מורשת יהדות מרוקו

המנהג המקובל היה להשחיז את סכין המילה משני צדדיו. מטרתו של מנהג זה, אשר מצאו לו סימוכין בפסוק "וחרב פיפיות בידם" (תחלים קמט, ו), היא כנראה למנוע סכנה לתינוק על־ידי חיתוך בצד שאינו חד. ידיתו של סכין המילה עוצבה מחומרים יקרי ערך, ובכללם שנהב, ושובצה באבנים טובות. במוזיאון ישראל שמורה סכין מילה איטלקית מהמאה השמונה־עשרה, שעל פני ידיתה העשויה עץ מגולף סיפור עקדת יצחק, כפי שנהגו לתאר אותו אמני הרנסנס באיטליה. הקשר בין העקדה למילה מתברר דרך דמותו של יצחק, הנימול הראשון לשמונה ימים, וגם בכך שכל מילה היא עקדה באופן סמלי.

ברנרד פיקאר(1733-1673)

אמן צרפתי פרוטסטנטי יליד פריז. למד לצייר בהדרכתו של אביו. ב־1710 היגר פיקאר להולנד כדי להימלט מרדיפות הקתולים בארצו, והתיישב באמסטרדם. תחילה התפרנס מייצור תחריטים למדפיסי ספרים. בשונה מאמנים אחרים בני זמנו, כגון רמברנדט, פיקאר לא התמקד בציוריו בהבעת פניו של הפרט, אלא סיפק מבט כולל על קבוצה. מפעלו החשוב ביותר הוא אחד־עשר הכרכים של ״טקסים דתיים ומסורות בעמי העולם״ (monde religieuses de tous les peuples du (Cérémonies et coutume, שמהדורתו הראשונה יצאה לאור בשנת 1723 באמסטרדם. הספר, כפי שמעיד שמו, מכיל תיאורים ציוריים של הטקסים וההווי של בני דתות רבות. בכרך הראשון של הספר מוקדש פרק ליהודים. הוא מכיל עשרים תחריטי נחושת שצוירו בקפידה, ומתעדים טקסים ואירועים מהווי הקהילות היהודיות המקומיות: הפורטוגלים והאשכנזים. כותרות הציורים מעידות על תוכנן. למשל, ״ברית מילה״, ״חתונה בקרב היהודים הפורטוגלים״. הציורים מהווים תיעוד יקר ערך של חיי היהודים באמסטרדם.

הרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל (1953-1880)

בן לשושלת רבנים ודיינים. למד בישיבות הספרדיות בירושלים, ביניהן ״תפארת ירושלים״. ב־1911 מונה ל״חכם באשי״ – הרב הראשי של יפו והסביבה. קשר קשרים עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה האשכנזי של העיר, ועשה למען השכנת שלום בין העדות. היה רבה הראשי של סלוניקי בשנים 1923-1921. חזר לכהן כרב ביפו, וב־1939 מונה ל״ראשון לציון״ – הרב הספרדי הראשי בארץ ישראל. היה פעיל ומנהיג בתנועה הציונית, ושימש ציר מטעם ״המזרחי״ בקונגרסים ציוניים. בין ספריו: משפטי עוזיאל (ת״א-ירושלים 1964-1935) – שאלות ותשובות באבן העזר; מכמני עוזיאל (תל־אביב 1939) – כתבים בנושאי עם ישראל והציונות.

ברוב קהילות ישראל השתמשו המוהלים בסכין לחיתוך הערלה, אך בקהילות האימפריה העותימאנית ובאיטליה השתמשו גם בסכינים בצורת אולר, ולו להב רחב ומעוגל בחלקו העליון. ידיות האולר נעשו לרוב כסף,ועליהן נחקקו עיטורים וכתובת בעברית, שכללה בדרך כלל את שם המוהל. כמו חפצים מפוארים אישיים אחרים, באיטליה נוסף לעתים על ידית האולר סמל המשפחה של המוהל. ערכות המוהל בסלוניקי, באיסתנבול ובאזמיר כללו גם מגן ערלה עשוי כסף, הקרוי ביהודית ספרדית אלמודראסה. כמו כן כללה הערכה בקבוקון, ובו אבקה לזרייה על הפצע. כדי להפסיק את זיבת הדם, השתמשו בעבר גם בפיסת בד טבולה בחלבון ביצה, שהקריש מייד בבואו במגע עם הגוף. במאה העשרים נכנס לשימוש בתורכיה וביוון צינור זכוכית ששימש למציצה, כנראה בעקבות דרישה מצד רשויות הבריאות בשתי המדינות (במערב אירופה היו שהשתמשו בצינור כבר במאה התשע־עשרה, בעקבות הוויכוח הגדול שפרץ על ההיגיינה של המציצה).

