פרק רביעי

ונציה: המפלט האחרון

1. 1. לגדולה חדשה

עם בואו של אברבנאל לוונציה בא הקץ לנדודיו. עתידה היתה ונציה להיות מפלטו האחרון, ובזכות המזל שהאיר לו פנים היתה גם מפלט שאנן.

ב־1503 היתה ונציה, לפי כל הסימנים החיצונים, בשיא כוחה. ב־24 בדצמבר 1500, פחות מחצי שנה לאחר שהגיע אליה אברבנאל, חתמה על חוזה שלום עם תורכיה, שלפיו הוחזרו לה כל הנחלות שהפסידה במלחמת 1499־1500. הואיל ולמרות עלייתה של תורכיה עדיין חלשה ונציה על רוב האיים האסטרטגיים בים התיכון – לרבות קפריסין שרכשה ב־1488 – נחשבה ונציה למעצמה הימית הגדולה ביותר. גם התפשטותה הטריטוריאלית באיטליה לא היתה מעולם נרחבת כל כך. קומץ, השגריר הצרפתי, תיאר אותה כ״עיר עטורת ניצחון״ יותר מכל אלו שראה מעודו.

גדולה היתה תפארתה של ונציה; אולם מנהיגיה ידעו, שהרפובליקה הוכתה מכות קשות שהתישו את כוחותיה. התפשטותה הטריטוריאלית לא יכלה לפצותה על ההפסדים שנגרמו לה במלחמותיה עם התורכים; קופתה התרוקנה, וסיכוייה לחדש את עושרה הצטמקו מחמת התפתחות חדשה ומאיימת. התפתחות זו התחילה עם גילוי הנתיב הימי להודו על־ ידי הספן ומגלה־הארצות הפורטוגלי וסקו־דה גאמה.

עושרה של ונציה נבע מן המונופולין שהיה לה על הסחר עם המזרח. היה זה מקור הכנסה בלתי נדלה, שהודות לו יכלה לשאת שוב ושוב בהפסדים עצומים. התפשטותה של תורכיה פגעה במושבות־ הסחר של ונציה ביוון, אבל הקשר החיוני שלה למזרח לא נותק. שכן מיד לאחר מכן חיזקה ונציה את קשריה עם מצרים, ששלטה בנתיב הימי להודו, וכך הוסיפה ונציה לייבא תבלים, אף אם במחיר גבוה הרבה יותר.

אולם התגלית של וסקו דה גאמה עלולה היתה לסתום מקור זה של הכנסות. שהרי עכשיו אפשר היה להביא תבלים לאירופה בנתיב ימי ישיר ובמחיר מוזל בהרבה. בדרכי הסחר העולמי עתיד היה ליעשות בקרוב מפנה שיעקוף את ונציה כליל. ומאחר שהוונציאנים הבינו היטב שמפנה זה עלול להיות להם הרה אסון, עשו מאמצים קדחתנים למונעו. ראשית, הטעימו לפני הסולטן המצרי שאם יורשו הפורטוגלים לסחור עם הודו, יקרה לה, למצרים, מה שקרה לוונציה ושכרה ייצא בהפסדה. הם ניסו לשדל את מצרים שתטיל הסגר על החוף ההודי נגד הפורטוגלים. אלא שמצרים לא היתה מוכנה צבאית לפעולה כגון זו. בדומה לכך ניטשו תוכניות, שהיו קשות ביותר לביצוע, כגון בניית תעלה מסואץ לים סוף, או שיגור שייטת ונציאנית דרך מיצר גיברלטר אל האוקיינוס ההודי. כמעט לא היתה בררה אלא להכיר בעובדה המרה: דרך־הים להודו היתה פתוחה בפני פורטוגל. נשארה לה, לוונציה, רק האפשרות לנסות ולהשיג עכשיו מידי פורטוגל מונופול מן הסוג שקיבלה קודם לכן ממצרים. אבל הסיכויים להשגת מטרה זו היו דלים: ונציה לא שלטה בדרכי הים מפורטוגל לאירופה כמו ששלטה באלה שהוליכו מארצות מזרח הים התיכון.

בתקופה גורלית זו לרפובליקה קבע אברבנאל את מושבו בוונציה, וזמן קצר לאחר בואו הגיש Consiglio dei Diecrb, מועצת העשרה אדירת הכוח של ונציה, תוכנית להסדרת הסחר בתבלים, שגם ונציה וגם פורטוגל היו עשויות, לדעתו, לקבלה. אברבנאל הופיע אישית בפני ״מועצת העשרה״, וגם כאן עשה רושם חזק באישיותו ובדרך הרצאתו. מתוך סיכום רשמי, שנשתמר לנו מישיבת המועצה שבה נדונה הצעתו של אברבנאל, עולה בבירור שמנהיגיה הנבונים של הרפובליקה הבחינו ב״סגולות הטובות ובמידת היושר של אישיותו.״ נוסף על כך הרגישו ביחס ההערצה שלו אל הרפובליקה ובידידות שרחש להנהגתה, והושפעו מן ״המילים הרציניות וההולמות״ שבהן ״קנה את הוקרתה״ של הסניוריה. מה שנוגע לתוכניתו של אברבנאל, נראה בבירור שלדעתם היתה כדאית ביותר לוונציה, שכן המועצה קיבלה עליה שלא ״לסטות מתנאים אלה, הנראים סבירים והוגנים.״ הובטח לאברבנאל, ש״אם יעלה העניין יפה, לא יהיה כל רבב בהכרת הטובה הרגילה של מדינתנו.״

אולם הכרת הטובה של המועצה מובטחת היתה לא לתוכנית לבדה אלא גם להגשמתה. שכן אברבנאל הציע את שירותו כמתווך, וגם הביע את נכונותו לשלוח את אחיינו לפורטוגל כדי לנהל את המשא ומתן. ברור שהמועצה ראתה באברבנאל, לשעבר שר בפורטוגל וכיום תושב ונציה, נושא־ונותן מתאים ביותר בעניין זה וסמכה ידיה על הצעתו. לפיכך כמעט אין ספק בדבר, שאחיינו של אברבנאל נשלח לפורטוגל להשיג הסכם מן המלך.

אברבנאל, שגזר דין מוות על בגידה הוצא נגדו בפורטוגל ב־1485, יכול היה, איפוא, עכשיו להציע את שירותו למטרה, שהשגתה היתה תלויה ברצונה הטוב של פורטוגל. יש לייחס את הדבר לעובדה שהמלך השליט, מנואל, יורשו של ז׳ואן ןII, היה אחיו של אותו דוכס של ויזאו, שז׳ואן הרגו בארמונו בסטובאל. על יחסו של מנואל למורדים־כביכול מעידה העובדה, שהזמין את נסיכי בית בראגאנצה לחזור לפורטוגל ולהישאר בה; ואף־על־פי שיש מקום להניח, שההאשמות שהוטלו על בני משפחת אברבנאל בקשירת קשר נגד המלכים נחשבו בעיני מנואל כחסרות שחר, סבור היה על כל פנים שסבלו רבות בגלל אותו מאבק, שלמענו שילם אחיו בחייו. מטעמים אלה, כפי שמסתבר, לא נטר איבה לבית אברבנאל, ואף יתכן שהגה להם אהדה כמוסה. יוסף אברבנאל, כמו שכבר צוין, היה מנהל ענייני הכספים של הדוכס מוויזאו, ואפשר להניח בביטחה, שיוסף היה האחיין, שאברבנאל הציע למנהיגי ונציה שימנוהו כשליחם לפורטוגל.

נסיונו של אברבנאל להגשים תוכנית, שנועדה ליישב את הסיכסוך הכלכלי בין ונציה לפורטוגל – תוכנית, שלא רק הביאה בחשבון את מגמותיהן של שתי המעצמות הימיות הגדולות ביותר של אותו זמן, אלא גם את כל מערך האינטרסים שהיה כלול בדרכי הסחר העולמי – מלמדת על הקפה העצום של הקיבולת, על רוחב התפיסה וההשגה ועל מקוריות התיכנון, שאיפיינו את אברבנאל כמדינאי וכאיש כספים.

משעה שנעשה מתווך בין ונציה לפורטוגל הפך אברבנאל להיות גורם “:לאומי מן המעלה הראשונה. בתיווכו של אברבנאל נתמקדה עכשיו לא רק תשומת־הלב של פורטוגל וונציה בלבד, אלא גם של כל המדינות והכוחות הכלכליים שהיה להם עניין ישיר בתוצאות תוכניתו. וא־־על־פי שהמשא ומתן הסתיים בלא־כלום, כי פורטוגל השיבה על ההצעה בשלילה, הוסיפו ראשי הרפובליקה לעקוב במירב ההערכה אחר מאמציו של אברבנאל. ככל הנראה, הכירו בכוחם של המתנגדים וברי היה להם שהשיחות נכשלו לא בגלל התנהגותו של אברבנאל, אלא למרות העמדות ההולמות שנקט. לאמיתו של דבר, בעיני שליטיה של ונציה נשאר אברבנאל דמות נערצת עד סוף ימיו.

בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- ונציה: המפלט האחרון

עמוד 107

ירון צור

מרוקו

עולם המסחר היהודי במרוקו היה אפוא מגוון בתקופה זו, ונע בין קצוות של עושר מופלג לעוני מדכא, בין שותפות בשוק העולמי ובטכניקות העסקים המתקדמות ביותר לריתוק לעולם הכלכלה המסורתי ולשוק המקומי הילידי בלבד. היהודים בעלי המעמד האירופי בלטו בחוד הפירמידה הריבודית והמקצועית.

תמונה מעניינת של מעין עמדת ביניים בין הקצוות הריבודיים והטכנולוגיים מצייר חיבורו האוטוביוגרפי של ארמנד אטדגי, גן משולש המראות. התיאור מציג יהודים ומוסלמים מן הדרג הבינוני־הנמוך של החברה הילידית בעיר המתפתחת קזבלנקה, המנסים להסתגל לזמנים החדשים ולמצוא את פרנסתם בכרך. הספר מבוסס על זיכרונותיו של המחבר ומשרטט מציאות שחווה כילד וכנער בשנות החמישים. כמו רוב התושבים היהודים של קזבלנקה אחרי המלחמה הייתה גם משפחת אטדגי משפחת מהגרים מן הכפר. הילד ארמנד למד בבית ספר של כי״ח, והיה ער לקיומן של מערכת החיים של הצרפתים מצד אחד, ושל מוסלמים ויהודים מצד אחר. המתח התרבותי בין המערכות ניכר באופן שארמנד מתייחס לעסק של אביו. האב התפרנס מאפיית עוגות וממכירתן בעסק שהתגדר בשם הצרפתי ״קונדיטוריה״. בנו תמה על ההצדקה לתואר זה: ״מקררים אין בה. במקום חלון ראווה סתם משטח עץ בתור דלפק תצוגה. גם מערבלים חשמליים ומטחנות אין בה״ (שם, ספר ראשון, פרק 14, ״הקונדיטוריה שלנו״). הוא מדמה בעיני רוחו את אביו ופועליו בלבוש של קונדיטורים צרפתים ומגחך על התהום הפעורה בין היומרה למציאות. באופן דומה הוא מתייחס לעסקים נוספים בסביבתו, שכל דמיון בין שמותיהם למהותם מקרי, כגון עסק התנורים ברובע היהודי הנקרא ״הפראן [התנור] החשמלי״, אף על פי שתנוריו הם ככל התנורים הישנים במלאח ומוסקים בבולי עץ. עיניו של ארמנד מתרחבות בשעת הפגישות הנדירות עם הסביבה המודרנית הצרפתית, למשל כשהוא יוצא עם אמו לביקור במרפאה המודרנית של רופא יהודי – ועובר מן המלאח לאחד הרבעים האירופיים המהודרים של קזבלנקה. שכבת העשירים היהודים מתגלמת בשמה של משפחת ברונשוויג, היהודית הצרפתית העשירה. כל אימת שנדמה לאביו של ארמנד כי אשתו חורגת בדרישותיה מן האמצעים הכספיים העומדים לרשותם הוא מתריס: ״מדאם ברונזוויק״.

לא רק פערי מראה חיצוני, גודל ומכשור מפרידים בתיאורו של אטדגי בין העסקים הקטנים של היהודים בקזבלנקה לבין העסקים בסביבה האירופית של העיר. אביו אינו יודע קרוא וכתוב, וכל דרכו בניהול העסק עומדת בניגוד למושגים הרציונליים והשיטתיים המאפיינים את עקרונות המסחר המודרני. הוא ״מעגל״ חשבונות לטובת הלקוחות המפגרים בתשלום חובותיהם, אינו מנהל רישום של ההכנסות וההוצאות וכו׳. דרך זו, מדגיש אטדגי, לא הייתה ייחודית לאביו. הוא מזהה אותה אצל רבים מבני דורו וסביבתו של אביו, כולל בעל הבית המוסלמי, המוותר לעתים מזומנות על שכר הדירה שחייבת לו משפחת אטדגי ופותח בשמחה ״דף חדש״ במסכת יחסיו הכלכליים עמה. אך ארמנד שייך כבר לדור אחר. בעודו ילד היה נחוש בדעתו לנקוט שיטות חדשות לעשיית רווחים ביעילות ובמהירות, והשתמש לצורך זה בכישוריו החדשים, ובראשם הידע בחשבון ובצרפתית. הקריירה המסחרית שלו כילד החלה בתנור השכונתי, שם היה ממונה על קבלת הקדרות וחלוקת קבלות עליהן. עיסוק זה נחשב בזוי, אך הוא הצליח להקנות לו יוקרה חדשה, מפני שפנה לנשים בצרפתית ועורר כלפיו רחשי כבוד. לאחר מכן התרכז בהמצאת מכונות מעשה בית למכירת ממתקים ופתח דוכן לממכר עוגות וממתקים בפתח חנותו של אביו.

מנבכי זיכרונו של אטדגי עולה תמונה של קשרים כלכליים הדוקים בין מוסלמים ליהודים. חבר מוסלמי לסביבה ולעסקים, מצטפא, הביא לארמנד סחורה רווחית ביותר למכירה בדוכן – חשיש; אביו העסיק פועל מוסלמי; שותפויות מזדמנות נקשרו בינו לבין חברים ערבים והיחסים העסקיים גלשו לעתים למסיבות רעים שבהן שיחקו קלפים, עישנו ושתו בצוותא, והתלוצצו זה על דתו של זה. דומה שתופעה זו, של שותפויות כלכליות בין מוסלמים ליהודים וקשרים חברתיים על רקע זה, אפיינו את כל המעמדות בחברה הילידית ובאגפיה. אפשר למצוא לכך עדויות החל בבורגנות הגבוהה בערים הישנות, כגון פאס, מכנאס ומראכש, ועד השכבות הנמוכות במלאח של קזבלנקה ובכפרים הנידחים ביותר. הקירבה התרבותית היתרגמה בסביבה הילידית ליחסים כלכליים־ חברתיים שלא היו אפשריים כלל בין יהודים מסוג זה לאירופים.

