[אלף שנות גלות במערב : יהודים תחת שלטון האסלאם: מקורות ומסמכים (997 – 1912)
פרעות
בעונת 1894 (תרנ״ד) מת מלן מרוקו מולאי חסאן ה־1. כבכל פעם שבה מת הסולטאן התחוללו מהומות במדינה שגררו אחריהן פרעות ביהודים. ־ בין יורשי מולאי חסאן קמה מלחמה עזה שלא פסקה עד כניסת צרפת למרוקו(1912). גם בכך לא שקטה הארץ. ברחבי מרוקו התקיימו מרידות וניסיונות הפיכה נגד הצרפתים, עד לשנת 1918 (תרע״ח). או דוכאו מרידות השבטים, ושקט השתרר במדינה.
על חילופי שלטון במרוקו והפרעות שבעקבותיהם כתב רומאנילי(עמ׳ 128-127):
׳כי נשמע, כי מת המלך, כל הארץ לבז ולמשסה. כלם לדמים יארבו, איש את אחיו יצודו חרם, איש הישר בעיניו יעשה ואין משפט. יענו הנשים והבתולות, פריצי עם עומדים על הפרק להכרית כל עובר, חדלו ארחות, הרעב בכל הארץ׳. חכם ממרוקו מתאר זאת כך: ׳המה [=הישמעאלים] שטופי זמה, כי כן הגידו ראשונים מלפנים, בעת מות המלך לפני מל[ו]ך מלך, או כי יקר מקרה המלחמה, היתה ידם במעל, לשלול שלל ולבוז בז, נשים ובתולות היו הם שבויות׳ (אסבאג, שאר ירקות, עמ׳ 124). על חסאן הראשון: בשן, יהדות מרוקו, עמ׳ 52-47.
בשנים אלו (1894־1896) אירעו פרעות במלאת בפאס." ב־1894 פרצו מאורעות דמים בדמנאת וסביבותיה. פורעים מהסביבה, משבט רחאמנא, נכנסו למלאת בדמנאת רצחו, טבחו, אנסו ושבו נשים וילדים, ובזזו את רכושם של היהודים. גם יהודי סידי־רחאל לא נמלטו מפרעות אלו. במכתב, ששלח ר׳ דוד אזולאי ממראכש, מסופר שהפורעים רצחו יהודים, שדדו את כספם ולקחו נשים אותן מכרו לשפחות.
יצחק בן יעיש הלוי ממוגאדור פרסם, בעיתון ׳הצפירה׳, כתבה על סבלות היהודים במרוקו. כך מתאר הוא את התפרעויות הברברים בדמנאת, סידי־רחאל ובעוד כפרים:
בעיר דמנאת הקרובה למראקיס נכנסו השודדים לרחוב היהודים וישללו כל אשר להם. ויקחו את נשיהם ובניהם ובנותיהם וימכרו אותם לעבדים ולשפחות בשוקים על ידי סרסורים. אהה מי לא יבכה על ככה! כפר תאמלאלת ג״ב שללו ויענו באכזריות את העם ואת נשיהם וטפם לקחו לסחור בהם. כפר לקלעא, כפר(לאניא) [זאויא] די סידי רחאל, כפר אוריק׳א, כפר אמשמיס, מצבם כהראשונים, ובני ישראל נמכרו ממכרת עבד פורק אין מידם. אוי על גורלנו המר! בתוך השדה מושלכים ספרי תורות, תפלין ומזוזות ונרמסים. בספרי התורה התעללו כבימי חרבן ירושלים.
לאחר השתלטות צרפת על מרוקו והחלת שלטון הפרוטקטורט, שלחו יהודי סידי־רחאל מכתב, ככל הנראה לחברת כל ישראל חברים (כי״ח). במכתב פירטו את תלאותיהם מאז שמת מולאי חסאן. המכתב נכתב בסביבות שנת 1913 (תרע״ג).
על פי מקור זה, כשמת מולאי חסאן שדדו הגוים את ממונם של היהודים בכפר. עם הרכוש בזזו גם 30 ספרי תורה וספרים רבים. לא די בכך, אלא שגם נשים וילדים נלקחו בשבי ונפדו על ידי הקהילה בכסף רב. את הכסף לוו מהערבים בריבית גבוהה. בתוך הביזה אבד שטר מכר של הקהילה. בשטר תועדה קניית שסח גדול בפתח הכפר, בו היו חנויות של בעלי המלאכה היהודים.
כשהומלך מולאי עבד אל־עזיז, בנו של מולאי חסאן, שלחו לו בני הכפר תלונה עם פירוט הרכוש שנגזל מהם. לטענתם היה זה סכום גדול של ׳שנים וחמשים אלף דורוס, וגם כן בורות מלאים חטים ובורות מלאים שעורים חמישים ומאתים ובורות של זיתים עשרים׳. הסולטאן פסק שעל הפורעים לשלם ליהודים סכום זה. למעשה לא שילמו הערבים אלא פחות מחצי מסכום זה, 24 אלף דורוס, זאת על ידי כך ששילמו שוחד לשרים ופקידי המלכות כדי שיתעלמו מהוראת הסולטאן.
