מורשת יהדות מרוקו

 

"במדבר סיני" {גימ'}  "בשלום" {גימ'} 378 (החיד"א).

כאשר מקבלים באהבה – את התורה שניתנה במדבר סיני,

 הכל בא על מקומו 'בשלום'.

 

"וידבר יהוה אל משה במדבר סיני… (במ' א' א)

סיני – נקרא לפנים סין, וכאשר ניתנה עליו התורה,

 נוספה לו האות יוד = י' – הפותחת את השם  י –   ה-ו-ה.

 

המסר האמוני:

הרוצה להתקדש לקראת חג מתן תורה – יעסוק בתורה

 

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"מתוך חיבתן לפניו – מונה אותם כל שעה" (רש"י).

 

חומש במדבר, פותח בהתארגנות בני ישראל לקראת המסע אל א"י, מסע הנמשך ארבעים שנים.

במהלכו, דור יוצאי מצרים מת במדבר, ורק בניהם ובנותיהם זוכים להיכנס אל הארץ המובטחת.

חומש במדבר מכונה בשם "חומש הפקודים", על שם שני המפקדים המתוארים בו:

המפקד בפרשתנו: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם" (במ' א, ב), והמפקד השני בפרשת "פנחס" בערבות מואב, לפני הכניסה לארץ.

 

מטרת המפקד: 

רש"י הביא את דברי המדרש: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאם, וכשנפלו בעגל מנאם לידע מנין הנותרים, וכשבא להשרות שכינתו עליהם, מנאם. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם".

דברי רש"י כביכול, סותרים את עצמם. בתחילה אומר רש"י "שמתוך חיבתם מונה אותם כל שעה" ואילו מיד אח"כ, הוא מונה זמנים מיוחדים בהם הם נמנו. משמע מכך, שזה לא היה כל שעה.

 

את הדילמה הנ"ל, מיישב רבי יחזקאל מקוז'מיר על דרך שאלה נוספת, לפי הכלל שכל "דבר שבמניין", יש לו חשיבות מיוחדת. אם כן, איך נמנו כל ישראל יחד, כאילו כולם חשובים, הרי בטוח שהיו ביניהם גם אנשים פחות ראויים?

 המשנה באבות  (ד, ג) אומרת: "אל תהי בז לכל אדם, שאין לך אדם שאין לו שעה" ולכן היו יכולים כולם להימנות כאחד. וזו הייתה גם כוונת רש"י: "שמתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה". כלומר, הקב"ה מונה כל אחד ואחד לאור השעה הטובה שבו, והרי "ישראל מלאים מצוות כרימון", ולכל אחד יש שעה טובה. לכן, כולם חביבים לפניו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל על דברי רש"י. אם אכן "כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם", מדוע לא מנה אותם לפני חודש ניסן, לפני שהשרה עליהם את שכינתו, וחיכה עד לאחד באייר?

במניין הראשון בחודש ניסן בשנה הראשונה, היו "כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף" (שמות יב, לז). במניין השני אחרי כפרת חטא העגל ע"י הבאת מחצית השקל, היו "שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמשים" (שמות לח, כו). כלומר, תוספת של 3550. במניין השלישי בפרשתנו נאמר: "ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמשים" {3550} (במ' א, מו). כלומר, לא נוסף אפילו אחד, וזה קשה לרבנו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' משיב: בשני המניינים הקודמים, נימנו גם הלוים, ואילו במניין השלישי בפרשתנו, "והלוים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם" (א, מז). לכן, הקב"ה מנה אותם "באחד לחודש השני בשנה השנית", כי גלוי לפניו יתברך, שביום זה יגיע מספר בני ישראל בלא הלוים, לאותו מספר במניין השני. וכדברי קודשו: "ולזה נתחכם הכתוב לומר למשה, לשאת ראש בני ישראל ביום אחד לחודש השני, שכיון שהיה זמן שהגיע המספר, למספר הראשון לבד הלווים, להעירך במה שאמר בפסיקתא, שהמספר הא' היה כמספר הב', ולא מת אחד ונכנס אחר במקומו. והטעם, לצד שהיו עסוקים במלאכת המשכן, על דרך 'ואתם הדבקים ביהוה אלהיכם – חיים כולכם היום".