המלאכה

שיעור בעלי המלאכה היהודים במרוקו היה גבוה. נתוני מפקד 1947 לימדו כי בעלי המלאכה מנו 38 אחוז מן האוכלוסייה היהודית המפרנסת, ו־6.5 אחוזים מכלל בעלי המלאכה במרוקו – יותר משיעורם באוכלוסייה.

היה זה פועל יוצא מן הסדר הכלכלי הקדם־מודרני בארצות צפון אפריקה, שחלוקת העבודה הוסדרה בהן במשק המקומי, ומלאכות חיוניות נמסרו ליהודים כחזקה, בעיר ובכפר. סדר זה הבטיח פרנסה ליהודים במקצועות מסוימים, אך עלול היה ליצור עודף עובדים במקצועות אחרים או לגרום מצוקה בשעת משבר מבני בתחום המלאכות, כפי שאכן אירע בתהליך המודרניזציה. בתקופה הקולוניאלית לא יכולים היו אפוא בעלי מלאכה יהודים להימנות עם עשירי החברה היהודית, ואנשי הג׳וינט התרשמו כי מעמדם החברתי של בעלי המלאכה נמוך מזה של הסוחרים.

מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור– היהודים בתקופה הקולוניאלית-היהודים בכלכלת הארץ

עמוד 67

תשעה אחים ואחיות, ואהבה עצומה אחת

במשפחתנו תשעה ילדים. חמש בנות וארבעה בנים. אחיותיי הן רשל, אילנה, סימונה, מרטין ורותי. אני בכור הבנים, אחרי סולי, בבר ובני ז״ל. רשל וסולי אחי היו קרובים אלי בילדותי. עם רשל רבתי לא פעם, התקוטטתי כמו כל ילד קטן, בעת משחקים, לעומת זאת, עם אחי סולי, הלכנו ביחד לבית הרב ללמוד תורה, ולכן בילינו ימים שלמים יחדיו. ככל שהתבגרנו, נפרדו דרכינו. אני, הייתי שקוע יותר בלימוד, וסולי אחי, משום מה, השתחרר ממשימה זו בקלילות. הורינו הלבישו אותנו תמיד בבגדים ובנעליים תואמים. ביגוד זהה, חדיש ואופנתי שאמא תפרה לנו במו ידיה. אני זוכר עד היום את חליפות הבד הלבן, האיכותי, שאמא עיצבה ותפרה לנו. חולצה ומכנסיים לבנים, נעליים איכותיות וגרביים לבנים. היא אהבה לראות אותנו כדוגמנים קטנים. לאחר שנכנסנו לבית ספר יסודי של אליאנס, סולי ואני מצאנו כל אחד חברים בני גילו. אבא דאג תמיד להעיר אותנו לתפילות שבת, אבל סולי, רב הזמן, התחמק ומצא לו סיבות לא להגיע, או לאחר ולבוא לקראת סיום התפילה. אבא נזף בו והשמיע קולות לא ברורים של כעס וזעם בגרונו על האיחור הבלתי נסלח. טקס זה חזר על עצמו מדי שבת. אבא כעס וסולי המשיך לאחר.

היו הפרשי גילאים ביני לבין אחיותיי ואחי הקטנים ולכן, גם תחומי העניין שלנו היו שונים. יחד עם זאת, תמיד חיינו באהבה ובחיבה, כמנהג אחים. לא זכור לי ש'חינכנו' את הצעירים אבל, שמשנו, או לפחות השתדלנו לשמש להם דוגמא.

הבנות עזרו לאמא במשימות הבית הקטנות, כמו קילוף ירקות, או קניות בחנויות הסמוכות לבית. העבודות הקשות היו מוטלות על עוזרת בית ערבייה, שגרה אתנו, ועל עוזרים אחרים שנוספו לבית, כמו בני ובנות דודים ממרקש, או נער שאומץ אלינו לבית בגלל המצב המשפחתי שלו בעיר. הבנות, ככל שבגרו, למדו בבית ספר אליאנס והיו תלמידות טובות.

אחותי רשל שלקתה בשמיעתה, למדה מספר שנים בבית ספר אליאנס בסאפי, ועברה לבית ספר לחרשים בקזבלנקה, כאשר הוריי הבינו שלא יימצא לה פתרון רפואי. אמי דאגה כל העת לרשל שהייתה כמוה יפה מאוד. היא חששה, מה יהיה כשתגדל? איך יימצא חתן ראוי לבת חרשת? אכן זו הייתה דאגה שהוריי נשאו בליבם במשך כל שנות נעוריה.

בבר אחי, סבל מגיל צעיר ממחלת פרקים שגרמה לו סבל רב. היו שבועות בהם לא הלך לבית הספר דודתי מדלן התלוותה לאמי כדי לקחת אותו לרופאים שונים, חלקם מקומיים, חלקם מחוץ לעיר, כמו בקזבלנקה, כדי לטפל במחלתו. עקב היעדרויות רבות מהלימודים בבית ספר, הוא החסיר ימי לימוד רבים, וכך צבר פיגור בחומר הנלמד. כשהגיע לגיל שתים עשרה, החליטו ההורים לשלוח אותו ללמוד מקצוע טכני בתנאי פנימייה, באורט קזבלנקה. שם למד שרטוט בנייה, ובשנה הראשונה, למד גם חריטה, מכונות וחשמל, עד לעלייתו לארץ. הוא עדיין זוכר לטובה תקופת לימודים זו, שתרמה לו את החוש הטכני הטוב.

אילנה אחותי נולדה בשנת 1950 עם חזרתנו מישראל למרוקו. היא נקראה על שם חברתה של אימי מהיכרותן בארץ.

סימונה ,שנולדה אחריה בבית זה, הייתה ילדה יפה וחיננית ונקראה על שם חברתה החדשה של אימי ושכנתה ברחוב, מדאם סימון. צרפתייה חביבה שהתקרבה לאימי ופינקה אותה במתנות ובשמים צרפתיים.

מרטין נקראה על שם שחקנית קולנוע מפורסמת וחביבה על אמא, מרטין קרול. היא אהבה את סרטיה וצפתה בהם בכל מוצאי שבת.

רותי כבר נולדה בדירה הבאה ברחי חאג' תהמי, וגם אחינו הצעיר, בנימין אברהם בני ז״ל, שנקרא על שם בנימין לוב. דודתי פרחה ששהתה אצלנו באותה תקופה, אמרה: "האורח הראשון שיכנס בבית לברית מילה, הנולד יקרא על שמו." כך זכה בנימין לוב, שהיה שכן שלנו מפולין וניצול שואה, להנצחת שמו על הוריי. רותי, מרטין ובני, אחיי הקטנים, היו חביבים עלינו ביותר, בזבות תלתלי הזהב של השיער שלהם, עורם הבוהק והעובדה שתמיד היו לבושים יפה ומסודרים. אהבנו לחבק וללטף אותם, כמו צעצועים פרטיים.

כפי שסיפרתי, הפרשי הגילאים בין האחים גרמו לקרבה חברתית נמוכה בינינו. אולם, סולי ואני נשארנו קרובים מאוד. מדי פעם, כאשר ההורים ביקשו מאתנו, הוצאנו את הצעירים לטיול בגן הציבורי. משחקי חברה היו, רובם, בחצר הבית או ברחוב. שיחקנו בחבל, ב'ריבועים' (קלאס), בכדורי זכוכית, ברזל, גוגואים, קלפים ודמקה. כל דבר בעתו ובזמנו. הבילוי המהנה ביותר היה הליכה לסרט או לים. הבנות הצטרפו גם הן לתנועת הנוער היהודי וביקרו במועדון הנוער של הצופים היהודים, בו לקחו חלק בפעילות צעירים. הפעילות כללה יציאות למחנות ־טיולים בסביבה הכפרית של סאפי.

כאשר עזבתי את העיר כדי ללמוד בקזבלנקה, העוגן שנותר לי בסאפי היה אחי סולי שבגר. הוא למד בתיכון, הכיר חברים וחברות, הצטרף למסיבות ודאג, בחזרתי לסאפי, להכיר לי חברות וחידושים בעיר. הוא למד להתלבש כנער מתבגר, אופנתי, והרחיב את מעגל ההיכרויות שלנו. הוא העריך אותי מאוד וחיכה בכל פעם שאשוב כדי לקשר אותי לצעירים יהודים וצרפתים בעיר וכדי לבלות ביחד.

באותה תקופה, מסלול החינוך והלימודים היה נהיר לכולם, הורים וילדים. אנחנו הבוגרים סימנו לאחים הצעירים לאן לצעוד, והם עקבו אחרינו. לדאבוני, עקב העליה לארץ, השתבש מסלול ההשכלה בחלקו, בקרב האחים, והגיע למיצויו המלא והמוצלח רק בדור הנכדים.

חשיבות ההשכלה הנחלנו, אחיי ואחיותי ואני לילדינו. רובם המכריע של אחייני סיימו תארים בהנדסה, בהיי-טק, במדעי הטבע, ברפואה, בכספים ופיננסים, בהוראה וחינוך, ובריאות. כל אחד ותרומתו הייחודית למדינת ישראל.

הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות. תשעה אחים ואחיות, ואהבה עצומה אחת

תקופתו ומקום פועלו

ר׳ יוסף בן עיוש אלמאליח פעל במשך כשלושים שנה במפנה המאות הי״ח והי״ט. בתקופה זו ידעו היהודים עליות ומורדות ביחסם של השליטים אליהם: הסולטן מולאי אבן־עבדאללה מחמד, למשל, ששלט בשנים תקי״ז־תק״ן (1790-1757), נטה חסד ליהודי מרוקו, ובתקופתו ידעה הקהילה היהודית פריחה כלכלית ואחדים מאנשיה שירתו בחצרו בתפקידים בכירים ואף היו מאנשי סודו; בנו יזיד, לעומת זאת, שמשל אחריו במשך כשנתיים, גרם סבל לקהילה היהודית ואף התנכל ליהודים ששירתו את אביו; ואילו כשעלה לשלטון, אחיו, מולאי סלימן, שירש את מקומו לאחר מותו ושלט בשנים תקנ״ב-תקפ״ב (1822-1792), שב מצבם של היהודים והשתפר.

6. 6. אירועים ותקנות בחיי הקהילה

הרב יוסף אלמאליח הזכיר בתשובותיו כבדרך אגב אירועים שפקדו את החברה הכללית, שהיתה להם נגיעה לחברה היהודית, וכן הזכיר תקנות בחיי הקהילה.

תקופת המלך יזיד. בשנת תק״ן (1790) מת המלך מחמד, שבימיו ידעו, כאמור, היהודים שלווה ופריחה. יזיד, בנו שעלה במקומו, אמנם מלך רק שנתיים, אבל גרם ליהודים סבל רב, ובימיו חיו היהודים בחוסר ביטחון ואף נעשו פרעות בקהילות יהודיות אחדות. בפי יהודי מרוקו נודע המלך יזיד בכינויו ״המזיד״. סבלם של יהודי מרוקו בא לידי ביטוי באחת מתשובותיו של הרב אלמאליח, הדנה בעסקה כספית של החזרת חוב שהוטמן באדמה בחצרו של בית. בעקבות מותו של המלך מחמד פשטו חיילי השלטון לחצר הבית ולקחו את הכסף. וכך כתב הרב על מאורע זה:

ומ״מ [ומכל מקום] אינו חייב אלא באונסין שהיו יראים מהם בשעת התנאי, שהם השוללים שיבואו מחוץ לעיר שאינם דרים במדינה, ששוטפים ועוברים ואינם חוטפים אלא מה שבגלוי. אבל האונסים שנתחדשו אח״ך [אחר־כך] מאנשי המדינה שהם החיל של הלודאייא, שהם אנשי שלומם ועצתם, שהיו מבטיחים אותם להיות עליהם חיל וחומה. ואדרבא הם הבוגדים והשוללים, ושהיה זה במאמר המלך, והיו מוציאין פועלים לנתוץ ולנתוש ולהאביד ולהרוס כל הכתלי[ם], ולחפש ולנקר ולחפור כל הקרקעות קרוב לעשרים יום, יומם ולילה לא ישבותו, כאדם העושה בשלו ואין מוחה בידו, וכמ״ש (וכמו שכתב] החכם הפוסק נר״ו [נטריה רחמנא ופרקיה], אונסין כאלה ודאי לא נכנסו בכלל האחריות.

את תשובתו לקהילת רבאט חתם הרב בקטע מפסוק מספר תהלים (קב, בא) כרמז למאורע: ״שנת לשמע אנק״ת אסיר״. אנק״ת בחילוף אותיות – שנת תקנ״א (1791). בנוסח זה נהג לחתום גם בתשובות אחרות שניתנו בתקופת שלטונו של יזיד.

• חלק א, סימן כה. בפסק משנת תקנ״ה(1795) ציין הרב את הזמן שבו אבד שטר של אחד המתדיינים במילים האלה: ״ונאבד לו בשנת מות המלך הא׳ בבלשת לתפ״ץ [לא תקום פעמיים צרה]״ (חלק א, סימן נט). בחתימתו באחת מתשובותיו התבטא במילים נרגשות, ושמא רמז למאורע הנזכר: ״ויצילנו מכל גזרות קשות ורעות המתרגשות לבוא בעולם, ויאמר די לצרות עמו ישראל, ויראנו בנחמת ציון בעגלא וב״ק [ובזמן קריב]

מגפת הדבר. בשנים תקנ״ט־תק״ס (1800-1799) פרצה מגפת דבר ברחבי מרוקו. המגפה חדרה כנראה מאלג׳יריה ונעשו ניסיונות למנוע את התפשטותה, אך בלא הועיל. במגפה זו נפגעו יהודים כשכניהם המוסלמים. את התפרצותה של המגפה הזכיר הרב אלמאליח אגב אורחא בפסק שכתב נגד חכם ממכנאס בשנת תקנ״ט(1799): ״ולפי שהתחילה המגפה לתפ״ץ באמצע אותה שנה.״ כמו כן הזכיר הרב מגפה זו גם בתשובה אחרת.

גם עניינים ונושאים אחרים עולים מתשובותיו, כגון בניית בית מלאכה לתעשיית שמן בידי מושל העיר; בניית חנות לקצבים; הרס חנות של בית יתומים; שינוי בערך התכשיטים בעקבות נוהג חדש לתקנם בחומר זול; אופן שמירתו של כסף שהופקד ודין ליסטים שגנבו אותו ושהכו את בעל הבית; תקנות שחיטה ובדיקה; ופטור ממסים למי שהוחזק בתור תלמיד חכם.

ד. קשרים עם ארץ־ישראל

עד תקופתו של הרב אלמאליח עלו יהודים ממרוקו לארץ־ישראל בקבוצות קטנות או בתור יחידים. המניעים לעלייה היו מגוונים: כיסופי גאולה, מעלתם הגדולה של הנקברים בארץ־ישראל, בריחה מחשש לרדיפה של השלטונות או ניסיון לשפר את המצב הכלכלי הקשה. שד״רים שיצאו לקהילות ישראל לגבות תרומות לטובת היישוב היהודי בארץ פקדו גם את הקהילות היהודיות במרוקו. עניינים אלו עולים מתשובותיו של הרב אלמאליח ולעתים הם המקור הבלעדי למידע על העליות לארץ־ישראל ועל השד״רים שפקדו את מרוקו בתקופתו.

