מורשת יהדות מרוקו

מהממצאים שלי ביחס למנהג המתקיים בעירי דימונה אפשר לציין את הנקודות הבאות, שיכולות להיות משותפות גם לחבורות נוספות בערים אחרות. מימצאים אלה מתייחסים ״לנקודה החילונית״ שציינתי בזאת:

1-בעיר קיימת חבורת בקשות אחת בלבד ובמפגש משתתפים 60 עד 80 איש.

2-למפגש מגיעים עד 15 אחוזים משתתפים חילוניים. הם מגיעים כמה דקות לאחר שמסתיים הפיוט ״דודי ירד לגנו״.

3-החילוניים שבין המשתתפים במנהג רואים במנהג זה המשך הקשר שלהם עם המורשת והמסורת מבית אבא. לגביהם זהו מפגש עם מחוזות ילדות נשכחים מהעבר המחזק את הזיקה התרבותית העדתית שלהם לקהילה.

4-מספר המשתתפים הנמוך מעיד על כך, שמנהג הבקשות נמצא בתהליך של ירידה. אפשר להסביר זאת בכך, שרמת דתיותם של יוצאי מרוקו אינה כבעבר. אפשר גם להוסיף ולציין,כי שעת ההשכמה (3:30 לפנות בוקר) ומועד ההשכמה (לילות החורף) מקשים על הקימה למנהג הבקשות. במרוקו עסקו היהודים בעיקר במסחר. עבודתם לא היתה קשה, וזה הקל עליהם את ההשכמה, אך לא כן בישראל. כאן המשתתפים בבקשות עובדים קשה בימות השבוע, ומכאן גם העצלות לקום.

ישנן פרשיות הידועות כמושכות קהל כמו פרשת ״וישב״ או פרשת ״בשלח״. הלחנים בפרשיות אלה מוכרים בחלקם וזה מדרבן קהל רב יותר, יחסית, להשכים קום לבקשות. בשבתות, שבהן ידוע מראש כי הפיטן הראשי לא ישתתף, מיד יורד העניין מהמפגש וכך גם מספר המשתתפים.

לעתים הם אינם מסתפקים בשתיה החמה שמגיש השמש התורן, והם נעזרים בשתיה חריפה ובפיצוחים שהם מביאים מהבית . עניין זה פוגע בקדושתו של המנהג, אך צריך לראות את החשיבות בהמשך יצירת הקשר שלהם עם המסורת. פרנסי הקהילה המשתתפים במנהג אינם יוצאים בגלוי כנגד התופעה מתוך דאגה לשמירת שלמות המנהג וכבוד בית ־ הכנסת.

סיכום

פרק זה סקר את מקומם של הפיוט, של הפיטן ושל מנהג ״שירת הבקשות״ בישראל בהשוואה למעמדם במרוקו. המנהג למעשה יונק את כוחו ממעמדו של הפיטן בחברה. ככל שהמעמד שלו גבוה ביותר, כך גם קיבל המנהג את מקומו כמוביל בין המנהגים התרבותיים ־ דתיים אצל יהודי מרוקו. בארץ זו מקבל מנהג זה את המסגרת החברתית והמוסיקלית שנקבעה בחברה המוסלמית. מהשוואה זו עולה כי רקע הגידול וההתפתחות של המנהג במרוקו היה חיובי לאין ערוך, שם הוא קיבל תמיכה ועידוד מבני הקהילה, שבה היה הפיטן במעמד חברתי מכובד. כאן בישראל, בחברה פתוחה ודמוקרטית, נחשפים יוצאי מרוקו לחילוניות החודרת לבני הדור השני והשלישי, והללו הנחשפים לחילוניות זו עוזבים את המסורת ואת השורשים מבית אבא. יוצא אפוא שהתחככות זו בתרבות הישראלית העכשוית (שאף היא טרם גובשה לחלוטין), פוגעת במנהגים ובמסורות שהביאו יהודי מרוקו איתם. מנהג ״שירת הבקשות״ הוא אחד מהם.

