קהילות ישראל בתאפילאלת –בהנהגת חכמי אביחצירא- מאיר נזרי- החינוך ומוסדותיו
יא. ההנהגה הרוחנית
ההנהגה הרוחנית של קהילות תאפילאת מאז נולד ר׳ יעקב אביחצירא הייתה מסורה בידי חכמי אביחצירא ועברה מדור לדור ומאב לבן, כאשר ראש השושלת הוא ר׳ יעקב, וממנו עברה ההנהגה לבנו בכורו ר׳ מסעוד, וממנו לד׳ דוד ור׳ ישראל, ומר׳ ישראל לר׳ מאיר.
עד סוף המאה ה-19 עיקר ההשפעה של משפחת אביחצירא הייתה על אזור סג׳למאסא, כלומר על קהילות דרום מזרח תאפילאלת ועל קהילות אזור תיזימי/ ארפוד; ואילו בשאר הקהילות, כמו בצפון תאפילאלת ההשפעה של הנהגת אביחצירא החלה רק בעשור השלישי של המאה ה־20, ולכל קהילה הייתה הנהגה משלה, כמו חכמי דהאן ואביכזר שהנהיגו את קהילת גריס ואגפיה וכמו חכמי משפחת לעסרי שהנהיגו את קסר א-סוק ואגפיה וחכמי מידלת. קהילות אלו שנתקיימו עוד לפני הופעתו של ר׳ יעקב אביחצירא באזור, סמוכות היו על בתי הדין בצפרו, פאס ומכנאס, ובכל דבר קשה הם פנו לחכמיהם. עדויות לכך הן שאלות בהלכה, שהופנו לר׳ שלום ישועה אביטבול בצפרו(תצ״ט/1739 = תקס״ה/1809) המופיעות בספרו ׳אבני שיש׳ ולר׳ יקותיאל ברדוגו ובנו ר׳ יעקב (תקמ״ו/1786 – תר׳׳ג/1843) המופיעות בספרו ׳שופריה דיעקב׳.
שליחות קהילתית לדרגותיה
א. המונח המקובל של שליח או רב קהילתי הוא ׳חזן או חזאן׳. ההבחנה בין חזן לחזאן היא הצעתו של פרופ׳ משה בר אשר, לשעבר נשיא האקדמיה העברית שנים רבות. א. התואר חזן ללא תוספת א׳ מוסב על שליח ציבור רגיל, קורא בתורה ותוקע בשופר, ואילו התואר חזאן בתוספת א׳ מוסב על חזן שהוא גם מלמד תשב״ר, שוחט ומוהל, ולפעמים גם סופר סת״ם, מעין רב בית כנסת או רב קהילה.
הדרגה הראשונה של חזן/ש״ץ הממלא את תפקידי בית כנסת נפוצה היא בהרבה קהילות. גם הדרגה השנייה חזאן – רב קהילה: ש״ץ, שוחט ומוהל די נפוצה, אבל הדרגה הרב גונית: ש׳׳ץ, שוחט ומוהל, דרשן, מלמד תשב׳׳ר, עורך חופות, סופר בית דין וגם סופר סת״ם פחות נפוצה, אבל קיימת בקהילות אחדות.
כל ממלאי התפקידים הנ״ל לדרגותיהם אינם זוכים לתארים מפליגים כמו הרב או החכם, שלא לדבר על הרב הגדול או הרב הגאון, והתואר הנפוץ הוא חזן או חזאן, וכאן יש להבחין בקהילות דרום תאפילאלת בין התואר חזאן המלווה את השם הפרטי לבין לחזאן המופיע לפני השם הפרטי: כשאומרים למשל, ענא חזאן, בא/ לו חזאן, מדובר בחזאן בנו של חזאן. כמו ר׳ יצחק מלול בארפוד המכונה בא/חאקי חזאן, הכוונה היא שגם אביו היה חזאן, הוא ר׳ משה מלול. אבל אם האיש הוא חזאן, ואביו לא היה חזאן אז מכנים אותו ׳לחזאן פלוני׳ כמו לחזאן יצחק, לאמור ר׳ יצחק החזן לכשעצמו, אבל אביו לא היה חזאן. מובן שמי שזכה להיות חזאן בנו של חזאן יש לו ערך מוסף בהיותו ממשיך תפקיד אביו ולפעמים גם את סבו.