1. 1. עלייה

בשלוש תשובות דן הרב אלמאליח במכירת נכסים בידי העולים לארץ־ישראל. במכירה התעורר חשש לסילוק בר־המצר – בעל העדיפות בקנייתו של הנכס.

בשנת תקס״ג (1803) פסק הרב ברבאט בעניין אדם שמכר את דירתו כדי לעלות ולהשתקע בארץ־ישראל, שאין במקרה הנידון דין ״דבר־מצרא״, משום שהיו עדויות ביד הקונה שהמצרן לא רצה לקנות מן המוכר. המצרן אף טען שגם הוא מעוניין למכיר, ״לפי שהיו הקרקעו[ת] מזולזלי[ם] [=ערכם נמוך] ביותר באותו זמן אחר המגפה לתפ״ץ שנתמעטו ב״א [בני אדם] וכמה בעלי בתים עקרו דירת׳[ם] משם לילך לא״י תוב״ב.״

בשנת תקס״ד(1904) דן הרב ברבאט בעניין אדם ששמו בן־שלוש, שמכר לבן־דודו, הרב דוד שליש, מן החזקה שהיתה לו כדי לעלות לארץ־ישראל. כמה שנים לאחר המכירה התייקרו החזקות, והמוכר טען שמכר רק כדי לעלות לארץ־ישראל, אבל מאחר שלא נסתייע בידו לעלות הוא מבקש לחזור בו מן המכירה. הרב פסק שהמוכר אינו יכול לחזור בו דווקא עכשיו כשעלה מחיר החזקות לאחר שנים של שתיקה, שבהן היה ערך החזקות נמוך.

בתשובה זו הזכיר החכם מקרה קודם של אברהם לעגימי, שמכר חנויות כדי לעלות לארץ־ישראל וחזר בו מן המכירה, ובפסק הדין נקבע שאין המוכר יכול לבטל את המכירה.

בכסלו תקס״ה (1804) פסק הרב ברבאט בשאלה שנשאלה ממכנאס בעניין מתנה שנתן ראובן טובי לבתו כשהיתה קטנה, עוד לפני נישואיה. בבירור העניין הוזכר טובי כמי שעלה בינתיים לארץ־ישראל.

פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח-אהרן גימאני-עורכים משה אורפלי ואפרים חזן.

עמוד 62

משה עמאר-מאמרים ופרסומים

ערב עיון ביצירתם הרוחנית של חכמי מרוקו

עבר-הווה-עתיד

פרופ' הרב משה עמאר

פתח דבר

בפזורה היהודית הספרדית במשך כל הדורות, הרבנות והרבנים היו גולת הכותרת של כל קהילה וקהילה. כבודם היה גדול בעיני הציבור הרחב, גם אצל אלה שלא שמרו על המצוות קלה כבחמורה. כאן בארץ ישראל, מאז הקמת הרבנות הראשית בארץ ישראל, הרבנות סובלת מפיחות זוחל והולך במעמדה ומפגיעה בכבודה, הן מצד החרדים אשר כל קבוצה הקימה לה רבנים משלה, והן מצד החוגים שהתרחקו מאורח חיים יהודי וממסורת ישראל, על אף שהם מיעוט בעם, קולם הרעשני נשמע למרחוק באמצעות שליטתם בגלי התקשורת. כתוצאה מכל זה נפגע דימוייה של הרבנות, גם בעיני הציבור הרחב המכבד את התורה והחכמים ושומר על מסורת ישראל. דבר זה הוביל להתרחקות הדדית בין הרבנים לעם.

לעומת זאת, בפזורה הספרדית וביהדות מרוקו בפרט, הרבנים שעמדו בראש מוסד הרבנות היו גדולי תורה והוראה ואנשי אשכולות, בנוסף הם התפרסמו בסבלנותם ובמאור פניהם בירידתם אל העם. הם התמודדו עם בעיות שהזמן גרמא, ללא התחמקות מקבלת אחריות ומהכרעות. כפי שניתן להסיק גם מהמאמר הרצו״ב.

על פעילותם הברוכה, זכו לציון לשבח מפי כותבי ההיסטוריה היהודית, ועל ידי גדולי חוקרי המשפט העברי בארץ ובעולם. דבר זה הוכח על ידי רבותינו, שזכו לעלות לארץ ונבחרו לכהן כרבנים וראשי אבות בתי־הדין, בערים מרכזיות בארץ ישראל. אשר על אף שהגיעו לארץ בגיל מתקדם, הם ידעו לרדת אל העם על שכבותיו, עדותיו, ופלגיו, ולחבב עליהם את המסורת היהודית ובכך הם קידשו שם שמים ברבים. יתירה מכך הם הפכו לתלפיות, שכל הבעיות הקשות בדיני משפחה המתעוררות בבתי הדין הרבניים בארץ ובחו״ל הופנו אליהם. והם מתוך תחושת אחריות לא נחו ולא שקטו, עד שהכריעו ופסקו בנושא הניצב לפניהם. לדוגמה מו״ר הרה״ג רבי שלום משאש, רבה הראשי של וראב״ד ירושלים; הרה״ג משה מלכה הרב הראשי וראב״ד לפתח תקוה, הרה״ג רבי יצחק חזן אב״ד וחבר בי״ד הגדול לערעורים, ועוד רבים זצוקלה״ה וזיע״א.

לכן יזמנו הקמת בתי מדרש לרבנים, בהם ילמדו האברכים על רבותינו ועל יצירותיהם ושיטתם בפסיקת ההלכה, כפי המסורת המופלאה של רבותינו חכמי ספרד, ובד בבד ילמדו גם את חיבוריהם, ושיטת פרשנות הבנויה על סברה ישרה והגיון בריא. יש דרישה גדולה מצד אברכים להתקבל לבתי המדרש שלנו, אך יכולותינו הכספיות מוגבלות.

מכון ״אורות יהדות המגרב״ עושה מלאכת קודש בהצלת יצירתם ומורשתם של רבותינו. עד היום הוצאנו למעלה מששים יצירות מכתבי יד, בתחומי פרשנות המקרא והתלמוד, ההלכה והאגדה, מוסר, שירה, הגות, וקבלה, בהם יצירות בנות חמש מאות שנה. תוך הארת דמויותיהם של רבותינו המחברים, תקופתם ושיטתם. כמו כן פרסמנו עשרות מאמרים וספרי מחקר בנושא. אבל זה רק מעט מן המעט ממה שניתן להציל עוד היום. כיום עשרות ספרים מוכנים לדפוס, ורק חוסר תקציב מעכב את הדפסתם.

אני מנצל הזדמנות ברוכה זו, ופונה לכל אחד ואחד מבני העדה, להיות שותף למצוה גדולה זו, לתת יד להשגת המטרות הנזכרות: הצלת מורשתה הרוחנית של עדתינו; והקמת בתי מדרש למנהיגות רוחנית על פי שיטתם, ומסורתם של רבותינו חכמי ספרד והמגרב. כיום המטרות הנעלות הן בהישג יד, חבל להחמיץ את ההזדמנות, כי הזמן פועל לרעתינו.

בברכה ובהוקרה ע״ ה משה עמאר

איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- השימוש בתקנות-סיכום המאמר

4. חכמי מרוקו והתקנות

שימוש נרחב ונועז בתקנות נעשה על ידי חכמי מרוקו, החל מסוף המאה ה16־ ועד לשנות השישים של המאה עשרים. דבר שאין לו אח וריע מכל הפזורה היהודית, ולכך ראויה עובדה זו לציון מפורט. הגיעו לידינו מספר קובצי תקנות מיהדות מרוקו, הראשון ׳תקנות פאס', הגדול ברציפותו משנת 1494 עד לשנת 1750, וגם מגיוון הנושאים שנדונו בו. הקובץ יסודו בתקנות שהותקנו על ידי רבניהן ומנהיגיהן של קהילות מגורשי קסטיליה אשר בפאס שבמרוקו. תקנות אלה, היו במשך הזמן קודקס של ההלכה לרובה של יהדות מרוקו. התקנות מקיפות תחומים נבחרים של המשפט העברי בדיני משפחה, בענייני ירושה, דיני צוואות ודיני אפוטרופסות. התקנות עוסקות גם בדיני קניין ודיני חיובים ־ דיני שכירות, משכון, דיני מסחר, דיני מצרנות, דיני הלוואה, תקנות נגד מבריחי רכוש, בעניין מאסר על חוב. תקנה מיוחדת השוללת אפשרות של יצירת קרטלים ומונופולים; תקנות רבות דנות באיסור הליכה לערכאות של גויים, פיקוח על מחירים וחלוקת נטל המסים, צמצום בהוצאות למסיבות, במלבושי פאר ובענידת תכשיטים, תרומות לארץ ישראל, ועוד.

החידושים הנועזים ב׳תקנות פאס, הם: השימוש בסאנקציה של הפקעת קידושין. כלומר, ביטול תוקף הנשואין. ותקנות בדיני ירושה בהן מתן שוויון לבני הזוג ברכוש לענייני עזבון, ושוויון לבנות הרווקות לבנים בירושה. ׳תקנות פאס׳ התפשטו במרבית הקהילות במרוקו. אולם היו גם קהילות שבהן לא התקבלו תקנות פאס, כגון העיר תאפילאלת וסביבתה, והעיירות הסמוכות למראקש, וכן במראקש עצמה לגבי צאצאי התושבים. לכן היו קיימים הבדלים בקהילות מרוקו במספר נושאים: דיני טריפות, ביגמיה, דיני ירושה, ועוד. התקנת תקנות במרוקו, אינה מסתיימת בשנת 1750. ממחיצתה השנייה של המאה הי׳׳ח ואילך, תוקנו תקנות בקהילות נוספות. ולעת עתה פורסמו קובצי תקנות מהערים מכנאס וצפרו, וידועות לנו תקנות רבות גם מקהילות אחרות.

5. תקנות ארציות במאה ה20־ במרוקו

בראשית המאה ה־כ׳, פרסה ממשלת צרפת את חסותה על מרוקו. בשנת 1918 פרסמו שלטונות הפרוטקטוראט הצרפתי חוק המסדיר באופן רשמי את מעמדם של בתי הדין, הרכבם, דרכי עבודתם וסמכותם. סמכות הרבנים הוגבלה לדיני אישות, ירושות, שררה והקדשות. כמו כן הוקם בית דין לערעורים בעיר הבירה רבאט. השלטונות הצרפתיים הביאו לפיתוחה של מרוקו, מבחינה כלכלית ותרבותית. הם סללו כבישים ומסילות ברזל בין ערים מרוחקות, וכך גברה הניידות ממקום למקום, והתהדקו הקשרים בין הקהילות, כולל קשרי חיתון. דבר זה הבליט את ההבדלים בענייני הלכה, והורגש צורך לגשר ביניהם. ביטוי לצורך זה ניתן במבוא לחוברת הראשונה של"מועצת הרבנים". גם חדירת התרבות הצרפתית לבית היהודי, שהחלה עוד לפני בוא הצרפתים באמצעות בתי ספר של כי״ח, הביאה בעקבותיה התרופפות המסורת והחיים הדתיים, במיוחד בקרב בני הנוער. יותר ויותר בחורים ובחורות נמצאו בחברה מעורבת תחת קורת גג אחת, הן במסגרת החינוכית והן במסגרת העבודה, דבר שעורר בעיות רבות בענייני אישות ובנושאים אחרים, שקשה היה למצוא להן פתרון אחיד במסגרת ההלכה. התעורר אפוא הצורך לכנס כינוס של חכמים, להתמודד בבעיות אלה ואחרות, המתעוררות בחיי היום יום, ולנסות לתת להן פיתרון אחיד, באמצעות התקנת תקנות.

לאחר שהשלטונות נתנו את הסכמתם לאסיפת הרבנים, נערכו הכנות ונוסח תקנון שקבע את דרכי הדיון ב״מועצת הרבנים", המשתתפים, קבלת ההחלטות ופרסומן, ועוד. הכנוס הראשון נערך בשנת 1947, ועד לשנת 1956 נערכו ששה כינוסים.

בולטים האופי הדמוקרטי והמחשבה הרבה שהושקעה בתקנון והשאיפה לפוריות הדיונים. דרכי ההכרעה נקבעו בצורה טכנית, על פי רוב בהצבעה גלויה, כשכל קולות המשתתפים שווים בערכם. מאחר שההחלטות התקבלו מתוך משא ומתן פנים אל פנים, הרי חל עליהן הכלל של "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב), והן מחייבות את כולם. הזמן המוקצב לדיון הוגבל מראש, מאחר שכל אחד מהמשתתפים, קיבל לביתו מראש את רשימת הנושאים העומדים לדיון ואת התקנות המוצעות, הייתה לו אפשרות לגבש עמדה מראש. ר׳ שאול אבן דנאן הרב הראשי ליהדות מרוקו, שהוא היה היוזם והמתכנן את הכנסים, הבהיר לנאספים בכינוס הראשון, את עדיפות ההכרעה הטכנית, כי כמעט אין אפשרות להגיע להכרעות בדיון ארוך, במשא ומתן הלכתי מיגע ובשכנוע הדדי. שכן למרות החשיבות הרבה שבדיון ארוך, הרי התועלת המעשית ממנו קטנה ואולי אפסית, לסברות בעד ונגד אין סוף וגבול, ולכל דעה אפשר למצוא סברה ונימוק בראשונים ובפוסקים, דבר שיסרבל ויקשה על דרכי ההכרעה, ואולי אף ימנע אותה. מה גם שמדובר בנושאים מרובים מאד. נימוק זה עצמו עמד לפני רבינו יוסף קארו, כשרצה לחבר את השו״ע ונגש לקבוע דרכי ההכרעה, שעל פיהם נפסקה ההלכה בחיבורו(ראה הקדמת הבית יוסף לטור אורח חיים). החשיבה שהושקעה בהכנת הכינוסים ובתקנון היו אחד מסודות הצלחתה של מועצת הרבנים במרוקו, שתוך זמן קצר כל כך יחסית, דנה והכריעה במספר רב כל כך של נושאים. בכינוסים נדונו תחומים רבים בדיני משפחה, דיני ירושה, חינוך ליהדות, כשרות הבשר ותשמישי קדושה, הילולות, ועוד. ההחלטות שהתקבלו והתקנות שנקבעו היו נועזות ופתרו בעיות כואבות, והכריעו ההלכה בנושאים רבים השנויים במחלוקת. והביאו לפסיקה אחידה בכשרות הבשר, בדיני אישות וירושה ובנושאים נוספים. בעיות דומות עומדות על פתחה של הרבנות בארץ ישראל ועדיין מחכות לפתרון.

