששילמו שוחד לשרים ופקידי המלכות כדי שיתעלמו מהוראת הסולטאן.

יתכן שהסכום מוגזם והיהודים גילמו בתוכו גם את דמי פדיון השבויים ועוגמת הנפש. גם בפרעות שנערכו בדמנאת באותם שנים מסרו היהודים אומדן מוגזם של הרכוש שנשדד, עקב כך התעלמו הדיפלומטים, שאליהם פנו היהודים, מתביעה זו (בשן, דמנאת, עמ׳ 138).

בתחילת שנת 1902 חזר מולאי עבד אל־עזיז ממראכש לפאס. בפאס ישב כשש שנים עד שנת 1908 אז הוכתר אחיו, מולאי חפיץ^', למלך. בשנים אלו מונה מושל חדש בסידי־רחאל. שמו ׳חמד בך כבור' כותב האגרת מכנהו ׳המן הרע׳. חמד התעלל ביהודי סידי־רחאל, עשק את ממונם, אסר יהודים רבים בבית הסוהר, ביניהם נשים וילדים, וחייבם לשלם מיסים גבוהים.

בסביבות שנת 1908 הומלך מולאי חפיץ׳ על כלל המחוזות והערים במרוקו. בעקבות כך הוחלף המושל בסידי־רחאל בקאיד ׳מוחמד בן־ סגרא׳. מוחמד היה בן דודו של חאג׳ זילאלי שאף הוא לא נחשד על ׳אהבת ישראל׳. כקודמם, הטילו בן־סגרא וזילאלי מיסים רבים על היהודים, אסרו יהודים בבית האסורים, גזלו את ממונם בדרכים מגוונות ואף העבידום בלי תמורה.

חאג׳ זילאלי היה המושל בדמנאת, ובין השנים 1985-1984 התעלל ביהודיה (ליטמן ופנטון, אלף שנות, עמ^׳ 302; בשן, דמנאת).

[אלף שנות גלות במערב : יהודים תחת שלטון האסלאם: מקורות ומסמכים (997 – 1912)

מחבר: דוד ליטמן ויוסף פנטון

יהודי צפון אפריקה חיו כמיעוט תחת שלטון מוסלמי, ודברי ימיהם מהווים תיאור של המפגש בין היהדות והאסלאם. ספר זה מציג הבנה חדשה של מעמד היהודים תחת הסהר. הספר הוא בעיקרו אוסף של תעודות היסטוריות לאורך תקופה של כאלף שנים (מימי הביניים ועד לכיבוש הצרפתי). אוסף זה מתעד את המציאות ההיסטורית של מעמדם החברתי והמשפטי של היהודים שחיו במדינות האסלאמיות של צפון אפריקה (בעיקר אלג׳יריה ומרוקו). התעודות לקוחות ממקורות ספרותיים ומארכיונים, ורוב רובן רואה כאן אור בעברית בפעם הראשונה. בחלקו הראשון של הספר מובאות כרוניקות ערביות ועבריות וכן טקסטים מוסלמיים משפטיים ותיאולוגיים ודוחות של נוסעים אירופאים &mdash, שבויים, דיפלומטים, רופאים, אנשי דת והרפתקנים למיניהם. המסמכים בחלק השני משקפים את הפעילות הדיפלומטית שניהלו ארגונים הומניטריים לטובת יהדות צפון אפריקה. הספר מיועד לחוקרים וגם לקהל הרחב ולכל המתעניינים בתולדות ישראל בארצות ערב א.פ]

ברשות היהודים היה שטח בפתח הכפר בו היו חנויות הסוחרים היהודים. את השטח קנו בימים עברו, והקנייה עוגנה בשטר מכר כדין. דא עקא, בזמן הפרעות, בשנת 1894, אבד השטר. בעקבות כך השתלט בן־סגרא על השטח ובנה בו חנויות, וליהודים לא היה היאך לערער על כך.

