מורשת יהדות מרוקו

אפרים חזן-ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה-פרשת לך לך-אַדִּיר וּמְהֻלָּל אַבְרָהָם בְּדוֹרוֹ / אֶרֶז לְבָנוֹן נֶהְדָּר-חלק שני ואחרון

דַּרְכֵי אֵ-ל גָּדְלוּ, וּמָה גָּבְרוּ, / אָב הֲרַחְמָן לֹא נָטַר —/ אֵיבָתוֹ לְזֶרַע יוֹשֶׁבֶת שׁוּר:
גִּלָה מַלְאָכוֹ בַּעֲנַן אוֹרוֹ / שַׁעַר דִּמְעָה כְעָתָר / כְּבוֹדוֹ עַל הַנֶּעֱלָבִים יָשׂוּר;

שׁוּבִי, שִׁמְעִי כָּל אֲשֶׁר יִגְזוֹרוּ / זַרְעֵךְ אַרְבֶּה כְעָתָר / יִשְׁמָעֵאל תִּקְרָא שְׁמוֹ בְּעֵין 'שׁוּר:

קַיָּם בִּבְרִיתוֹ לְמוּל בְּשָׂרוֹ / וּבְנֵי בֵּיתוֹ לֹא נוֹתַר/ — כָּל זֵכֶר אֲשֶׁר לֹא מַל וַיִּבְצֹר:
חָזָק נֶאְזָר בִּגְבוּרָה אֲזָרוֹ / חוֹתַם בְּרִיתוֹ נָטַר / יִתְגַּדל שְׁמוֹ בְּנֵבֶל עָשׂוֹר.

על המחבר

רבי דוד קיים (אלקיים) הנו אחד משלושת העורכים של קובץ הפיוטים ״שיר ידידות״. בהקדמה לקובץ מודיעים העורכים כי חלק מן הרווחים יוקדשו להוצאה לאור של קובץ השירים של רבי דוד, ״שירי דודים״. ספר שירים זה לא יצא לאור. לאחרונה נתגלה עותק של הספר בכתב־יד נאה, והוא פורסם במהדורה פקסימילית בצירוף מבוא מאת י. שיטרית. הדיוואן כולל 87 שירים, מהם אחד בארמית ושניים בערבית־יהודית. 27 מן השירים נדפסו כבר ב׳׳שיר ידידות״. אלו הן הקצידות שכתב רבי דוד לפרשות השבוע – מבראשית ועד שבת זכור. הקצידות הללו מעלות את סיפור הפרשה בצורה דרמטית תוך שילוב יסודות מאגדות חז״ל ומן הפרשנות. שיריו של רבי דוד הם בעלי נשימה אפית רחבה ומצטיינים בתיאורים מפורטים ובדיאלוגים מעניינים. בצד שירה מקראית זו, כתב רבי דוד שירים נוספים, מהם ליריים רגישים ומהם בעלי מגמה דידקטית־מוסרנית. באחד משיריו הוא יוצא כנגד מסיבות פאר מיותרות.

רבי דוד היה גם צייר, אמן וגלף מעולה, ועיטורים שעיטר כתובות שונות מפורסמים ביופיים. הוא היה במגע עם משכילי אירופה, ואף פרסם כתבות אחדות ב״הצפירה״ וב״היהודי״. משהו מרוחה של ההשכלה האירופאית ניכר בחלק משיריו, בעיקר בשירי ההלל שלו לחוכמה ולהשכלה ובשיריו ללשון העברית. רבי דוד מודע היה לענייני לשון ולענייני שירה, ומודעות זו באה לידי ביטוי בהקדמות שהקדים לשיריו, בדרך מבנה השיר ובדיון בענייני המנגינות לשירים. הוא מתנצל שהוא נזקק למנגינות זרות, ומזכיר כי המנגינות העבריות המקוריות מימי הבית אבדו לבלי שוב. בהתמודדותו עם הצורות החדשות של הקצידה חוזר רבי דוד לדרך חידושי הלשון במתכונת הפייסנות הקדומה, ושירתו כוללת חידושי מילים וחידושי צורה נועזים. בחינות ספרותיות מצד הצורה והתבנית ומצד התשתית המקראית נבחנו בעבודתה של א׳ בן־סעדון. היא מצביעה על רובדי עומק מעניינים בשירתו.

