אלי פילו
הערצת הקדושים אצל יהודי מרוקו
פרק 10
גם כן פלהלולא לוולא די עאם 5704 ( 1944 ) כאן ואחד ליהודי יסמו מרדכי עשור די סאכם פצ'אר לביצ'א, וכאן מריץ' ותזחחף מן ידיה ורזליה. די סמאע בנסים דצדיק זיע"א משא מעא לפמילייא דיאלו לצדיק שבע אייאם קבל מן ראש חודש אלול.
ומן די ללקוה לצדיק, גלססוה חדא למצבה דצדיק וכא יבכי ויתדררע. ונהאר כממל שבע אייאם משית אנא משה עמאר באש נגבבל לחכם זייאר די ימשיו יזורו. וציבת מרדכי עשור הנזכר, כא יבכי וקאלי באיין זאה לחכם פלחלום וקאללו נקבדו מן יידו ונהזזו.
והגדאק כאן. קבדתו מן יידו ותסארית ביה חדא למצבה וכא נעבביה ונזיבו שבע מרראת פחאל מא כא יקוללי סאף פלחלום ומן האדיך סאעא בדא כא יברא וכא ימשי עלא רזליה שבח לאל.
פרק 11
גם כן הנזכר זא ואחד לגוי הווא לעשיר דלבלאד וענדו ואחד לוולד דיאלו די כא יקבדו אסלאי לא אליכם וכא יכ'רז עקלו. וזאני פלעשרא דלליל וטלב מנני באש נעמללו חדא למצבה, ומשא זאבו מכתתף מן ידיה ורזליה.
וגללסו חדא לקבורא דלחכם וחתתא מסלם מא כלליתו יגלס חדאה. ושבח לאל פתנאץ דלליל באנו נסים דצדיק, וקאם האדאך לגוי וכא יטלב שרע. וקאללי גיר נטלקו מן תכתאף, ותלקתו ומשא בריאן להאד שאעא. ושבל לאל כול אחד די ענדו כא יברא בזכות המדיק, סוא גוי סוא יהודי.
פרק 12
גם כן פזמן הנזכר ואחד ליהודי די כאן פצ'אר לביצ"א די ענדו ואחד לוולד דיכאן מרץ' לא אליכם, ומן די ברא מן למרץ' ותזנזל לא אליכם, ומא כאן סי יהדר. זאבו לצדיק הנזכר באש יזור. ומן די עבבאה לחדא למצבה דל חכם וצאב לחכמים כא יקראוו תהלים די הומא רבי ברוך אסבאג זצ"ל. ויוסף שלום מלכה הי"ו די זטאט ופהאדיך סאעא זאבת ואחד ליהודייא סעודה. וזא בוה די האד לוולד, וקאללהום להאדוך לחכמים באשי יטלבולו עלא האדאך לוולד באש יברא.
וקאלולו אס ענדו ועאודלהום כיף זראלו. וטלבו עליה חדא צדיק וקאלו יהיה רצון בזכות הצדיק מא נאכלו האד סעודה חתתא יביין צדיק נסים דיאלו פהאד לוולד ויברא ויבארך הווא לוולי עלא האד סעודה חתתא והאגדאך כאן.
בעד סאלאו טליבא רפדו סעודה וכא יקולולו לברכה להאדאך לוולד וכא יקול לברכה כלמא בכלמא חתתא בארך וכל מן האדיך סעודה ושבח לאל ברא מן האדיך סאעא ורזע כא יהדר. ופרח ביה ופרח מול סעודה די טרא האד נס עלא ידו ופרחו האס כאמלין בהאד נס לעזיז.
תרגום פרק 12.
גם כן בזמן הנזכר היה יהודי אחד שגר בקזבלנקה, שהיה לו ילד חולה. משהבריא הילד ממחלתו הוא נהפך לאילם לא אליכם, לא היה יכול לדבר. הביאו אותו לצדיק הנזכר על מנת שיבקרו. ומשהביאו אותו לצדיק, היו שם ליד מצבת הצדיק חכמים שקראו תהילים והם רבי ברוך אסבאג ז"ל, ויוסף מלכא הי"ד מן העיר סטאט.
באותה שעה הביאה יהודייה סעודה. אז הופיע אבי הילד וביקש מאת החכמים שיתפללו לרפואת בנו. שאלו אותו למחלתו, והוא סיפר להם. ביקשו רחמים עליו ליד הצדיק ואמרו : " יהי רצון בזכות הצדיק, לא נטעם מסעודה זו עד שיגלה הצדיק את נסיו בילד זה. ויבריא, ויברך הוא ראשון על הסעודה ".
וכך היה. משגמרו לשטח את בקשתם הגישו את הסעודה לילד והוא אמר את הברכה מלה אחרי מלה עד שסיים את הברה ואכל מן הסעודה. ושבח לאל הבריא באותה שעה והתחיל לדבר. אביו שמח, ושמח בעל הסעודה שהנס קרה באמצעותו, וכל האנשים שמחו על נס יקר זה.
פרק 13
גם כן פכ'מכסתאמס די שנת 5705 זא ואחד ליהודי כא יקולולו דוד בן אמגאר מן בלאד מספיוא מן למללאח די " יגי נישנאיין " והווא עשיר וזאב ואחד לבהמה די כאן נידרהא באס ידבחא פצדיק, ומן די מא צאבס שוחט די ידבחהאלו, קאם ואחד לגוי קאללו אילא יחב יעטילו רבעאדריאל ימשי יזבלו שוחט מן למללאח די קריב לצדיק וקאלתלו מראתו מא יחדאז סי תכ'צר רבעא דריאל לאיין צדיק כא יחב גיר דם.
עליהא קטע גיר לאודן דלבהימא ידזבאד מננו דם פצדיק. ועבבי לבהימא חתתא לבלאד ודבחהא. והאדאך כאן, ומן די חב ירדדהא קאלולו אלמסלמין די כאנו מעאה ראה מא עמלש מליח.
ומן די נידרתיהא לצדיק לאזמו ידבחהא פצדיק ומא סמעלהומס ורדדהא, ובעד לחק לצ'ארו ודבח האדיק לבהימא, וגיר בדא יאכל מננהא, פהאדיק סאעא קבדו אוזע טמא תלקו חתתא מאת פהאדאך נהאר, וכ'ללא לממון דיאלו כאמל לא אליכם.
תרגום פרק 13.
גם כן בחמישה עשר של אב 5705 בא יהודי אחד בשם דוד בן אמגאר מאזור מספויא, מהמללאח של " יגי נשנאיין ". הוא היה עשיר. הוא הביא בהמה שנדר לשחוט אותה ליד הצדיק. ומשלא מצא שוחט שישחט, קם גוי אחד ואמר לו שאם יתן לו ארבע ריאל הוא ילך וישוב עם שוחט המללאח הקרוב לצדיק.
אשתו אמרה לו : אין צורך לבזבז ארבע ריאל מפני שהצדיק אינו רוצה אלא בדם ועל כן חתוך אוזן הבהמה, וכך יצא דם ליד הצדיק. וקח את הבהמה למקום אחר ושם תשחט אותה. וכך היה. ומשרצה להחזיר את הבהמה אמרו לו המוסלמים שהיו אתו שאינו עושה טוב, ומשנדר לצדיק, חייב הוא לשחוט ליד הצדיק.
הוא לא שמע להם והחזיר את הבהמה. כשהגיע לביתו שחט את הבהמה. כשהתחיל לטעום ממנה, באותה שעה נתקף בכאבים ואלה לא הרפו ממנו עד שמת באותו היום, והוא השאיר את כל ממונו ל"א.
פרק 14
האדו הומא נסים פיהום די שמעת מן נאס, ופיהום די סופתהום אנא בעינייא, מן הנה יא כוואננא תפהמו קדאש הומא נסים דצדיקים שיע"א. ושבח לאל די האד צדיק כול ואחד די כא ימשי יזורו כא יתואזב דגיא סוא יהודי סוא גוי. נסא ורזאל ושבל לאל מדיק מגבל מליח, ותעמאלו פיה בזזאף דלחואייז די הומא דצלאח, ובניאן וטריק ועוד…
ולפקידים כוללהום מגבלין צלאח דמצדיק כיף יחדאז לשם שמיים וכא יעטיו לפלוס מן ענדהום זכות צדיק תוקף מעאהום ומעא קהל ישראל בכלל.
די יחב יזור צדיק רבי דניאל השומר וקבד טריק מראקיס חתתא לצדיק50 קילומטר עלא טריק מולאי יגגי פבלאד תגאנא ענדנא גוסטו באש ליהוד כ'ואננא ימשיו יזורו מן האד צדיק פלהלולא די הייא כא תכון דימא פראש חודש אלול. ודי חב סי קופה דמדיק יטלבהאלנא ונעטיהאלו וזכות צדיקים תגן עלינו ועליכם ועל כל עמו ישראל ויקרב גאולתנו במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.
תרגום פרק 14.
