שלום צבר-מעגל החיים-טקס ברית המילה

המנהג המקובל היה להשחיז את סכין המילה משני צדדיו. מטרתו של מנהג זה, אשר מצאו לו סימוכין בפסוק "וחרב פיפיות בידם" (תחלים קמט, ו), היא כנראה למנוע סכנה לתינוק על־ידי חיתוך בצד שאינו חד. ידיתו של סכין המילה עוצבה מחומרים יקרי ערך, ובכללם שנהב, ושובצה באבנים טובות. במוזיאון ישראל שמורה סכין מילה איטלקית מהמאה השמונה־עשרה, שעל פני ידיתה העשויה עץ מגולף סיפור עקדת יצחק, כפי שנהגו לתאר אותו אמני הרנסנס באיטליה. הקשר בין העקדה למילה מתברר דרך דמותו של יצחק, הנימול הראשון לשמונה ימים, וגם בכך שכל מילה היא עקדה באופן סמלי.

ברנרד פיקאר(1733-1673)

אמן צרפתי פרוטסטנטי יליד פריז. למד לצייר בהדרכתו של אביו. ב־1710 היגר פיקאר להולנד כדי להימלט מרדיפות הקתולים בארצו, והתיישב באמסטרדם. תחילה התפרנס מייצור תחריטים למדפיסי ספרים. בשונה מאמנים אחרים בני זמנו, כגון רמברנדט, פיקאר לא התמקד בציוריו בהבעת פניו של הפרט, אלא סיפק מבט כולל על קבוצה. מפעלו החשוב ביותר הוא אחד־עשר הכרכים של ״טקסים דתיים ומסורות בעמי העולם״ (monde religieuses de tous les peuples du (Cérémonies et coutume, שמהדורתו הראשונה יצאה לאור בשנת 1723 באמסטרדם. הספר, כפי שמעיד שמו, מכיל תיאורים ציוריים של הטקסים וההווי של בני דתות רבות. בכרך הראשון של הספר מוקדש פרק ליהודים. הוא מכיל עשרים תחריטי נחושת שצוירו בקפידה, ומתעדים טקסים ואירועים מהווי הקהילות היהודיות המקומיות: הפורטוגלים והאשכנזים. כותרות הציורים מעידות על תוכנן. למשל, ״ברית מילה״, ״חתונה בקרב היהודים הפורטוגלים״. הציורים מהווים תיעוד יקר ערך של חיי היהודים באמסטרדם.

הרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל (1953-1880)

בן לשושלת רבנים ודיינים. למד בישיבות הספרדיות בירושלים, ביניהן ״תפארת ירושלים״. ב־1911 מונה ל״חכם באשי״ – הרב הראשי של יפו והסביבה. קשר קשרים עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה האשכנזי של העיר, ועשה למען השכנת שלום בין העדות. היה רבה הראשי של סלוניקי בשנים 1923-1921. חזר לכהן כרב ביפו, וב־1939 מונה ל״ראשון לציון״ – הרב הספרדי הראשי בארץ ישראל. היה פעיל ומנהיג בתנועה הציונית, ושימש ציר מטעם ״המזרחי״ בקונגרסים ציוניים. בין ספריו: משפטי עוזיאל (ת״א-ירושלים 1964-1935) – שאלות ותשובות באבן העזר; מכמני עוזיאל (תל־אביב 1939) – כתבים בנושאי עם ישראל והציונות.

ברוב קהילות ישראל השתמשו המוהלים בסכין לחיתוך הערלה, אך בקהילות האימפריה העותימאנית ובאיטליה השתמשו גם בסכינים בצורת אולר, ולו להב רחב ומעוגל בחלקו העליון. ידיות האולר נעשו לרוב כסף,ועליהן נחקקו עיטורים וכתובת בעברית, שכללה בדרך כלל את שם המוהל. כמו חפצים מפוארים אישיים אחרים, באיטליה נוסף לעתים על ידית האולר סמל המשפחה של המוהל. ערכות המוהל בסלוניקי, באיסתנבול ובאזמיר כללו גם מגן ערלה עשוי כסף, הקרוי ביהודית ספרדית אלמודראסה. כמו כן כללה הערכה בקבוקון, ובו אבקה לזרייה על הפצע. כדי להפסיק את זיבת הדם, השתמשו בעבר גם בפיסת בד טבולה בחלבון ביצה, שהקריש מייד בבואו במגע עם הגוף. במאה העשרים נכנס לשימוש בתורכיה וביוון צינור זכוכית ששימש למציצה, כנראה בעקבות דרישה מצד רשויות הבריאות בשתי המדינות (במערב אירופה היו שהשתמשו בצינור כבר במאה התשע־עשרה, בעקבות הוויכוח הגדול שפרץ על ההיגיינה של המציצה).

גם בקהילות המזרח נעשו כלי המילה על־פי רוב כסף, ועליהם קישוטים וכתובות, הקושרות לעתים בין תפקיד החפץ למשמעותו בהקשר יהודי רחב יותר. כך למשק על מגן ערלה מאפגניסתאן נמצאת הכתובת "אספו לי חסידי כרתי בריתי עלי זבח" (תהלים נ, ה), הקושרת בין כריתת הערלה לזבח שמקריב המאמין לבוראו כדי לכרות עמו ברית – היא ברית המילה. רעיון זה מקביל למנהג של המוהלים בסלוניקי, שנהגו בזמן הברית לאחוז בקופסה ובה עפר. טיפות הדם שטפטפו על האדמה שבקופסה סימלו את הקרבת הקורבן על המזבח בבית המקדש.

שלום צבר-מעגל החיים-טקס ברית המילה

עמוד 66