בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו- לקראת עלייתנו ארצה

אם זכרוני אינו מטעה אותי, היו שלושה שערים למלאח הישן. אנחנו גרנו בצמוד לשער הכניסה, מצידו החיצוני של השער הייתה תחנת משטרה. הערב החל לרדת והרגע שחיכינו לו הגיע, המושיע, כלומר המבריח, עומד בפתח הבית. כל משפחה אספה בשקט את עצמה ואת מטלטליה וירדה אל הכרכרה שחיכתה לה בחוץ, אנחנו היינו אחרונים לצאת(היה עלינו לנעול את הבית). העפנו מבט אחרון על הדירה ועל כל מה שנשאר בה, עוד נתגעגע לביתנו הקט. היציאה השקטה ו״הרכב״ שהסיע אותנו, לא אפשרו לנו לקחת כלום. אימא בכל זאת דאגה לכמה בגדים נוספים ושמיכה או שתיים, שיהיה במה להתכסות. זה היה כל רכושנו שאיתו יצאנו לדרך. לאחר זמן לא רב, הכרכרה נעצרה ואנחנו ירדנו והתחלנו ללכת. הובילו אותנו לרחוב צדדי, שם המתין רכב לא גדול ובתוכו כבר ישבה משפחה עם ילדים. בכל רכב נדחסו שתי משפחות. הנהג האיץ בנו, לפנינו עמד לילה ארוך. אנחנו ממש נדחפנו לתוך הרכב וכך היו דחוסות שתי משפחות על ילדיהן. יצאנו לדרך. עם תזוזת הרכב התפשטה ועלתה תחושה עילאית ומרגשת, חלום העלייה לארץ ישראל הלך והתגשם. איש לא הכין אותנו למה שחיכה לנו, לא באותו הלילה ולא בהמשך הדרך. עברו שעות בדרך ארוכה ומטלטלת, כמו שאר הילדים נרדמתי ואולי גם הוריי, מי יודע? הרכב התחיל לקפץ ולהיטלטל, חלקנו התעוררנו, ההורים שאלו את הנהג מה קורה ומדוע הוא נוהג ללא אורות. ירדנו מהכביש ונסענו בדרך עפר, בקטע הזה, הסביר הנהג, נוסעים בחשיכה גמורה ולא מדליקים אורות. זו הייתה הרגשה מוזרה, ובעיקר משונה ומפחידה. כך עברנו את הגבול לאלג׳יריה. העלייה הבלתי לגאלית עברה דרך אלג׳יריה, שגם הייתה תחת שלטון צרפתי. בהסכמה ובסיוע הצרפתים, אפשרו להקים לאורך הנתיב ממרוקו עד לנמל באלג׳יריה, שלוש מחנות אוהלים ״ריווי״ ״לוסנדי״ ו״באראקי״. עם הגעת האונייה, שיום־יום איחלו לבואה, נוצרה תזוזה בין יושבי המחנות. כאשר יושבי המאהל הראשון הקרוב לחוף (באראקי) עלו באישון הלילה לאונייה, המחנה היה מתרוקן מיושביו ועוד באותו הלילה היה מתמלא ביושבי המחנה הקודם. לראשונה בחיינו, נחשפה משפחתי, עם משפחות רבות אחרות, לחיי נדודים קשים תחת סכנת מאסר בשל היציאה הבלתי חוקית ממרוקו לשם העלייה ארצה.

איני יודע כמה זמן נמשכה הנסיעה, אך לבסוף הגענו למחנה המעבר, מחנה ״ריווי״ מחנה אוהלים. שתי משפחות נכנסו באוהל,

ושם החמולה שוב התאחדה.

משפחתנו משפחה קטנה, שלושה אחים: אני הבכור, גבריאל ושלום הקטן. מיטות לא היו באוהל, ישנו על מחצלות שהונחו על אדמת האוהל ובעזרת השמיכות שאימא דאגה לקהת, התכסינו. בבוקר ביקשו מהאבות לא להישאר במאהל מפחד ביקורות פתע של הצבא או של המשטרה, ושלחו אותם להסתתר ביער ובשדות הרחק מהמאהל. במאהל נשארו רק האימהות והילדים. המזון והשתייה היו בצמצום. כך התנהל המחנה במשך שבועות, ואז בערב אחד ללא שום התראה מוקדמת הכינו אותנו לקראת מעבר למחנה נוסף, מחנה ״לוסנדי״. גם שם האוכל ניתן בצמצום והמים במשורה. אין ספק שהתנאים האלו הקשו על החיים, גם המעבר ממחנה למחנה, אילוץ שהשטח הכתיב, הקשה מאוד על האנשים. וכך התנהלו חיי השגרה כאשר האבות יוצאים השכם בבוקר מהמאהל, ולפנות ערב הם חוזרים ממחבואם. במחנה היה מטבח מרכזי, בו מספר אימהות בישלו אוכל לכל באי המחנה. האוכל היה מועט ודל, והאנשים היו רעבים. הימים ימי החורף ומזג אוויר סוער הגיע, סערה ״אלג׳יראית״. מבול ממש מלווה ברוחות, האוהלים נפלו בזה אחר זה, נותרנו ללא מחסה, רטובים עד לשד עצמותינו.

שעת המעבר למחנה הנוסף והאחרון הגיעה, התרגולת כבר הייתה מוכרת לנו, התארגנו ויצאנו לדרך. הידיעה שזה המחנה האחרון הקלה ואף עודדה אותנו. שישה חודשים באלג׳יריה בתנאים אלו עשו את שלהם ויכלו להותיר ״צלקת״ בלב כל אחד. והנה ערב אחד, התרגשות והמולה התעוררה במחנה, עם הידיעה שאוניית המעפילים מתקרבת לחוף. בנקודה הזאת התחלתי להבין לאן פנינו מועדות. צמד המילים ״ארץ ישראל״ נזרקו לחלל וקשה לתאר במילים את ההתרגשות שאחזה בכולנו. יצאנו בהליכה לעבר החוף שבו האונייה הייתה אמורה לעגון. כשלושים אנשים הספיקו לעלות על האונייה כאשר לפתע הגיעה המשטרה (אולי היו אלה חיילי הצבא) והאונייה הרימה עוגן והפליגה מהמקום. כל מי שלא הספיק לעלות על האונייה נעצר ע״י המשטרה והועבר למעצר בית, בתוך בית ספר עליו הוצבה שמירה. בין העצורים היו דודי וילדיו. אלינו שהלכנו מאחור, הגיעה קריאה להסתובב ולחזור מהר למחנה.

בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו– לקראת עלייתנו ארצה