כלומר, תאריך המפקד נבחר ליום בו התווספו מב"י, שהשלימו את חסרון הלויים.

 

"במדבר סיני" –

"אין דברי תורה מתקיימים אלא

במי שמשפיל עצמו – כמדבר"

 (רבנו-אור-החיים-הק'. שמות יט, ב).

 

פרשת "במדבר" נקראת ברוב השנים, בסמיכות לחג השבועות – חג מתן תורה.

 על דרך הפשט, ניתן לומר שזה בא  להפריד בין הקללות המופיעות בפרשה הקודמת "בחוקתי", לבין חג השבועות.

 

ברובד הפנימי, ניתן לומר שהביטוי בראש הפרשה "במדבר סיני", בא לרמוז על מידת הענווה אותה מסמל המדבר, כבסיס לקבלת התורה שניתנה "במדבר סיני". כלומר, את התורה ניתן לקיים, רק מתוך ענוה.

שמו של מדבר סיני היה לפנים מדבר סין, וכאשר ניתנה עליו התרה, נוספה לו האות י', כנגד עשרת הדברות.

רבנו בעל הטורים: "לעיל מיניה כתיב 'אלה המצוות', וסמיך ליה 'במדבר'. לומר: אם אין אדם משים עצמו כמדבר – אינו יכול לידע תורה ומצוות" (במ' א, א).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל עצמו כמדבר, וכנגד זה אמר: 'ויחנו במדבר'. פירוש: לשון שפלות וענווה" (שמות יט ב).

 

רבי אלימלך מליזנסק אומר: הביטוי "במדבר סיני באהל מועד" – ללמדנו שני דברים:

א. "במדבר סיני" – שנהיה שפלים בעיני עצמנו כהר סיני שהשפיל עצמו מכל ההרים וזכה שתינתן עליו התורה, כמו שכתוב במזמור לחג השבועות: "למה תרצדון הרים גבנונים {הרים עם גיבנת, כסמל לגאווה} – ההר חמד אלהים לשבתו" זהו, הר סיני אותו חמד אלוקים בגלל צניעותו.

ב. "באהל מועד": שנכניס עצמנו לאוהלו של מועד = חג, ולא ניפול מרוב הכנעה לעצבות. שאין שכינה שורה על אדם מישראל אלא מתוך שמחה ורגשות חג ומועד". שילוב של ענוה פנימית, וקבלת החג מתוך שמחה של מצוה.

 

"במדבר" – מלשון דיבור.

הקב"ה הורה למשה שכל דבריו "במדבר סיני" – יהיו רק דברי תורה.

 

לפני 3337 שנים {תשפ"ה}, קיבלנו כולנו את התורה במעמד הר סיני, כאשר את המשפט המפורסם "נעשה ונשמע", אמרו 60 ריבוא מעם ישראל, "כאיש אחד ובלב אחד". בעקבות כך, הקב"ה הוריד לבני ישראל 60 ריבוא מלאכים שהכתירו כל אחד מהם בשני כתרים: אחד כנגד "נעשה", ואחד כנגד "נשמע". כלומר, הגענו לדרגת מעמד המלאכים כדברי רבי אלעזר: "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצאה בת קול ואמרה להם: מי גילה לבני רז זה בו משתמשים מלאכי השרת ככתוב: "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו –  לשמוע בקול דברו". (שבת פח, ע"א). פירוש הדברים: כמו שייעוד המלאכים הוא בעולם העשיה, כך אצל עם ישראל שהתקרבו לה'.

 

 

 

 "במדבר" – התורה ניתנה במדבר, כדי ללמדנו שהקב"ה זן ומפרנס לכל – בכל מצב.

