פרשת וירא-״וְעָקוּד לְעוֹקֵד פָּץ שִׂיחָה מְעֻלָּה״ –אפרים חזן

פרשת וירא

״וְעָקוּד לְעוֹקֵד פָּץ שִׂיחָה מְעֻלָּה״ –

תחושות העקדה מפי הנעקד

״עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם״, ובראש כולם ניסיון העקדה. על כוחו המיוחד של סיפור העקדה, בריכוז ובעוצמה של התכלית האלוהית, עומד הלומד מיד, שכן כל כך הרבה שאלות רקע ועניין יש לו לשאול ולברר: שאלות של זמן ומקום, של פרטים הכרחיים בסיפור המעשה, שלכאורה אינם זוכים לתיאור או לסיפור או אפילו לציון. על ייחוד זה בסגנון המקרא עמד באופן מעמיק חוקר הספרות והסגנון הידוע א׳ אוארבך בניתוח משווה לדרכי הסיפור והתיאור של יצירות הומרוס. ניתוח זה יש בו כדי לשמש מעין רקע והסבר להרחבות המדרשיות הרבות והמפורטות לסיפור העקדה. על ״אגדות העקדה״, מאפייניהן וכיווניהן כבר עמד ש׳ שפיגל במאמר מופת מקיף ובעל עניין.

בעקבות ספרות חז״ל והמדרשים הרבים, עוסק הפיוט לדורותיו ולמרכזיו בנושא העקדה.

ענייני העקדה עולים בפיוט במסגרות שונות: בפיוטים הפותחים בסיפור בריאת העולם ותולדותיו, כגון פיוטי ״סדר העבודה״ וכגון פיוטי ״מי כמוכה״ הספרדיים. במסגרת סיפור חיי אבות האומה עולה מאליו סיפור העקדה, והפייטן מעלה את הדברים בדרך הנראית לו מתאימה למסגרת שהוא מצוי בה, שהרי אין הוא מבקש במקרה זה להציג את הסיפור במלואו, אלא להזכירו ברצף המאורעות המסופרים בסוגה המיוחדת של פיוטי ה״מי כמוכה״. מבחינה זאת, מאלף לעקוב אחרי דרכם של פייטנים שונים בפיוטי ה״מי כמוכה״ למועדי השנה השונים ובהשפעת ענייני דיומא על בחירת המאורעות המסופרים ועל מידת ההרחבה שהפייטן מרחיב את הסיפור. כך, למשל, מתפרס סיפור העקדה בפיוט ״מי כמוכה״, שכתב ר׳ יהודה הלוי ליום הכיפורים, על פני עשר מחרוזות, כמעט פיוט בפני עצמו. כנגד זה, בפיוט ״מי כמוכה״ לחג השבועות מועלה סיפור העקדה במחרוזת בודדת אחת, ובפיוט ״מי כמוכה״ לחג הפסח מדלג הפיוט על סיפור העקדה, כדי לפרט בסיפור השעבוד והגאולה.

כנגד פיוטים אלה, שבהם סיפור העקדה הוא חוליה ברצף סיפורי האבות, עומדים פיוטי העקדה שנתחברו לשם כך מלכתחילה, כסוגה בפני עצמה, ומתוך כך אמור הפיוט להביא עניין שלם. ברם, גם הפייטן וגם אומרי הפיוטים יודעים היטב את הסיפור המקראי על מדרשיו השונים, והם מצפים להעמדה מיוחדת של הסיפור או של חלקים ממנו, תוך מחשבה מיוחדת על דרכי העיצוב הספרותיים שייחדו את היצירה ויחדשו את חוויית הסיפור המוכר כל כך.

מכל פיוטי העקדה שניים הם הנפוצים ביותר. האחד הוא הפיוט, ״אם אפס רובע הקן״, לרבי אפרים ברבי יצחק מרגנשבורג, והוא מן הפיוטים האשכנזיים הבודדים שנתקבלו לסדר מנהגי הספרדים ובני עדות המזרח, ולא עוד, אלא שנוהגים בו כבוד גדול כיאה לאורח מכובד, שכן פיוט זה משתלב בסדר הסליחות, והוא נאמר בכל יום מימות חודש אלול ועשרת ימי תשובה, ואילו במנהגי אשכנז הוא נאמר פעם אחת בלבד.