אלה הם הנסים ששמעתי מאנשים, וכמה מהם ראיתי אני במו עיני. מכאן תבינו, אחי, כמה היו נסים של צדיקים זיע"א. ושבח לאל שהצדיק הזה כל אחד שהולך לבקרו מקבל מיד את מבוקשו בין אם הוא יהודי בין אם הוא גוי, נשים וגברים.
ושבח לאל השטח מטופח יפה ונעשו שם הרבה דברים נחוצים ; בנייה וכביש וכו……והצדיקים עוסקים בענייני הצדיק כמו שצריך לשם שמים והם גם תורמים כסף. זכות הצדיק תעמוד להם ולכל קהל ישראל בכלל.
מי שרוצה לבקר את הצדיק רבי דניאל השומר ייסע חמישים קילומטרים בכביש המוביל ממראכש לצדיק דרך מולאי יגני באזור תגאנא
אנו מבקשים שהיהודים אחינו ילכו לבקר את הצדיק בהילולא שלו שהיא תמיד בראש חודש אלול. ומי שרוצה קופה מהצדיק יבקשנה ויקבלה. זכות הצדיקים תגן עלינו ועליכם ועל כל עמו ישראל ויקרב גאולתנו במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.
קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי
רומי שנצחה את קרת חדשת בשנת 146 לפני הספירה, כבשה את סוּפת והעניקה לה שם חדש, אַלְבּוּלה, ALBULAE. היא שקדה למחות את רישומיו העקשניים של הכיבוש הקרתגי שהשמי, שנמשך קרוב לשבע מאות שנה. 
היא הביאה לכאן את פולחן הקיסר, האל הגדול של רומי, שאותו היו הקצינים משרתים בהתלהבות מיוחדת, וכן את פולחן מרקוריוס, בקחוס. אל היין והשכרוּת וֵּונוּס. הארכיאולוגים חשפו את המזבחות, שבנו התושבים הקדומים של כפר מולדתי לאלים הללו, כמו לווירגו צלסטיס, בתולת השמים, בתולה ואם, כמוהו כתָנִית אלת צידונים.
מקדם קדמתה דאו, אפוא, בכפיפה אחת בארצות הפוריות האלו אנשים ואלים, שמקורם באפריקה, באסיה ובמערב. בשנת 429 פינתה רומי השוקעת את מקומה לונדלים ולביזנטים אחריהם. כובשים אלה לא היה בידם לא כוח ולא סיפק למחוץ את בכובד רישומהין של 667 נוכחות פניקית ו-575 שנות שלטון רומי. ההשפעות הפוניות והרומיות לא בטלו אלא משחרבה העיר אלבּוּלה.
עוד נראה איך הקלה התפשטות הלשון הפונית על הכנסתו של עולם התרבות, הרעיונות והדת של התנ"ך לחבל עולם זה, והיא שסייעה עוד במאה השלישית לצמיחתה של קהילה נוצרית בסביבה הזאת, החדורה השפעות יהודיות.
למרות רדיפות הונדלים, מחלוקת הדונאטיסטים, והטרדות המתמירות של המרד הברברי, הגיעה הנצרות של אלבולה למלוא פריחתה במאה החמישית, תקופה ממנה מצאו, לא הרחק ממקדשי האלילים, שרידים ארכיאולוגיים של ארמון הגמונים גדול.
באזור הזה, בו הוטבע החותם השמי זה זמן רב כל כך, ודאי לא קל היה להפריד בדת העם בין השפעות יהודיות לנוצריות. לימים נמצאו מצבות, שהמאוחרות בהן מן השנים 519, 537 ו-544, ועליהן תכתובת לטינית discessit in pace domini.
אלבולה זו הנוצרית והרומית, שקודם לכן הייתה ברברית ופונית, חרבה כמדומה במאה השביעית, עקב רעידת אדמה נוראה כל כך, עד שהניצולים המעטים מן הפורענות אנוסים היו לעזוב את עירם, ששוב הופקרה לתנים.
החפירות באלבולה אכן העלו, בכל השטח של העיר הרומית, בלי חציצה, שכבה של אפר ושל פחם עץ שרוף למחצה. במקומות מסוימים מגיעה שכבה זו לעומק רב. בשואה זו נחרבה העיר הרומית ולא נותר ממנה זכר כמעט, וגורלם של השרידים הנותרים היה כגורל רוב החרבות בארצות האסלאם :
בשעה שהוקמו שכונות חדשות יותר, שימשו אבני הגזית שביצבצו מן הקרקע, לעבודות הביצורים כמו גם לבניית בתים פרטיים. הנה כל נעלמו הרבה הרבה יצירות אמנות, על רקע זה של הריסות ואפר הופיע, שמאה השביעית הפולש המוסלמי.
מלחמת המצוָה, שאת תהפוכותיה עוד נתאר, אין ספק שעמדה בסימן אותם קרבות, שהניעו את קוציילה ואת הכאהנה ( הכוהנת ) לעמוד בפני הפרשים הבאים מערב, שדהרו דלקו להם בדרך כיבושיהם המופלאים בואכה ספרד.
בשנת 700 לערך הגיעו הללו אל הריסות אלבולה. המאות הראשונות לנוכחות הערבית ודאי נבלעו תחת אותו אפר, שעטה את הריסות העיר הרומית. אין ספק, שכאן גייסו להם הערבים לוחמים ברבריים, שאותם שילחו בשורות צבאותיהם לכיבושה של ספרד.
המהפכה שהביא עמו האסלאם זימנה למקומות היישוב של סופת ואלבולה שבטים זֵנטיים שונים ובפרט את בני מדראויה, נַוָדִים שהמחנה הראשי שלהם התנשא על חופי אואד סנאן. נראה הדבר כי בתקופה זו נתנו בני אפרֵן את השם עין טמושנט – עין התנים – לאזור זה, שנידלדל מחמת תיגרות בלתי פוסקות ושדותיה נעשו הפקר לתנים, שבלילות הקיץ עודם נושאים כאן יללתם בכרמים.
בני אפרן קיימו את מלכותם באזור הזה עד שהכּוּם הפאטימים והכלילו את עין טמושנט במחוז טלמסן, שעתידה הייתה להישאר עמאיצ עד למלכותו של יוסך בן תשפין, האמיר הראשון של המוראביטים שנת 1070.
בשנת 1171 סייע מוחמד בן עבדאללאה לעבד אלמומאן, שהיסטוריונים צרפתים קראו לו " קארל הגדול הברברי ", במרידתו נגד המוראביטים וייסד את שושלת האלמווחידים ( המייחדים ). במאה השתים עשרה נכבשה עין טמושנט על ידי בני עמאר, משבטי בני הלאל שמקבוצת בני זורבה,הם בזזו את האזור ועשו טבח באוכלוסייה, בהסתייעם בחשובי ראשי השבטים הברבריים.
עין התנים נודעה אז בתבואותיה, בדבשה, בפירותיה, בשמנה וביינה משובב הנפש, כמו גם בלוחמים העזים, שימים רבים עמדו בהצלחה בפני התורכים, לאחר שנכנעו כבר יתר השבטים.
בשנת 1517 הגיעו התורכים, בהנהגתו של באב ערוג', מאלג'יריה, שכבר נכבשה, אל טלמסן. אותם בני עמאר מעין טמושנט באו בברית עם הספרדים בחבל אוראן ותקפו את התורכים ליד טלמסן. כך כבשו את " פנינת המגרב ", ואילו המצביא התורכי, באב ערוג', נלקח בשבי במנוסתו ונהרג בעין טמושנט.
בשנת 1542 נקם התורכי חסן פחה את דמו של באב ערוג' : הוא כבש את עין התנים מידי בני עמאר. אלה האחרונים תרו להם מפלט בלב הארץ ועל חופיו של אואד סנאן, ושם נלחמו בכמה וכמה שבטים אחרים שבאו ממרוקו.
בפרק זמן זה נעלמו הקהילות הנוצריות האחרונות, וחוק האסלאם השתרר כמעט על כל החבל כולו. הלא מוסלמים היחידים, שהקימו מובלעת בתוך השבטים שנכבשו לאמונת מוחמד היו אלה ששמרו אמונים לתורת משה.
היהודים המעטים שישבו בעיר מולדתי בשנת 1830, בעת כיבוד אלג'יריה בידי הצרפתים, יוצאי טלמסן, טטואן וקורדובה, קיבלו בשמחה את פני הכובש הצרפתי. ביוני 1836 חזר עבד אלקאדר, שעמד בראש ההתנגדות האלג'רית לפולש, וקיבץ את בני עמאר באזור טמושנט.
המצביא הצרפתי , המרשל ביגו, שיגר את חייליו נגד עבד אל קאדר. הקרב ניטש סמוך לאִיסר. ביגו זכה בניצחון וחתם בטפנה על הסכם שביתת נשק, ביום 30 במאי 1837. מעין טמושנט שקד מוצטפא בן תאמי, גיסו של האמיר עבד אל קאדר, לחזור ולקבץ את כוחותיו ולחבוש את פצעי המלחמה.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי
צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי
הוצאת יוסף לוגאסי – ירושלים תשנ"ה
הערצת הקדושים היא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש ליהדות מרוקו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם.