 במדבר אין מים ואין גידולים, אין מגורים ואין עסקים, ובכל זאת ב"י ישבו ועסקו בתורה, כאשר ענני כבוד ריחפו מעליהם כספינת מדבר ממוזגת. הם גם זכו למנה אחת אפיים של מן מידי יום ביומו, בו טעמו מכל טוב. כל זה בא ללמד אותנו, שהקב"ה זן ומפרנס לכל מתוך חסד ורחמים, ובפרט לעוסקים באמת בתורת אלוקים חיים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך בפירושו לפסוק: "בני, תורתי אל תשכח, ומצוותי יצור לבך. כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך" (ראשון לציון, משלי ג, א-ב). רבנו מסביר שכאשר אדם מקיים מצוות מתוך אהבה – "ומצוותי יצור לבך", הוא זוכה לאורך ימים של חיי שלום המשופעים כל טוב. "עוד ירצה לומר, כי – אורך ימים – על דרך עולם שכולו ארוך (קידושין לט ע"ב). ואומרו – ושנות חיים – פירוש, כפל החיים, שתהיה חי אפילו אחרי מיתה" כדברי קודשו. על דרך "צדיקים במיתתם נקראים חיים" (ברכות יח ע"א).

 

המסר לגבינו: ייעודנו בעולם הוא: לשמור ולעשות את מצוות התורה מתוך אהבה ושמחה, בבחינת הכתוב בתהלים: "עבדו את יהוה בשמחה..", ולהתרחק  מכל עבירה באשר היא, כך שכמו שאם נבקש מיהודי לאכול חזיר, הוא לא רק יסרב לאכול, אלא יגעל – כך נרגיש כלפי כל עבירה: קלה כחמורה, קטנה כגדולה, במחשבה ובמעשה. שנזכה.

 

 

 "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם,

 במספר שמות, כל זכר לגולגלותם מבן עשרים שנה ומעלה,

כל יוצא צבא בישראל – תפקדו אותם לצבאותם" (במ' א, ג).

 

"כשבא ה' לצוות לפקוד את בני ישראל, קדם לומר:

שאו – לשון נשיאות ורוממות" לעם ישראל

  (רבנו-אוה"ח-הק'. במ' א, ג).

 

כל אחד מעם ישראל במעמד הר סיני –

נחשב בעיני ה' – ככינור בשירת הבריאה.

 

"שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם" (א, ב). המפקד אינו מצטמצם לספירה פונקציונאלית בלבד, כדי לדעת את מספר היוצאים, אלא קיימת כאן התייחסות לייחוס המשפחתי של כל אחד – "מתוך חיבתן לפניו".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "כשבא ה' לצוות לפקוד בני ישראל, קדם לומר – שאו – לשון נשיאות ורוממות. למצוא לכל אחד ספר איקונין {יחוס}, מה שאין כן באומות העולם". כלומר, בני ישראל הביאו ספרי ייחוס, כדי להראות שאין בהם פסול, וכדברי המדרש המסביר את הביטוי "שאו את ראש" – עשו להם הרמת ראש להודיע לכל באי עולם שהם מתייחסים מכל אומה ולשון". (מדרש לקח טוב פרשת במ').

במפקד הנ"ל, לא מנו את האנשים רק כדי לדעת את מספרם, אלא "למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגולותם", ביטוי החוזר בפרק א' י"ד פעמים. כלומר, הבדיקה מתמקדת אחרי שם האדם, לאיזה בית אב הוא משתייך, לאיזו משפחה מתייחס בית האב, ורק לבסוף לאיזה שבט.

 

רבנו-אור-החיים-הק' הדגיש בדבריו, את עניין ספר היחוס לכל אדם ואדם מעם ישראל, שכתוצאה מכך, הקב"ה מנשא ומרומם כל יהודי באשר הוא: "שאו – לשון נשיאות ורוממות".

 

 

"צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ…

 אֲנִי כִינּוֹר לְשִׁירָיִךְ" (רבי יהודה הלוי).

 

צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ, דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִך.

  מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם רָחוֹק וְקָרוֹב, שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ.

 וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל– חרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ!
לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים,

וְעֵת אֶחֱלֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵך – אֲנִי כִינּוֹר לְשִׁירָיִךְ...".

