יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930-פרק י"ג: ראשית המלחמה העולמית
יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930-פרק י"ג: ראשית המלחמה העולמית
בספר חיי זה רשמתי לי מזמן לזמן את כל המאורעות היותר חשובים בשביל הכלל, והיותר יקרים לי בפרט.
פרשת חיי וזכרונותי בתור יליד הארץ, לפני ששים שנה עד היום, אשר מלבד שהם קשורים בתולדותי, מעלים גם את שלשלת החיה של הישוב העברי ביפו מראשיתו. את יסוד ובנין השכונות העבריות הראשונות ביפו, לפני יובל שנים, שאבי ז"ל היה בין ראשוני המיסדים והבונים את “נוה שלום”, “נוה צדק” ועוד שכונות, וגם את יסוד החברה “אחוזת בית” לפני חצי יובל שנים, לשם יסוד ובנין תל אביב, שגם אני זכיתי להיות בין ראשוני המיסדים והבונים.
מאותו הזמן היה חסן ביק מטריד אותנו בכל דבר של מה בכך הנוגע ליהודים, קורא אותנו ביום ובלילה. היו לילות גשמים, רוחות חזקות נשבו וגשמים ירדו ושום דבר לא הועיל. עלינו היה ללכת רגלי מתל־אביב עד למשרד חסן ביק מכיון שלא היו עגלות לפעמים והחיל היה מלוה אותנו כשהוא רוכב על סוסו. כמה פעמים נקראנו גם בחצות לילה על ידי שליחי העריץ הזה שלא ידע לנהוג בנו יחס אנושי.
באותה שנה בערך בא ליפו בתור קימיקם צעיר אחד מן המשכילים בקושטא בהא־אלדין שמו, איש תקיף ורשע ולאומני קיצוני נלהב. מראה פניו צוחקות אך לבו רע וערום כנחש, הוא הופיע ביפו כדיקטטור ופקד גם על דעת עצמו מבלי לציית אפילו בקול הפחה שבירושלים שהיה גדול ממנו. את רוב פקודותיו קבל ישר מקושטא. ראשית דרכו היתה להתחבב על קהל הפקידים למקטן ועד גדול והתושבים. התקרב אליהם, קבלם בסבר פנים יפות והזמינם לסעוד עמו לעתים תכופות והרושם היה שלפנינו אדם אדיב, צעיר משכיל וטוב לב.
הוא עבר על כל המשרדים וראה את כל הרהיטים הרעועים וחוסר המכשירים הדרושים. פנה לכל פקיד ופקיד והטיף לו מוסר: “כיצד אתה עובד על שלחן שבור וכסא שנוטה לנפול?” הפקיד מקשיב ומתאונן, הממשלה לא סדרה שום תקציב לכך ואפילו צרכי המשרד היותר קטנים אנו קונים מכספנו. אז צוה הקימיקם על הפקיד לערוך תקציב הדרוש לו בכדי לרהט את משרדו והוא נתן פקודות לקפה הממשלתית ומשרדי הממשלה סודרו ברהיטים חדשים. לפלא היה הדבר בעיני תושבי העיר. שום איש מהממשלה ואפילו הפחה לא הרשה לעצמו לפקד על הקפה הממשלתית כדי להוציא ממנה כספים למטרות כאלו. הוא נעשה ידיד עם כולם ומכיון שהתרועע עם נכבדי העיר למד להכיר את תושבי המקום, את חייהם ומעשיהם.
עברו ארבעה חדשים והקימיקם החל להראות את פרשת גדולותיו וגאותו שלא ידעה גבול. הוה [הוא] פטר את רוב הפקידים ומנה במקומם אחדים שמצאו חן בעיניו. חוריד [הוריד] ממשרותיהם גם מגדולי הממשלה וביניהם את ראש העיריה עומר אל־ביטר והתושבים התרגזו מאד. נשלחו טלגרמות לפחה בירושלים ולקושטא, ברם אין קול ואין עונה. נבחרה גם מלאכות שהתיצבה לפני הפחה ששכח מבלי להרגיע את רוח התושבים כשהוא מכסה מהקהל דבר. והתחילו להתלחש בין הקהל שהקימיקם הוא מיופה כח מהממשלה התורכית המרכזית לעשות כרצונו וגם נודע הסוד שהפחה הנ"ל ענה למשלחת שהקימיקם גדול מאתו ובידו הרשות לפטרו וכי על התושבים לא לפנות בטלגרמות לשום מקום למען שלא יאסרו את באי כח התושבים.