מועצת הרבנים פרסמה בדפוס את החלטות שהתקבלו בכל כינוס. מרגע פרסומן הפכו להלכה מחייבת בכל בתי הדין. והן נוהגות הלכה למעשה עד היום במרוקו. לאחר שנת 1956 פסקו כינוסי הרבנים וכמה נושאים נשארו תלויים ועומדים ללא הכרעה. יתכן שהסיבה להפסקת הכינוסים היא העצמאות שקבלה מרוקו, והחשש פן השלטונות לא יסתכלו על כינוסים אלה בעין יפה. מה גם שלאחר שנה זו גברת עליית יהודי מרוקו לישראל, והקהילות הלכו והתדלדלו. משום כך לא ראו הרבנים צורך לחדש את אסיפות הרבנים, שכן הבעיות שהעיקו על הקהילות הלכו ופחתו.

6. הקבלה וההלכה

במאה הט״ז עם התפשטות קבלת האר״י, חדרו מספר מנהגים המבוססים על פי הקבלה לתוך ה׳שולחן ערוך׳ בנושאים שבין אדם למקום. במאה הי׳׳ח חדרה הקבלה יותר על ידי הר׳ חיים דוד אזולאי, בחיבוריו הרבים. אולם עם כל זאת נשארו מנהגי הקבלה נחלתם של מעטים חסידים ואנשי מעשה. במאה ה20- בארץ ישראל, פשטו מנהגי הקבלה ונהפכו לנחלתם של רבים מהמון העם. וזה בגלל הפצת חיבוריו של ר׳ יוסף חיים מבגדאד, שפעל במחצית השנייה של המאה ה-19, המכונה על שם ספרו ההלכתי ׳בן איש חי׳. הספר ערוך לפי סדר פרשיות השבוע, כולו ספוג מנהגים קבליים ופסיקה המבוססת על פי ספרות קבלית, גם כשזו חולקת על ספרות ההלכה. מסיבה זו גם סידורי תפילה הנדפסים בארץ ישראל מאז הקמת המדינה, מלאים רמזים וסמלים קבליים.

7. לסיכום

המשכיל הצופה שאינו מכיר את עולמה של הפסיקה מבפנים, עלול להתלהב מהרעיון של חרות ההוראה והפסיקה מתוך עיון במקורות ושיקול דעתו של הפוסק, כפי מה שדגלו חכמי אשכנז. אולם לבאי ביתה לפני ולפנים של ספרות ההלכה לדורותיה, יודעים להעריך גודל החכמה והמחשבה העמוקה הצופה למרחוק במשפטו של ר״י מיגאש שאמר:

ואותם שמדמים להורות מעיון ההלכה ומחוזק עיונם בתלמוד, הם שראוי למנעם מזה, לפי שאין בזמנינו זה מי שיהיה ראוי לכך, ולא מי שהגיע בחכמת התלמוד לכלל שיורה מעיונו… וכבר באו לידי תשובות קצת אנשים שהורו בהם, והם חושבים שהורו בהם בדין ושהוא ברור כשמש. והם טעו בהוראתם ותלו בדבר על מקום בלתי מקומו, ולמדו הדין ממקום שאין ללמוד אותו ממנו. וכבר היה בין הדבר שדנו ובין ההלכה שנתלו בה לאותו הדין, חלוק דק ודקדוק נעלם ונסתר ולא הרגישו בו…. כלומר, הוא מסתייג גם מחכמים בעלי כושר הכרעה, הפוסקים הלכה מתוך עיונם בתלמוד. מצב דומה שהתפתח באשכנז במאות ה־12 – ה־13, שדיוניהם בשאלות קשות הביאו אותם לעיון מחודש במקורות ולפירושים מחודשים, אשר תרמו לפוריות ההלכה ולגיוון הפסיקה, פעמים לקולא ופעמים לחומרא. וידועים הקלותיו המפליגות של רבינו תם בנושאים שונים, שהביסוס ההלכתי להן נבע מקריאה מחודשת של המקורות.

אולם החינוך לאי קבלת מרות בפסיקה וחופש ההוראה להכריע מכוח העיון התלמודי מחד, ומאידך שיטת הפלפול והחילוקים שהתפתחה באשכנז, הובילה במשך הדורות לתוצאה הפוכה מפוריות לעקרות ההלכה ולסירוסה. כי בשעה שדן הרב בשאלות שהתעוררו בחיי היום יום בנושאים שבין אדם למקום או בנושאים שבין אדם לחברו, מכוח עיונו המופלג והמפולפל, יותר ויותר יכול הרב למצוא חילוקים דקים או גסים, בין המקרה שלפניו לבין המקרים שהוזכרו במקורות, וכן בין השיטות והדעות שהוזכרו בנושא. ואז הוא עומד נבוך מחוסר אפשרות להכריע, מול ים הדעות והחילוקים הרבים. הפתרון שהוא מוצא בנושאים שבין אדם למקום הוא פוסק לחומרא כדי לצאת ידי כולם, בעוד בנושאים שבין אדם לחברו שלא תתכן החומרא, לאחר כל ההתלבטות ועינוי הדין המוצא היחיד שהוא מציע זו הפשרה. דומה כי דבר זה הוביל לשיתוקה של הפסיקה ולפיתוחה של יראת ההוראה.

במצב זה אין פלא שהציבור בארצות אשכנז גם בקהילות הגדולות, העדיף להתדיין לפני בתי דין של הדיוטות ולא בבתי דין רבניים. על אף מחאות הרבנים וביקורתם הקשה על התופעה. ר׳ יהודה ליב פוחוביצר מפינסק, פעל במחצית השנייה של המאה ה־17, כותב על בתי הדין של הדיוטות שהציבור נהר אחריהם: ׳ועיני ראו… כמה פעמים שיצאו דינם מעוותים מפסקי בעלי בתים מחמת איזו פניה…׳. ובשם חכם אחר הוא כותב, שלדעתו: ׳הם גרועים מדיניהם של גויים, כי להם סדר בדיניהם ובפסקי בעלי בתים אין סדר, ולדין אחד [=מקרה זהה] פעמים מחייב פעמים מזכה, פעמים במתכוון להזיק ופעמים שלא במתכוון׳(קנה חכמה, דרוש הדיינים, עמ^׳ כה־כו).

גם מסורת הפסיקה וכושר ההוראה וההכרעה, שהייתה נחלתם של חכמי הפזורה הספרדית מזרחית במשך למעלה מאלף שנה, הולכת ונעלמת עם הקמת מדינת ישראל ועליית הפזורה אליה. כי שיטת הפלפול של חכמי אשכנז זו שיטת הלימוד הדומיננטית כיום בישיבות בארץ ישראל ובפזורה היהודית, ולפיה התחנכו ומתחנכים רבנים ודיינים של ההווה והעתיד. כיום נותרו רק חכמים בודדים משיירי כנסת הגדולה ביהדות הספרדית מזרחית, בעלי מסורת פסיקה וכושר הכרעה. מי ייתן ויקומו גואלים למסורת הספרדית להחיותה, ללמדה ולהנחילה לכלל ישראל.

איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- השימוש בתקנות-סיכום המאמר

ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו.

המכון למורשת יהדות מרוקו.

הרב משה עמאר

הרב אליהו עצור

מר משה גבאי

פתח דבר

הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל

עוד בתקופת הגאונים פרח בצפון אפריקה מרכז רוחני גדול שהדיו נשמעו למרחקים וזכה להוקרתם של גאוני בבל והוא היווה כחוליה מקשרת בין יהדות המזרח וראשיה לבין יהדות המערב – ספרד. כאשר החלה להתדלדל סמכותו של המרכז הרוחני העולמי של היהדות בבבל, לתקופת מה המרכז הרוחני בצפון אפריקה תפס את מקומו בכמה בחינות.

 בתוכו צמחו כמה מענקי הרוח שקמו לעמינו ומהם ראשוני רבותינו הראשונים כרבינו יצחק אלפאסי, אשר אור תורתו האיר וזרח גם ברחבי ספרד. וגדולי הרבנים בספרד היו מתלמידיו כמו רבי יוסף בן מיגאש ועוד. ומאז ועד ימינו דור דור ודורשיו דור דור ומנהיגיו קמו רבנים ואנשי שם אשר הקדישו את זמנם ללימוד תורה ולהרבצתה בבני עדתם והשאירו הרבה מחידושי תורתם בכתובים, יצירותיהם של רבותינו רבני המערב הן רבות ומגוונות אך דא עקא כגודל היצירה בן גדלו הפגעים שפגעו בה.

קושי השעבוד, העניות ופגעי הטבע היו גרמא, שחלק גדול ממנה אבד מאתנו לעולמים, ויתר הפליטה עודנו בכתובים בודד בספריות ובאוספים פרטיים, ומצפה לגואל.

מכל יצירתם הגדולה של רבותינו הקדושים רק ספרים מועטים זכו לדפוס. חלקם בהשתדלות המחברים ובני משפחותיהם, ורובם בידי רבנים ואנשי שם מבני עדתינו, אשר כאבו את כאב רבותינו בל יהיה יגיעם ועמלם בתורה לריק חס ושלום, במיוחד בדורינו מאז שהאיר אור הדפוס בצפון אפריקה.

המכון למורשת יהדות מרוקו ״ תולדות ״ הציב לו למטרה לגאול את תורתם של רבותינו הקדושים, להוציא לאור יצירותיהם שעודם בכתובים וכן לההדיר את חיבוריהם אשר אמנם זכו לדפוס אך הם נדפסו בזמנו בכמות קטנה וכיום כמעט ואינם בנמצא. ואשר רבים אומרים מי יראינו טוב.

חכמי מארוקו לבד מהפצת תורה הקדישו הרבה מזמנם לנהל עדתם ולחנכה במורשת אבות. הם תקנו תקנות רבות לפי צורך השעה כדי לפתור בעיות ושאלות שהזמן גרמא בתחומי כלכלה וחברה. אישות, יחסים שבין אדם לחבירו ובין הפרט לקהילה.

 את רוב התקנות נאספו בקובץ התקנות אשר פורסם בזמנו על ידי הרב הגאון אברהם אנקאווא זצ״ל בספר כרם ח״ב. בשנת התש״ז נוסדה מועצת רבנות ראשית ליהדות מארוקו. אשר התכנסה מדי פעם ותיקנה תקנות נוספות.

ראינו חובה לעצמנו להגיש כפרי ביכורינו את ספר התקנות במהדורה חדשה שיכלול תקנות חדשות גם ישנות באותיות מרובעות. עם אינדקס אישים לתקנות הראשונות. בתוכניתנו לרכז בעה׳׳י גם תקנות בודדות שנתקנו בערי מארוקו השונות, אשר הם פזורים בספרות הרבנית של חכמי מארוקו.

ויבואו בכרכים הבאים. עם גמר ליקוט התקנות הפזורות נערוך אינדקס נוסף שיכלול גם התקנות החדשות שנתקנו בשנים האחרונות על ידי מועצת הרבנות הראשית במארוקו.

הננו להזכיר בברכה ובתודה את מורינו הדיינים יוצאי מארוקו הנמצאים בארץ והמשמשים בקודש ובראשם מורנו ורבינו הרב הגאון רבי שלום משאש שליט״א, ואשר היה בין אלה שתרמו רבות להצלת הרבה מתורתם של רבינו משיני העש ולהעלותם על מכבש הדפוס. על הסיוע העזרה וההדרכה בהוצאה לאור של מפעלנו ״ המשפט העברי בקהילות מארוקו ״.

יהי רצון שנזכה לראות יחד בהגשמת מטרתנו ולהביא לכל בית ישראל את האורות הגנוזים שביהדות מארוקו. וזכות התורה תעמוד לנו לראות בהרמת קרן התורה וקרן ישראל. ומלאה הארץ דעת השם אמן.

המערכת

מבוא

תקנות פאס ותקנות מועצת הרבנים במארוקו מאת: הרב משה עמאר שליט״א

א.             הרקע ההיסטורי

על קהילות יהודיות במארוקו ידוע כבר מתקופה קדומה.ובימי הגאונים ואילך עולה קרנה של הקהילה היהודית בפאס,כמרכז רוחני חשוב אשר הדיו נשמעו למרחקים.  כשאנו מעיינים בתקנות הראשונות, שתוקנו על ידי המגורשים מקאשטיליה״ וכן במקורות הבודדים המתארים את קליטת המגורשים בפאס, מתקבל הרושם שהמגורשים מצאו במארוקו ישוב יהודי דל במיוחד מבחינה רוחנית-תרבותית, ומשום כך יכלו לעשות במקום כבשלהם, להנהיג סדרים ומנהגים ואף לתפוס בידיהם את רסן המנהיגות הקהילתית והרוחנית, כמעט ללא התנגדות.

 אין אנו מתעלמים מכושרם האינטלקטואלי ומרמתם התרבותית של המגורשים,שעלו בהרבה על אלה של ה ״תושבים״ המקומיים, אך בהשוואה לקליטת המגורשים במקומות אחרים,בהם לא הצליחו המגורשים תוך זמן קצר יחסית לתפוס את רסן המנהיגות בידיהם, וכן לא הצליחו להטמיע בקרבם את ה ״מוסתערבים״ בני המקום.

ראוי לציין שעד התקופה האחרונה היו קיימים קהלים נפרדים זה ליד זה,של הקהילות (=קהלים, מעין העדות השונות כיום) השונות שהרכיבו את האוכלוסיה היהודית בעיר. לעומת זאת בערי מארוקו שבהן התיישבו ריכוזי המגורשים, הצליחו להטמיע בקרבם את ה״תושבים״ תוך כיובל שנים.ולהנהיג תקנות ומנהגים אחידים שלפיהם נוהגים כל בני העיר, ומתעוררות שאלות אחדות:

א.  פאס הייתה מרכז תורני חשוב במשך תקופה כה ארוכה, מדוע אם כן לא נשמע קול חכמיה,נגד כל השינויים שרצו חכמי המגורשים להנהיג במקום.או למצער,לעמוד על המשמר ולהבטיח המשך קיומם של מנהגי בני המקום,על ידי הקמת קהלים נפרדים,כפי שארע בארצות אחרות,בהן נקלטו מגורשי ספרד ופורטוגאל .

• היהודים עזבו את ספרד בשני גלים. גל ראשון ( =גירוש ראשון ) בשנת הקנ״א-1391, גל שני – הגירוש בשנת הרנ״ב-1492. בעוד שבגל ראשון מגיעים היהודים הספרדים לאלג׳יריה ואין שומעים על קבוצות שמגיעות למארוקו , הרי בגירוש חלק נכבד מהמגורשים מגיע למארוקו ואין עדויות על קבוצות שמתיישבות באלג׳יריה.

הפתרון לשאלות שהצבנו,תלוי במניעים שהביאו את המגורשים לבחור בין אלג׳יריה למארוקו,כמקום יישובם החדש.