 

 

דברי רבי יהודה הלוי – המשורר הלאומי, ודברי רבנו-אוה"ח-הק' הפרשן הלאומי,

מזכירים לנו שכל אחד מאתנו, הוא בבחינת כינור ייחודי בתזמורת הכלל עולמית המנגנת לכבוד הקב"ה,

דוגמת שירת המלאכים לכבוד מלך מלכי המלכים הקב"ה.

 

מספרים על קומפוזיטור מפורסם שחיבר יצירות מיוחדות, וניצח על תזמורות פילהרמוניות רבות בעולם. בשלהי ימיו, ביקש מביוגרף שילווה אותו לכל מקום, ויתעד את פעילותו הענפה אותה יהפוך בשלב מאוחר לספר אוטוביוגרפי.

 יום אחד, ביקש הקומפוזיטור מהביוגרף שלא יבוא למחרת, היות ויצטרך להאזין דרך הרדיו לביצוע יצירה מוסיקלית, אותה אמורים לבצע תלמידיו במדינה אחרת, והוא חייב להיות מרוכז. הביוגרף ביקש שבכל זאת ירשה לו לבוא, ויתנהג "כזבוב בקיר", כך שיוכל להתרכז בהאזנה ליצירה.

 

בתום ההאזנה, הביוגרף שאל: "איך הייתה היצירה"? "הביצוע מעולה" הוא ענה. והוא המשיך: "חבל שבמקום 14 כינורות, הם שילבו רק 13 כינורות. היה חסר כינור אחד, וזה פגם ביצירה".

הביוגרף שאל: "איך הצלחת לגלות שחסר כינור אחד, מתוך עשרות כלי נגינה המשתתפים ביצירה?".

 

תשובת הקומפוזיטור:

"אני כתבתי את היצירה, ולכל כינור חיברתי צלילים המיוחדים רק לו.

הנמשל: כולנו כינורות של הקב"ה, ולכל אחד מאתנו, הוא יצר את הצלילים המיוחדים רק לו.

הקב"ה זקוק לכל יהודי באשר הוא, כך שכולנו ניצור תזמורת פילהרמונית עולמית יהודית,

 המהללת והמנגנת לכבוד הקב"ה, בבחינת דברי ריה"ל: "אני כינור לשירייך".

  

 רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע התורה חוזרת על הביטוי "כל יוצא צבא" י"ב פעמים, כך שכל שבט ושבט זוכה לביטוי "כל יוצא צבא"? על כך דברי קדשו:

"אמר הכתוב כן בכל פרטי המספר. לומר שלא היה אחד מכל הבאים לכלל המספר – שלא היה ראוי לצאת לצבא. אלא כולם גיבורי כוח, והוא אומרו 'כל', פירוש: כל אחד מהם יוצא צבא. וזה נס שאינו באומות, שאי אפשר שלא ימצא בכל המספרים שלהם – אחד שאינו ראוי לצאת בצבא".

פועל יוצא מדברי קדשו: ב"י הם גיבורי כח עושה דברו, הזוכים לנצח את אויביהם הרבים מתוך נסים ונפלאות, כפי שעינינו רואות בימינו. כל זה, בתנאי שהולכים בדרך ה', כנאמר במלחמת מדין: "ולא נפקד ממנו איש" (במ' לא מט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שכאשר שרי הצבא הגיעו למשה כשבידיהם תכשיטי נשים כמו "אצעדה, צמיד, טבעת, עגיל וכומז", משה כעס עליהם שנאמר: "ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה. ויאמר אליהם משה: מדוע החייתם כל נקבה?" (במ' לא יד – טו).

הם הסבירו למשה רבנו: "להסיר מהם חשש מכשול עון. כמובן ממין הקרבן אשר הקריבו תכשיטי נשים. ומאמר 'ונקרב את קרבן ה'…", הוא טעם הקרבן שהוא לכפר על הרהור עון" כפי שפירש בספרו (חפץ ה' שבת סד ע"ב ד"ה ונקרב), שהקרבן נועד לכפר על הרהורי עבירה בלבד. כלומר, הם לא חטאו בעבירה, אבל על הרהורי עבירה אם היו, הביאו כקרבן את התכשיטים.