במקום שבו קיימים פיטנים בולטים, ולפחות פיטן אחד מעל כולם הבולט ביכולת הכרתו את המנהג ואת לחניו הרבים והמורכבים, במקום זה נמשך מנהג ״שירת הבקשות״. במקום שאין פיטנים דומים, היכולים להוביל אחריהם את חובבי השירה לערב של שירה, המנהג מתבטל ואינו קיים עוד. ביטולו האפשרי של המנהג במספר ערים קיים זה מכבר. המנהג ממשיך להתקיים רק בישובי פיתוח ובשכונות של הערים הגדולות שבהם התודעה התרבותית של יוצאי מרוקו בולטת יותר.

הרב שלום משאש כותב על המנהג במרוקו:

"וזכורני בימי חורפי מזה חמישים שנה בעיר הולדתי מקנאס יע"א שבית הכנסת היה מלא מפה לפה כארבע מאות איש ויותר….וכמה ספסלים וכסאות היו מוסיפים בביהכ"נ לקבל האורחים הנוספים"

הרב שלום משאש ניהל בקשות מעל לשלוש שנים, עלה ארצה ונתמנה לרב ראשי וראש אבות בתי הדין בירושלים. ראה דברי ההסכמה שכתב לקובץ ״אעירה שחר״, עמי 11־6.

דבריו של הרב משאש נכתבו בתשל״ט ־ 1979, והוא מתיחס למעשה למנהג במקנס, 50 שנה מוקדם יותר ב־1929, אלו הן השנים הטובות של המנהג. לעומת העבר הזוהר (במרוקו) וההווה ״הצולע״ (בישראל), לאחרונה אני מגלה כי המנהג הופך למעין ״קרקס נודד״: מתארגנת קבוצה של מספר פיטנים בולטים המקיימים את מנהג הבקשות, דרך אמרגן, באחד מבתי המלון או באחד האולמות המארח את המנהג, כדי לספק דרישה קיימת בציבור יוצאי מרוקו.

האם מנהג זה ימשיך את חייו בישראל גם בעוד עשרות שנים? מספר הפיטנים הצעירים השולטים במקאמאת האנדלוסיים ובכל לחני הפיוטים בשירת הבקשות מצומצם ביותר. האם עובדה זו תשנה את צורתו של המנהג ואת המסגרת בה הוא פעל? האם ייתכן מצב שבו ישולבו לחנים ישראליים חדשים ומקוריים לפיוטי הבקשות, כמו שהדבר קורה בקטעים מסויימים בתפילות השונות או, אולי שילובם של לחנים שעביים שיעוררו ויעודדו אנשים ־ מבוגרים כצעירים ־ להגיע למנהג הבקשות וכך, לתת לו. תנופה חדשה? האם הוא, בכלל, ימשיך לחיות את חייו למרות התחיה המסוימת שיש לפיוט של יהודי מרוקו, או, אולי, מנהג עתיק יומין זה ישקע ויסיים את חייו? העתיד יאמר את דברו.

כבר כיום אפשר לציין, כמעט בודאות, כי המנהג במספר ערים ישבוק את חייו לאחר שהפיטנים המובילים בעיר יפסיקו לתפקד וילכו לעולמם כדרך כל האדם. בעיר דימונה קמה חבורה בראשותו של פיטן צעיר המנסה ללמוד וללמד את הפיוטים באופן שיטתי ומסודר. האם הוא יהוה תחליף לר׳ יהודה ללוש? ימים יגידו.

דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארץ לעומת מרוקו- סיכום

עמוד 170

מעגל האדם / פרק שביעי

ההפסקה הגדולה השבועית

תענית שישה ימים ושישה לילות רצופים- סתייא+

א-תיאור המנהג ותקופתו: מנהג ייחודי כישראל, שיחידים עושים תענית הפסקה שבועית שישה ימים ושישה לילות רצופים ממוצאי שבת ועד ליל שבת. מנהג זה הידוע בנדירותו בכמה מקהילות ישראל בכלל ומרוקו בפרט, היה נפוץ יחסית בכל קהילות תאפילאלת אצל אנשים ונשים. ההפסקה מתקיימת בימות החורף בתקופת השובבי״ם, ראשי תיבות של הפרשות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, הנקראות בסביבות חודשי טבת ושבט. תענית זו היא בנוסף לתעניות שני וחמישי בתקופה זו ולתענית ארבעים יום מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים, שצמים אנשי אמונה.