הספר הנוכחי מציג רשימה של 655 קדושים מהם 25 נשים קדושות ומשקף רעיונות, מושגים,טיפוסים של קדושים,
קיום מנהגים ואמונות סביב הקדושים, טקסים בהילולא ומחוצה לה וכן יצירה עממית בצורת אגדות, סיפורים ושירים המשבחים את גדולתם ונסיהים של הקדושים
מי יתן וספר יפתח צוהר לעולמם העשיר והמרתק של יהדו מרוקו, יאשפר לדור הבנים להכיר את מורשת אבותיהם ולציבור בישראל להכיר קהילה גדולה שחזון משיחי, אמונה עמוקה ויצירה רוחנית כבירה ניווטו את דרכה עד לעלייתה לארץ
שבת שלום ומבורך
הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
המוסדות היהודים במרוקו.
לאחר מלחמת העולם הראשונה חשש הנציב העליון של מרוקו, הגנרל ליוטי מהשפעתם של גורמים חיצוניים, כגון הצינות או יהדות אמריקה, על יהודי מרוקו, שמא ינצלו את ייחודם הדתי תרבותי ואת משקלם הדמוגרפי ויתבעו לעצמם זכויות מיוחדות. לכן שאך לשלב את הקהילה היהודית בתוך המערכת החוקית והמנהלית של הפרוטקטורט, ולשם כך פעל על פי שני עקרונות במגרת הארגון מחדש של המוסדות היהודיים.
1 – הגבלה מרבית, עד כדי ביטול האוטונומיה הפנימית של היהודים.
2 – פיקוח מקיף על הפעילות של מוסדותיהם השונים.
בדרך זו פורסמו בשנת 1918 שני צווים, שבאו להסדיר את כינונם של בתי הדין הקבניים ושל ועדי הקהילות.
בתי הדין הרבניים
הצרפתים הגבילו את בתי הדין הרבניים לענייני אישות ולבעיות ירושה בלבד. בערים הגדולות הורכבו בתי דיו אזוריים משלושה דיינים וסופר, ואילו במקומות קטנים היה דיין יחיד, על פי רוב רב מקומי. המערכת השיפוטית היהודית הכלל ארצית כללה את, " בית הדין הגבוה " ברבאט הבירה, שבהרכבו ישבו אב בית דין, שני סגניו וסופר.
מוסד זה שימש מוסד לערעורים והחלטותיו לא ניתנו לשינוי. היושבים בראש בבתי הדין הרבניים קיבלו את משכורתיהם מן הממשלה. עד לביטול הפרוטקטורט בשנת 1955 לא היה רב ראשי למרוקו, ואז " בית הדין הרבני " היה האישיות הדתית הבכירה שם.
ועדי הקהילות ומועצת הקהילות
עד שנת 1945 הוגבל תפקיד ועדי הקהילות באופן חוקי לעזרה סוציאלית, אולם משנה זו ואילך , כשנחקק חוק הקהילות שהסדיר את מעמדן וקבע את נוהלי הבחירות, החלו אלה להתפתח ועסקו לא רק בעזרה סוציאלית, אלא ענייני חינוך ודת, ואף גבו מסים. כך היו בידיהן קרנות לעזרת נזקקים, בעיקר.
כך היה לכל עיר או מרכז יהודי ועד קהילה. רק יהודים מרוקנים, שתרמו 200 פרנק נדבה לפסח ולסוכות, יכלו להצביע עבור ועד הקהילה, כך, למשל, כ-70- אלף יהודים מרוקנים בקזבלנקה, הייתה זכות בחירה רק לכ-2000. בוועד הקהילה היו מארבעה עד עשרה חברים, וביניהם אב בית הדין או הרב המקומי. חברי הוועד בחרו באחד מחבריו ליושב ראש, ומינוים היה לשנתיים.
בראש כל ועדי הקהילות עמדה " מועצת הקהילות " כארגון גג לכל הוועדים. בנוסף לפעילותם בקרב חבריהם היהודים פעלו מועצות הקהילות וועדי הקהילות גם מול השלטונות הצרפתיים והמוסלמים כשתדלנים למען האינטרס של היהודים במרוקו.
בשנת 1954 היה מזכיר הקהילות ז'ק דהאן, על כל הוועדים פיקח מטעם השלטון הצרפתי המפקח על המוסדות הקהלתיים היהודיים. עד למלחמת העולם השנייה מילא תפקיד זה יחייא זגורי, והוא היה לויאלי יותר לשלטון הצרפתי מאשר לאינטרס היהודי, בשנת 1954 מונה לתפקיד זה מוריס בוטבול.
המוסדות הישראליים במרוקו.
המגבית והקרן הקיימת לישראל פעלו בקרב יהודי מרוקו לשם איסוף כספים לארץ ישראל. הקרן הקיימת הצליחה להגיע לפינות נידחות, והביאה עמה את בשורת הארץ. מבחינה זו עשתה שם פעולה חינוכית חשובה, ואכן, המודעות לתרומות לארץ ישראל גדלה משנה לשנה, כדברי ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, ביולי 1951 :
" בצפון אפריקה יש תופעה מעודדת, בשנת 1949 נאספו שם ארבעה מיליון פרנקים, בשנת 1950 – 16 מיליון פרנקים, והשנה נגיע ל – 90 מיליון פרנקים, היהדות של צפון אפריקה מופיעה אצלנו בפעם הראשונה בהכנסות שמעולם לא ידענו עליהם בארצות אלה. התחלנו להרגיל את היהדות הזאת למתן כסף ".
הסוכנות היהודית, עד מרץ 1952 אורגנה העלייה ממרוקו על ידי " המוסד לעלייה " ובתיאום עם מחלקת העלייה של הסוכנות. בעקבות סכסוכים בין שני הגורמים אלה בוטל במרץ 1952 " המוסד לעלייה ", וכל האחריות לעלייה ממרוקו הועברה לסוכנות היהודית. עד שנת 1951 עמד בראש המוסד לעלייה סמי הלוי, ומאוחר יותר הוחלף על ידי שאול גואטה.
בקזבלנקה הוקם משרד עלייה הנקרא " קדימה " במסווה של סוכנות סעד, וסניפים שלו הוקמו ברחבי מרוקו. בכל המקומות הללו פעלו שליחי הסוכנות בראשות זאב חקלאי, 1951 – 1955, ואחריו עמוס רבל. בפריס ניהל את מחלקת העלייה ברוך דובדבני, האחראי על אירופה וצפון אפריקה.
המוסדות היהודיים הבינלאומיים במרוקו.
הג'וינט – הארגון המסייע ליהודים בתפוצות – פעל במרוקו בעיקר בתחומי הבריאות, באמצעות אוז"ה, החינוך, העזרה הסוציאלית ומפעל חלוקת מזון, וכן סייע לעלייה ולתנועות הנוער. לדברי דיבון, השקיע ארגון זה במרוקו כ-2.5 מיליון דולר בשנה.
אוז"ה – הארגון היהודי העולמי לשיפור הבריאות – פעל גם במרוקו, טיפל בחולים, הקים תחנות " טיפות חלב " לאם ולילד, וטיפל בילדים במוסדות החינוך יהודיים. אוז"ה החזיק מרפאה מרכזית בקזבלנקה ( הזכורה לי אישית רק לרע ולייסורים, הערה אישית שלי אלי פילו ) ומרפאות אחרות בפאס, במראכש, צפרו ופורט ליאונה.
החינוך היהודי
בשנת 1862 ייסדה חברת כל ישראל חברים – אליאנס – בתיטואן שבצפון מרוקו את אחד ממוסדותיה הראשונים, ובה חינוך יהודי מודרני, כי"ח האמינה, שעל ידי שיפור מצבם החברתי כלכלי של היהודים ניתן יהיה לקדם את מעמדם החוקי, תוך כדי שילובם בחברה הכללית, הלא יהודית.
ערב כינון הפרוטקטורט הצרפתי בשנת 1912 למדו כ-5000 ילדים בבתי הספר של כי"ח בכעשר ערים במרוקו, תיטואן, טאנג\יר, אל-עאריש, רבאט, קזבלנקה, סאפי, מזאגן, מוגדור, מראכש, מכנאס ופאס. עם בוא הצרפתים למרוקו נהנתה כי"ח מתמיכת השלטונות. אלה העניקו לכי"ח מונופולין כמעט מוחלט על החינוך החילוני היהודי.
