פרק 3: סידני קורקוס-הכלכלה, המסחר והסוחרים היהודים במוגאדור

בסוחרים הראשונים היו סוחרים מוסלמים בודדים והם:

משפחת איבן עזוז(Azouz תנת), משפחת רגון(Raghun) ומשפחת בוחילל (Buhillal). מהעיר פאס הגיעה משפחת טופלאז(Tufallazz). הסוחרים המוסלמים מילאו תפקידים אדמיסטרטיביים רשמיים שהיהודים לא הורשו לעסוק בהם. הסוחרים ממשפחת טופלאז ובוחילל שירתו כאומנה בנמל. לכל אורך המאה ה-19 ובמשך שלוש דורות לבני משפחת טופלאז היה תפקיד חשוב במסחר בעיר. מוחמר טופלאז היה מקורב לסולטאן עבד אל רחמאן, הוא זכה לפטור מתשלומי מיסים וניתן לו אישור מיוחד לעסוק ביבוא ויצוא.

בסוף המאה ה־18 אחד הסוחרים הבולטים הוא מאיר מקנין(1835־(Meir Mcnin1760שהגיע ממרקש והיה

שליחו של הסולסאן באנגליה, ולו הקדיש פרופ׳ שרוטר ספר מחקר. בשנת 1808 מקנין דיווח על משלוח של שמן ונחושת ללונדון דרך ליסבון שבפורטוגל בהוראת הסולטאן, ותמורתם ביקש הסולטאן, דרך מושל מוגאדור, להזמין אוניות מלחמה הנושאות שנים־עשר תותחים "שלא תהיינה ברמה פחותה מאלו שבשימוש הצי הבריטי״. החל  משנה זו בנה מאיר מקנין אוניות מלחמה עבור הסולטאן. דודו, דוד מקנין, היה אף הוא מעורב בעסקאות אלו. מזכירו של ראש ממשלת בריטניה הוא שאישר למקנין את הרכישה. באותה שנה מקנין סיפק את אוניית המלחמה ׳הנסיך ארתור לבקשת הסולטאן ובהתאם לדרישותיו. אחיו של מקנין, מצויד במכתב מלכותי, טיפל באספקתה לאנגליה על ידי השר עבדסאק, ואגב כך מונה לשגריר מרוקו בבריטניה.

גם יהודה גדלה(1858-1760), שותפו של מקנין, שליחו ונציגו של הסולטאן באנגליה, נשלח בינואר 1816 עם רשימת לרכישת פריטי תחמושת נחוצים באופן מיידי. זו כללה: 2,000 פגזים לתותחים, 3,000 פגזים בעלי קוטר שונה10.000 כדורי רובה בעלי קוטר שונה, נושאי רובים, כמות גדולה של אבקת שריפה ועוד. בשנת 1817 יהודה גדלה שילם על הוצאות קניית האונייה ׳הנסיך ארתור׳ ועסקאות נשק אחרות והיה האחראי על העברת התשלומים לממשלה הבריטית בשליחות הסולטאן. בהקשר לעסקת האוניות, ישנה גרסה הטוענת שמאיר מקנין כבר היה מסובך קודם לכן בעסקאות ובחובות והיה חייב כספים רבים לסולטאן, וזה החרים את כל כספו, סחורתו ונכסיו עד אשר יחזיר את חובו. כדי לפצות את הסולטאן הציע לו מקנין במתנה ספינה שלא עלתה ממון רב, ואף הפטיר האנגלים הם המשלמים״.

ממסמכים עולה ששליחי הסולטאן היהודים ממוגאדור, ביניהם חברת מקנין־גדלה, עסקו לא מעט במסחר ובאספקת נשק ותחמושת לבית המלוכה. עובדה זו מעידה על האמון ועל היחסים הקרובים ששררו בין הסולטאן והיהודים. מאיר מקנין הסתבך בחובות לאורך כל תקופת עיסוקו במסחר, ולאחר שהסולטאן(בתורו) לא החזיר לו את חובו בזמן הוא נאלץ ללוות כספים מבריטי בשם בורשל(Burchall). משרד החוץ הבריטי היה מעורב בנושא, כיוון שנותר גם חוב לצי הבריטי. פרשה זו המשיכה להדהד עוד זמן רב. מקנין, הסוחר הצבעוני משהו הנזכר בספרו של העבד ־אמריקאי ריילי ששוחרר במוגאדור, ומכונה ׳טיפוס ידוע לשמצה׳, קיבל מהסולטאן גם אישור לייצא שוורים מנמלי טנג׳יר וטטואן וכל חודש יוצאו כשמונים ראשי בקר. כן עסק מקנין באספקת סוסים ערביים ופרדות למלך אנגליה מהאוסף הפרטי של מלך מרוקו. מאיר מקנין אף שיתף פעולה עם משפחות קורקוס וחדידה ממוגאדור, ואלו שימשו לו סוכנים ושותפים, כפי שנמצא בתעודה יוצאת דופן ונדירה משנת.1832