תענית ששת הימים הייתה חלומם של כמה אנשים ונשים בקהילות תאפילאלת, ששאפו להגשימו לפחות פעם אחת בחייהם.

ב-מקורות התענית: תשתיתה הראשונית של ההפסקה השבועית היא תענית שישה ימים בלי הלילות בעשרת ימי תשובה על פי סידור הרוקח הוא רבנו אלעזר (מגינצא ד״א תתק״כ/1160-וורמייזא, תתק״ץ/1230) ותענית שבועית בעשרת ימי תשובה, שמקורותיה מפורטים בספר ׳חמדת ימים׳.

מקורות התענית השבועית הכוללת ימים ולילות הם כתבי רבי מנחם עזריה מפאנו    – (הש׳׳ח/1548 – הש״פ/1620); ספר משנת חסידים מאת ר׳ עמנואל חי רפאל ריקי(1688/פירארא-1743/איטליה); חמדת ימים; ספר בשם ׳סדר הפסקה גדולה׳ ו׳קונטריס היחיאלי׳.

החקר והמעקב אחר קדמות התענית השבועית מוביל למתענה הראשון של הפסקה זו הוא משה רבנו ׳וישכין כבוד ה׳ על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים׳ (שמות כד,טז) וכדעת ר׳ נתן: מפני מה נתעכב משה כל ששת ימים, ולא שרה עליו דבור? בשביל שימרק מכל אכילה ושתיה שהיה במעיו, עד שעה שנתקדש, ויהא כמלאכי השרת׳.

על פי רבי נסים בן ראובן גירונדי (הר׳׳ן), ברצלונה ה״א פ׳ (1320) – ה״א ק״נ (1380), ששת ימי הפרישה של משה הם כדגם וכאב לכל מי שרוצה להיכנס למחנה שכינה.

אזכורים נוספים לתענית השבועית מופיעים במקורות הלכתיים, נושאי כליו של השולחן ערוך: מגן אברהם, משנה ברורה, החיד״א, כף החיים ושו״ת צדקה ומשפט לד׳ צדקה בן סעדיה חוצץ.

ג-תכונת התענית: תענית זו הייתה קשה, ומצב המתענים הוחמר מיום ליום. האיזון שבין גוף ונפש הופר, והגוף שועבד לנפש. ברגע זה של שליטת הנפש על הגוף משיג המתענה חירות של הנפש בבחינת ׳אתהפכא חשוכא נהורא׳. כמה מן המתענים הסתירו את תעניתם לתוספת פרישות ולטהרה.

ד-סיום התענית: תכונה רבה אפופת קדושה והילה ניכרה בשעת סיום ההפסקה בליל שבת. אנשים רבים באים בערב שבת סמוך למנחה לקבל ברכה מן המתענה בשעה זו הנחשבת לשעת רצון. אולם מצבו הקשה של המתענה, שמוסיפים לו המבקרים המבקשים ברכה ומאריכים את תעניתו בשבת, נגע ללבו של מרא דאתרא יש״א ברכה. לפיכך התקין, שהמתענה יפסיק תעניתו לפני כניסת השבת. שעת הפסקת התענית היא שעה של חגיגה זוטא המלווה בסעודה של מצווה.

ה-הפסקה השבועית הרצופה בשאר קהילות:. 1-תענית הפסקה שבועית ידועה גם בקהילות אחרות במרוקו ומחוצה לה: טריפולי, תורכיה, ארם צובא ואשכנז, אבל לא פשטה אצל ההמונים כמו בתאפילאלת. 2. המנהג הפילאלי של תענית ההפסקה השבועית נמשך גם בישראל, אם כי רק אצל יחידים.

ו. פיוטי התענית

תענית ששת הימים זכתה לפיוטים אחדים, שניים מהם מפורסמים: הראשון הוא הפיוט ׳לאל אשיחה אהמה׳ לר׳ רפאל אהרן מונסוניגו (פאס תק״ס / 1760-ת״ר / 1840) המופיע בקובץ שיריו ׳נאות מדבר׳. הפיוט השני ׳מה טוב נעים׳ לר׳ יעקב אביחצירא (תאפילאלת תקס׳׳ו/1806 – תר״ם/1880) המופיע ב׳יגל יעקב׳.