ראשי הקהילה היהודית התנגדו נמרצות למונופולין זה עקב התנכרותם של מוסדות כי"ח למסורת ולמקצועות היהודיים המסורתיים. אך בעידוד ובמימון הצרתים התפרסה רשת החינוך של כי"ח, בעיקר בערים הגדולות והבינוניות, ובשנת 1932 למדו במוסדותיה 18.750 תלמידים.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
נראה איפוא שהמאורע עליו מספר רבי יעקב הוא בימי מהומות אלה. רבי שאול אביטבול אף הוא מציין את זמן מוחמד בן ערבייא כזמן הגלות שכל אחד פנה לדרכו. כלומר בשנים אלו נדלדלה הקהילה בצפרו.
בשנים תק"ה היתה העיר במצור ובמצוק שהעיר נבוכה מהצרים עליה. אפשר לסכם את מצב קהילת צפרו בשנים תצ"ד – תק"ה במשפטים הקולעים של רבי יעקב אבן צור האומר " והשנים הללו שעברו כולם שנים של טירוף בתחילה מפני הרעב, ואחרי כן מפני גייסות ובני העיר צפרו יע"א לא נתיישבו כלל אלא נעים ונדים פעם בחוץ, פעם ברחובות בכפרים הסמוכים להם ".
ואין ספק שזה היה בגלל שלטונו הרופף הרצוף מרידות של מולאי עבדאללאה. ואכן בשנת תק"ה – 1745 עדיין נלחם מולאי עבדאללאה במורדים עליו, אל-מסמודי ואר-ריפי. בשנת תקט"ו, שולחים חכמי פאס איגרת לקהילת קודש צפרו בעניין פדיון שבויים
מאיגרת זו ניתן ללמוד שהיישוב בצפרו החל להתאושש, ומאידך ניתן לדעת ממנה קצת מההטלות שהיו על יהודי מארוקו ויהודי פאס בפרט שם נקבו בסכום שהמלך היה נוטל בעד פדיון שבוי, 500 מתקאל ויש לציין שבספר " כסא מלכים " הנ"ל קובע שנת תקי"א לשנת מות מולאי עבדאללאה ומלך מולאי מוחמד.
תעודה מספר 65
התקט"ו – 1755
קהל קדוש צפרו ובראשם החכם השלם ודיין כבוד הרב אהרן בן זכרי נר"ו.
אחרי דרישת שלום ושלום כראוי סבאב לסטור תעלמו אן וואחד לישראלי כאן שבוי – כתבנו לכם שורות אלה להודיע על ישראלי אחד שהיה שבוי – בידי אדום שהיה הולך עמהםבספינה ממקום למקום נשבה בכלל אנשי הספינה ונפל ביד המלך ירום הודווזה כמו ששה חודשים והווא יכדם עבודה קשה בחומר ובלבנים פטרקאן – והא עובד, עבודה קשה בחומר ובלבנים בכבישים.
ומחמת הדוחק והצער די פאש כנו – שבו היו – שרויים בני קהלינו בשנתינו זאת לא מצאו שעת הכושר לפדותו ודאבא מנאיין – ועכשיו אחרי ש – שמנו אל לבנו לפדותו וטלבנא מן למלך אייאך יכלישו מן אשיעור די באש כא ינפכו אדום לא רצה וגזר אומר באיין מא יכלישו מן שיעור די באס כא ינפכו אדום.
דהיינו כמס מייאת מתקאל באיין פדייא והדייא וסכארי אפילו פרוטה ולא נעלם ממעלתכם שאיין גאז על בני קהלינו פלקבטא די האד למאל די נקבאטו בשנתינו זאת די תחווצו וגרקו רובם ככולם פייד חמדאיין באש פכו רוסהום ודאבא.
וביקשנו מאת המלך אולי יוריד מן קצבת דמי הפדיון שבה נפדים הנוצרים השבויים, ולא רצה וגזר אומר שלא יוריד כלום מאותה קצבה שבה נפדים השבויים הנוצרים דהיינו חמש מאות מתקאל כולל פדיון מנחה למלך ושירותים. ולא נעלם ממעלתכם מה שעבר על בני קהלינו ומה שנתפסו על הטלת ההון שבו נתפסו בשנתינו זו שהם נגזלו וטבעו בידי בעלי חובות שהלוו להם ובהלוה הצילו נפשם כעת.
בעונות הגיע זמן פריעת החובות והנוגשים אצים ולוחצים ודוחקים אותם לפרוע זה רושה וזה רודה, ועתה אחינו בני ישראל כולנו חברים מחוייבים לפדותו ואלמלא הצרה הנזכרת שעברה על הציבור שלא מצאו כל אנשי חיל ידיהם לא היינו נזקקים לשלוח למקומות אחרים עליהא – לכן.
התאזרו והיו לבני חיל והחלש יאמר גיבור אני ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק להפריש ממנוכם נדבה לה' כל אחד יותר מן הראוי ותעמלו מא ינסמאע עליכום ותכאברו כתר מן די כא תכאברו מעא שלוחי ארץ ישראל לאיין האדי מצוה רבה עד מאוד והאד למצוה מה היא שי רגילה בכל שעה עליה לא תודרוהא שי.
ותעשו מה שישמע עליכם ותתאמצו יותר מהמאמץ שאתם עושים עם שלוחי ארץ ישראל, יען שזו מצוה רבה עד מאוד והיא מצוה לא מצויה ורגילה בכל עת, לכן אל תחמיצו.
חביבה מצוה בשעתה ואל תאחרו אותה שהשהיה פוסלת במקום כזה כמו שכתב הרמב"ם ז"ך בפרק ח מהלכות מ"ע והביאו מרן בש"ע בטור יורה דעה סימן רנב סעיף ב וזה לשונו. המעלים עיניו מפדיון שבויים עובר על לא תאמץ את לבבך ועל לא תקפוץ את ידך ועל לא תעמוד על דם רעך ועל לא ירדנו בפרך לעיניך.
ובטל מצות פתוח תפתח את ידך לו ומצות וחי אחיך עמךואהבת לרעך כמוך והצל לקוחים למות והרבה דברים כאלו עד כאן לשונו. ולולא חג הפסח די קרב וזחאם די נזחמנא יכון משא וואחד מננא לענדכום גאייר מחמת כן כא נרסלולכום לברא עליהא כאברו ורסלו מתנה הראוייה וחסבו כן נהוא וואחד מננא משא לענדכום, ומא אידא תכון שי מתנה מעוטה.
ולולי חג הפסח שקרב ובא ושעת הדחק היה אחד ממנו נוסע אליכם. אך מחמת כן אנחנו מסתפקים ושולחים המכתב הזה. לכן עליכם להגדיל את השתתפותכם ושלחו מתנה ראויה וראו כאילו אחד ממנו נסע אצלכם ואם תהיה מתנה מעוטה.
שב ואל תעשה עדיף ובשכר זאת מוציא אסירים, יקרא לשבויים דרור ולאסירים פקח קוח, בימינו ובימיכם בקרוב תושע יהודה וישראל ישעון לבטח על ארצנו ועל נחלת אבותינו. נאם החותמים פה סניסן המכובד בסדר צו את אהרן, שנת התקט"ו לחיצירה ושלם.
שאול בן יעקב אבן דנאן ס"ט – אליהו צרפתי סי"ט – מתתיה סירירו ס"ט
יהודי צפון אפרקיה במלה"ע השנייה
יהודי מרוקו משולבים היו באוכלוסייה המקומית, הן מבחינה משפטית הו מבחינה פוליטית. הם צוידו בארגון קהילתי שהנהיגוהו אנשי ציבור שקיבלו את תפקידם מטעם השלטונות. ללא חופש פעולה ממש וללא סמכויות מוגדרות כהלכה, לא היו יעדי הקהילות אלא אגודות לגמילות חסדים, שמשאביהן הדלים הוקדשו לחלוקת סעד לנצרכים, ובכך שחררו את השלטונות העירוניים מאחריות טרדנית.
ועדים אלה, שלא נועדו מלכתחילה לייצג כראוי את בני הקהילה לפני גופי הציבור, כל שכן להוביל אותם בדרך הקשה לקראת העידן המודרני, חזקה עליהם שלא יכלו לזכות באהדתו של הדור הצעיר, שנטש את חיי הקהילה כדי לחפש תחומי פעולה חדשים, שעלו בקנה אחד עם שאיפותיו הרוחניות והמקצועיות.
נטישת המגרות הקהילתיות המסורתיות לא אפיינה את הדור היהודי הצעיר במרוקו בלבד ; היא הקיפה במידה זו או אחרת גם את יהדות אלג'יריה ותוניסיה, שם העדיפה העלית האינטלקטואלית – נוסף על התקשרותה עם התנועות הרעיוניות והזרמים הפוליטיים של התקופה – לפעול בשולי הגופים הקהילתיים, ששקועים היו בבעיות הנוגעות לתחום הדת ולגמילות חסדים.