להבחנה זו יש יוצאים מן הכלל כמו בקסר א-סוק למשל, כמו: לחזאן אברהם, כינוי לר׳ אברהם ב״ר משה לעסרי אף־על-פי שגם אביו היה חכם. או לחזאן הנו כינוי לר׳ אברהם ב״ר אהרן חמו.
בכל תעודות הסמיכה שהעניקו בבא סאלי, בבא חאקי ובבא מאיר לשוחטים זוכים הם לתואר הח׳ הש׳ [החכם השלם]. המסר הוא שלכל השוחטים מעמד אחיד, ואין יתרון של אחד על רעהו, בדומה למחברי ספרים שפנו לרב עובדיה יוסף, ולכולם נתן את הסכמתו כמעט בנוסח אחיד, ולכל הספרים תוקף שווה.
אבל במציאות אך אחד לא פנה לחזנים ולשוחטים בתואר כלשהו: לא החכם השלם, ולא הרב הגאון ואפילו לא רב או רבי. לרוב כונו החזנים בכינויים עממיים, כמו: בא/לו בן צחאק (ר׳ מכלוף שטרית שהיה חזן וסופר סת״ם בריסאני), וכן בנו חאקי ילו(ר׳ יצחק ב״ר מכלוף, חזן בנצרת עילית אחרי פטירת אביו) או לחזאן ילו (ר׳ מכלוף לעסרי).
יב. הסמכת חזנים לשחיטה
תעודת סמיכה לשחיטה הוענקה במהלך הדורות על ידי אחד מחכמי אביחצירא: ר׳ יעקב, ר׳ מסעוד, ר׳ דוד, ר׳ ישראל, ר׳ יצחק, ר׳ מאיר ור׳ מכלוף, אחרי שהלומדים עברו הכשרה ועמדו במבחן עיוני ומעשי בישיבה בתאפילאלת, בבודניב או בארפוד. תעודה זו קרויה ׳סמיכה לחיים׳ או ׳לקבלה׳. נוסח הסמיכה כמעט אחיד במיוחד אצל בבא מאיר. בכל תעודות הסמיכה מכונה המוסמך הח׳ הש׳(=החכם השלם) ללא הבדל. כל תעודה אחרת וכל הכשרה אחרת לרבנות או לדיינות לא הייתה. הרבנים והדיינים בתאפילאלת כולם רק ממשפחת אביחצירא, שהוסמכו מאב לבן בעל פה או בכתב.
בכמה חוברות של משפחות שהקדישו לכבוד הוריהם החזנים או החכמים וכן בערכים של הויקפדיה או בכתבות ביוטיוב בכתב או בעל פה כתוב או מסופר על איש פלוני שהוא הוסמך לרבנות או לדיינות – כל זה איננו נכון.
גם התארים של החכם השלם, או המקובל או אף המקובל האלהי – כל אלה הם הפלגות והגזמות דמיוניות, שאין בינם לבין המציאות ולא כלום. רק מי שכתב ספר בענייני קבלה אפשר להצדיק את התואר שנותנים לו. כל שאר התארים של אחרים הם על אחריות הכותבים, ואין להם שוב ביטוי או תעודה. להלן מדגם של שמות מוסמכים לשחיטה ושל מסמיכיהם.
קהילות ישראל בתאפילאלת –בהנהגת חכמי אביחצירא- מאיר נזרי– החינוך ומוסדותיו
עמוד 24
כתיבת תגובה