גם בקהילות המזרח נעשו כלי המילה על־פי רוב כסף, ועליהם קישוטים וכתובות, הקושרות לעתים בין תפקיד החפץ למשמעותו בהקשר יהודי רחב יותר. כך למשק על מגן ערלה מאפגניסתאן נמצאת הכתובת "אספו לי חסידי כרתי בריתי עלי זבח" (תהלים נ, ה), הקושרת בין כריתת הערלה לזבח שמקריב המאמין לבוראו כדי לכרות עמו ברית – היא ברית המילה. רעיון זה מקביל למנהג של המוהלים בסלוניקי, שנהגו בזמן הברית לאחוז בקופסה ובה עפר. טיפות הדם שטפטפו על האדמה שבקופסה סימלו את הקרבת הקורבן על המזבח בבית המקדש.

שלום צבר-מעגל החיים-טקס ברית המילה

עמוד 66

על חומותיך מכנאס.

" ובימים ההם התחילו איזה משפחות פלשתים למעול מעל המלך, ומתחילה התאזר המלך עז וגבורה נגדם, בתחבולות שר צבאו נוצרי צרפתי, בשם ביזאני, ואך המרד היה הולך וגדל עד כי גדל מאוד, שכל שבטי הברברים הקרובים והרחוקים נעשו לאגודה אחת להלחם עם המלך, והמלך לא מצא און לו לשלוח צבאותיו להכניעם, רק העמיד את חילו סביבות עיר מלכותו פאס הבירה להגן בעדה מפני אויב, ושאר הערים, כל אחת עמדה הכן על עצמה מפני אויב ואז רבו המהומות בכל המקומות. ונשמו הדרכים, כי שבת עובר אורח, וביום י"ג לאדר, נקבצו רבבות פלשתים, ויבואו ברכב ובפרשים לשלול ולבוז העיר עז לנו מכנאס יע"א, ותהי צעקה גדולה בעיר, ואת העיר סגרנו, והיהודים ואנשי מלחמה, עלו על החומות, עומדים הכן למלחמה, ושאר העם בבתי כנסיות צועקים אל ה'. העמידו עליו היהודים שומרים והכינו כלי מלחמה וצידה וכל דבר הצריך לימי המצור, וכל אחד הטמין את כספו ואת זהבו וכל חפציו ושטרותיו, במקום שלא תשורהו עין. וירבו בלימודים ובצומות וזעקות ותרועות ימים ולילות עם פיזור צדקות לרוב.

באחד בניסן, הייתה מהומה גדולה בעיר, כי בא חיל עצום של פלשתים, ויקיפו את העיר מסביב, וברגע שהייתה מתעוררת מלחמה גדולה, התחילו לנסוע לעיר פאס, כי נזעקו מהר לעזור לאחיהם הלוחמים עם חיל המלך. והייתה לנו הרווחה, וכל הקהל בלב מלא פחד מחשבות שונות, היו מכינים צרכי חג האביב, והודות לה' שלא חסרנו דבר, כי ממעט מהערביים אוהבי שלום, היו מביאים לנו בהחבא כל דבר אוכל נפש עד פתח השער של האלמללאח, בשפע גדול, ובמחיר נמוך. גם העזים והתישים והרחלים, והיהודים פותחים דלת אחת, וקונים ומכניסים וסוגרים, וגם בימים ההם איש יהודי היה במכנאס ושמו מרדכי עטאר ישצ"ו, שהיה גדול ליהודים ודורש טוב לעמו, בכל לב ובכל נפש, והייתה לו ידיעה גדולה עם כמה ערבים ופלשתים.