באלג'יר הקימה קבוצת אינטלקטואלים יהודים עוד ב- 1917 את " הועד היהודי למחקרים סוציאליים " בראשותו של הדוקטור הנרי אבולקר. הוא נועד בראש וראשונה " לדאוג לכך שלא תיפגע זכותם של היהודים לממש בחופשיות את זכויות האזרח שלהם וכי זו תוכר במלואה "
המבריקים שבצעירים היהודים בחרו בעיתונות הפוליטית בתוניס לתת ביטוי לכישרונותיהם ; ביומונים הגדולים, כגון " תוניז פרנסז – Tunisie Francaise , " תוניס סוציאליסט – Tunis Socialiste או הפטי מאטין Petit Matin , וכן בעיתונים יהודיים מובהקים.
כגון " לה ג'וסטיס " La Justice , שנחשב בטאונם של חוגי המתבוללים. מתחרהו " לאגליטה " L'egalite שראה עצמו בתורת מגן החוגים המסורתיים והשמרנים. או " רווי ז'ואיף Reveil juif שבועון ציוני מגמתו רוויזיוניסטית.
ראוי לציין כי " פדרציה ציונית " פעלה בתוניסיה באורח חופשי למן סוף מלחמת העולם הראשונה ; הקים אותה אלפרד ולנסי, כאיחוד של אגודות ומועדונים ציוניים, כעשר במספר, שפרחו במדינה מאז תחילת המאה.
העלית החדשה בארצות המגרב השתייכה בדרך כלל למשפחות אמידות, שתחילת עלייתן הייתה בשנים האחרונות לתקופה הקדם קולוניאלית או בשנותיה הראשונות של התקופה הקולוניאלית.
היא הייתה קשורה בכל נימי נשמתה לצרפת והחזיקה באמונה עיוורת בדבר " נצחיותה " של הנוכחות הצרפתית בצפון אפריקה. באמונה זו החזיקו גם הציונים בצפון אפריקה שלא ראו ב " אידאל היהודי " אלא ספח, לכל היותר השלמה ל " אידאל הצרפתי ".
הישארו יהודים זו הערובה הטובה ביותר שתהיו אזרחים צרפתים למופת – כך פנה לקוראיו האוניר אילוסטרה – Avenir illustreביטאונם של הציונים במרוקו. במאמרו הראשי מן ה-9 בינואר 1930, שאותו שב ופרסם ערב שביתת הנשק ב-1940 :
" אנו מציעים לאחינו במרוקו את תחיית ציון בתורת דוגמה, ואומרים להם : את אשר עשו אחינו לגזע בכוחות עצמם, במולדתם העתיקה, לאחר שנות רדיפה כה רבות, כלום אינכם יכולים לעשותו כאן, כאשר אתם נישאים על זרועותיה המאהיות של צרפת הגדולה "
" צרפת " זו שהלהיבה את הרוחות הייתה " אותה רפובליקה גדולה אשר ספרי ההיסטוריה העלו על נס את שליחותה התרבותית, ואשר הביאה לעולם את החרות, אותה החרות שמסמליה הם כמה שמות גדולים ויקרים ליהדות :
האב גרגואר, אדולף כרמיה, אמיל זולה…..זו הייתה "צרפת הרשמית " " צרפת היחידה ", להבדילה מצרפת " האפריקאנית ", זו של המתיישבים האירופים, ה " פיאה נואר " PIEDS NOIRS שהשנאה ל " יהודים " ול " ילידים , הייתה חלק לא נפרד מתפיסת עולמם.
סוף המבוא
יהודי צ. אפרקיה במלה"ע השנייה-בהתקרב וישי – יהודי צפון אפריקה ערב המלחמה.
חלק ראשון – בהתקרב וישי – יהודי צפון אפריקה ערב המלחמה.
פרק ראשון – תופעה קולוניאלית " אנטישמיות נוסח אלג'יריה.
האנטישמיות הייתה במידת מה אורח החשיבה היחיד, אידיאולוגיית ההמונים היחידה שקנתה לה שבת בקרב יוצאי אירופה באלג'יריה, " הפיאה נואר ". בדומה לאנטישמיות האירופאית במחצית השנייה של המאה הי"ט, שעשתה להרחקת היהודים מן החברה הלאומית, הושתתה האנטישמיות האלג'ירית על שלילתה המוחלטת של " צרפתיות " היהודים ושל זכותם להגדיר את עצמם כצרפתים בהתאם לצו כרמיה.
מתוך ויקיפדיה.
צו כרמיה או פקודת כרמיה הוא צו שניתן ב-1870 בצרפת, והעניק לכ-35 אלף יהודי אלג'יריה אזרחות צרפתית. הצו נקרא על שם שר המשפטים הצרפתי-יהודי שיזם את הצו, אדולף כרמיה.
על פי הצו נקבע כי "היהודים ילידי מחוז אלג'יריה מוכרזים כאזרחים צרפתים. עקב כך נקבע מעמדם המציאותי ומעמדם האישי מיום פרסום הדקרט הנוכחי. לפי החוק הצרפתי, כל הזכויות שנרכשו עד היום הזה נשארו בעינן, וכל הוראה מחוקקת, צו, תקנה או פקודה מנוגדים – מבוטלים. ניתן בטור ביום 24 באוקטובר 1870".
קבלת הצו תרמה רבות להתקדמותם של היהודים הספרדים באלג'יריה בכל תחומי החיים והחברה. עם זאת, בעקבות הצו גברה באופן משמעותי האנטישמיות של אנשי המנהל והמתיישבים האירופיים, שהתקשו להשלים עם העובדה שילידים – היהודים האלג'יראים – הפכו להיות שווים להם.
רגש העליונות וכן החישוב הכלכלי בהפסידם כוח עבודה זול, יצרו גילויי אנטישמיות כלפי היהודים. גם המוסלמים תושבי אלג'יריה גילו ביטויי שנאה ליהודים, לאחר שהם עצמם לא הוכרזו כאזרחים צרפתים ונשארו במעמדם החברתי הנמוך.
במהלך מלחמת העולם השנייה, ב-7 באוקטובר 1940, ביטל ממשל וישי שהוקם בצרפת את צו כרמיה, ונשללה אזרחותם הצרפתית של יהודי המושבות הצרפתיות בצפון אפריקה. עד כאן מתוך ויקיפדיה.
גילוייה הראשונים הופיעו מיד לאחר פרסומו של צו זה, על רקע המרד של שבטי קאביליה, שפרץ בשנת 1871. אם כי העילה להתקוממות קשורה הייתה בתבוסת צרפת לפרוסיה בשנת 1870 ובביטול המשטר הצבאי שהוטל על האוכלוסייה המוסלמית מאז 1830
הרי בקרב מתיישבי אירופה התפשטה הסברה שהמרד נגדם בעקבות צו כרמיה : המוסלמים, כך נטען, לא סבלו את קידומם של " עבדיהן לשעבר ", היהודים, אשר ממעמד של ד'ימי בזויים ומושפלים הפכו בין לילה לאזרחים שווי זכויות ל " אדונים " הצרפתים של הארץ.
אמנם הוועדה הממשלתית שבדקה מאוחר יותר את הגורמים להתקוממות, הזימה את הטענה הזאת : אך בתודעתם של המתיישבים נקשר צו כרמיה עם הסכנה שריחפה על עצם קיומה של המושבה ועם האירוע הטרומאטי הזה, שבא לחזק כביכול את עמדתם של כל מי ששללו את מתן האזרחות הצרפתית ליהודים
דיכוי המרד בקאביליה לא הביא להשתקת המסע נגד צו כרמיה, שכן עד מהרה נמצאו עילות חדשות לנגח בהן את היהודים, שבשנות השבעים עשו את צעדיהם הראשונים כאזרחים ובתור שכאלה החלו להשתתף בבחירות שנערכו לעתים תכופות לפרלמנט בפאריס, למועצות העירוניות והמקומיות ולשאר הגופים הייצוגיים של המושבה.
האפשרות שניתנה ליהודים להשפיע על החיים הפוליטיים של אלג'יריה הייתה לצנינים בעיני מתיישבים רבים, ובמיוחד בעיני החוגים הרדיקלים מן האופוזיציה, שלא שכחו לכרמיה ולממשלתו את חלקם בחיסול הקומונה הפריסאית ב-1870.
כך היו מסעי הבחירות לזירות תעמולה אנטישמית, ומה שהחל בראשית שנות השבעים כביקורת סבירה נגד אי סדרים אלקטוראליים שבהם מעורבים היו כמה יהודים הפך בהדרגה לתביעה נחרצת לביטול צו כרמיה ולשלילת זכויותיהם הפוליטיים של היהודים.
בה בעת גלשה התעמולה האנטי יהודית מן המישור הפוליטי אל התרבות והחברה ; היהודי הצטייר לא רק כמי שבגלל " בורותו " הפוליטית זייף את תוצאות הבחירות, קנה קולות ומכר אותם – " תכונות " אשר היו נפוצות מאוד גם בקרב בני אירופה – אלא גם מי שבעצם " טבעו " , שפת דיבורו, מבטאו, לבושו, מנהגיו ואורח חייו, עיסוקיו ודתו קרוב היה יותר לילידים המוסלמים מאשר לאדונים הצרפתים.