 

חג השבועות – חג מתן תורה,

"הוא יום המקווה לבורא, לתורה, לעולם,

 לעליונים ולתחתונים…

            תכלית הבריאה ותקוותה"

 (רבנו-אור-החיים-הק' שמות יט, ב).

 

שלושת התנאים לקבלת התורה

לאור משנתו של רבנו-אור-החיים-הק'.

 א. זריזות ב. ענוה. ג. אחדות בעם ישראל.

 

פס' א': "בחודש השלישי {סיון} לצאת בני ישראל מארץ מצרים,

ביום הזה – {ר"ח סיון} באו מדבר סיני.

פס' ב': ויסעו מרפידים, ויבואו מדבר סיני,

ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט, א ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע לא הקדימה התורה את פסוק ב' ויסעו מרפידים" המציין את תחילת המסע, ורק אח"כ תכתוב את הפס' "ובחודש השלישי… באו מדבר סיני", המציין את הגעתם למדבר סיני.

 שאלה שניה: מדוע התורה חוזרת על הביטוי "באו מדבר סיני" פעמים, בשני הפס'?

שאלה שלישית:  עם ישראל קיבל את התורה בהר סיני, רק אחרי 49 ימים. מדוע לא נמסרה לו עם יציאתו ממצרים?

 

תשובת רבנו: "אכן כוונת הכתוב להקדים שלשה עניינים שהם עיקרי ההכנה לקבלת התורה, ובאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת שדי –  היא תורתנו הנעימה".

 

א. זריזות.   ב. ענווה.   ג. אחדות.

 

א. זריזות

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכדי להתעצם ולהתגדל בתורה, יש להתרחק מהעצלות, ולדבוק בזריזות, "כי העצלות היא עשב המפסיד השגתה ,ולא תושג אלא בהתעצמות וזריזות, וכנגד זה אמר הכתוב 'ויסעו מרפידים' שהוא רפיון ידיים, והם נסעו מבחינה זו" כלשון קדשו. כלומר, הם חזרו בתשובה מרפיון ידיים, וחזרו לעסוק בתורה ביתר שאת, ויתר עוז וגבורה.

בלימוד תורה, מצווים להיות זריזים, ולהישמר מביטול תורה, כדברי רבי מאיר בפרקי אבות (פרק ד', י): "… ואם בטלת מן התורה, יש לך בטלים הרבה כנגדך". כאשר אינך מזדרז להתחיל בלימוד, ומתחיל להתבטל, ימצאו לך סיבות נוספות שיסייעו לך להמשיך להתבטל.

 

בזמן הלימוד, עלינו להשקיע מאמצים רוחניים ופיזיים עליונים, ולהפוך את התורה לעסק ככתוב: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה – אז תבין יראת ה'" (משלי ב' ד). כמו שבשביל להצליח בעסקה טובה, האדם יגיע בכל עת, ובכל מזג האויר, העיקר שיצליח לגרוף הון, כך בלימוד תורה.

כדוגמא, נציין חקלאי שיש לו שדה ואינו מעבדו. בשדה, יצמחו רק עשבים שוטים במקום תבואה. על כך אמר "החפץ חיים" על הכתוב בפרקי אבות: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". חלק – מלשון חלקת אלוקים קטנה אותה קיבל כל יהודי בבואו לעולם הזה, ועליו לעבד אותה בתבונה רבה, כדי לזכות בעולם הבא.

כל אחד יקבל את חלקו בעולם הבא, העשוי מהיכלות ומדורים מדורגים, בהתאם להשקעתו בהאי עלמא, ככתוב בפרקי אבות: "אם למדת תורה הרבה – נותנין לך שכר הרבה, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. ודע: מתן שכרן של צדיקים – לעתיד לבוא" (פ. אבות ב', משנה טז).

 

רבנו-אור-החיים-הק'  מעיד על עצמו שעסק בתורה "בתוך עמקי ים הצרות: תפיסות על עסקי ממון ועל עסקי נפשות ולמות מתוך תורה חשבתי, ואל אור החיים נתתי לבי ועיני שכלי… " (מתוך הקדמתו לפירושו אור החיים לתורה).