גזרה נוספת שגזר בן־סגרא על היהודים היא ניקוי האשפה בכפר. את זאת לא יכלו היהודים לסבול, ולכן הלכו להתלונן אצל הקונסול הצרפתי. הקונסול, שגם ידו קצרה מהושיע, ערך הסכם פשרה בין היהודים לבן־סגרא. בהסכם סוכם שהיהודים יפנו מחצית מהאשפה ובן־סגרא ידאג לפינוי המחצית הנותרת. גם הסכם זה לא שרד ימים רבים, בן־סגרא פנה למושל המחוזי במראכש וזה החזיר את המצב לקדמותו, וחייב את היהודים לפנות את כל האשפה.

תיאור תלאותיהם של יהודי סידי־רחאל מסתיים: ׳והן אנחנו חיים בצער ואין דורש זולתי לה״. לאחר תיאור התלאות נכתבה רשימה של כלל יהודי הכפר, מלאכותיהם ומספר ילדיהם.

אינני יודע האם פעל המכתב את פעולתו, אבל יהודים המשיכו לחיות בכפר גם בשנים הבאות. גם בשנים אלו לא פסקו צרותיהם, בשנת 1956 (תשט"ז) נרצח בשוקשל תאמלאלת דוד עמאר מסדי חאל.     

יהודים במרוקו חויבו על ידי המושלים לפנות את האשפה, ראו בשן, יהודי פאס, עמ׳ פח; הנ״ל, פגיעות, עמ^׳ 34; קורקוס, מוגאדור, עמ^׳ 793. כרך א'

קהילת זאוית סידי רחאל-תושביה מנהיגיה ומנהגיה- דוד אזולאי-פרעות

עמוד 32

ז. הכלכלה היהודית

הכלכלה היהודית הפילאלית נשענת על כמה ענפים: 1. המסחר – החנויות הרבות בכל העיירות המוכרות בדים לסוגיהם, תה וסוכר. 2. התעשייה הזעירה הנעשית על ידי אומנים ובעלי מלאכה למיניהם: נגרים, סנדלרים, חייטים, צורפים, פחחים, רתכים, אמנים. 3. החקלאות בעיקר דקלי התמר ושדות התבואה בבעלות יהודית המעובדים על ידי ערבים. 4.שכר שוחטים, מוהלים, מלמדי תשב״ר, סופרי סת״ם. חזנים.

ח. מוסדות היישוב ומוסדות הקהילה

1-מוסדות ציבור אזוריים: מוסדות ציבור אזוריים מצויים בעיירות מפותחות: משרדי השלטונות, בית חולים, בית דואר, בית ספר, בית משפט ומשטרה, בית מטבחיים ובריכת שחייה. מוסדות אלו שירתו לפעמים גם את כפרי הסביבה.

2-בית הדין האזורי: בית הדין בראשיתו היה בתאפילאלת ובראשו עמד ר׳ יעקב אביחצירא ואחר כך בניו. בתקופת השלטון הצרפתי ואחר כך השלטון הערבי הוכר כבית דין רשמי של כל קהילות תאפילאלת ומקומו היה בארפוד. עשרות מכתבים נשלחו על ידי ר׳ מאיר אביחצירא לחכמי הקהילות בקסר א-סוק ואגפיהן, ורבים מהם יועדו לר׳ אברהם לעסרי, מרא דאתרא של קהילת קסר א-סוק, ובהם הוראה והדרכה לעניינים הקשורים להנהגת הקהילה ולמעשי בית דין.

3-מוסדות הקהילה: מוסדות הקהילה כוללים בתי כנסת, חדרי לימוד (אסלאואת), חברות, מתקני אפייה, בתי מרחץ, מקוואות ובתי עלמין.

4. 4. ועד הקהילה: בעיירות הדרום והצפון קיים ועד המורכב משבעה טובי העיר, הראשון בהם הוא נשיא. בקהילות הכפריות יש מנהיג אחד הקרוי שיך.