עיון ודיון

הפיוט פותח בהתפעלות רבה מאישיותו של אברהם, אשר כבש את לבבם של בני דורו, שראו בו ״נשיא אלוהים״, כדבריהם של בני חת(בראשית כג, ו). המילה ״בדורו״ באה להדגיש את מעורבותו של אברהם ואת המשימה שנטל על עצמו ״לתקן עולם במלכות שדי״, וכפי שתיאר זאת הרמב״ם: ״והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד״. עוד יש במילה ״בדורו״ כדי להבדיל את אברהם מנח שעליו נאמר ״בדורותיו״. מלבד המובא בביאורנו, יש בשינוי הזה כדי לציין שאברהם התפלל על בני הדור וביקש עליהם, ואילו נח לא ביקש על בני דורו. דימוי הארז הבא בטור זה רומז אל הפסוק: ״צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה״(תה׳ צב, יג). לאמור, יש בצדיק מעוצמת הארז ומיופיו, ויש מתנובת התמר ומפריו.

תולדות חייו של אברהם מתחילים בשירנו, כמו במניינים רבים של עשרת הניסיונות, ברמז הכרה באל אחד, ״קבל את דברי אל חי יוצרו״, אך הרמז מופנה באחת אל ניסיון ההליכה אל ארץ כנען, ומכאן לניסיון הבא, ״ארצה מצרים ירד״ וכבר מגיע ניסיון נוסף, ״אוילים שבו שרה בית מלך נבער״. הצלתו אינה מאחרת לבוא, ופרעה מצווהו, ״קח את אשתך לכו אל תאחרו״, ואם נרצה, יש כאן מעין רמז למעשה אבות סימן לבנים לעת יציאת מצרים. עם החזרה לארץ כנען נופל עליו ניסיון מלחמת המלכים, ומניסיון זה לניסיון

ברית בין הבתרים וגזירת גלות מצרים תוך ההבטחה, ״בניך לא יספרו״, אך המציאות עדיין קשה, ושרה כמהה לבן, ״נתנה לו שפחה כי רחמה עצור״, הגר הרתה״, והתוצאה ״שפחה על רעיה גאתה כצור״. מכאן לניסיון המסיים את פרשתנו, ניסיון המילה – ״קיים בבריתו למול בשרו״.

המבנה הצורני המיוחד של הקצידה המרוקאית ומתכונת החריזה יוצרים מצלול מיוחד הממקד את הקורא. כך הוא צליל הרי״ש במחרוזת הראשונה, וצליל זה של הרי״ש נשאר כחלק מן החרז לאורך השיר כולו, והשינויים החלים בחריזה מבליטים את קביעות הרי״ש.

מתוך כך בולט החרז ״דר״ על משמעויותיו השונות: את הציווי ״לך לך״ שמע אברהם ״מארץ קוץ ודרדר״, ובכך המחיש הפייטן את הפגמים של ארם ואנשיה. בהמשך, ״כי כבד הרעב דר / באהלם קנן״, מציין החרז ״דר״ את הזמניות והארעיות בירידה מצרימה. בפעם השלישית מתארת המילה ״דר״ את יופייה של שרה ואת ״מראה זיוה כסמדר״. בתוך כל עושר הצליל והמוזיקה המיוחדת מפתח המשורר דימויים ומטפורות, רמזי מקראות ־מדרשי חז״ל, תוך שימוש מפתיע בלשונות נדירים מן המקרא ובהרבה חידושי לשון מקוריים ומעוררי עניין.

הפיוט בונה דרמה מרתקת ומרבה בציטוטים מפי גיבורי הסיפור. דבר זה מצטרף לכך שמחרוזות השיר בנויות מחמישה טורים ארוכים ומשלושה טורים קצרים, כאשר הטורים הארוכים מספרים ומפרטים את סיפור הדברים, ואילו הטורים הקצרים הם מעין תמצית ותגובה שירית למסופר, כמין מקהלה הצופה מן הצד ואומרת דברה על המתרחש על הבמה. ובעת ביצוע הפיוט, באשמורת הבוקר של השבת, נבנית מעורבות הקהל והאהדה הגדולה לאבות לקראת קריאת הפרשה בעוד שעות אחדות.

אפרים חזן-ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה-פרשת לך לך-אַדִּיר וּמְהֻלָּל אַבְרָהָם בְּדוֹרוֹ / אֶרֶז לְבָנוֹן נֶהְדָּר-חלק שני ואחרון

עמוד 47

פרק ארבעה עשר

״אל מקדם אל כביר״ הפיטן ר' יהודה ללדש

המעמד ־ סיום ״שירת הבקשות״. המועד ־ בוקר יום השבת, בסביבות השעה 07:00 בבוקר. זה עתה נסתיימו הפיוטים, דברי התורה והקצידה השבועית ע״י הפיטנים וע״י כל הנוכחים להנאתם הגדולה של המשכימים קום ל״שירת הבקשות״. המעמד מציג את התמונה הבאה בקביעות ובכל שבוע: בהנאה בולטת ומלאת עונג על החוויה הרוחנית המענגת קמים כל הנוכחים בבית הכנסת ומתקרבים לפיטנים אברהם סויסה ור׳ יהודה ללוש. כל הנוכחים רוצים להודות להם. מובן שתשומת לב מיוחדת מוקדשת לפיטן הראשי ר׳ יהודה ללוש.