בספרו "ראשון לציון" הוא כותב ש"האלשיך הקדוש" שחי בצפת בתקופת מרן רבנו יוסף קארו והאריז"ל, כתב את פירושו לתורה "בזמן שהיה מתעסק בצרכי הגוף למצוא טרף {פרנסה}. באותן שעות חיבר פירוש על התורה כולה, כי ידיו היו עסקניות {בפרנסה} ומחשבותיו חכמניות בתורה".

 

ב. ענוה

 

"אין דברי תורה מתקיימים

אלא במי שמשפיל עצמו, ומשים עצמו כמדבר,

 

 וכנגד זה אמר: ויחנו במדבר. פירוש: לשון שפלות וענווה כמדבר שהכול דורכים עליו". (מדברי רבנו "אוה"ח הק').  זה מבוסס על דברי הגמרא: "אין דברי תורה מתקיימים, אלא במי שדעתו שפלה עליו" (תענית ז ע"א). וכן ע"פ המדרש: "כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכך נאמר – במדבר סיני". (במדבר רבה, פרשה א, ז).

המדבר שהוא חשוף מצמחיה, בניינים ואדם, מהווה מטאפורה להתנהגות הרצויה של האדם הרוצה באמת לקנות את התורה, היות ועליו לחשוף את פנימיותו ואת הצלם האלוקי הפנימי שבו ללא דעות קדומות, ו"לעשות עצמו כמדבר הפקר" כלשון המדרש, ובכך יזכה בתורה.  כמו כן, בני אדם במדבר, שווים בכך שאין לאיש בעלות על שום דבר, לכן כל אחד עשוי להקשיב טוב יותר לחברו ללא התנשאות, ולקבל את האמת ממי שאמרה כדברי הרמב"ם בבראשית "שמונה פרקים"

 

הביטוי "כמדבר הפקר", רומז לכך שכמו שהמדבר הוא הפקר ואין לאיש בעלות עליו, כך התורה, "כל הרוצה לקבל – יבוא ויקבל" כדברי המכילתא דרבי ישמעאל בפרשת יתרו.

 מי לנו גדול כמשה רבנו עליו מעיד הקב"ה: "והאיש משה, עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". (במדבר יב יג), שזכה לפתח את מידת העווה בכך ששימש רועה צאן במדבר במשך עשרות בשנים. כנ"ל אברהם אבינו שאמר לה': "ואנוכי עפר ואפר", וכן דוד המלך שאמר בתהלים: "ואנוכי תולעת ולא איש".

 אכן, הרוצה לזכות במתנת התורה בבחינת הכתוב "וממדבר מתנה…" (במדבר כאי ח). ישים עצמו כמדבר, ובכך יזכה גם להמשך הפסוק: "וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות".

 

 

 

"אלוקי נצור": את תפילת העמידה אנו חותמים בתפילה הנ"ל. מתי אדם זוכה ל"פתח לבי בתורתך", רק אחרי שאומר ומפנים "ונפשי כעפר לכל תהיה". קיים בברכה הנ"ל תרשים זרימה: 1. "נצור לשוני מרע / ולמקללי נפשי תידום / ונפשי כעפר לכל תהיה" – ורק אז אנו זוכים לברכה בהמשך 2. "וכל הקמים עלי לרעה, מהרה הפר עצתם, וקלקל מחשבותם , יהי כמוץ לפני רוח, ומלאך ה' דוחה….".

 

מרן החיד"א תלמידו של רבנו "אור החיים" הק' מספר בספרו ("שם הגדולים" ערך בית יוסף). שבתקופת מרן השולחן ערוך, היו שלושה חכמים שהיו ראויים לחבר ספר הלכה לכלל ישראל: רבי יוסף טאטיצק, רבי יוסף בר לב, ורבי יוסף קארו. "והסכימו מן השמים, שתינתן דת כי מרן רבי יוסף קארו יחברהו, היות והצטיין בענוותנותו היתרה יתר על השאר" . מסופר עוד על מרן רבי יוסף קארו שכאשר שימש כרב הראשי של צפת וראש בית הדין, חתם מרן על פסקי הדין בראש הרכב בית הדין. כאשר עלה הרדב"ז = רבי דוד בן זמרה ממצרים לצפת, בקשו מרן לחתום במקומו בראש ההרכב, היות והיה מבוגר ממנו, דבר המצביע על ענוותנותו הרבה. שנזכה ונזכה אחרים.