רבי אפרים אנקאווא נמנה על היהודים שעזבו את ספרד בגל הראשון, הוא ביקר במארוקו ובחר לו להתיישב בעיר תלמסאן. מביקורו בעיר מראקש רשם בספרו ידיעות על מצבם ומעמדם של היהודים בעיר זו וזה לשונו:

״ו כבר קרה לי אני בעצמי כדמות זה העניין בהיותי בעיר מראכו״ש בתמוז משנת רועה אב״ן ישראל, בקשו ממני הקהל לדרוש להם ביום השבת אחר סעודת הבקר בבית הכנסת. וילכו הקהל עמי כולם לבית הכנסת ועברנו על שער השר המושל בעיר, והיה שם שוער אחד כושי ונתקנא מכבוד הקהל אלי. ויצא לקראתי בחמה גדולה ושבט אחד גדול להכות אותי, וכראות הזקנים ההולכים עמי שהיה יוצא לקראתי נשתטחו לפניו ופייסוהו ולא הכה אותי, והלכתי לבית הכנסת.
המשפט העברי במרוקו-משה עמאר

ודרשתי להם בענייני הפרשה ומשכתי את לבם במים בדברי הגדה, ודברתי על לבם דברי ניחומים. וכאשר נפטרו רוב הקהל אל בתיהם נשארו עמי הזקנים עשירים, ואמרו שיסעדו עמי סעודה שלישית. ואומר להם שאם יאכלו ואם ישתו הם האוכלים והשותים, כי אני הייתי מתאבל על הגזירה הגדולה אשר נעשתה בספרד בשנת עד מתי יחרף צר ינא״ץ אויב שמך לנצח אשר כמוה לא נהייתה…״).

והעובדה שהתקיים עד ימינו בפאס בית כנסת של ״ התושבים ״,עם מנהגים מיוחדים לתפילה וסידור אהבת הקדמונים (ירושלים, תרמ״ט). אינה מוכיחה על קיומו של קהל מאורגן ועצמאי. ומכל המקורות משמע שבפאס הייתה רק קהילה אחת מאוחדת. השינויים ב-אהבת הקדמונים, עיקרם בענייני פזמונים ובקשות, בעוד שבשאר דברים נהגו גם מתפלליה כמו המגורשים.

על המצב הרוחני בעיר פאס בתקופה זו,לומדים מפנייתו של רבי שמעון בר צמח דוראן,שהיה בין גדולי החכמים שבאו מספרד וייסדו באלג׳יר מרכז רוחני חשוב: ׳האיתנים מוסדי ארץ… אני הנכסף לשמוע את שמע שלומכם באתי היום ראשון להשמיע בית דינכם המקודש… ולא באתי ללמד כי ידעתי עמכם חכמה ותבונה והכול לפניכם כשולחן ערוך״

ובפניה החיצונית (=כעין הכתובת שעל המעטפה) ניסח במשקל: נר אלי״ם נשמת׳ כל חדרי מרכבה חופש

גובה להם ויראה להם כי שם ה׳ נקרא עליהם במקום שמוחו של תינוק רופס.

חכמים חברים מקשיבים זקני׳ וטובים על מלאת יושבין במדינת פ״ס תרבה תפארתם ואנשי מצות׳ יהיו כאין וכאפס.

גם בשנים שלאחר מכן לא שפר מצבם של יהודי מארוקו.דומה שכמעמדם הירוד והשפלתם של יהודי מראקש_׳ כן היה מנת חלקם של מרבית הקהילות היהודיות במארוקו, יתכן שזאת הסיבה שיהודי ספרד העדיפו להתיישב בערי אלג׳יריה ולא במארוקו, אם כי בודדים הגיעו גם לארץ זו.

בעקבות אי יציבות השלטון והמתיחות ששררה בין השושלות השונות.לא הגיעו לידינו הרבה ידיעות על מה שהתרחש בתקופה זו במארוקו, רבי אבנר ישראל הצרפתי כותב באגרת ״יחס פאס״: בימי קדם גרו היהודים בפאס אל־ באלי( = העיר העתיקה ) מעורבים בערבים, הם גורשו משם בשנת קצ״ח (1438 ) ועברו להתיישב במלאח שבו בנו משפחות אחדות את בתיהן, סיבת הגירוש המר הייתה ההאשמה שהאשימו אותם, כי נתנו יין בקערה שבמסגד…״ .

 כתוצאה  עלילה זו נהרגו הרבה יהודים או נאלצו להמיר את דתם. כנראה, שבעקבות פרעות אלה והדומים להן, העבירו השלטונות אותם לרובע מיוחד ״ המללאה ׳ שהיה קרוב לארמון המלך וניתן לשמור עליו על ידי משמר הארמון, במטרה לשמור על ביטחונם .

מקור ערבי אחר בין התקופה , מתאר בפרוטרוט את הנסיבות שהולידו פרעות אלו ביהודים בשנת הרב״ה-465ו, להלן תמצית הדברים:

ב-1421 מלך עבד אלחק בן אבו סעיד, מאחר שהיה צעיר לימים הרי השלטון בפועל היה בידי אפוטרופסיו, שהם הוזירים מבני וואטאס והם עשו במדינה כרצונם. כשעמד על דעתו סילק את כל יועציו מבני הוואטאטים, אלה ברצח ואלה בגירוש מן העיר ולא השאיר מהם אלא אחד בתואר, ובפועל היה משולל כל סמכויות, במקומם מינה וזיר – יועץ יהודי בשם הארון ( =אהרן ) בן באסט.

המינוי נקבע לבד מכישוריו של אהרן גם מתוך שיקול מדיני, שהיהודי בודאי לא ינסה להדיח את המלך מכסאו, וגם כדי לפגוע פגיעה קשה במתנגדיו, שבמקומם מונה לא אחר מאשר יהודי. הארון היה כשרוני מאוד והמלך נשמע לעצותיו, הארון נהג משרתו ברמה תוך הפגנת כוחו וכבודו בצורה ראוותנית ביותר, למורת רוחם של הוואטאסים והשריפים הקנאים.

המתיחות בין המלך לבין מתנגדיו הלכה וגברה,והאחרונים חיכו להזדמנות שבה יוכלו להדיחו ולתפוס את השלטון. יום אחד כשהמלך והארון שהו מחוץ לעיר, הפריחו שמועה שיהודי אחד ממקורביו של הארון ואשר מונה על ידו למלא את מקומו בהיעדרו, פגע ב״שריפה-״ כלומר באישה אצילה ממשפחת הנביא מוחמד.

 השמועה שימשה בסיס להסתה נגד היהודים, ונגד המלך אשר מינה יהודים – כופרים לשלוט במוסלמים, אשר ההינו לשלוח יד בצאצאי הנביא. בראש המסיתים עמדו כוהני הדת, הח׳טיב (= הדרשן) במסגד של אלקרוויין – הגדול שילהב את האספסוף לצאת למלחמת קודש באלה שפגעו בנביאם, וגם באלה הנותנים להם כתף, דהיינו, השלטונות.

כוהני הדת אף התירו דמם של היהודים, לפי אותו מקור מסופר שכמעט נרצחו כל יהודי פאס, הפורעים פלשו גם לארמון המלך והכניסו לתוכו את אחד השריפים ומינוהו לראש עליהם. השריפים שלחו בעורמה אגרת למלך ובה תיארו את כל המהומות שהתחוללו בעיר ומנו את הסיבות לכך, וכדי להשקיט את ההמונים ולשמור על הארמון הם הכניסו לתוכו את אחד השריפים שימלא את מקומו עד שובו.

כשהגיעה האיגרת למלך שוכנע בכנותה והחל בהכנות לשובו לפאס, אז נחפז אליו יועצו הארון וניסה לשכנעו ששובו לעיר בשעה זו אינו לטובתו, הוא הזהירו מפני המלכודת שטומנים לו יריביו השריפים והוואטאסים, והציע לו שיפנה לעיר תאזא או אל מקום אחר סמוך עד אשר יירגעו הרוחות, אמנם המלך הלך שולל אחר פיטומי מילים ומליצות הכבוד וההוקרה של השריפים באיגרתם, ולא אבה לשמוע לעצת יועצו, הוא אף נזף בהארון באומרו: זו היא דעתך הנפסדת מראשיתה ועד סופה, כל זה בגללך, כראות אחד מהנוכחים את המלך כועס על הארון, ניצל את ההזדמנות ומיהר לדקור אותו בחרב לעיני המלך.

הארון נפל מתבוסס בדמו לפני אדוניו והמלך שב לפאס. עם הגיעו לעיר יצאו לקראתו ההמונים בהעמידם פנים כאילו הם יוצאים להקביל את פניו, אך כשהתקרב אליהם הרגוהו. בעקבות הפרעות ביהודי פאס פרעו גם ביהודי ערים אחרות. עד כאן תמצית אותו מקור ערבי.

לסכום: גם ממקור זה אנו למדים שהיהודים שימשו אמצעי,בידיהם של אלה שלטשו עיניהם לתפוס את השלטון. בהסתתם נגד היהודים – במסווה של קנאות דתית רצו לשלהב את לב ההמונים ולרכוש את אהדתם, כדי לתפוס את השלטון. לאחר שנים אחדות של משטר רעוע ומלחמות פנים על ההנהגה, הצליחו הוואטאסים לתפוס את רסן השלטון, ורק עם התייצבות שלטונם סביב לשנת הרל״ב-1472,החל להשתפר גם מצבם של היהודים.

מצוי מקור המוסר, שבפרעות של שנת הרכ׳׳ה – 1465  נאלצו רבים מיהודי פאס להמיר את דתם כדי למלט נפשם ממות האנוסים נחשדו בידי המוסלמים כי הם ממשיכים לשמור על יהדותם בסתר, הם נרדפו על ידי הסוחרים – המוסלמים והעולמא, אך הקאדי אחמד אל ונשירישי 1465 – 1490 פסק לטובתם,בהצהירו שהמוסלמים החדשים רשאים לחזור ליהדותם, בתנאי שידבקו בהגבלות ״תנאי עומר״ . הדבר מעיד על שינוי לטובה ביחסם של כוהני הדת ליהודים,ברגע שהשיגו את מטרתם להפיל את המשטר.

מאורעות אלה דלדלו כנראה את הישוב היהודי בפאס מבחינה כמותית ואיכותית ( והדבר דורש עוד בדיקה נוספת ). בדרך זו ניתן להסביר כיצד מצאו המגורשים כר נרחב לפעילותם במארוקו באין מפריע .
המשפט העברי במרוקו-משה עמאר

קליטת המגורשים במארוקו

עם תחילת ביצוע פקודת הגירוש בספרד, חלק נכבד מהמגורשים נהרו למארוקו, לאחר נדודים, טלטולים ותלאות הגיעו לעיר פאס״ הדים לתלאותיהם נמצאים גם בספר התקנות סימן טו: "… ויען כמה בני אדם מהקהלות הנזכרות יצ״ו מרוב הצרות שעברו עליהם והיו הולכים נעים ונדים והם עם נשותיהם מבלי היות להם שטרי כתובות…״.

בפאס התקבלו המגורשים בסבר פנים יפות ונקלטו על ידי השלטונות,שהעריכו נכונה את התועלת הגדולה שתצמח להם מן המגורשים, שהביאו עמם את כישרונותיהם ומיומנותם. בשטחי המדע, הדיפלומטיה והכלכלה.

ועל כך נזכר לטובה שמו של המלך בכתביהם של חכמי המגורשים. רבי אברהם ב״ר שלמה מטרוטייאל שהתיישב בפאס ואשר המשיך בחיבורו ״ספר הקבלה״ את הכרוניקה של הראב״ד. מתאר את תלאות המגורשים בדורכם על אדמת מארוקו,וזה לשונו:

״ לא אכתוב זולת מקצת הצרות שעברו על המגורשים שנכנסו מקצתם למדינת פאס על ידי המלך הגדול חסיד מחסידי אומות העולם מולאי אשיך שקיבל את היהודים בכל מדינות מלכותו ועשה עמהם טובה, ויש מהם שנכנסו לסאלי היושבת בקצה ים המערב ושם עברו עליהם צרות רבות על ידי העריץ טומאש והעריץ גוליאן.

 ושלחו ידם בבנות ישראל ועינו אותם ועשו תועבות גדולות ונאצות אשר לא נהיה כמותם עד שבאו למדינת פאס, ומהם שנכנסו למדינת ארזילא על יד נמרוד הרשע בייסורים גדולים ועינויים אכזרים, הוא הטמא כושן רשעתים שליש מלך פורטוגאל ממונה על ארזילא קונד[י] די בארבה, על כל הרעה אשר עשה ליהודים ואשר געלם מיד לבא למלך אלקצאר – [א] לכביר.

 יצאו עליהם הערביים ויתעללו בם ויקחו את כל אשר להם והניחום ערומים אנשים ונשים וטף קהל גדול. ומהם שנכנסו למדינת באדיס על ידי מולאי מנצור, ועשה טובה גדולה  לישראל עד שבאו לפאס בממונם וכל אשר להם.

 ומהם שנכנסו לאלעראייש ובזמן חזרתם לאלקצאר יצאו עליהם הערביים ועשו בהם שפטים גדולים מהם מתו בצמא, ומהם אכלו האריות… ושארית הפלטה הנשארת באה לפאס יע״א ונאספו שמה כל העדרים יחד גדולים וקטנים חכמים ונבונים ובתוכם אבא מארי ז״ל והוא כבן שבעים שנה לאחר שהרביץ תורה בישראל ונפטר ביום א׳ של פסח בשנה א׳ לצאת בני ישראל מארץ ספרד .  

רבי אברהם בן שלמה מטרוטייאל חיבר בשנת 1510 את "ספר הקבלה", כהשלמה לספרו של "ספר הקבלה" לרבי אברהם בר דוד, הראב"ד, שחיבר את ספרו בשנת 1161.

ספר הקבלה לרבי אברהם בן שלמה מחולק לשלשה חלקים:
א. החכמים שהיו לפני הראב"ד, ולא הוזכרו בספרו;

ב. החכמים שהיו אחרי פטירתו, ועד פטירת רבי יצחק קאנפאנטון בן דורו;

ג. המלכים שמלכו בספרד עד המלך פרדיננד – שגרש את היהודים מספרד, מלחמותיו על גרנדה וגירוש היהודים מספרד ומפורטוגל.

כמו כן מכיל חלק זה את זיכרון מלכי פאס, שהיא כיום העיר השלישית בגודלה במרוקו, עד מלוך מולאי מוחמד בן מולאי אלשיך, חסיד אומות העולם, שקיבל את היהודים המגורשים מספרד במלכות פאס.

חלק זה כולל דברים שכתב רבי אברהם זכות, על תולדות העולם משנת 1490 ועד שנת 1505.

גם אלה אשר הצליחו להגיע לפאס בשלום, לא שבעו נחת, בעיר פרצה מגיפה שהפילה חללים רבים מבני המקום ובעיקר בקרב המגורשים, בעקבות המגיפה גדלה שנאת ההמון המוסלמי למגורשים, באומרם שהם הביאו איתם את המגיפה מספרד .