לפני שניגשים להודות להם, ר׳ יהודה מברך את הנוכחים, כשכולו שופע חיוכים, ומסיים בברכה מיוחדת ומלאת כוונות לפיטנים שהלכו לעולמם ־ לר׳ דוד בוזגלו ולעורכי ״שיר ידידות״ ־ לר׳ חים אפראיט, לר׳ דוד יפלח ממרקש ולר׳ דוד אלקיים ממוגדור. רק בתום הברכות אנשים לוחצים את ידי הפיטנים הראשיים המובילים ־ אברהם סויסה ור׳ יהודה ללוש. תשומת הלב המיוחדת שמקבל ר׳ יהודה היא לא בכדי.

בכותרת של הפרק יש משמעות: ״אל מקדם אל כביר״ ־ המנצח הגדול ־ הוא כינויו של הפיטן הראשי המוביל אחריו את הפיטנים המשניים ואת יתר הקהל לערב של פיוטים ־ ערב של הנאה ועונג בערבי ״שירת הבקשות״. המשמעות השניה היא מעמדו המיוחד של ר׳ יהודה כמנצח הגדול על המפגשים בהם מושמעים פיוטים: בתפילת השבת והמועדים ובאירועים חגיגיים בדימונה.

ר׳ יהודה ללוש, בתכונותיו האופייניות, נותן תשומת לב לכולם; בסבלנות, ביחס אבהי, בחום והעיקר ־ בחוש ההומור השופע החובק אותו באופן תמידי והמלווה אותו בכל רגע. בדיחותיו שוברות מחיצות בינו ובין אנשים שאינם מכירים אותו, ולא כל שכן, בינו ובין מכריו משכבר.

דומה שהוא מכור לחוש ההומור שלו ומתמסר לו, ואולי זהו המתכון שלו לאריכות ימים עד 120. דומני שאין מתפלל בעיר שאינו מכיר אותו ואין מתפלל שלא שמע אותו ונהנה מביצועיו.

נחזור לערבי ״שירת הבקשות״. ניכר במהלך כל ערבי ״שירת הבקשות״, כי ר׳ יהודה עולה בכמה דרגות מעל כולם ־ שליטה מלאה בכל 11 המקאמת של המוסיקה האנדלוסית ובכל הלחנים השונים של הפיוטים. הוא יודע מתי לעלות ומתי לרדת בקולו, הוא אינו מזייף, הקצב שלנו מדוייק, עוצמת הקול שלו יכולה להוביל אחריו קבוצה, גוון קולו גורם לשומע להתרגש; הוא מצליח להחיות את הפיוטים, להחדיר בהם חיות רוחנית ולצקת אווירה יחודית בתוכניהם. וכך הוא מצליח להחדיר שמחה ללב הנוכחים המתפללים. בשירתו יש טעם של לרצות עוד ועוד. הנה ברור לנו כי מעמדו בקרב באי בתי ־ הכנסת די מכובד.

קיימת הילה מסוימת סביב דמותו של ר׳ יהודה ללוש. הרקע שלו ־ קזבלנקה של שנות ה־40 ווד50 וקירבתו לר' דוד בוזגלו ־ מעורר סקרנות רבה. אם כך, אצל מי למד? מתי? היכן? ועוד שאלות דומות.

לא היה לי קל בהשגת מידע על הפיטן ר' יהודה ללוש. המעט ששמעתי מפיו היה באקראי ובעמידה. פניתי אליו מספר פעמים וביקשתיו כי מן הראוי שישתף את הקוראים בחייו ־ חייו בקזבלנקה, בשנים שעברו עליו כפיטן: ממי למד? וממי הושפע? ועוד שאלות דומות. אך הוא בשלו. הוא סירב לכל בקשותי. פיטן כמוהו שעבר את גיל הגבורות בודאי יוכל לעניין כל קורא. בלית ברירה פניתי למספר ממכריו המכירים אותו עוד מהימים שעברו בקזבלנקה, ומהם קיבלתי מידע שהיה לי לעזר בכתיבתו של פרק זה.

[1]        ר׳ יהודה ללוש סירב בכל תוקף להיפגש עמי. תמיד דחה אותי בטענות שונות: ״אחרי החגים״, ״אשתי חולה״, ״כשאתפנה אודיע לך טלפונית״ וכדומה. מפגש איתו עשוי היה להעשיר פרק זה בהרבה.

[1]        בפרק זה אני נעזר במידע ששמעתי מפיהם של משה אוחיון בן 68 (בקזבלנקה היה שמשו של ר׳ דוד בוזגלו), אברהם כהן בן 64 ואברהם סויסה בן 63. שלושתם חובבי שירה מושבעים, שני האחרונים משמשים כפיטנים.