 

ג. אחדות בעם ישראל

 

רבנו-אור-החיים-הק': עם ישראל הגיע למדבר סיני לקראת קבלת התורה, בר"ח סיון.

רבנו אור-החיים-הק' מדגיש את חשיבות האחדות בתוך עם ישראל, כבסיס להצלחה בכלל, וקבלת התורה בפרט.

 

"ויחן שם ישראל". ויחן לשון יחיד –  שנעשו כולם יחד כאיש אחד, והן עתה הם ראויים לקבלת התורה".

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש את האחדות בקרב בני ישראל, כבסיס לקבלת התורה, אבל ביתר שאת הוא מדגיש את האחדות בקרב תלמידי חכמים, וכך דברי קודשו:

"ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים, לא שיהיו בד בבד, עליהם אמר הכתוב: "חרב אל הבדים" (ירמיהו ג, לו). אלא יוועדו ויסבירו פנים זה לזה".

 

מרן החיד"א מציין שהביטוי "במדבר סיני", שווה בגימטריא שלו לביטוי "בשלום" = 378. כמו שבני ישראל קיבלו את התורה מתוך שלום ואחווה, כך עלינו להיות מאוחדים איש עם רעהו כל העת, ובפרט לפני חג מתן תורה.

 

לצערנו, הפסיפס היהודי מורכב מיותר מידי דגלים, צבעים, מחנות, חצרות, מפלגות, והרשימה ארוכה.

עם עלייתם ארצה של אבותינו הקדושים, הם הופתעו מהרבגוניות היתרה בארץ קודשנו שאינה מובילה לגאולתנו.

מן הראוי שראשי המחנה ייקחו ברצינות את המשולש הנ"ל: זריזות, ענווה ואחדות אותו הציג רבנו-אור-החיים-הק', ויחרטו אותו "בעט ברזל ובציפורן שמיר" כדברי הנביא, ויגבשו תכנית המקרינה "אחדות אלוקית", מתוך מעט ענווה ע"י וויתור על השוליים הרחבים שהם בעצם טפלים, אבל מהווים –  רק תחפושות וכבוד עצמי.

 

 

"אורות מתן תורה –

  מתעוררים מחדש בחג השבועות".

 (רבנו האר"י הק' ורבנו החיד"א).

 

הגמרא מספרת על רבי יהודה בר אלעאי שהיה קושר מטפחת לראשו מפסח לשבועות,

 היות וכאב לו הראש משתיית 4 כוסות יין בליל הסדר.

מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה מסביר את הגמרא כך:

 בימים הללו של ימי הכנה לקראת קבלת התורה, רבי יהודה בר אלעאי, היה מנסה להתרכז בלימוד תורה, כדי לזכות להיות כלי קיבול נאה לתורה בחג מתן תורה.

 כאשר חש בראשו, הוא קשר אותו במטפחת, כדי שיוכל להמשיך ללמוד תורה.  

במשך מ"ט ימי הספירה, מנסים אנו לשחזר מחדש את ההכנות הרוחניות שעשו בני ישראל במדבר, דבר שהוביל אותם למעמד "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" בקבלת התורה, ואף זכו להתקרב למלאכים. גם בימינו, מצווים אנו להאיר את נשמותינו כאבן ספיר דוגמת לוחות הברית שהאירו במעמד הר סיני כסנפירינון, וזאת על ידי תיקון המידות על פי הוראות תורתנו הקדושה "שתיבותיה ואותיותיה – ספורות ומזוקקות, חצובות ממחצב קדוש ונורא, נפלאים המה למכיר בהם וכו'" כדברי רבנו-אוה"ח-הק' (במדבר ז,  א).