יתכן שהסכום מוגזם והיהודים גילמו בתוכו גם את דמי פדיון השבויים ועוגמת הנפש. גם בפרעות שנערכו בדמנאת באותם שנים מסרו היהודים אומדן מוגזם של הרכוש שנשדד, עקב כך התעלמו הדיפלומטים, שאליהם פנו היהודים, מתביעה זו (בשן, דמנאת, עמ׳ 138).
בתחילת שנת 1902 חזר מולאי עבד אל־עזיז ממראכש לפאס. בפאס ישב כשש שנים עד שנת 1908 אז הוכתר אחיו, מולאי חפיץ', למלך. בשנים אלו מונה מושל חדש בסידי־רחאל. שמו ׳חמד בך כבור' כותב האגרת מכנהו ׳המן הרע׳. חמד התעלל ביהודי סידי־רחאל, עשק את ממונם, אסר יהודים רבים בבית הסוהר, ביניהם נשים וילדים, וחייבם לשלם מיסים גבוהים.
בסביבות שנת 1908 הומלך מולאי חפיץ׳ על כלל המחוזות והערים במרוקו. בעקבות כך הוחלף המושל בסידי־רחאל בקאיד ׳מוחמד בן־ סגרא׳. מוחמד היה בן דודו של חאג׳ זילאלי שאף הוא לא נחשד על ׳אהבת ישראל׳. כקודמם, הטילו בן־סגרא וזילאלי מיסים רבים על היהודים, אסרו יהודים בבית האסורים, גזלו את ממונם בדרכים מגוונות ואף העבידום בלי תמורה.
חאג׳ זילאלי היה המושל בדמנאת, ובין השנים 1985-1984 התעלל ביהודיה (ליטמן ופנטון, אלף שנות, עמ׳ 302; בשן, דמנאת).
[אלף שנות גלות במערב : יהודים תחת שלטון האסלאם: מקורות ומסמכים (997 – 1912)
מחבר: דוד ליטמן ויוסף פנטון
יהודי צפון אפריקה חיו כמיעוט תחת שלטון מוסלמי, ודברי ימיהם מהווים תיאור של המפגש בין היהדות והאסלאם. ספר זה מציג הבנה חדשה של מעמד היהודים תחת הסהר. הספר הוא בעיקרו אוסף של תעודות היסטוריות לאורך תקופה של כאלף שנים (מימי הביניים ועד לכיבוש הצרפתי). אוסף זה מתעד את המציאות ההיסטורית של מעמדם החברתי והמשפטי של היהודים שחיו במדינות האסלאמיות של צפון אפריקה (בעיקר אלג׳יריה ומרוקו). התעודות לקוחות ממקורות ספרותיים ומארכיונים, ורוב רובן רואה כאן אור בעברית בפעם הראשונה. בחלקו הראשון של הספר מובאות כרוניקות ערביות ועבריות וכן טקסטים מוסלמיים משפטיים ותיאולוגיים ודוחות של נוסעים אירופאים &mdash, שבויים, דיפלומטים, רופאים, אנשי דת והרפתקנים למיניהם. המסמכים בחלק השני משקפים את הפעילות הדיפלומטית שניהלו ארגונים הומניטריים לטובת יהדות צפון אפריקה. הספר מיועד לחוקרים וגם לקהל הרחב ולכל המתעניינים בתולדות ישראל בארצות ערב א.פ]
ברשות היהודים היה שטח בפתח הכפר בו היו חנויות הסוחרים היהודים. את השטח קנו בימים עברו, והקנייה עוגנה בשטר מכר כדין. דא עקא, בזמן הפרעות, בשנת 1894, אבד השטר. בעקבות כך השתלט בן־סגרא על השטח ובנה בו חנויות, וליהודים לא היה היאך לערער על כך.
גזרה נוספת שגזר בן־סגרא על היהודים היא ניקוי האשפה בכפר. את זאת לא יכלו היהודים לסבול, ולכן הלכו להתלונן אצל הקונסול הצרפתי. הקונסול, שגם ידו קצרה מהושיע, ערך הסכם פשרה בין היהודים לבן־סגרא. בהסכם סוכם שהיהודים יפנו מחצית מהאשפה ובן־סגרא ידאג לפינוי המחצית הנותרת. גם הסכם זה לא שרד ימים רבים, בן־סגרא פנה למושל המחוזי במראכש וזה החזיר את המצב לקדמותו, וחייב את היהודים לפנות את כל האשפה.
תיאור תלאותיהם של יהודי סידי־רחאל מסתיים: ׳והן אנחנו חיים בצער ואין דורש זולתי לה״. לאחר תיאור התלאות נכתבה רשימה של כלל יהודי הכפר, מלאכותיהם ומספר ילדיהם.
אינני יודע האם פעל המכתב את פעולתו, אבל יהודים המשיכו לחיות בכפר גם בשנים הבאות. גם בשנים אלו לא פסקו צרותיהם, בשנת 1956 (תשט"ז) נרצח בשוקשל תאמלאלת דוד עמאר מסדי חאל.
יהודים במרוקו חויבו על ידי המושלים לפנות את האשפה, ראו בשן, יהודי פאס, עמ׳ פח; הנ״ל, פגיעות, עמ׳ 34; קורקוס, מוגאדור, עמ׳ 793. כרך א'
קהילת זאוית סידי רחאל-תושביה מנהיגיה ומנהגיה- דוד אזולאי-פרעות
עמוד 32
כתיבת תגובה