סיפור חיים בקזבלנקה (1961־1916)

הנער יהודה לבית ללוש נולד בחודש תשרי תרע״ז 1916 בכפר אסיפ אל־מאל (בערבית ״נהר הכסף״) מרחק של כשעה וחצי מהעיר מרקש. הוא נולד למשפחה ברוכת ילדים. משפחת ללוש עוברת לקזבלנקה ב־ 1920 והילד יהודה בן ארבע שנים.

" ירון צור והגר הלל, בסקירתם הנרחבת על החברה היהודית בקזבלנקה בשנות ה־30 של המאה ה־20, מציינים כי ב־ 1921 (שנה לאחר הגיעה של משפחת ללוש לקזבלנקה) חיו בעיר 97.083 נפש ומתוכם 13.010 יהודים. על התפתחות האוכלוסיה והחברה היהודית בשנות ה־30 ראה בספרם של הנ״ל ״יהודי קזבלנקה: עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית״.

העיר קזבלנקה ניקזה אליה אוכולוסיה רבה ־ ערבים ויהודים כאחד. קזבלנקה שהיתה באמצע המאה ה־ 19 כפר דייגים בן כ־ 700 נפש, הפכה תוך כמאה וחמישים שנה לכרך ענק בן כשישה מליון נפש.

בינתיים עברה מרוקו לחסותה של צרפת ב־ 30 למרץ 1912, לאחר שלטון מוסלמי של כ־1300 שנה. כך מזנקת לה קזבלנקה והופכת לעיר מובילה ־ עיר שבה התרבות הצרפתית נוגסת במסורת ובשמרנות הערבית. הרעלה והג׳לבייה מוסרות ואת מקומן מחליפות השמלות והחליפות האופנתיות. על רקע זה קיימת הגירה רבה של ערבים ויהודים מהכפרים ומהעירות הקטנות לכרך גדול.

עד גיל 16 היה הנער יהודה, נער כבני גילו ־ תלמיד במוסדות התורה בקזבלנקה. בגיל 16 הוא הלך, לראשונה, באחד מערבי שבת יחד עם אביו לערב ״שירת הבקשות״. אביו, אפרים ללוש, חובב שירה מושבע ניסה להעביר לבנו את האהבה לפיוט. אהבה זו, מסתבר, דבקה בנער יהודה והוא מגלה חיבה יתרה למנהג יפה זה. שבת אחר שבת הוא מסתופף בחברת אביו, אחיו ומתפללים נוספים בבית הכנסת ושר. כך הוא מתחיל להכיר את הפיוטים. דחיפה נוספת, והארה נוספת, שמקרבות אותו לנושא היו לו עת ביקר במוגדור יחד עם אביו, ושם הוא פגש את ר׳ דוד אלקיים אמן הקצידה והפיוט. זה היה ב־1932, אז היה יהודה נער בן 16. השנים עוברות, והנער יהודה גדל ונעשה בוגר. בהיותו כבן 20 בשנת 1936, הוא התחיל ללמוד בחברתם של פיטנים יהודים. הפיטנים הראשונים שלימדו והשפיעו על יהודה ללוש הצעיר היו: יוסף בוזגלו (שאין לו כל קירבה משפחתית לר׳ דוד בוזגלו), איש מוגדור שהגיע לקזבלנקה וביסס את מעמדו כפיטן בעיר הגדולה והיתה לו חבורת בקשות משלו והפיטן שכונה ״באבא איסאן״.

בימי שישי ־ יום ג׳ומעה ־ הוא נפגש עם מורים מוסלמים, שלימדו אותו את אמנות השירה האנדלוסית המוג׳רבית הנקראת ״נחו״. יהודה אינו מסתפק בכך, והוא מבקר בביתם של האמנים הערבים ובמועדון ״ריאד״ ־ מקום בו לימדו שירה ערבית. המעוניינים שביקרו במועדון שמעו מוסיקה ערבית, נפגשו עם האמנים הערבים וכך התקרבו והכירו את המוסיקה האנדלוסית הערבית. כך קרה גם ליהודה ללוש והוא באמצע שנות ה־30 לחייו.

עד מהרה משתלט יהודה ללוש על מרכיביה של המוסיקה האנדלוסית עם 11 הנובאת שבה ומנצל ידע זה, כדי להפגין את יכולתו בפיוטים שלמד. יהודה ללוש מתעמק בפיוטי הקובץ ״שיר ידידות״ ומתחיל להפגין את יכולתו בערבי הבקשות.

דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארץ לעומת מרוקו- ״אל מקדם אל כביר״ הפיטן ר' יהודה ללוש.

עמוד 173