מורשת יהדות מרוקו

הישיבה הראשונה של המועצה הצבאית המחוזית

כל חברי הוועדה הופיעו בלבוש חגיגי, להפגין כבוד למלך עבד אל חמיד. על סדר היום של הישיבה הראשונה של המועצה הצבאית עמדו הנושאים הבאים:

1-התעתמנות;

2-גיוס למילואים בעת שלום;

הישיבה הראשונה של המועצה הצבאית היתה בהשתתפות המושל. ישב-ראש המופתי, שהיה יו״ר המועצה. לידו הושיב את המוכתר חכם נסים.

לישיבה הופיעו 24 יהודים מהמושבות שהוזמנו לגיוס לאימונים. על השולחן ליד המופתי היו שתי צלחות, באחת היו פתקים והשנייה היתה ריקה. השמש חילק פתק לכל חבר מועצה, כדי לכתוב עליו את גיל העומד לפניו, לפי הערכתו, כיוון שלא לכולם היו תעודות-לידה. לפי הערכה זו היה המופתי מחליט אם לגייסו אן לשחררו.

המופתי היה מראה לחכם נסים, שישב לידו, מה שכתב בפתק שלו. אם חכם נסים חלק ברמז על קביעתו, המופתי היה משחרר את האיש ופוסק שהוא צעיר או מבוגר מהגיל המחייב גיוס. לאחד המועמדים היה דרכון רוסי שרשום בו כי גילו 79. בניגוד לכך היה בידו גם אישור מהרב הראשי,שהוא בן 18. חכם נסים פסק לשחררו מגיוס, בטענה שלפי אישור הרב הוא לא בן 19, על כן אינו חייב גיוס. הדבר לא מצא חן בעיני המושל, שלא נהג להתערב בהחלטות היו"ר. הוא פנה אל חכם נסים ושאלו באירוניה: "מה יחסך לעמדת החכם באשי שלך?״

חכם נסים קם על רגליו, הניח את שתי ידיו על ראשו ואמר: "דברי החכם באשי על ראשי ועל עיני". המושל הציג את הדרכון הרוסי ושאל: "לפנינו דרכון של ממשלה אדירה, המעיד על תאריך לידה מתאים לגיל הצבא. למי להאמין? לממשלת רוסיה או לחכם באשי שבשמו אתה טוען?"

חכם נסים לא התבלבל ולא איבד את עשתונותיו. הוא קם וקרא: "הקיסר עבד אלחמיד"! הכל קמו על רגליהם, ואז בירך את הקיסר והסביר: "הקיסר ירום הודו העניק לנו את הזכות להתגייס על-פ י הלוח היהודי, זאת כיוון שלוח השנים במזרח אינו תואם את התאריכים הערביים והעבריים, אלא את התאריך האירופי; ואצלנו, היהודים, כל שנה שלישית היא מעוברת. עשה חשבון ותיווכח, שהתאריך של החכם באשי לפיו הבחור הוא בן 18 הוא נכון לגבי היהודים". כולם ניסו לעשות חשבון ולא הבינו דבר, אבל מחאו לו כפיים.

אחרי הישיבה פנה אליו המופתי ואמר לו: "יה שייח' נסים, אתה אומר שהיהודים שמחים להתגייס לצבא, ואתה משחרר אותם אחד אחד". חכם נסים הניח את ידו על חזהו, ואמר: "האמן לי, יה חאג', שאני אומר רק את האמת". החאג' הבין את הרמז (כיוון שחכם נסים היה מסייע לו לשחרר את המוסלמים לפי התאריך שלהם) והיה אומר, שרק חכם נסים יודע לעשות את חשבון לוח השנים של הערבים והיהודים.

כל אלה ששוחררו באותו יום, שחל בו חג החנוכה, הוזמנו לביתו של חכם נסים להתכבד בסופגניות ושרו שירי חנוכה. כאשר הציעו לו כסף על עזרתו, ענה להם: "אינני אוכל חזיר ואינני עושה למען כסף. אלהים זיכני בשליחות-מצווה זו כדי לעזור לבני עמי. אולם, רצוי שהמוכתר שלכם יביא למופתי בסתר ארגז בקבוקי

עראק מראשון-לציון מבלי להזכיר את שמי״.

חכם נסים והמופתי הצביעו יחד על כל בחור ערבי או יהודי שהיו מעוניינים בשחרורו.

כל חברי המועצה הצבאית ידעו, והיה ברור לכל, שאיש מהם אינו נאמן לשלטון אלא אך ורק לאינטרסים שלו ושל בני משפחתו ובני עדתו. הצבא התורכי היה שנוא על כולם, והם עשו הכל, מתוך הבנה וסולידריות, לסייע זה לזה.

ההבנה והסולידריות האלו בין חברי הוועדה היו בחינת"שמור לי ואשמור לך", והן נתחזקו משנת 1914 ואילך, באשר רוב הדיונים עסקו בדיני נפשות. כי היה ידוע, שכל מי שנגזר עליו להתגייס לצבא -לא יחזור. לא היה מקרה אחד שבו לא היתה לאחד מחברי הוועדה קירבה אל מתגייס זה או אחר^,.

הדרך להצלה מגיוס של המוסלמים והנוצרים היתה באמצעות החבר היהודי שישב מימין למופתי: מה שהיהודי רמז, המופתי קלט והצביע אחריו. בעניני היהודים הצביע המופתי כפי שהצביע הכומר הנוצרי שישב לשמאלו. היה מוסכם, שהערבים והנוצרים עוקבים אתרי נסים אלקיים, ונסים אלקיים רומז לכומר. בבל המקרים לא היתה כל אפשרות לחשוד במופתי שאינו אובייקטיבי… כך עקפו כולם את המושל.

ההשתתפות בישיבות היתה קשה על נסים אלקיים יותר מאשר על האחרים, שכן בשלהי 1916 עבר להתגורר ברוחמה. אותה תקופה הלכו וגדלו הצרכים בכוח-אדם בצבא התורכי. הם נזקקו כמעט לכל יהודי, מבוגר כצעיר, כדי למנותו מנהל עבודה, ולמנות כל בעל-מקצוע אחראי על ציוד ומיכשור, וכאלה לא היו בנמצא בין הערבים. בעיקר נזקק הצבא לאנשי המושבות והישובים החקלאיים האירופאיים, אנשי העלייה הראשונה והשנייה.

אלה שגוייסו ממחוזות אחרים וגם אלה שגוייסו ממחוז עזה, הובאו בפני הוועדה הצבאית למחוז עזה לשמוע את נימוקיהם, מדוע אינם יכולים להתגייס. בוועדה הם השתייכו, כמובן, לנציג היהודים.

לקראת כל ישיבה היה שייח' נסים, כפי שקראו לו חברי הוועדה, יוצא עם שחר מרוחמה לעזה, מהלך שבע שעות הלוך ושבע שעות חזור, כשהוא רכוב על חמורו. יום כזה ארך מעלות השחר עד צאת הכוכבים; וכאשר אנשי הוועדה, שחסו עליו, שאלוהו האם אין זה קשה מדי בשבילו, ענה להם שהיהודים מקבלים הכל באהבה.

40 שנות ישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה-מרדכי אלקיים-כסלו תשנ"ה-1994 –

עמוד 133