אי נכונותו להיטמע בתוך הרוב הצרפתי ולוותר לשם כך על ייחודו שלל מנו את הזכות להימנות עם החברה הלאומית הצרפתית. על רקע זה הפך היהודי באלג'יר לאחת הדמויות השליליות והבזויות ביותר של הספרות העממית והעיתונות המקומית רבת התפוצה.
בסוף שנות השמונים קיבלה האנטישמיות באלג'יריה תנופה חדשה, כתוצאה ממספר גורמים :
1 – על פי חוק שהוצא בשנת 1889 הוענקה האזרחות הצרפתית כלכ בני המהגרים מאירופה שנולדו על אדמת אלג'יריה. אלה היו אלפי " לבנים קטנים " ממוצא איטלקי, מלטזי וספרדי שפיעמה בהם אנטישמיות נוצרית מסורתית.
הפער התרבותי בינם לבין הצרפתים לא היה פחות רחב מזה שבין היהודים לבים בני אירופה, בעת הענקת צו כרמיה, אף הודות לדתם ולמוצאם הלאטיני הם לא נתקלו בקשיים רבים והתקבלו לתוך " החברה הלאומית הצרפתית ", מה גם שהאנטישמיות שימשה כוח מלכד בין כל הלאומים שהרכיבו את אוכלוסיית המתיישבים.
2 – בעשור האחרון של המאה הי"ט פקד את אלג'יריה משבר כלכלי חמור, בעקבות בצורת קשה והתפשטות מחלת הפילוקסירה שחיסלה את ענף גידול הגפנים ברווחי.מגבלות האשראי שנוצרו בעטיו של המשבר פגעו במתיישבים רבים, שהפנו אצבע מאשימה אל עבר הבנקאים ובעלי החוב היהודים.
פִילוֹקְסֵרָה
ל (נ') [מיוונית: phyllon עלהkseros + יבש] כְּנִימָה מִמִּשְׁפַּחַת כְּנִימוֹת הֶעָלִים הַפּוֹגַעַת קָשֶׁה בְּשָׁרְשֵׁי גְּפָנִים וְגוֹרֶמֶת לְנִוּוּנָם )Phylloxera).
[פִילוֹקְסֵרוֹת] – מתוך מילון אבן שושן.
הועבדה שבין פושטי הרגל היו יהודים לא מעטים לא הרשימה אף לא אחד. אלה סבלו לא רק מהרעת המצב הכלכלי אלא גם מהאווירה האנטי יהודית שהתפשטה בערים ובכפרים ומנעה מהם לנהל את עסקיהם כרגיל.
3 – בשנת 1866 ראה אור בפאריס חיבורו של " אבי " האנטישמיות הצרפתית, אדואר דרומון, " צרפת היהודית ,La FranceJuive, בספר תואר העימות בין היהודים לבין סביבתם במושגים גזעניים – החלוקה בין שמים לבין ארים – ואחר מפרקיו הוקדש ל " השתלטות " היהודים על אלג'יריה.
הוא זכה להד ניכר במושבה. מיד לאחר מכן החלו לצאת באלג'יריה חיבורים רבים, פאי עטם של צרפתים מקומיים שניסו ליישם את התיאוריות של דרומון למציאות באלג'יריה. כך, למשל, פרסם ג'ורג' מינייה – MEYNIE חיבור בשם " אלגי'יריה היהודית – L'algerie Juive , על משקל כותרת ספרו של דרומון.
היהודים, לטענת המחבר, שאפו לגרום לגירושם של הערבים מאלג'יריה. בהיותם בעלי בריתה של גרמניה ועושי דברה, הם חתרו להחלשת צרפת שגייסה חלק מצבאה בין האוכלוסייה המוסלמית באלג'יריה.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-אבן ח'לדון • אקדמות למדע ההיסטוריה-المقدمة في علم التأريج
المقدمة في علم التأريج
وهي الجزء الأول من كتاب والخبر في ايام العرب والعجم والبربر
تأليف عبد الرحمن ابن خلدون
אבן ח'לדון • אקדמות למדע ההיסטוריה
ספר ה׳אקרמות למדע ההיסטוריה׳(׳מֻקָדִמה׳) הוא הניסיון הראשון – לא רק בספרות הערבית אלא בספרות העיון של כל העמים – להתחקות על הגורמים הקובעים את מהלך ההיסטוריה. בספר זה, שכתב בשנת 1377 היסטוריון מוסלמי, שהיה גם פוליטיקאי פעיל בצפון אפריקה, ביקש אבן־ח׳לדון להעלות על הכתב את מכלול יסודות הקבע המשותפים לכל המצבים ההיסטוריים, ואת מכלול המסיבות, המתחלפות לפי המקום והזמן, ולהגדיר חוקים בעלי תוקף כללי הקובעים את ההתפתחות ההיסטורית של כל העמים בכל הזמנים.
על שלושה מושגי יסוד מושתתת משנתו ההיסטורית והסוציולוגית של אבן־ח׳לדון: על חלוקת המין האנושי לבדווים ולתושבי קבע; על המחזוריות בעלייתן ובירידתן של ממלכות; ועל התודעה הקיבוצית – כלומר על ההרגשה המודעת המאחדת ומלכדת קיבוץ של בני אדם ונוטעת בלב כל אחד מהם אחריות הדדית ומסירות נפש לאחיו ולקיבוץ כולו – שהיא הכוח המניע של כל מהלך ההיסטוריה.
מתוך התבוננות מעמיקה ומקורית יצר אבן־ח׳לדון ׳מדע חדש׳, שעניינו, כדבריו, ב׳ידיעת התאגדותם החברתית של בני המין האנושי, המצבים השונים ביישובו של עולם, המסגרות המדיניות, עיסוקיהם של בני אדם ופרנסותיהם, המדעים והמלאכות.
עניינים אלה נסקרים ב׳מֻקָדִמה׳ דרך שיטה בזה אחר זה, וכך נפו;שים לפני הקורא, ביריעה מקיפה אך תמציתית, הידיעות וההשקפות, המושגים והמוסדות של התרבות הערבית, כפי שהתגבשו במשך שמונה־מאות שנה בקירוב, מראשיתה של תרבות זו לפני עליית האסלאם ועד ימיו של אבן-ח׳לדון, שהיה אחרון ההוגים הדגולים בתרבות הערבית, ואולי הגדול שבכולם.
מתרגם הספר, עמנואל קופלביץ, צירף לתרגומו מבוא מקיף והערות. במבואו דן המתרגם באבן־ח׳לדון ובמשנתו על רקע תקופתו, במקומו של אבן־ח׳לדון ,תולדות מדעי החברה ובספר ה׳מֻקָדִמה׳ – תולדות הנוסח וכתבי היד.
העטיפה, על־פי כריכת ספר ממצרים מן המאה הי״ד, מעשה ידי עמנואל גראו נדפסה בדפוס אחוה, ירושלים מוסד ביאליק – ירושלים – הדפסה שנייה תשס"ב – 2002
Une histoire de familles-Abehsera
Rabbi Abraham 1868 – 1948.
Rabbin-juge ne ameknes, il fut un des disciples de rabbi Hayim Messa. Nomme au debut des annes 20 membre du TribunalRabbinique de Casablanca,iloccupa cette function jusqu'a sa mort a la fin des annes 1940.
Rabbi Makhlouf
Rabbin juge president du Tribunal Rabbinique de Marahech a la fin des annes quarante. Il representa Marrakech au Second Concil des Rabbins du Maroc qui se tint aRabaten 1949.
Rabbi Shalom.
Rabbin originaire du tafilalet' il fut appele par kes originaires de la region a leur server de rabbin en Algerie. Il fut le dernier grand rabbin de Colomb Bechar avant l'exode de la communaute après l'undependance en 1962.
Il s'installa a Marseille ou il mourut en 1971. Auteur de cinq ouvrages de Halakha publies a Jerusalem : " Zehab Sheba " – 1968, " Kaf Ahat " – 1968' " Keli Kessef " – 1973 et " Dibre Chalom " – 1974.
Rabbi Israel 1890 – 1984.
Plus connu sous la pronciation berbere de son nom, Baba Sale. Fils de rabbi Messod, il succeda a son frère rabbi David comme chef spirituel de la communaute de Tafilalet et s'installa a Boudenib avant de passer en 1940 dans la nouvelle capitale du Tafilalet cree par les Francais, Erfoud.
Sa reputation de piete, d'ascetisme et de faiseur de miracles etait déjà grande quand il decida au debut des annees soixante de monter en Israel, apre s'y etre rendu en visite a pkusieures rep[rises au tewmps du Mandat britannique et avoir fait une premiere tentative de s'installer a Jerusalem puis a Ashkelon, il s'etablit en 1970 dans la petite ville de devoloppement du nord du Neguev a Netivot ou il fonda une Yechiva et une synagogue,
Apres sa mort, son tombeau est devenu un haut lieu de pelerunage qui attire chaque annee des dizaines de milliers de pelerins d'Israel et du monde entire. De nombreux livres ont ete publues au cours des dernieres annees racontant sa vie et ses miracles, aussi bien en hebreu qu'en francais.