גם לאחריה היו כמה שנות בצורת ורעב, רבי יהודה חייט מתאר בהקדמתו לחיבורו את העינויים והטלטולים שסבלו הוא וחבריו המגורשים, בין היתר הוא מספר על הרעב והדלות "… משם הלכתי לפי״ס עיר גדולה והרעב בעיר עד שהיינו אוכלים עשב השדה ובכל יום הייתי טוחן בבית הישמעאלים בשתי זרועותי בעבור פרוסת לחם קטנה דקה מן הדקה שאפילו לכלבים לא הייתה ראויה, ובלילות דבקה לארץ בטני כריסי ברי(כרי).

ומפני הקור שבסתיו וכי אין כסות בקרה וגם לא היו לנו בתים להתאכסן בהם היינו עושים חפירות באשפות שבתוך העיר והיינו מכניסים גופינו שם…״. לבד מפגעי הטבע והנדודים סבלו המגורשים מיחסם העויין של המוסלמים ומתת תרבותם, דבר שלווה בפגיעות גופניות ובהעלבות, והיו כאלה שהעדיפו לחזור לספרד.

רבי אברהם סבע נמנה על המגורשים שהגיעו למארוקו ויצאו ממנה , בחיבורו " אשכול הכופר ״ נתן תיאור כללי של יחס הגולים למוסלמים לעומת יחסם לנוצרים בצורת דו-שיח בין ״ב׳ בני אדם מבני הגליות… וכל אחד מספר מה שקרה לו בגלותו, זה מספר מה שעשו לו בני אדום וזה מספר מה שעשו לו בני ישמעאל, וכל אחד חושב שצרתו היא צרה שאין למעלה הימנה עד שבמעט היה חומד ומתאוה להיות בגלות האחר, לעבור עליו מה שעבר על האחר״.

אך לא הרי רעה זו כהרי זו, עיקר הרעה של בני אדום, ״ שבחכמתם יעשו כל רע לישראל, אבל אין הורגים ומכים בידים בזרוע רמה כמו עם ישמעאל״, ואילו בארצות האסלאם "מכים על הלחי ומורטים הזקן ושער הראש … מקדירים ומשחירים פני האדם, בהכאות בלי דיבור, לפי שאין מבין לשונם, ואם היה זמן מיעוט ניחא, אבל… אין רוצין שיתנו להם, באומרם שאין ראוי ליהודי ליתן להם שלום ולא הם ליהודי, ולכן…״המה למלחמה״… להכות אותי ״ .

מדבריו יוצאת ההבחנה בין גלות ספרד לגלות ישמעאל בעוד שהגלות במלכות הנוצרים, סימניה ויכוח דתי ורדיפה מדינית, הרי הגלות החדשה בארצות האסלאם סימניה לשון זרה, מכות ועלבונות.

אין בידינו אומדן מדוייק של מספר המגורשים שהגיעו למארוקו,אך משערים שהגיע לכשתי רבבות.בגלל המצב הקשה ששרר בשנים הראשונות לבואם נאלצו כמה מהם לחזור לספרד ואחרים עזבו למזרח ולארצות אחרות.

מבין אלה יש להזכיר את רבי יהודה חייט הנ״ל . רבי אברהם זכות . רבי אברהם סבע הנ״ל, רבי דוד בן זמרא . ורבי יעקב בירב. האחרון, תוך כדי ויכוחו עם רבי לוי בן חביב על חידוש הסמיכה מספר :

"… מיום הגירוש והשמד שבספרד לעולם הייתי מורה הוראות בישראל ורב לחמשת אלפים בתים יהודים במדינת פאס כמפורסם לכל בעולם והייתי אז בן י״ח שנים ועדיין לא הייתי בחתימת זקן והיו שם חכמים גדולים ועם היותי ברעב ובצמא ובחוסר כל לעולם הלכתי בדרכי ה׳…״).

המגורשים לא התרכזו רק בפאס, אלא התיישבו גם בערי החוף ובמקומות ישוב בפנים הארץ, כמו דבדו, ,דאדס ועוד. אולם נראה שרוב המגורשים שהשתייכו לעילית,התיישבו ברובם בפאס. החל משנת הרנ״ח (1498) הלך והשתפר מצבם של המגורשים, כעדותו של רבי חיים גאגין: …

ואחר זה הזמן   בחמלת ה׳ על עמו חזר וריחמם משנת ירח״ם והלאה בירכנו ה׳ בברכותיו עד שבנינו בתים ועליות מרווחות בציור וכיור ובירכנו השי״ת בישיבות ותלמידים ובתי כנסיות יפיפיות בנויות לתלפיות וספרי תורה מלובשים שש ומשי ורקמה ומעוטרים בכסף עד שיצא טבעו של האלמלאח בכל ארץ ישמעאל…״ .

 תוך תקופה קצרה ניהלו המגורשים עסקי מסחר משגשג ביצוא ויבוא. וכמו כן מילאו תפקידים מרכזיים בחיי הקהילה ובקרב השלטונות. היו מגורשים ששימשו יועצים למלך ואף מונו על ידו לתפקידים מדיניים ממדרגה ראשונה, דוגמת הנגידים יעקב רוזאליש ויעקב רותי ואחרים .

המשפט העברי במרוקו-משה עמאר

פאס הייתה גם מקום מבטחים עבור האנוסים, שהחלו נוהרים אליה כדי שיוכלו לחזור ליהדותם בגלוי . הדבר נעשה בסיועם ובעידודם של היהודים בעיר, למורת רוחה של האינקויזיציה . גם בערי החוף למרות שנכבשו אחר כך על ידי פורטוגאל, חיו בהן אנוסים ששבו ליהדות והשלטון הנוצרי נאלץ להעלים עין, מאחר שהיה זקוק לכוח היהודי ולכישרונו במלחמתו נגד שלטונות מארוקו .

בראשית המאה הט״ז פותחת ספרד במלחמת כיבושים בחוף אפריקה הצפונית וכובשת את אלג׳יר, יתכן שהמגורשים ידעו על כוונה זו עוד בהיותם בספרד ולכן לא התיישבו רבים מהם באלג׳יר.

עם התיישבות המגורשים בפאס נוצרו חיכוכים בינם לבין היהודים תושבי המקום,על רקע מנהגים דתיים והשליטה על ההנהגה בקהילה. פאס באותה העת הייתה דלה ברוח,ולכן לא עבר זמן רב עד שהמגורשים תפסו את ההנהגה והנהיגו במקום את מנהגיהם. יש לציין שהחיכוכים ברובם היו בעידודם של חכמים אחדים מהמגורשים והם היו הרוח החיה והמכוונת בפולמוס.

יש לציין לזכותם של המגורשים כי למרות המצב הקשה שהיה מנת חלקם, כבר בשנים הראשונות לבואם, החלו באירגון הקהילה ובהתקנת תקנות. קבוצת התקנות הראשונה היא משנת הרנ״ד (1494 כשנתיים לאחר גירושם מספרד.

התקנות, מתקניהן וסמכותן

התקנות נועדו לפתור בעיות שהתעוררו כתוצאה משינויים חברתיים וכלכליים, על ידי תקנה חדשה בנוסף להלכה קיימת. בדין מדיני ממונות, בדינים שבין אדם לחבירו ובין הפרט לקהילתו. או על ידי הוספת איסור חדש או מצווה חדשה בדינים שבין אדם למקום.

פעמים שהתקנה באה אף להכניס שינויים ותיקונים בהלכה הקיימת בגלל קשיים שנוצרו בקיומה. קשיים חברתיים,כלכליים ומוסריים . על סמכותם של חכמים לתקן תקנות דנו חכמי התלמוד בבמה מקומות : ״ אמר רב חייא בר אשי אמר רב המדליק נר של חנוכה צריך לברך …. מאי מברך אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של חנוכה.

והיכן ציונו רב אויא אמר מלא תסור . רב נחמיה אמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך …" הרי מפורש יוצא שיש סמכות בידי חכמים לצוות אף על מצוות חדשות כמו חנוכה. ובמקום אחר נאמר ״ אמר רבא רמז לשניות מן התורה מנין .. רב כהנא אמר מהכא ושמרתם את משמרתי .

 עשו משמרת למשמרתי.אמר ליה אביי לרב יוסף הא דאוריתא היא דאוריתא ופירשו רבנן, כל התורה נמי פירשו רבנן אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא׳׳ , הרי מפורש שסמכותם של חכמים לגדור גדרים ולאסור את המותר כמו איסור שניות, מעוגנת בתורה, ומה שנאמר "מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא״ הכוונה לומר שהמצוה של ״ושמרתם״ את משמרתי ", היא מצוה כוללנית לגדור גדרות, ואי אפשר להצביע על גדר או איסור מסויים כאילו נכתב במפורש בתורה,

וכן כתב הרמב״ם בהקדמתו לפירוש המשנה: והחלק הרביעי הם הגזירות שתקנו הנביאים והחכמים בכל דור ודור כדי לעשות סייג לתורה, ועליהם צווה הקב״ה לעשותם והוא מה שאמר במאמר כללי ושמרתם את משמרתי , ובאה בו הקבלה עשו משמרת למשמרתי…

והחלק החמישי הם הדינים העשויים על דרך החקירה וההסכמה בדברים הנוהגים בין בני אדם, שאין בם תוספת במצוה ולא גרעון, או בדברים שהם תועלת לבני אדם בדברי תורה, וקראו אותם תקנות ומנהגים, ואסור לעבור עליהם וכבר אמר שלמה ע״ה על העובר עליהם ופורץ גדר ישכנו נחש . ואלו התקנות רבות מאוד ונזכרות בתלמוד ובמשנה…״ . עמד יט

לאור האמור לעיל שניתנה הסמכות בידי חכמים לגזור גזירות, להוסיף איסורים ולתקן תקנות, ניתן לשאול והרי נאמר בתורה ״ לא תוספו על הדבר אשר אנכי מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמר את מצות ה׳ אלהיכם אשר אנכי מצווה אתכם״ .

 כבר דנו בשאלה זו הראשונים בפרושם למסכת ראש השנה: אמר רבי יצחק …למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומרעין כשהן עומדין, כדי לערבב את השטן״. והקשו בתוספות תימא הא קעבר משום בל תוסיף… ויש לומר דאיןשייך בל תוסיף בעשיית המצוה ב׳ פעמים, כגון כהן אם מברך וחוזר ומברך אותו ציבור עצמו_׳ או נוטל לולב וחוזר ונוטל.״״

והרשב״א בחידושיו לאחר שמביא קושית התוספות כותב: ומסתברא דלא קשיא כלל, דלא אמרו התם דאיכא משום בל תוסיף אלא במה שהוא מוסיף מדעת עצמו כגון כהן שהוסיף ברכה משלו, וא״נ ישן בשמיני בסוכה במתכוין למצוה וכיוצא באלו, אבל במה שעמדו חכמים ותקנו לצורך אין כאן בל תוסיף, דכבר נאמר על פי התורה אשר יורוך.

ותדע לך דהא שמיני של סוכה בזמן הזה מצווה של דבריהם ואוכלים וישנים בה למצווה, ואע״ג דבקיאין השתא בקביעא דירחא וה״ה לבל תגרע לצורך כגון י״ט (= יום טוב) של ר״ה (= ראש השנה) שחל להיות בשבת אע״ג דאמרה תורה תקעו, גזרו שלא לתקוע, ובל זה לצורך, וה״נ לצורך ראו לתקוע ולחזור לתקוע ומצוה לשמוע דברי חכמים״ .

 מפורש יוצא מדברי הרשב״א שאיסור ״בל תוסיף״ חל רק על היחיד המוסיף על מצוות התורה או גורע מהן, אבל על חכמים לא רק שלא חל האיסור אלא יש להם סמכות אפילו לעקור דבר מן התורה כשיראו צורך בכך ומצווה לשמוע לדברי חכמים.

 הרמב״ם דן בבעיה זו פעמים בחיבורו ״משנה תורה״ וזה לשונו: הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות, וכן יש להן להתיר איסורי תורה לפי שעה, מהו זה שהזהירה תורה לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן ולקבוע הדבר לעולם (בדבר) שהוא מן התורה בין בתורה שבכתב ובין בתורה שבעל פה, כיצד, הרי כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו, מפי השמועה למדו שזה הכתוב אסר לבשל ולאכול בשר בחלב.

בין בשר בהמה בין בשר חיה, אבל בשר עוף מותר בחלב מן התורה, אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב הרי זה גורע, ואם יאסור בשר העוף ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה הרי זה מוסיף, אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה ואנו נאסור אותו ונודיע לעם שהוא גזרה, שלא יבא מן הדבר חובה ויאמרו בעוף מותר מפני שלא נתפרש, כך החיה מותרת מפני שלא נתפרשה, ויבא אחר לומר אך בשר בהמה מותרת… לפיכך נאסור כל בשר בחלב אפילו בשר עוף, אין זה מוסיף אלא עושה סייג לתורה וכן כל כיוצא בזה״ .

 ודבריו אלו מפורשים יותר גם בהקדמתו ל״משנה תורה״. מדברי הרמב״ם ברור שאין קפידה על חכמים להוסיף על מה שכתוב בתורה בתנאי שיהיו מודעים ויודיעו מראש, שהתוספת מותרת מן התורה, ומצאו לנכון לגזור בו איסור, ואיסור ״בל תוסיף״ חל רק במקרה שמוסיפים מצווה אחת לתרי״ג מצוות או גורעים מצוה אחת.

ראשית השימוש בהתקנות תקנות קדום ביותר, מצויות תקנות המיוחסות אפילו לתקופה העתיקה,לדוגמא: משה תקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בהלכות פסח בפסח, עשרה תנאים התנה יהושע ובית דינו, תקנת פרוזבול . ועוד.תקנות שנתקנו בבל דור ודור. עד סוף תקופת התלמוד התקנות שנתקנו חייבו את כל ישראל, ובן תקנות שנתקנו בתקופת הגאונים בי עד אז היה מרכז רוחני אחד שסמכותו פרושה על כל ישראל.

בסוף המאה העשירית, עם התדלדלות המרכז הרוחני בבבל וצמיחתם של מרכזים חשובים נוספים בזה אחר זה בצפון אפריקה, בספרד ובאשכנז ועוד, בטלה ההגמוניה של מרכז אחד על כלל ישראל, ומאז כל קהילה תקנה לה תקנות לפי הצרכים המיוחדים לה.

ותקנה שנתקנה בקהילה אחת לא חייבה קהילה אחרת,, ובמקרים מסויימים התקבלו ע״י הקהילות שבאותו האיזור. דוגמת תקנות רבינו גרושם מאור הגולה שפשטו בקהילות אשכנז וצרפת ולא התקבלו בספרד במג׳רב ובמזרח, וכן כתב הריב״ש "… וכ״ש שאין לרב אחד לגזור ולאסור במלכות אחרת חוץ לממשלתו דברים המותרין מדין התלמוד…״

המשפט העברי במרוקו-משה עמאר

סמכות הציבור להתקין תקנות

אופיים המקומי של התקנות התחזק והתרחב גם על ידי שחלק ניכר מהתקנות, למן תקופה זו ואילך נתקנו על ידי הציבור והנהגתו. את הסמכות לציבור להתקין תקנות ולכוף את בני המקום על קיומן, אנו מוצאים בתוספתא

כופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת לקנות להם ספר ונביאים, ורשאין הן להתנות על השערים ועל המידות ועל שכר הפועלים. רשאין לעשות קיצתן . רשאין בני העיר לומר כל מי שיראה אצל פלוני , יהא נותן כך וכך, וכל מי שיראה אצל מלכות יהא נותן כך וכך .