מָה טוֹב נָעִים חֵלֶק מִתְעַנֶּה וּמַשְׁלִים

כתובת השיר: פיוט סימן אני יעקב אביחצירא חזק למתענה שישה ימים.

התבנית: תבנית קבע סטרופית. פיוט בן חמישה עשר בתים דו טוריים בשני חרוזי קבע.

החריזה: אב. המשקל: אחת עשרה הברות בכל טור(לרוב). החתימה (סימן): אני יעקב אביחצירא חזק.

מקור: יגל יעקב, נתיבות תשס״א, עמ׳ נא ; היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא, האוניברסיטה העברית בירושלים, עמ׳ 239. אוצר השירה: מ-363.

מבוא לפיוט

הפיוט בנוי שני חלקים: א) תיאור סגולות התענית. ב) גאולת הכלל. בחלקו הראשון

של השיר מפרט המשורר את סגולותיה הרוחניות של התענית השבועית:

• התענית שקולה ל׳שש רבבות עולים עוד חמש אלף שש מאות שלמים׳.
• והשב בתשובה אמיתית בתענית זו נחשב כמקריב עולות ושלמים: ׳אשר שב בם בתשובה בלבב שלם /יחשב כמקריב עולות ושלמים׳.
• גופו נטהר ומתקדש: ׳נטהר נקדש גופו קידש הלולים׳.
• הוא מתרפא מכל הפגמים הרוחניים: ׳נתרפא מכל נגעים ומומים׳.
• כל עונותיו של המתענה נמחלים לעד: ׳עונותיו כלם שרויים מחולים / נשכחו לעד לעולמי עולמים/
• זוכה לשמחת חיים רוחנית מושלמת: ;יגיל ישמח לא.יבוש ולא יכלם׳.
• קונה לו מקום רם במרומים: ׳נשגב מקומו הוא ישכין מרומים׳.
• זוכה למלאכים החוסים אצלו בשמחה ודורשים בשלומו.
• זוכה למלאכים המוכנים למלא משאלותיו וטובתו: ׳קדושים עליונים לטובתו ןחד כלם משכימים׳.
• המתענה הופך בתעניתו את המלאכים המקטרגים לסנגורים: ׳חוזרים מלמדים זכות ןחותמים׳.
• המתענה זוכה לחסדו של האל ולרחמיו: ׳מתמלא עליו חסד ורחמים׳.
• זוכה להגנת ה׳ ולהצלה מכל פחד ודין: ׳באבדתו _זיסך לך צנה וצללים / מצילהו

מכל פחד העמים׳.

בחלקו השני של הפיוט נקטע הרצף של הסגולות, שמביאה התענית לפרט, והפיוט עובר לגאולת הכלל של ישראל, שתבוא ב׳יובל שנת החמשים שנת גאולים׳ וברקע הופעתו או התגלותו של רשב״י ׳בר יוחאי שב .דרך ונעימים׳, שעל ידו מתגלים אורות עליונים ׳אורות העליונים על _זידו מתגלים׳ ואז מתגלה גם המשיח: ׳שלח איש שליה לו יקהת עמים׳, כאשר רשב״י נתפס כאן בדמות משיחית, המשיח של הזוהר.

נראה, שהזיקה בין שני החלקים, היא הגאולה: גאולת הפרט וגאולת הכלל. התענית והחזרה בתשובה של הפרט מעוררות השפעה רוחנית להחשת הגאולה של הכלל. היובל מסמל את התשובה כך כותב הרב רקנאטי על הפסוק ׳בשנת היובל הזאת תשובו איש לאחזתו׳ [ויק׳ כה, ח – יג] ״והרמז בו(ביובל) לתשובה, כי שם ישוב הכל ותפסק ההשפעה ויחזור הכל כתחלתו/.. ברוח זו כותב גם ר׳ יעקב אביחצירא מחבר הפיוט ״בשנת היובל הזאת תשובו׳ קרי ביה לשון תשובה ולשון חזרה דהיינו אם תעשו תשובה תשובתכם מתקבלת מיד ומיד תחזרו איש אל אחזתו״.

מאיר נזרי-ההפסקה הגדולה השבועית-תענית שישה ימים ושישה לילות רצופים- סתייא+

עמוד 148ְ