היהודים שעסקו ביבוא וביצוא החלו בהבאת אבקת זהב ובסחר גרעינים שבו לא עסקו המוסלמים. כמו כן יבוא של בדים, של סוכר, של דברי מותרות רבים, כפי שמפורט בתעודות משפחת קורקוס, בהם שעוני קיר, כלי פורצלן, מראות קיר מפוארות ואף דברי מתיקה כמו שוקולד. גם ציוד צבאי, ביגוד, נשק ואבקת שריפה נכלל ברשימות היבוא. בשלב מאוחר יותר החל המסחר בתה, בתבלינים, בשקדים, בגומי סנדראק, בדונג, בשיני פיל, בעורות ג׳ירף ובנוצות יען, וגם מסחר בעבדים לא נעדר(ראו בנפרד הפרק בנושא העבדים). המסחר בנוצות יען היה בין הסחורות הראשונות בסחר הטרנס־סהרי למוגאדור ומשם לאירופה. מוצר זה היה מאוד פופולרי ומבוקש באירופה עד סביבות שנת 1880, אז נוצרה תחרות עם נוצות היען שסופקו מדרום אפריקה ומטימבוקטו עם כיבושה על ידי הצרפתים בשנת 1894 . כיבוש זה גם אפשר ליהודים להתיישב לראשונה במקום ולייסד בו חברות מסחר. עד אז, רק הרב מרדכי אביסרור ההרפתקן והגיאוגרף ושותפו אוחיון הורשו לסחור במקום.

אולם דרכם של הסוחרים לא הייתה קלה והיא נתקלה בקשיים לא מעטים בתעבורה הימית. סחורות שנשלחו בשנת 1805 על ידי מאיר מקנין, שליחו של הסולטאן, נתפסו על ידי רב חובל ספרדי. כמה חודשים לאחר מכן עצר הצי הבריטי אונייה שהוטענה באמסטרדם ושהייתה שייכת למרדכי דלמאר, גם הוא שליחו של הסולטאן בארץ זו, ולבנו סלומון. דלמאר האב ובנו פנו לבית משפט שהורה לשחררה ’ולשמור על היהודים בהיותם שווי זכויות’’. אולם העניין נשנה, ומשלוח של מאיר מקנין שהיה שותפו של יהודה גדלה, ועליו אריות כמתנה למלך אנגליה נתפס על ידי הצרפתים. דלמאר ביקש דרך הקונסול האנגלי בטנג׳יר לשחרר את המשלוח ולקבל פיצויים. בספטמבר 1806 הסולטאן מולאי סלימאן פנה לממשלת אנגליה באמצעות הקונסול הבריטי גרין(Green) בטנג׳יר, בבקשה לשחרר את שלוש האוניות של מרדכי דלמאר ושל בנו סלומון, שהיו בדרכן למוגאדור. הוא טען ש'^,יהודים אלו פועלים בשליחות הממלכה תחת חסותה והגנתה, ולא מקובל שמדינות במצב שלום יפעלו כך זו כלפי זו ״. גם מאיר מקנין כתב ברוח זו לבית המלוכה. המסחר עם הנמלים ועם החברות הצרפתיות היה דומיננטי עד סוף המאה ה־17, ומהמאה ה-18 שליטה זו החלה עוברת לידי אנגליה שהקימה בגיברלטר בסיס גדול של סחורות, הכולל מחסנים גדולים עבור המסחר עם מרוקו, יחד עם כניסתם של סוחרים גדולים.

התקופה בין 1792-1785 נחשבה לתקופת שגשוג כלכלית על אף הקשיים והמשברים שחוו רוב הסוחרים לא פעם. למרות זאת הקהילה האירופית של מוגאדור הייתה באותה עת הצל של עצמה לעומת מצבה שלושים שנה קודם לכן. בשנת 1789 הגיעה המכה גם ל׳סוחרי המלך׳ היהודים. הם קיבלו פקודה למסור לידי הנוצרים של העיר את הנכסים ואת ההלוואות שהסולטאן הפקיד בידם. הדברים מתיישבים עם מכתב נדיר מסוף שנת 1788 מאת הסולטאן סידי

מוחמד, באמצעות המושל של מוגאדור, ובו הוא מורה למשרתו, הקאיד מוחמר בן עמרם, לספק לסוחרים הנוצרים את 'האוצר והסחורות׳(ייתכן שהכוונה להלוואות) אשר נמצאים בידי חיים מראן(Meran) ומימון בן יצחק קורקוס ובידי יהודים אחרים, מראשוני הסוחרים בעיר ו׳חברים של הנוצרים׳. נראה היה שהסולטאן ביקש לעזור לסוחרים הנוצרים על חשבון היהודים. מצב זה החמיר עם כניסתם של מוסלמים רבים למעגל הסוחרים.

אירועים אלה התרחשו בסוף תקופת שלטונו של מוחמד בן עבדאללה, שמת בשנת 25,1790 שנה לאחר ייסוד העיר. תקופתו הותירה זיכרון עצום התואם את גודל מעשיו בשל פתיחותו, נדיבותו הפוליטית והאכפתיות שלו כלפי היהודים.

פרק 3: סידני קורקוס-הכלכלה, המסחר והסוחרים היהודים במוגאדור

עמוד 39