דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארץ לעומת מרוקו- סיכום

מהממצאים שלי ביחס למנהג המתקיים בעירי דימונה אפשר לציין את הנקודות הבאות, שיכולות להיות משותפות גם לחבורות נוספות בערים אחרות. מימצאים אלה מתייחסים ״לנקודה החילונית״ שציינתי בזאת:

1-בעיר קיימת חבורת בקשות אחת בלבד ובמפגש משתתפים 60 עד 80 איש.

2-למפגש מגיעים עד 15 אחוזים משתתפים חילוניים. הם מגיעים כמה דקות לאחר שמסתיים הפיוט ״דודי ירד לגנו״.

3-החילוניים שבין המשתתפים במנהג רואים במנהג זה המשך הקשר שלהם עם המורשת והמסורת מבית אבא. לגביהם זהו מפגש עם מחוזות ילדות נשכחים מהעבר המחזק את הזיקה התרבותית העדתית שלהם לקהילה.

4-מספר המשתתפים הנמוך מעיד על כך, שמנהג הבקשות נמצא בתהליך של ירידה. אפשר להסביר זאת בכך, שרמת דתיותם של יוצאי מרוקו אינה כבעבר. אפשר גם להוסיף ולציין,כי שעת ההשכמה (3:30 לפנות בוקר) ומועד ההשכמה (לילות החורף) מקשים על הקימה למנהג הבקשות. במרוקו עסקו היהודים בעיקר במסחר. עבודתם לא היתה קשה, וזה הקל עליהם את ההשכמה, אך לא כן בישראל. כאן המשתתפים בבקשות עובדים קשה בימות השבוע, ומכאן גם העצלות לקום.

ישנן פרשיות הידועות כמושכות קהל כמו פרשת ״וישב״ או פרשת ״בשלח״. הלחנים בפרשיות אלה מוכרים בחלקם וזה מדרבן קהל רב יותר, יחסית, להשכים קום לבקשות. בשבתות, שבהן ידוע מראש כי הפיטן הראשי לא ישתתף, מיד יורד העניין מהמפגש וכך גם מספר המשתתפים.

לעתים הם אינם מסתפקים בשתיה החמה שמגיש השמש התורן, והם נעזרים בשתיה חריפה ובפיצוחים שהם מביאים מהבית . עניין זה פוגע בקדושתו של המנהג, אך צריך לראות את החשיבות בהמשך יצירת הקשר שלהם עם המסורת. פרנסי הקהילה המשתתפים במנהג אינם יוצאים בגלוי כנגד התופעה מתוך דאגה לשמירת שלמות המנהג וכבוד בית ־ הכנסת.

סיכום

פרק זה סקר את מקומם של הפיוט, של הפיטן ושל מנהג ״שירת הבקשות״ בישראל בהשוואה למעמדם במרוקו. המנהג למעשה יונק את כוחו ממעמדו של הפיטן בחברה. ככל שהמעמד שלו גבוה ביותר, כך גם קיבל המנהג את מקומו כמוביל בין המנהגים התרבותיים ־ דתיים אצל יהודי מרוקו. בארץ זו מקבל מנהג זה את המסגרת החברתית והמוסיקלית שנקבעה בחברה המוסלמית. מהשוואה זו עולה כי רקע הגידול וההתפתחות של המנהג במרוקו היה חיובי לאין ערוך, שם הוא קיבל תמיכה ועידוד מבני הקהילה, שבה היה הפיטן במעמד חברתי מכובד. כאן בישראל, בחברה פתוחה ודמוקרטית, נחשפים יוצאי מרוקו לחילוניות החודרת לבני הדור השני והשלישי, והללו הנחשפים לחילוניות זו עוזבים את המסורת ואת השורשים מבית אבא. יוצא אפוא שהתחככות זו בתרבות הישראלית העכשוית (שאף היא טרם גובשה לחלוטין), פוגעת במנהגים ובמסורות שהביאו יהודי מרוקו איתם. מנהג ״שירת הבקשות״ הוא אחד מהם.

במקום שבו קיימים פיטנים בולטים, ולפחות פיטן אחד מעל כולם הבולט ביכולת הכרתו את המנהג ואת לחניו הרבים והמורכבים, במקום זה נמשך מנהג ״שירת הבקשות״. במקום שאין פיטנים דומים, היכולים להוביל אחריהם את חובבי השירה לערב של שירה, המנהג מתבטל ואינו קיים עוד. ביטולו האפשרי של המנהג במספר ערים קיים זה מכבר. המנהג ממשיך להתקיים רק בישובי פיתוח ובשכונות של הערים הגדולות שבהם התודעה התרבותית של יוצאי מרוקו בולטת יותר.

הרב שלום משאש כותב על המנהג במרוקו:

"וזכורני בימי חורפי מזה חמישים שנה בעיר הולדתי מקנאס יע"א שבית הכנסת היה מלא מפה לפה כארבע מאות איש ויותר….וכמה ספסלים וכסאות היו מוסיפים בביהכ"נ לקבל האורחים הנוספים"

הרב שלום משאש ניהל בקשות מעל לשלוש שנים, עלה ארצה ונתמנה לרב ראשי וראש אבות בתי הדין בירושלים. ראה דברי ההסכמה שכתב לקובץ ״אעירה שחר״, עמי 11־6.

דבריו של הרב משאש נכתבו בתשל״ט ־ 1979, והוא מתיחס למעשה למנהג במקנס, 50 שנה מוקדם יותר ב־1929, אלו הן השנים הטובות של המנהג. לעומת העבר הזוהר (במרוקו) וההווה ״הצולע״ (בישראל), לאחרונה אני מגלה כי המנהג הופך למעין ״קרקס נודד״: מתארגנת קבוצה של מספר פיטנים בולטים המקיימים את מנהג הבקשות, דרך אמרגן, באחד מבתי המלון או באחד האולמות המארח את המנהג, כדי לספק דרישה קיימת בציבור יוצאי מרוקו.

האם מנהג זה ימשיך את חייו בישראל גם בעוד עשרות שנים? מספר הפיטנים הצעירים השולטים במקאמאת האנדלוסיים ובכל לחני הפיוטים בשירת הבקשות מצומצם ביותר. האם עובדה זו תשנה את צורתו של המנהג ואת המסגרת בה הוא פעל? האם ייתכן מצב שבו ישולבו לחנים ישראליים חדשים ומקוריים לפיוטי הבקשות, כמו שהדבר קורה בקטעים מסויימים בתפילות השונות או, אולי שילובם של לחנים שעביים שיעוררו ויעודדו אנשים ־ מבוגרים כצעירים ־ להגיע למנהג הבקשות וכך, לתת לו. תנופה חדשה? האם הוא, בכלל, ימשיך לחיות את חייו למרות התחיה המסוימת שיש לפיוט של יהודי מרוקו, או, אולי, מנהג עתיק יומין זה ישקע ויסיים את חייו? העתיד יאמר את דברו.

כבר כיום אפשר לציין, כמעט בודאות, כי המנהג במספר ערים ישבוק את חייו לאחר שהפיטנים המובילים בעיר יפסיקו לתפקד וילכו לעולמם כדרך כל האדם. בעיר דימונה קמה חבורה בראשותו של פיטן צעיר המנסה ללמוד וללמד את הפיוטים באופן שיטתי ומסודר. האם הוא יהוה תחליף לר׳ יהודה ללוש? ימים יגידו.

דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארץ לעומת מרוקו- סיכום

עמוד 170