Il n'a laisse aucune oeuvre bien qu'il semble, selon ses descendants qu'il ait beaucoup ecrit alors qu'il etait encore au Maroc, mais ses mabuscrits auraient ete perdus.
Rabbi Meir.
Fils aine de rabbiIsrael, ne en 1917. Il fut p[resident du tribunal rabbinique d'Erfoud et du Tafilalet avant de monter enIsraelen 1966. Il s'installa a Achdod ou il refusa tout poste official, preferant s'isoler pour etudier. Mais la reputation de la famille rejaillit sur lui et ses fideles n'eurent de cesse jusqu'a ce qu'il accepte de seconder son illustre pere tombe malade et ouvrit a son tour sa porte aux malades et aux solliciteurs.
Sa reputation de saintete et de faiseur de miracles se repandit dans tout le pays. Atteint d'une grave maladie' il devait y succomber en 1983, du vivant de aon pere qui en epriuva un chagrin inconsolable, qui devait l’emporter l'nnee suivante.
Joseph 1898 – 1996
Fils de rabbi Abraham Grand negociant et dirigeant communautaire ne aCasablancaau debut du siècle. Il fut conseiller municipal et member dela Chambrede Commerce. Sur le plan communautaire, il fut president de Otsar Ha torah, tresorier du Conseik des Communautes juives du Maroc, Vice president de la communaute de Casablanca et tresorier dela Caisse Israelite de Relevement economique de Casablanca et de Rabat.
Rabbi Elazar.
Fils de de Rabbi Meir. Rabbin et fondateur d'une grande Yeshiva et d'une synagogue a Beer-Sheba. Connu pour son erudition et sa piete, beaucoup le considerent comme le seul digne succeseur de son illustre grand pere, babaSale.
D'autres par contre voient d'un oeil plus critique l'extension de son empire, demandant a la police d'enqueter sur ses acquisitions foncieres.
Rabbi David.
Fils de rabbi Meir. Rabbin a Naharya,Israel.
Rabbi Barukh.
Le fils cadet de BabaSale. Il lui suceeda a la tete du complexe fonde a Netivot, prenant le titre devenu hereditaire de Baba Baroukh et apres quelques oppositions s'imposa comme le veritable successeur sprituel de son pere.
Rien portant ne semblait de predestiner a cette haute function cae dans sa jeunesse il s'etait lance dans la politique locale devenant Maire adjoint d'Achkelon en 1977.
Implique dans une affaire de corruption, il fut condamne a une lourde peine de prison. Apres sa liberation avant terme, en 1983, il revint assister son pere malade, et le seconder dans une action publique. Sous son influence, il se repentit et se prolongea dans l'etude et la pratique rekigieuse la plus stricte.
Avant la mort de son illustre pere. Il se revetit de son celebre foulard et se proclama son successeur. Cette intronisation peu dans la tradition marocaine, ne devait pas manquer de soulever de vuves critiques dans la presse et rn 1995 deux journalists, Yassi Bar-Moha et Dani Dor ont consacre a la famille un livre requisitoire " Saints et compagnie – la famille Abehsera, legende et realite "
המוסיקה שלי – קישורים לשירים
El Ourit Wa Charchara
הספרייה הפרטית של אלי פילו-Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano
Ecrivain journaliste, conferencier, ne a Meknes, Maroc, en 1938, Monte1963 a Jerusalem, comme premier delegue du mouvement Oded, il a ete journaliste a Kol Israel.
Diplomate au Ministere des Affaires etrangeres, chef de cabinet du Ministre des Affaires etrangeres, chef de cabinet des P.T.T charge d'information a l'Organisation Sioniste Mondiale.
Auteur de 8 livres sur l'histoire et le patrimoine culturel du judaism nord-africain en general et marocain en particulier, en francais et en hebreu
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano
Ecouter – moi, vous qui poursuivez la justice, vous qui recherchez l'Eternel !
Jetez les yeux sur le rocher d'ou vous futes tailles; sur le puits de carriere d'ou vous futes extraits
Isaie 51, 1.
Le plus grand des cadeaux, l'homme le recoit gratuitement et sans conditions – comme la vie. A lui de le faire fructifier ou de le renier.
Par son nom de famille. L'homme se place d’emblee dans la continuite historique, provisoire dernier maillon, qu'a son tour il lui est demande de transmettre un jour – inchange.
Secret de la continuite juive, cette fidelite n'a plus aujourd'hui l'automatisme tranquille de naguere – et encore plus pour le judaisme maghrebin. Qui apres avoir perdu sa geographie est encore plus expose a l'oubli de son histoire – qu'il n'a jamais d'ailleurs particulierement bien connue.
Tant mieux diront certains – presses d'entrer au XXIeme siecle sans trainer derriere eux de fardeau de souvenirs susceptible de ralentir leur course. Rien de plus dangereux dissent-ils que de regarder en arriere – au risque de se figer en statue de sel comme dans le recit de la Genese, la femme de Loth pour s'etre retournee vers les ruines de sa Sodome natale.
A ceux-la nous ne pouvons que rappeler l'avertissement du plus sage des homes, le roi Salomon dans l'Ecclesiaste, que " bonne renommee vaut mieux qu'huile parfumee ", et qu'un arbre pousse mieux et plus haut autant que ses rancunes sont plus profondes et qu'aussi imperative que soit l'avenir, il n'exige pas que sue l'autel on lui sacrifie le passe.
Modernite peut aussi rimer avec la fidelite. Connaitre le passe n'est pas sacrifier l'avenir, mais parfois mieux le preparer – et l'onomastique – L'onomastique (du grec onoma, nom) est la science qui étudie les noms propres – est le plus court chemin de la connaissance.
Le nom en effet, quel merveilleux raccourci de l'Histoire dont il est autant le reflet que le miroir.
Les noms de famille juifs parlent a ceux qui veulent les entendre. Leur importance ne vient-elle pas en effet paradoxalement ? Invention relativement recente, ne commencant a s'imposer qu'a partir du Moyen Age, ils sont infiniment plus bavards que les prenoms pouvant pourtant se prevaloir de plus de dignite et d'une plus haute antiquite.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו
ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו
הוצאת הקיבוץ המאוחד
רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.
בתחילת המאה ה-20 פעלו בעולם היהודי שלושה מרכזים תורנים גדולים: העיר ירושלים, העיר וילנה שכונתה ״ירושלים דלימא" והעיר מקנאם במרוקו שכונתה "ירושלים דמערבא״. באותה תקופה החלה להשתלט ״ירושלים דליטא" על ׳׳ירושלים דמערבא".
לאחר השואה נעשה מאמץ לשיקום עולם הישיבות שחרב על ידי הוצאת אלפי ילדים ממרוקו ושילובם בישיבות הליטאיות שהוקמו מחדש בצרפת, אנגליה, ארצות־הברית ומדינת ישראל. פעולה זו נועדה כדי"להציל" מידי ההשכלה ומידי הציונות וסוכניה את בני התורה מקרב ארצות האסלאם. בדיעבד מסתבר שהיה זה מהלך היסטורי להצלת עולם הישיבות שלא היו לו תלמידים באותה תקופה.
עולם התורה הספרדי/מזרחי התפתח בתוך עולם התורה הליטאי תוך גילו״ פטרונות והתנשאות כלפיו. גם הצלחתה הפוליטית של ש״ס כמפלגה עצמאית לא הביאה לידי התנערות מהאחיזה והאפוטרופסות הליטאית בעולם הישיבות.
הספר ש"ס דליטא מציע ראייה היסטורית חדשה על יהודי מרוקו אשר ההיסטוריוגרפיה הרגילה התעלמה ממנה. לעובדות המסופרות בספר מוקנית על כן משמעות יסודית בהבנת החברה הישראלית והקהילות היהודיות בתפוצות בהן חיים יהודים ממוצא ספרדי/מזרחי.
ד״ר יעקב לופו כתב את הדוקטורט שלו, שהוא הבסיס לספר שלפנינו, בסורבון. כיום הוא חוקר את החברה החרדית במסגרת מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות בירושלים.
ויהי בעת המללאח
תור הזהב הראשון.
המפגש באדמת המערב של המלומדים מספרד, קירואן , בבל, מצרים ופרס העניק לפאס מקום בכורה בעולם היהודי. בפאס צמחו הבלשנות והדקדוק העברי. הראשון שידענו את שמו בין חכמי המערב הוא רבי יהודה בן קורייש מהעיר תהארת ( כנראה העיר תיארת של ימינו הנמצאת באלג'יר לא הרחק מגבול מרוקו ) . בהגיעו לפאס ( בסוף המאה התשיעית, בסביבות 890 ) הוא יצא באגרתו במפורסמת כנגד מנהג שפשט בין חכמי העיר שחדלו מלהשתמש בתרגום הארמי של התורה בטענה שהכל מבינים עברית ואין עוד צורך בתרגום לשפה מתה.