 וכל מי שתרעה פרתו בין הזרעים יהא נותן כך כך רשאים לעשות קיצתן . רשאין הצמרין והצבעין לומר כל מקח שיבא לעיר נהיה כולנו שותפין בו. ורשאין הנחתומין לעשות רגיעה ביניהם . רשאין החמרין לומר כל מי שתמות את חמורו נעמיד לו חמור אחרת מתה בבוסיא.

 אין צריכין להעמיד לו חמור … ואם אמר תנו לי ואני לוקח לעצמי אין שומעין לו אלא לוקחין ונותנין לו. רשאין הספנים לומר כל מי שאבדה לו את ספינתו נעמיד לו ספינה אחרת אבדה בבוסיא אין צריכין להעמיד לו … ואם פירש למקום שאין בני אדם מפרישין אין צריכין להעמיד לו ספינה אחרת״.

מדברי התוספתא אנו למדים על הסמכויות שיש לבני העיר, לתקן תקנות בעניינים שונים, צרכים ציבוריים כבניית בית הכנסת, קביעת מחירים וכו׳ ולא רק קהל יש בסמכותו לתקן תקנות המחייבות כל התושבים אלא גם איגודים מקצועיים רשאין לתקן תקנות המסדירות עניני עבודה ביניהם, כולל ביטוח הדדי, ואף לכוף על קיום תקנותיהם במפורש בדברי התוספתא.

בתלמוד מסופר על מקרה באגודת קצבים שהחליטו לחלק את העבודה ביניהם וכל אחד ישחט בשר לצורכי העיר ביום אחר, וכל מי שיפר את ההחלטה וישחט ביום שאינו שלו, ייענש בכך שיקרעו וישחיתו את עור הבהמה ששחט, ואכן כאשר אחד מהם הפר את ההחלטה ושחט ביום שאינו שלו, חביריו קרעו את עור בהמתו, הוא תבע אותם לדין לפני רבא לשלם לו דמי העור שהשחיתו, ורבא חייב אותם לשלם לו הנזק.

רב יימר בר שלמיה תמה על פסק דינו של רבא והרי למדנו בתוספתא "… ולהסיע על קיצתן (כלומר שיכולים בני אומנות לכוף קיום החלטותיהם על חבריהם)…אמר רב פפא … הני מלי דליכא אדם חשוב , אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתנו״.

 הרי לפנינו שאף אגודות מקצועיות יכולות לכוף את החלטותיהן על חבריהם, בתנאי שההחלטות יתקבלו בצורה מתאימה ומחייבת, דהיינו בהסכמתו של ״אדם חשוב״ במידה ונמצא כזה במקום.לדעת רוב הפוסקים יש צורך באישורו של אדם חשוב גם בתקנות של בני העיר .

התקנות התקבלו באסיפות קהל לאחר דיון שהתנהל בהשתתפותם של כל בני הקהילה, ומשנתקבלו הן מחייבות גם את המיעוט שהתנגד להן מלכתחילה. ומאחר שמבחינה טכנית קשה לרכז כל בני העיר לדיון בכל נושא,הרי בדרך כלל בראש כל קהלה עמדו נציגים ממונים או נבחרים הנקראים ״טובי העיר״ והם אלה אשר דנו וקבלו החלטות.

 ואם הם משבעה ומעלה הם מהווים המנהיגים הכלכליים והפוליטיים של הקהלה, רשאים להחליט בכל נושא, והחלטותיהם ותקנותיהם נחשבות כאילו התקבלו על דעת כל בני העיר . תוקף החלטותיהם של תקנות קהל נחשב בתוקפם של מצוות הכתובות בתורה ומשום כך פסק רב יהודאי גאון שהנשבע מראש שלא יכנס בתקנות קהל שעומדים לתקן, דינו כנשבע לבטל את המצוה . והרשב״א ועוד פוסקים כתבו ״שכל ציבור וציבור רשאין לגדור ולתקן בעירם כמו שבית דין הגדול יכולים לגדור ולתקן על כל ישראל" .

סמכות הקהל לתקן הוגבלה רק לענייני ממונות ובדינים שבין אדם לחבירו, בנושאים אלה יבולים לתקן גם דברים הנוגדים את ההלכה, משום שהשוו סמכות הקהל לסמכות בית דין והפקר בית דין הוי הפקר . ואלו תקנות הפוגעות בנושאים של איסור אין בסמכותם לתקן. אמנם תקנות שנועדו במישרין לדיני ממונות אף אם הן פוגעות בעקיפין בדבר שבאיסור תקנתם תקנה.

 דוגמת תקנות שנועדו להפקיע את הקידושין. לדעת רוב הפוסקים להלכה תקנתם תקנה מאחר שיש כח לקהל להפקיר כסף הקידושין וממילא מי שקידש בניגוד לתקנת קהל נחשב כמי שקידש בכסף שאינו שלו ואין קידושיו קידושין.

וכך מסכם רבי שלמה אבן דנאן , את דיונו בדבר סמכותם של מתקני התקנות בהקשר לתקנות בענייני ירושה שהן בניגוד להלכה ״מעתה לא יש מקום לתמוה על תקנת רבותינו נ״ן (= נוחי נפש) . שהרי יש להם יכולת מספקת לעשות כטוב בעיניהם אף שהוא נגד הדין וההלכה בענייני הממון״ .

עם קבלת ההחלטה על ידי המוסמכים לתקן תקנה, היו מנסחים אותה בכתב, חותמים עליה ומביאים אותה לידיעת הציבור . מרגע פירסומה הופכת להיות מסמך מחייב. ובדרך כלל הסמכות לפרשנותה הייתה אך ורק בידי חכמי ההלכה, והם פירשוה לפי נוסח הכתוב ולא לפי כוונת מתקניה, במקרה שהכוונה סותרת הנוסחה .

ג. ספר התקנות

הקובץ שלפנינו ממזג בקרבו תקנות עתיקות המכונות ״תקנות פאס״ או ״תקנות המגורשים מקאשטיליא״ ותקנות חדשות שנתקנו על ידי מועצת הרבנים במארוקו.

תקנות פאס כוללות תקנות שנתקנו בין השנים הרנ״ד-התק״ (1750-1494) . ראשיתן בתקנות שתקנו המגורשים שהגיעו למארוקו. סביר להניח שהיו קיימות תקנות מקומיות של ״התושבים״ מלפני בא המגורשים ולא הגיעו לידינו. יש רמזים לכך בספר התקנות סימן כג:

״עלא קאדר אין כאן מנהג איל קהל קדוש קהל פאס אלבאלאדיין ישצ״ו אין כול יהודייא אין תזוווז ת׳א יזידו פ׳י איל נדונייא איל תולת ועאלא האדא אסתעדו אן ואקת תזי תתכ׳לץ׳ פ׳י כתובתהא תכ׳לי אלתולת מן אל כתובה וליום נחו כ׳מסי ועסרין אסנא בחאתנאהא עלי׳ אלמנהג אן נחן נוג׳דוה מכתוב ולא ציבנאשי.

ופ׳י דאליק לוקת ג׳רדנהא וכתבנא איל הסכמה ושהדוהא איל חכם ושבעה טובי העיר וכאנת ענד איל גזבר בספר הזכרונות אלדי אלקהל ישצ״ו, ואל אן בחתנא עליהא ומא ציבנאש׳י לקד אןצ׳אעת ועלא קד אנא מוגב שראעי אן אל מנהג יכון כתוב וחתום, לדאליך בתבנא האדא לזכות הקהל״.

תרגום :  מאחר והיה מנהג אצל קהל פאם התושבים, שכל אישה שתתחתן מוסיפין לה בסכום הנדוניה שליש, ולכן הסכימו כי בעת שתבא ליפרע בכתובתה תנכה (ינוכה) שליש מהכתובה, והיום כעשרים וחמש שנה חפשנו על מנהג זה איפוא נמצא אותו כתוב ולא מצאנו, ובאותו הזמן הסכמנו וכתבנו וחתמו עליה החכם ושבעה טובי העיר, והייתה אצל הגזבר בספר הזיכרונות של הקהל, ועתה חפשנו אותה ולא מצאנו כי נאבדה, ומאחר שקיימת חובה שהמנהג יהיה כתוב וחתום לכן כתבנו זה לזכות הקהל…

מוזכר ״ספר הזיכרונות של הקהל״ סביר להניח שזה פנקס של קהל התושבים, וכן ממה שנאמר שחתום עליה ״החכם ושבעה טובי העיר״ הכוונה לרבי שמואל בה״ר מימון אבן דנאן החתום ראשון על התקנה שכנראה כיהן בתור רב בקהל התושבים.

ומוזכר גם בתקנה הקודמת , שהוא קרא אותה בבית כנסת של התושבים. ואם כך הרי לפנינו פנקס קהל התושבים שאבד עוד בימיהם ולא הגיע לידינו. וכן מוכח ממנהג תאזא בכתובה, שהוא שונה ממנהג התושבים והמגורשים יחד , שאכן היו קיימות בקהילות מארוקו תקנות קהילה שאבדו .

הקובץ נלקט ונערך על ידי רבי יעקב אבן צור כדבריו בפתיחתו:

״יען וביען אנה האלהים לידי קונדריסי תקנות החכמים השלמים … והנם כתובים על ספר הישר. וראה ראיתי שכמעט קט היו הולכים לאבוד לפי רוב השנים. לכן נערתי חצני ואזרתי כגבר חלצי, ואמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב להעתיקם כיד ה׳ הטובה עלי בנייר חלק וחזק ובכתיבה תמה למען יעמדו ימים רבים… וזה חלי יום ששי ט״ז לחדש שבט … שנת כי נהג״ת עמך… ליצירה… נאם… יעקב אבן צור בלא״א החכם השלם… רבי ראובן…״

מדבריו נראה שליקט אותם מדפים בודדים ולא מתוך ספר תקנות הקהילה וזה יסביר לנו שאין התקנות כתובות בסדר כרונולוגי כפי קבלתן. ניתן להניח שלא כל התקנות שנתקנו עד תקופתו של היעב״ץ נלקטו ונערכו על ידו.

וכמו כן לא כלולים בו תקנות שנתקנו בקהילות מארוקו מתקופת היעב״ץ עד לתקנות החדשות של מועצת הרבנים במארוקו . ״ספר התקנות״ הובא לדפוס בליוורנו על ידי רבי אברהם אנקאווא , מהעתקה שנעשתה בשנת התקל״ח (1778) בידי רבי מכלוף בן זכרי .

רבי אברהם צירף להן קיצור התקנות של רבי רפאל בירדוגו, מיספר את התקנות ואף תירגם לעברית תקנות הכתובות בספרדית .

התקנות הן מסמך תחוקתי – משפטי שההבנה והפרשנות בהן נקבעת אך ורק על פי לשונן הכתובה, כמו בכל מערכת משפטית, ומאחר וספר ״התקנות" הורק מכלי אל כלי בבמה העתקות, מטבע הדברים שנפלו בו כמה שיבושים בידי המעתיקים והמדפיסים, ובפרט בחלק הלועזי – ספרדי – ערבי, שהמדפיסים לא הבינו מה שהעתיקו.

זכינו שהשתמרו, והגיעו לידינו כמה העתקות בכתבי יד מ״ספר התקנות״ כולל העתקתו האוטוגרפית של היעב״ץ , שהיתה אב-טכסט לספר הנדפס, לכן חשיבות מרובה לעריכת הספר מחדש. מהדורה מדעית של הספר המבוססת על פי כתבי יד עם הארות והערות,נמצאת בשלבי הכנה על ידי צוות חוקרים במכון לחקר היהודת במזרח שע״י אוניברסיטת בר אילן.

התקנות הראשונות כנראה נועדו לאחד המנהגים השונים של המגורשים שהיו יוצאי קהילות שונות בספרד. והן המשכן של תקנות שנהגו בהן בספרד תוך שינויים קלים, לדוגמא: התקנה הראשונה שנתקנה בשנת הרנ״ד (1494 )

״ששום בר ישראל לא יקדש לשום בת ישראל כי אם דוקא במנין עשרה, ובתוכם חכם מחכמי העיר הנפרעים מהקהל. או דיין מדייני העיר, וכן בכניסתם לחופה. ואם יהיה באופן אחר מעתה אנו מפקיעין אותם הקידושין״ .

המניע לתקנה אינו קידושי חטיפה ועורמה , כי בעיות אלה אינן מתעוררות בכמות המצריכה תיקון כי אם בחברה מיושבת ומבוססת במקומה, ולא בחברה חדשה של פליטים שרק זה עתה הגיעו, התקנה באה לתקן מצב שנוצר כתוצאה מחיי נדודים ורדיפות שמהם סבלו המגורשים בדרכם למארוקו.

כנראה משפחות נאלצו להתפורר ולהפרד בגלגוליהם. והגיעו הבעל או האישה כבודדים לפאס מבלי שתהיה להם שום ידיעה מבן זוג הנעדר. לאחר שהתייאשו מקיומו וחשבוהו למת, התחילו להקים ביתם מחדש, היו מקרים שלאחר הנישואין הופיע הנעדר, דבר שגרם לזעזועים עצומים בחיי המשפחה ואף לבעיות חמורות בדיני אישות.

על ידי התקנה שהקידושין יערכו ״על ידי חכם מחכמי העיר הנפרעים מהקהל״ ניסו לתקן את הפרצה, כי חזקה עליו שלא יערוך חופה וקידושין, אם לא יתברר לו מעל לכל ספק מעמדם ומצבם האישי של בני הזוג, חיזוק התקנה נעשה על ידי הפקעת הקידושין, למרות שחכמי אלג׳יר שסמכותם הייתה פרושה בכל צפון אפריקה, פסקו שאמנם להלכה יש כח וסמכות ביד הקהל לתקן תקנה להפקיע קידושין, אך למעשה אין להשתמש בסמכות זו משום חומרת הנושא.

מכל מקום המגורשים סמכו על מנהג מקומם לפסוק כהרא״ש שכתב: ״״.שאין סמכות בימינו לתקן תקנה המפקיעה איסור, וקידושין זה ענין דאיסורא, אך מכל מקום יכולים לתקן מכח הפקר בית דין הפקר וכסף קידושין הוי דבר שבממון וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה, ונמצא זה קידש בכסף שאינו שלו״. וכן העידו המגורשים על עצמם שנהגו לפסוק כהרא״ש בתקנה נגד הברחות נכסים מפני בעל חובו"… לא יחרוך רמיה צידו ולא תעשינה ידיו תושיה אף אם ימצאו פוסקים סומכים את ידו… כ״ש כי אל אשר יפנה הרא״ש ז״ל אנו הולכים וכדאי הוא לסמוך עליו״ .