 יתר על כן, ישנן קהילות ספרדיות האומרות פיוט זה גם ביום שני של ראש השנה. פיוט העקדה האחר, מוכר יותר, הוא ״עת שערי רצון להפתח״, שחיבר ר׳ יהודה בן שמואל עבאס. פיוט זה נאמר במעמד המרגש שלפני תקיעת שופר, והמעמד הזה מצטרף לסיפור המרגש כפי שמעלה אותו הפייטן, ואלה, יחד עם הלחנים המיוחדים לפיוט זה, יוצרים אווירה של התלהבות והתרגשות והכנת הלבבות לקראת תקיעת שופר.

כאמור סיפור העקדה המקראי מסופר בריכוז עצום. הוא אינו מתעכב על פרטים של תיאור או על דמויות שאינן חלק מעצם הניסיון עצמו. שרה, למשל, אינה נזכרת כלל, ואף הליכתם של אברהם ויצחק היא מתוך שתיקה מוחלטת, ומלבד שאלתו הנוקבת של יצחק – ״הנה האש והעצים ואיה השה לעולה״ ותשובתו הרב־משמעית של אברהם – ״אלהים יראה השה לעולה בני״ אין אנו שומעים דבר, לא מחשבותיו והרהוריו של אברהם ולא תחושותיו של יצחק, ולא תגובות שני הנערים, ולא מידת שיתוף הפעולה של יצחק בעת העקדה עצמה. דבריו של אריך אוארבך בעניין זה ראויים לציטוט, והם יובילו אותנו לפיוט העקדה המיוחד שאנו מבקשים להציג בזה. ואלה דבריו:

"בסיפור גופו מופיעה נפש ראשית שלישית: יצחק. בעוד אלוהים ואברהם, הנערים, החמור והכלים נקראים בפשטות בשמותיהם בלא הזכרת תכונה או ציון אחר, הרי זוכה יצחק בתואר לוואי. אלוהים אומר: ״קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק״. אבל אין זו הגדרת יצחק כפי שהוא בכלל.

גם מחוץ ליחסו ומחוץ לסיפור זה. אין זה תיאור של הסחת דעת והפסקה, שכן אין זה ציון מגדיר, המראה על קיומו של יצחק בכלל. ייתכן שהוא יפה או מכוער, חכם או סכל, גדול או קטן, נעים או דוחה – דבר זה לא נאמר כאן. אין מואר אלא מה שצריך לדעת עליו כאן ועכשיו, תוך העלילה – כדי שיובלט, כמה איום הניסיון שנתנסה בו אברהם, ואכן אלוהים מודעת וזאת. השיחה בין אברהם ויצחק בדרך למזבח איננה אלא הפסקת השתיקה הכבדה, הנעשית בשל־כך מעיקה יותר. שניהם, יצחק עם עצי העולה ואברהם עם האש והמאכלת, הלכו ״יחדיו״. בהיסוס מעז יצחק לשאול בדבר השה לעולה, ואברהם עונה את המענה הידוע. והמקרא חוזר ואומר ״וילכו שניהם יחדיו״. הכול סתום ולא פורש."

דווקא סתימות זו והחידתיות המלווה את יצחק לאורך דממת הדרך בת שלושת הימים היא היא שמשכה אליו את עיניהם של בעלי אגדה, של הפייטנים לתקופותיהם ושל הפרשנים לדורות. מקומו של יצחק בניסיון הגדול הזה, שהוא, לכאורה, ניסיונו של אברהם, תלוי בהחלט בשאלות הללו גילו של יצחק, למשל, משנה את מקומו מן הקצה עד הקצה. וכך כל שאר דברים שלא פורשו. לא ניכנס כאן לא להשערות ולא לניסיונות פתרון ואף לא לפרשנויות העולות מן העיון. על אלה דובר בהרחבה רבה, לעתים בהרחבה רבה מדי, על ידי רבים וטובים. אנו מבקשים בזה להציג את דמותו של יצחק העולה מפיוט מיוחד, ״עוקד לעקוד לקח״, המובא בזה מתוך כתב־ יד בן המאה ה־16 , מתוך אוסף ששון. פיוט זה בחר לבנות עצמו על פי תבנית שאלתו של יצחק בפסוק ז.

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל־אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה ״. אמירה־שאלה זו של יצחק, הנאמרת מתוך מתח עצום והכנה רבה, שבהם חוזר הפועל ״ויאמר״ ארבע פעמים, משמשת יסוד התבנית של הפיוט שלפנינו.