באגרתו הוא מוכיח את חשיבות ידעת השפה הארמית ללימוד השפה העברית : " אגרת יהודה בן קורייש אל קהל יהודי פאס בעניין ההתעוררות ללימוד התרגום והחשק אליו והטובה שבתועלתו וגינוי הדחייה אותו ". בן קורייש טוען שהארמית מעשירה ומעמיקה את הידיעה במקרא ובהבנתו.
אולם לא רק הארמית אלא גם ידיעת השפה הערבית חשובה, כי שתי השפות נובעות מאותו מקור. רבי יהודה בן קורייש הניח את היסודות של הבלשנות העברית, והשפעתו הייתה רבה על המדקדקים שבאו אחריו לפאס והניחו את יסודות הדקדוק העברי : רבי דונש בן לברט הלוי ורבי יהודה חיוג.
אתת השכלתו רכש דונש בן לברט בפאס. אביו לברט הלוי התיישב בפאס עם המהגרים שבאו מבבל. לאחר התבגרותו הוא יצא להשלים את לימודיו, בתחילת המאה העשירית, בבל מפי זקנו הרב סעדיה גאון. אולם לשיא הגיע רק לאחר התיישבותו בקורדובה בה זכה לתהילה כמניח היסודות לדקדוק העברי.
יהודי פאס היו בקשרים הדוקים עם גאוני בלל וארץ ישראל כאשר תחנת הביניים הייתה העיר קירואן. לארץ המערב, נוסף במאה העשירית זרם חדש על ידי הגאונים מבבל שנלקחו בשבי ף הרב חושיאל בקירואן ורבי משה ורבי חנוך מקורדובה.
פאס הייתה נקודת המפגש והגשר בין בבל והמרכז החדש שהלך וקם בספרד. בדור של התמעטות הלימוד בבל תפקידה ההיסטורי של פאס היה כאילו להחזיק ולהעביר את לפיד היצירה היהודית למרכזה החדש בספרד. על גדולתם של רבני המערב בעיני גאוני בבל נוכל ללמוד מאגרתו של רבי שמואל בר חפני " גאון סורה אל אנשי פאס " שמואל הכהן ראש הישיבה של גולה…
אל העדת הקודש הדומה לאבן הראש המאירה בעשישית ובגודל נר נברשת הממהרת וחשה לקיים מצוות ולא בוששת בלא כלימה ולא בושה הקהילה המהוללת ההיא בכל יופי ונוי נכללת, היא עדת אלוהינו וסגולתו ולאומו וקהילתו החונה במדינה הגדולה היא מדינת פאס הישנה מקום התורה וגורן החוכמה ויקב התעודה המנדדים שינה לדרוש תורת ה'.
מרכז תורה אחר שהיה בקשרעם גאוני בלל באותה תקופה היה בדרום מרוקו, בעיר סג'למאסה, בירת תאפילאלת. בנאווה מדבר זה, נמל ההפלגה של אורחות הגמלים לסהרה ולאפריקה השחורה, שגשגו הסוחרים היהודיים ועסקו בקמח ובתורה.
בין דורו ועירו של לברט, היה רבי יהודה חיוג אשר נולד בפאס סביב שנת 900. הוא נחשב לאבי כל גדולי הדקדוק ומורם, עד שגם חכמי בבל הכירו בבכרותו : " לא ראינו מצד מערב טוב , חוץ מזה הספר ( שרשי החיוג ), שהוא יותר טוב מכל הטוב שבעולם. ועוד " כולנו משדי חוכמתו הניקנו, ומעושר תבונתו העניקנו , ומפרי פי שכלו אנו לוקטים, רבים דעתו שטים, והוא אשר פקח עינינו ולמדנו והועילנו וגדלנו והשכלנו בחוכמה הזאת ( רבי יונה בן גנח ).
אולם כדרך בן דורו, בן לברט וגם רבי יהודה לא האריך ימים בפאס והלך לקורדובה שם הקים דור שלם של תלמידים מפורסמים. עור רבנים גדולים עזבו את פאס באותה תקופה והם רבי שמואל הכהן אבן יאשיה שהתיישב בעיר גאנה אשר בספרד, רבינו נסים גאון בן שאהון התיישב בקירואן ובמשך שלושה דורות תפסה משפחת אבן שאהון עמדה בכורה באותה עיר.
יש להוסיף לגל עזיבות אלה לספרד גם את שם המשורר רבי יצחק בן כ'לפון אחד מחלוצי הספרות העברית. לא ברור הסיבה לגל זה של הגירה אולם ללא ספק השפיעו על כך המאורעות המדיניים שהתחוללו בממלכת פאס.
אכן בימים ההם, החל ממחצית המאה העשירית, התנהלו קרבות עזים על השלטון בפאס בין האדריסים ובין בני אומייה הספרדים מקורדובה שביקשו לזכות בארץ הזאת. אבל גם לאחר ניצחון האומייה לא שקטה הארץ והחל קרב בין השליטים החדשים ושושלת בני זירי ועם שבטי הזנאתה הברברים.
היהודים סבלו במיוחד כאשר נפלה פאס בשנת 1032 בידי השייך אבו חמל, מנהיג השבט הברברי בני איפראן שעשה שמות ברובע היהודי. לפי המסופר נהרגו אז מחצית יהודי העיר, ששת אלפים איש ויותר. מהאחרים לקח השייך את נשותיהם ואת רכושם.
למרות מלחמות ומאורעות אלה המשיכה פאס להיות מרכז מסחרי גדול ולפי הגיאוגרף הערבי בכרי ( מחצית המאה האחת עשרה ) היא הייתה " העיר הגדולה ביותר בנוגע למספר היהודים בכל המגרב. מכאן היו עוברים למסעיהם לכל ארצות העולם. אולם אט אט ירדה פאס מגדולתה בתחום היצירה היהודית ואת מקומה התחילה לתפוס הקהילה היהודית בספרד שכה ינקה ממנה.
החלום הספרדי : ממשלת אלמוראבטון.
" ההיסטוריה של מרוקו מתחילה עם המוראבטון " כתב ההיסטוריון הדגול פרסוי גוטייה. כוונתו הייתה שעם העלייה לשלטון של השושלת החדשה 1060- 1130 , מתגבשת סופית המדינה בגבולותיה ובאופייה של היום.. עם השליטים החדשים מנתקת מרוקו הקשר עם המזרח ומפנה את מבטה וחלומותיה לעבר ספרד, עד כדי כך שבעיני היסטוריונים רבים נתפשת שושלת המוראבטון כשושלת אנדלוסית.
הקשר בין מרוקו וספרד מתהדק וגם בזירה היהודית. הבכורה עוברת לספרד ומרוקו תחיה מאותה תקופה בצילה של יהדות ספרד כפי שמסמלים חייו של דגול הרבנים באותה תקופה, רבי יצחק אלפסי, כפי שנראה בהמשך.
עם הופעת המוראבטון מתחילה המחזוריות שתאפיין להבא את תולדות המדינה. צמיחה בדרום המדינה בקרב השבטים הברברים הפראיים של תנועה דתית, השתלטות על המדינה, צמיחה ושקיעה.
תנועת המוראבטון התחילה כתנועה דתית, חברתית וצבאית בקרב הברברים בעמקי הדרעה והסוס שבדרום מרוקו. אנשי ה " רבאט " ( כלומר מבצרים של חבורות דתיות ) התאחדו כדי לחדש את ימי הקדם של האסלאם כנגד האויבים מבחוץ והאפיקורסיות מבפנים. תחילה כבשו גדודי החיילים הנזירים את הנסיכות הקטנה סג'למאסה בחבל תאפילאלת בה הייתה קהילה יהודית גדולה ומשגשגת מכבר הימים.
לאחר שנתעצמו עלו צפונה בהנהגתו של יוסף אבן תאשפין אשר בשנת 1062 קובע את בירתו החדשה במראכש. נקודת הכובד של המדינה עוברת מהצפון לדרום. לאחר סיום כיבוש המדינה ( חלק מאלג'יריה 9 פונה יוסף אבן תאשפין ליעדו העיקרי, לעושר האגדי של אנדלוסיה.
מסופר שבצבאות מלך מרוקו שרתו יהודים רבים אבל גם בצבא אלפונסו היו חיילים יהודים במספר מכובד : " וכתב לו אלפונסו מלך הנוצרים, ( לכל מלכי הנוצרים יקרא אלפונס כפרעה וכו'… ) שיתחסד שלא לערוך עמו מלחמה ביום שבת שהוא חג ליהודים., ויש במחנהו אנשי חיל לרוב יהודים, ולא ביום א' שהוא חג לנוצרים " ( אגרת יחס פאס ).