ט. החברות של הקהילה

חברות הקהילה הן מוסדות חברתיים, שנועדו לספק שירותים חברתיים ותורניים בהתנדבות כולל שיעורי תורה לכל אנשי הקהילה ותרמו לגיבושן של קבוצות הנוטלות חלק בחברה. חברות אלו קרויות בארפוד על שמם של צדיקים ונועדו גם להפצת תורתם. רוב החברות בארפוד הוקמו רק בתקופה המאוחרת על רקע מגפת החולירע, שפקדה את המקום בסביבות שנת תש״ג/1943 וגרמה למותם של אנשים בעיר, וביניהם שישה עשר יהודים. שבע חברות היו בארפוד:

1-חברת ר׳ שמעון בר יוחאי(הברא קדישא) לטיפול בנפטרים, לקריאת הזוהר במועדים קבועים ולעריכת ההילולה של רשב״י.

2-חברת ר׳ מאיר בעל הנס ללימוד ח״י פרקים של משניות כל יום ולעריכת ההילולה של ר׳ מאיר. משכנה של החברה היה ביהכ״נ של ר׳ יהודה סמחון.

3-חברת עץ חיים לקביעת עתים ללימוד בן איש חי וזוהר. משכנה – ביכ״נ של מכלוף בן יחיא נזרי.

4-חברת דוד המלך או מגן דוד לקריאת תהילים כל יום. משכנה של החברה לראשונה היה בביכ״נ ע״ש דוד דהאן, ואח״כ נקבע מקומה בביכ״נ של בבא סאלי.

5-חברת ר׳ יעקב אביחצירא להגות בספרו פיתוחי חותם. משכנה – ביכ״נ דוד דהאן.

6-חברת אליהו הנביא לטיפול בכל מה שקשור בטקס ברית מילה. משכנה הראשון היה בבית ר׳ מכלוף נזרי ואחר כך נשכר בית מיוחד לשמש לה אכסניה.

7-חברת ר׳ יצחק ב״ר יעקב אביחצירא לטיפול בהילולתו ובנסיעה לתולאל. משכנה היה בבית של לאלא רחל, בתו של ר׳ יצחק.

שבע החברות הנ״ל זכו גם לתיעוד פיוטי על ידי ר׳ יהודה סמחון, איש ארפוד, שחיבר פיוט לכל חברה בספרו ׳שבח ורנה׳.

על פי בירור השוואתי אפשר לציין כמה עובדות לגבי חברות הקהילה בשאר קהילות תאפילאלת.

א.בשום קהילה פילאלית אפילו בריסאני לא פעל מספר כזה של חברות כמו בארפוד. מס׳ ממוצע של חברות חוץ מארפוד היה בין חברה אחת לשתיים.

ב.חברת רשב״י פעלה בכל הקהילות, ב.אך לא תמיד במסגרת של מקום ושל נשיא.

ג.חברת אליהו הנביא פעלה בכמה קהילות: ארפוד, ריסאני, קסר א-סוק, ריש, מידלת וגולמימה, שבה חברת אליהו הנביא נועדה לקריאת הזוהר.

ד.חברת תהילים פעלה רק בארפוד, בודניב ובוענאן.

ה.חברת ר׳ מאיר בעל הנס פעלה רק בארפוד ובמידלת.

ו.חברות לכבוד ר׳ יעקב אביחצירא ור׳ יצחק פעלו רק בארפוד.