בשנת השנ״ב – 1592 חודשה התקנה הקובעת סדרי עריכת הקידושין. ״תקנו החכמים יצ״ו תקנה בענין הקדושין והיא היתה ג״כ מקדמת דנא בעיר הלזו וראו לחדש אותה…״ . בתקנה פורטו האמצעים שינקטו נגד המפירים אותה, סנקציות כספיות וגופניות גם נגד העדים (אם לא יבואו להעיד מיד). התקנה קובעת שעל המקדש לגרש את האישה גם במקרה שהוריה הסכימו לתת אותה לו לאשה,עליו לגרשה ואחר כך יקדשנה בשנית כפי הדין והתקנה, מכל הסנקציות לא נזכרת כאן הסנקציה של הפקעת קידושין שנקבעה בתקנה הראשונה למרות הנאמר ״וראו לחדש אותה״. יתר על כן, נזכר במפורש בתקנה שעליו לגרש בגט, משמע שחזרו בהם מהפקעת הקידושין והם תקפים. וכנראה שהמניע לחזור בהם מההפקעה הוא התפשטות חיבוריו וסמכותו של מרן רבי יוסף קארו , שפסק שאף אם אמנם להלכה קיימת אפשרות של סמכות להפקיע על ידי תקנה, למעשה אין לנהוג כן .

דוגמה ב: באמצעים שניתן לנקוט בהם כדי לגבות החוב נאסר על פי ההלכה מאסרו של החייב . שלא מצינו בשום מקום חיוב גוף משום ממון . בספרד היה נהוג שהלווה היה מסכים בשטר חוב שהמלווה יהיה רשאי לאסור אותו אם לא יפרע את החוב . הדים לנוהל זה שהביאו איתם המגורשים אנו מוצאים בתקנה דלהלהן:

״גם כן תקננו כי כל בעל חוב אשר יאסור את בעל נשיו לא יכניסנו תחת מנעול אף אם יהיה כתוב בשטר שיכנס באמסר שירצה , מוציאו. זולת אם גזרו עליו בנידוי שלא יצא מבית הסוהר בלי רשות הנושא בו-ויצא, או אם אמוד לברוח-עד שיתן ערב בעדו שיפרע הוא אם יברח״ .

מלשון התקנה משמע שלא פוסלים לגמרי המאסר באמצעי כפיה לגביית חוב, רק שהמאסר יעשה בצורה קלה ״שלא יכניסנו תחת מנעול״. ולא ברור מלשון התקנה המנעול למי, האם מנעול לדלת בית סוהר, והמאסר היה מעין בית סוהר פתוח, או הכוונה מנעול לרגליו של החייב .

דוגמה ג: תקנות בתחום הירושה, לפי ההלכה הבעל יורש את אשתו . כבר בתקופה קדומה התעוררו קשיים בקיומה של הלכה זו. במיוחד כאשר האשה נפטרה בשנתה הראשונה לנישואיה ולא השאירה זרע. אם הבעל ירש אותה, נמצא האב לוקה בכפלים קובר את בתו ומאבד את ממונו. פגיעה קשה נפשית וגופנית עד שחכמינו ראו בה כאחת מהקללות הכתובות בתורה . מימי הבינים ואילך, הדיון בבעיה זו הלך והתרחב, וחכמי ישראל בארצות השונות השתדלו בתקנותיהם,לרכך את עוצמת הפגיעה במשפחת האישה . במאה הי״ג תיקנו בטולידו שאם מתה האשה והשאירה בנים אחריה מתחלק עזבונה בין הבעל לבין הבנים, ואם אין לה בנים מתחלק העזבון בין הבעל לבין יורשיה על פי הדין . ואילו בתקנת פאס השניה משנת הש״ה – 1545בסימן יט נאמר:

״אנו החתומים, חכמי הקהלות הקדו׳ קהלות פ׳אס וצ״ו. נתקבצנו לישא וליתן בדברי צבור, וראינו תקנת קהלות המגורשים יצ״ו, שצריך לתקן בה קצת דברים. וזהו שנראה לנו לתקן בתקנת הנזכרת בענין הירושה שאם תפטר האשה בחיי בעלה ותניח זרע ש״ק בן שלשים יום כדלעיל סעיף ג ממנו וממנה שיחלוק עם אותו הזרע מחצה במחצה כל העזבון. (פי׳ אעפ״י שיש לה בנים מאיש אחר לא ירשו עם בניו שממנה וכו' כ״ב מוהר״ר יעב״ץ זלה״ה). ואף אם נפלו לה נכסי מלוג יחלוקו גם הם. ואם לא תניח זרע ש״ק ממנו וממנה, אז יחלוק הבעל מחצה במחצה, אחר שיטול מלבושיו של חול עם זרעה בכל גוונא, אפי׳ אינו מתאבל או אביה או אחיה או אחיותיה.

ואם אין לה זרע ולא אב ולא אח ולא אחות. אז יהיו שני שלישי העזבון לבעל והשליש ליורשיה ממשפחת בית אביה. פירש מורינו החכם השלם כמה״ר אברהם עוזיאל ז״ל בהעתקתו לתקנה זו, שראינו מכתב ידו וז״ל: וכן אם יפטר הוא בחיי אשתו, תטול היא בלאות מלבושיה או שוויין, אם לא יהיו לה כי אם חדשים, וכל השאר תחלוק עם זרעו יהיה ממנה או מאשה אחרת. כל הבנים ירשו בשוה גם הבנות שלא נשאו, זולת הבכור כי העדיפה לו התורה חלק בכורה. ואם לא יהיה לו זרע כלל תחלוק עם אביו וכוי. ולראיה חתמנו פה.״.

התקנה רואה באשה במקרה של פטירה, שותפה מלאה עם בעלה בבל רכושם. ולכן במקרה שהיא נפטרת בחייו, הוא מתחלק בכל הרכוש עם בניה או יורשיה. וכן במקרה שנפטר הוא בחייה,היא חולקת את כל העזבון עם בניו או יורשיו. וזה שונה בהרבה מתקנת טוליטולה, שבה דין החלוקה מתבצע רק בעזבונה (= רכוש הפרטי) של האשה – במקרה של פטירתה בחיי בעלה. בבדיקה מתברר שתקנה זו ביסודה היא המשך לתקנה שהיתה נהוגה באחת מקהילות קאשטיליה בספרד. ומובאת בתשובות הרשב״א

המשפט העברי במרוקו – משה עמאר

מטרות ופעולות

איתור וחיפוש

במכון עוסקים בחיפוש אחר היצירות הרוחניות בארץ, בתפוצות ובארצות מוצאן. אותרו עשרות יצירות שנכתבו במשך דורות רבים על־ידי חכמים ורבנים, וביניהן כתבי־יד מהמאה הט״ז. רובן נמצאו בתהליך התפוררות. יצירות אלה עוברות פיענוח, עיבוד, וביאור, עריכה ומחקר. לאחר מכן, הן מתפרסמות כספרים בתוספת מבואות, הערות ומפתחות. חלק ניכר מהן יצא לאור כפי שיפורט להלן, וכתבי־יד רבים נמצאים בתהליך הכנה לדפוס.

הוצאה לאור

רבותינו, חכמי ספרד והמגרב, חיברו ספרים בכל מקצועות היהדות. רק מעטים מהחיבורים פורסמו בדפוס. חלקם נרקבו ואבדו, וסכנה מרחפת על קיומם של השרידים. אף הספרים שיצאו לאור במקור, אינם בהישג יד, כי נדפסו במהדורה מצומצמת. עד כה פרסמנו עשרות ספרים מכתבי־יד וכן ההדרנו ספרים נדירים. הוספנו לספרים מבואות על החכמים, על המחברים ועל תקופתם, והוספנו אפראט ומפתחות מפורטים.

כנסים וערבי עיון

במכון עוסקים בהפצת מורשת יהודי ספרד והמגרב, כדי להביאה לידיעת הרבים ולהנחילה לדורות הבאים. חוקרי המכון משתתפים בשבתות עיון, ובערבי עיון ברחבי הארץ, ומרצים במסגרתם, כמו גם רבנים וחוקרים מהאוניברסיטאות השונות. גם פייטנים וזמרים נוטלים בהם חלק. כמו כן, חוקרי המכון משתתפים בכנסים מדעיים ארציים ובינלאומיים כאחד.

ספרייה

ליד המכון קיימת ספרייה תורנית, מחקרית כללית, הפתוחה לציבור. היא אוצרת בתוכה חיבורים של חכמי ספרד והמגרב שיצאו לאור, וחיבורים שעודם מופיעים ככתבי־יד. כמו כן, מרוכזות בה עבודות המחקר שנעשו בנושא.

מחקר

במכון עוסקים בהכנה ובפרסום מחקרים ביוגרפיים על רבותינו ועל מנהיגי הקהילות בספרד ובמגרב, ומונוגרפיות על הקהילות, ובתוך כך עוסקים בחקר יצירותיהם ותקופתם. עד כה פורסמו מחקרים רבים בנושא. המכון מעודד אברכים וחוקרים צעירים לעסוק בנושא ואף מושיט להם סיוע בחומר תיעודי ובפרסום מחקריהם.

בית־מדרש לרבנים

המכון הקים בתי־מדרש לרבנים, מתוך תקוה להעמיד מתוכם דור של רבנים הפועלים ברוח מסורת רבותינו, חכמי ספרד והפזורה הספרדית מזרחית, אשר נשאו בענוה בעול הקהילה, טרחו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא בלי גיבובי חומרות, חיו בתוך העם והנהיגוהו באהבה ובסובלנות.

ליד המכון קיימים שני בתי-מדרש המכשירים אברכים לרבנות ולהנהגה רוחנית: ׳בית היחיאלי׳ ע״ש ר׳ יחיא אדהאן ז״ל, בירושלים; ו׳חכמת שלמה^,, ע״ש ר׳ שלמה עמאר ז״ל, בבני־ברק. כמו היינו מיוזמי הקמת בית־המדרש ׳למרחב^, שליד ׳ממזרח שמש^, בירושלים, המיועד להעשיר את הידע של רבנים ודיינים בספרות ההלכה של חכמי הפזורה הספרדית שיטתם ודרכי הגותם. כל מחזור הוא בין שנתים ועד כה עברו ארבעה מחזורים.

תשתית מחקרית

חוקרים העוסקים בתולדות היהודים בספרד ובמגרב במאות הט״ו ואילך, נתקלים בקשיים של חוסר תיעוד ומקורות, שישמשו בסיס למתקדם, משום שבארצות המוצא לא קיימים ארכיונים לתקופות הקדומות. אף המעט שקיים מהעת החדשה אינו פתוח לקהל הרחב.

במכון הצליחו לאסוף עשרות כתבי־יד ומאות תעודות מארצות התפוצה מהמאה הט״ז עד המאה העשרים. אנו שואפים להעשיר את אוסף התיעוד וכתבי-היד שיועמדו לרשות העוסקים בנושא. כמו כן, בעבודת צוות מאומצת, אנו שוקדים על הכנת מיפתוח של כל הספרות הרבנית, ובפרט ספרות השאלות והתשובות, לפי נושאים ותת-נושאים נרחבים: חיי כלכלה, חברה ורוח, אישים, מקומות ומוסדות וכו^,. לכשיושלמו המפתחות הם ישמשו כלים בידי החוקרים ובסיס בעבודתם.

נשיאות מועצת הרבנים שליד המכון

המכון הוקם בהתייעצות ובהדרכת מרנן ורבנן, שחלקם נתבש׳׳מ:

הרה״ג שלום משאש זצ״ל ־ הרב הראשי וראב״ד לירושלים, ששימש כנשיא המכון.

הרה״ג משה מלכה זצ״ל ־ הרב הראשי וראב״ד לפתח־תקוה.

הרה״ג יוסף אביחצירא זצ״ל ־ הרב הראשי ליבנה.

הרה״ג דור עובדיה זצ״ל ־ חבר לשכת הרבנות ירושלים.

*

הרה״ג יהושע מאמאן שליט״א ־ חבר בית-הדין הגדול.

הרה״ג יוסף שרביט שליט׳׳א ־ הרב הראשי וראב״ד לאשקלון.

הועדה האקדמית

במכון פועלים בעצה אחת עם אנשי אקדמיה מהארץ ומהתפוצות, העוסקים בחקר הפזורה הספרדית בכלל וביהדות מרוקו בפרט, וזוכים לשיתוף פעולה ולעידוד רב.

יו״ר המכון

פרופ׳ הרב משה עמאר שליט״א, יו"ר מכון ״אורות יהדות המגרב״, יליד מרוקו, בעל השכלה תורנית וכללית רחבה.

בוגר ישיבות גבוהות בארץ ובחוץ־לארץ. מוסמך לרבנות על־ידי גדולי הרבנים וראשי הישיבות בארץ. הוכשר לכהן כרב עיר מטעם מועצת הרבנות הראשית לישראל.

בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת בר־אילן בפילוסופיה, בתלמוד ובתולדות עם־ישראל. מומחה לפאליאוגרפיה עברית של ימי־הביניים. מרצה בכיר אמריטוס, בתחומים הנזכרים, ונימנה עם חוקריה הבכירים של אוניברסיטת בר-אילן במסגרת המכון לחקר היהדות במזרח. מרצה בכיר במכללה האקדמית אשקלון.

חבר בועדות אקדמיות וציבוריות של ארגונים ומוסדות העוסקים ביהודי ספרד, ארצות המזרח וצפון־ אפריקה.

מיוזמי הקמת בית-המדרש ׳למרחב׳ שליד ׳ממזרח שמש׳ בירושלים, ונמנה עם המרצים המרכזיים בתחומי ההלכה ותולדות הפסיקה והפוסקים.

ההדיר עשרות ספרים מכתבי-יד, ופרסם מחקרים ומאמרים רבים בתחומי התמחותו.

על תרומתו המחקרית הוכתר כחתן:

*פרס חכמת-ישראל ע׳׳ש ד״ר יוסף בורג, מטעם ארגון המועצות האזוריות, ואוניברסיטת בר-אילן.

*פרס גאון, מטעם תנועת ׳ביחד׳.

*פרס ע׳׳ש ד״ר יעקב הרצוג ז׳׳ל, מנכ״ל משרד ראש־הממשלה.

*פרס עיריית-ירושלים למורשת העדות ודברי ימיהן של הגלויות השונות.

זכה במענק מחקר מהאקדמיה הלאומית למדעים, להכנת מהדורה מדעית של החיבור ״לשון לימודים״ להרה״ג רבי יעקב אבן צור זצ׳׳ל – עבודת מחקר משותפת עם פרופ׳ אפרים חזן.

ערב עיון ביצירתם הרוחנית של חכמי מרוקו-משה עמאר

עמוד 6