והקימיקם נהל את שלטונו ברמה, הטיל חובה על כל תושבי העיר לסלק את המסים בקביעות ואלה הגדולים שהיו חיבים לממשלה מסים מזמנים שונים הוכרחו לשלמם בבת אחת. הוא גם אסר אחד מהם, מה שהקים רעש גדול בין התושבים. אבל הכל היה ללא הועיל ומשפחתו הוכרחה לפדותו, שלטונו הבלתי מוגבל של בהא אלדין הטיל אימה ופחד על כל התושבים. במלאי את התפקידים שהוטלו עלי על פי פקודותיו בועדת העשור וההגנה מפני יוקר צרכי האכל, נוכחתי לדעת את ידו החזקה של בהא אלדין ועד כמה רעדו מפניו כל ההמון מהדל עד היותר אצילים. הוא פקח גם על הנקיון בחצרות וברחובות וצוה לצבע את שלטי החנויות לבן והאותיות בצבע אדום. את תפקידי מלאתי באמונה על כן כבדני הקימיקם. לעתים היה מתיעץ אתי על דבר פעולות שונות בועדות שעליהן מנה אותי לחבר. באחד הימים כשחזרתי בכפרים מטעם הממשלה בדבר העשור, עגנה אניה ביפו שבה הגיע לארץ בני מאיר שלא ראיתיו כשנתים. הקימיקם עמד אז על החוף והשגיח בעצמו על הורדת האנשים, בודק את הפספורטים וכו'. כשפתח את הדרכיה [דרכון] של בני וקרא בה: מאיר בן יוסף שלוש, שאל אותו: איזה שלוש אתה? ובני ענה לו: אני מאיר בן יוסף שלוש מתושבי יפו. – איפה היית כל הזמן? הוסיף הקימיקם לשאלו. – השתלמתי בבית הספר שבקהיר – ענה לו בני. ומה מעשהו של אביך? – המשיך הקימיקם להציג שאלה אחרי שאלה, ומתוך התשובות הבין שזהו בני. עתה עמדה לפניו השאלה מה לעשות, אנכי נתין עותומני ובני נתין צרפתי וכיצד ירשה לו להכנס לארץ. הוא העמיק לחשוב ואמר לבני: “אתה נתין צרפתי ואסור לנתין זר להכנס לארץ וביחוד לצרפתים הנלחמים בממשלתנו”. בני שתק ולא השיב מאומה על דבריו. אם תבטיחני – המשיך הקימיקם דבריו – שבעוד ימים אחדים תגיד בקשה לממשלה שתדרוש מאתה להיות נתין עותומני ותותר על הנתינות הצרפתית ארשה לך להכנס לארץ. – לא אוכל לעשות כזאת. – השיב בני באומץ.
והקימיקם כעס מאד ונתן פקודה למלחים להחזירו אל האניה. אולם מפני אהבתו אלי שלח למשרדי להודיע את כל הענין ושהוא מרשה לשלוח לבני בגדים, אכל וכסף עד סכום של עשר לירות. ובהיות ונעדרתי מן העיר, הלכו בני לקימיקם להודע פרטים. הוא ספר להם את כל השיחה שהיתה בינו ובין בני מאיר והוסיף: מפני שהנני מכבד ומוקיר את אביכם חפצתי לעשות לפנים משורת הדין והצעתי לאחיכם לקבל עליו את הנתינות העותומנית כדי שאוכל להורידו מן האניה ועתה אם יבטיח לי להיות עותומני אין לי עוד כל אמון בו. רציתי לעשות את כל האפשר בשביל אביכם שאיננו בעיר והעובד בעניני הממשלה אבל כפי שאתם רואים אין כבר לכם ברירה אחרת מאשר לשלוח לאחיכם לאניה הלבשה ומזון. אבל כסף רק לפי החוק עד עשר לירות. אם תשלחו יותר מזה אפילו בלירה אחת תענשו בכל חמר הדין. אחרי דברים ברורים כאלה, הלכו בני לאניה, שלחו לבני מאיר בגדים, אכל ועשר לירות ושבו בצער וביגון הביתה.
יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930-פרק י"ג: ראשית המלחמה העולמית
44%
כתיבת תגובה