והיו מביאים לו אוכל נפש למכביר, והוא היה הקברניט הגדול בכל הסדרים והתיקונים שנעשו בעיר. וביום א' בשבת שהוא ב' לחול המועד, עמים נאספו לרבבות להכות את העיר חרם, ויצבאו על מדינת הגויים, ושר העיר בראותו כי אבדה ממנו כל תקווה, יש אומרים ברח, ויש אומרים הרג את עצמו, והפלשתים בצבאותיהם הרבים והעצומים נכנסו למדינת הגויים, ויהרגו וישללו ויבוזו, וקרוב לשלוש מאות אוצרות וחנויות של יהודים מלאים סחורות מכל מין, הם היו לבוז ולמשסה ולמאכלות אש, וילכו גם לחצר המלכות שיש בעיר, וישבו נשים ופלגשים ועבדים ושפחות, וכל הנמצא שם שללו ויבוזו, וילכו לדרכם, ובשעה תשיעית בלילה באו עוד, ועמהם כל צר ואויב מהרקים והפוחזים שכנינו הרעם יושבי המדינה, ובקולן המולה נוראה באו כולם בקרדומות לנתוץ ולהרוס דלתות המללאח, ויהי חושך אפלה ומהומה גדולה, וכל הקהל מתגוללים בעפר ובטיט חוצות בשווקים וברחובות, ומתחננים לאבינו שבשמים להושיענו מכף אויבינו ושונאנו. כמו שהושיע לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, ותוקעים בשופרות ובי"ג מדות, והיהודים אנשי המלחמה, ממטירים על האויבים מעל החומה, אבנים גדולות ואש וגופרית בקנה השרפה,, ושואלים עזרה מה' במר נפשם, ויערם ה' ויפלטם, ויפילו חללים הרבה משונאיהם, והנשארים נסו לנפשם, לא נשאר בהם עד אחד, ותהי תשועה ה' גדולה בלילה ההוא.

ויהי ממחרת, ויבואו עוד האויבים כארבה לרוב, וכאשר פתחנו הספר תורה ובירך הכהן ברכת התורה הראשונה, בבית הכנסת שהייתי אני הצעיר מתפלל בו, והייתי חזן, גם לפתע פתאום שאון גדול העיר, והתחילה עוד מלחמה, ותכף נתפזרנו והנחנו ספר התורה פתוח מרוב בהלה, ובמרוצתי ברחוב נפל כדור עופרת לפני ברחוק שאמה אחת, לולי ה' שהיה לי , וחיש מהר נכנסתי לחורבה אחת. נסתתרתי שם, ועיני בוכיה ולבי רועד והומה, עד קרוב לצהרים שאז שקטה המלחמה, והאויב ברח כצל אחר שנפלו ממנו חללים, ומהיהודים מת בחור אחד צדיק וישר, כה"ר יהשע פריינטי ז"ל, בן הרבי יוסף י"ץ, ויקברהו בבהלה, ובערב נתעוררה עוד המלחמה, ולא נמשכה רק כשעה אחת, גם בחצות הלילה היו איזה יריות משני הצדדים, ולמחר ביום שישי לחג הפסח, נגמר הבדיל והעופרת להאומנים היהודים להתיך כדורי שרפה.

והיו מחזרים על הפתחים לאסוף כפות ומזלגות וכל כלי בדיל ועופרת מבעלי הבתים, והודות לה', כי נמצא בעיר מאלו הכלים די והותר, והכינו את אשר יביאו לבל האויב כרטוס"ם לאלפים. ובו ביום נאספו כל סרני פלשתים, והמליכו עליהם מלך חדש, זה שמו מולאי אזין אחי המלך מולאי חפיד, ואז התחילה הרווחה מעט. ובליל ז' כשהתחלנו למוד הסדר הנהוג, באו הרבה מעבדי המלך החדש רוכבי סוסים מזוינים אל האלמללאח, בשליחות המלך, לשלוח לו שני אנשים עבריים צורפי זהב, כי רק היהודים הם היודעים את המלאכה הזאת, כדי לעשות לו טבעת לחתום בו האגרות, ותכף הלכו עמהם שני יהודים, הרב שמואל עטייא, והרב שמואל פצ'יצא הי'ו, שכנינו, ועמהם הנגיד הרב יצחק תימשטית הי"ו, ואחר עמל רב ותלאה עצומה, הגיעו לחצר המלך, ולא נמצא אצלו זהב מספיק, והצורפים הנזכרים, השלימו בנזמים אשר באזניהם, ובבוקר השכם חזרו לביתם בשלום ".

ויהי בעת המללאח.-הלילה הארוך-תולדות המאה ה – 19-פרק שמיני-משבר מרוקו 1905 –  1912

על חומותיך מכנאס.

עמוד 107