י. החינוך ומוסדותיו

1. ישיבת אביר יעקב: זה המוסד התורני העליון בתאפילאלת המיועד לתלמידי חכמים לרכוש השכלה תורנית גבוהה בכל ענפי היהדות: תנ״ך, משנה, תלמוד, הלכה וזוהר ולעצב את אישיותם לא רק לתורה אלא גם למוסר, למידות, ולחסידות. ישיבה זו הידועה בתאפילאלת מתקופת ר׳ יעקב אביחצירא או אף לפניה – סדר יומה תואר בפרוטרוט על ידי ר׳ מכלוף אביחצירא בהקדמה לספרו ׳קהילת יעקב׳: השכמה, טבילה, תיקון חצות ותפילת שחרית, ואחריהם לימוד תורה לענפיה. בהמשך נועדה הישיבה גם להכשרת שליחי ציבור: שוחטים, מוהלים וחזנים. מוסד זה עתיק יומין והוא עבר מחנה לתחנה: מתאפילאלת לבודניב ומבודניב לארפוד, שם קבע את תחנתו האחרונה בראשות ר׳ ישראל אביחצירא ואחר כך בנו ר׳ מאיר, ששימשו דיינים ומורי צדק של בית הדין בארפוד. חכמי הקהילות בתאפילאלת, שמילאו תפקידים כשוחטים ומוהלים, שליחי ציבור ומלמדי תשב״ר [תינוקות של בית רבן] קיבלו הכשרה בישיבה בבודניב ואח׳׳כ בארפוד, ובה הוסמכו לתפקידיהם במיוחד הסמכה לשחיטה ולמילה.
2. הלימוד לתשב״ר בחדרים או ׳אסלאוואת׳: במשך עשרות שנים אם לא מאות שימשו בתי כנסת (אסלאואת) בכל הקהילות כחדרים ללימוד תשב״ר עד 1950 בקירוב, שבהם לימדו המורים המסורתיים עטויי גלימות ועטורי זקן לימודי קודש להכרת הסידור, החומש, רש״י, לעבראן ואשרח, פרקי אבות, הפטרות ועוד. הלימודים נתקיימו עד גיל בר מצווה ואחר כך פנו הנערים לעבודה ולמלאכה.
3. מוסד תלמוד תורה: עם הקמת רשת חב׳׳ד במרוקו מ-1953 נבנה בארפוד מוסד גדול ׳תלמוד תורה׳ שכלל צוות רמי״ם בעלי השכלה תורנית ישיבתית, שלימדו על פי תכנית רחבה כולל הוראת התלמוד והדקדוק. מוסד תלמוד תורה היה קיים גם במידלת ובריסאני.
4. בתי ספר ממשלתיים: ברוב העיירות פעלו בתי ספר ממשלתיים, וחלק מן היהודים

למדו בהם ביום, ואילו בלילה פנו לחדרים. בתי ספר אלה משותפים לערבים וליהודים, ובדרך כלל נפרדים לבנים ולבנות. בבתי ספר אלה לימדו בצרפתית את מיומנויות הקריאה והכתיבה ומקצועות החשבון, היסטוריה וגאוגרפיה. בארפוד ביה״ס הממשלתי היה רובו מאוכלס בראשונה על ידי יהודים, ולכן לא נתקיימו לימודים בשבת. מאוחר יותר נצטרפו גם מוסלמים, ועדיין פטורים היו היהודים מללמוד בשבת. בבשאר ביה״ס היה משותף ליהודים, לצרפתים ולמוסלמים. בבתי ספר אלה למדו גם בבוענאן, בגולמימה ובקסר א-סוק (בית ספר תיכון), ואילו בתינג׳דאד פעלו כיתות נפרדות ליהודים ולערבים.

בתי ספר מטעם חברת כל ישראל חברים(אליאנס): בי״ס אליאנס הוא בי״ס יסודי (כיתות א-ה). למדו בו רק יהודים, וצוות ההוראה הוא יהודי. ובנוסף לצרפתית ולמקצועות הליבה לימדו בו גם עברית ולימודי קודש. ביה״ס פעל על בסיס של הפרדה: בי״ס לבנים ובי״ס לבנות, ולמדו בו רק 4 ימים בשבוע בימי שני-חמישי, ולא בשבתות ובחגים. בימים החופשיים ובחופשות למדו בתלמוד תורה או בבית הכנסת. הקהילות שבהן למדו בבי״ס מסוג זה הן ריסאני, קסר א-סוק, א-ריש, קראנדו, תאלסינת ומידלת.

קהילות ישראל בתאפילאלת –בהנהגת חכמי אביחצירא- מאיר נזרי– החינוך ומוסדותיו

עמוד 22