 

השל"ה הקדוש אומר שבחג השבועות נידונים על פירות האילן – הרוחניים,  "כי היום הקדוש יומא דדינא". האדם נמשל לעץ החיים ככתוב: "עץ חיים היא למחזיקים בה". פועל יוצא מכך שבחג השבועות יורד אור מופלא ממחצב קדוש" (אוה"ח הק' במדבר ז, א ).

 

"אמר רבי יצחק: מה שהנביאים עתידים להתנבאות, קיבלו מסיני נבואתם בכל דור ודור" (מדרש רבה, יתרו כח, ד).  המשנה אומרת: "בארבעה פרקים העולם נידון:  בפסח על התבואה , בעצרת {חג השבועות} על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום, ובחג הסוכות נידונים על המים". (ראש השנה פרק א).

בחג השבועות, אנו נידונים על הצד הרוחני. כל אחד מאתנו מקבל את המינון בלימוד התורה וחידושיה, אותם ילמד ויחדש כל השנה, בהתאם להכנות הרוחניות שעשה בנידון במשך שבעה שבועות של ימי הספירה, בבחינת "הטורח בערב שבת – יאכל בשבת".

כנ"ל לפני ראש השנה. ישנם שבעה שבועות המתחילות אחרי ט' באב, ונמשכות עד א' בתשרי בהם האדם מתכונן ליום הדין בכל הקשור לגופו: פרנסה, בריאות וכו'.

 

ה-"שפת אמת" אומר: "בימים אלה אחר יציאת מצרים בהם נמשכו בני ישראל אחר הקב"ה במדבר , כדכתיב: "זכרתי לך חסד נעוריך" –  נשארה זכירה בשמים לדורות הבאים, בהם יש התעוררות בנשמות בני ישראל להתבטל אליו, לכן נאמר "וספרתם לכם", כי הזמן מוכשר לכך… בכל שנה ושנה".

כאז, בו בני ישראל התכוננו היטב לקבלת התורה בבחינת "והיו נכונים ליום השלישי" (שמות יט, יא) וספרו את הימים יום יום מתוך ציפייה וכמיהה למעמד הנורא, כך בימינו, ע"י הספירה ותיקון המידות, ובעיקר התעצמות בלימוד התורה, נזכה בעזהי"ת  לקבל מנה אחת אפיים של הארה רוחנית חדשה בחג השבועות בבחינת "והקרבתם מנחה חדשה לה'" = התורה צריכה להיות כחדשה בכל יום כאילו היום ניתנה מסיני". (כלי יקר, אמור כג, טז).

 

 רבנו האר"י הק' ורבנו החיד"א  מסבירים את הכתוב "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה" (מגילת אסתר). "נזכרים" = קיום מצוות החג. "נעשים" = נעשים מחדש ברוחניות, ומתעוררים מחדש כל האורות שהיו בעבר.

 

"לך אמור להם, שובו לכם לאהליכם" (דברים ה, כז).

לקחת את כלת התורה הביתה –

שם מתחיל קיומה הלכה למעשה.

 

חכם גבריאל החליט לקחת את בנו הקטן נתנאל לחתונה. כדרכם של ילדים השואלים על כל דבר שונה הניצב בדרכם, הוא מאוד התפעל משמלת הכלה הנוצצת בלובנה וביופיה, כאשר הכלה יושבת על כיסא מלכות.

ילד השעשועים נתנאל, שואל את מו"ר אביו: יש לנו כלה. איך מזהים את החתן, הרי כל הגברים לבושים אותו דבר?

האב ענה: בני – מי שיקח את הכלה בסוף הערב לביתו – זהו החתן.

הנמשל: בשבועות קבלנו את כלת התורה. בואו ניקח אותה הביתה ככתוב בסוף מעמד קבלת התורה ב-'ויתחנן':

 "לך אמור להם – שובו לכם לאהליכם" = שובו הביתה לאוהלה של תורה, עם תורת אלוקים חיים אותה קיבלתם.

כמו שביתו של אדם הוא מבצרו, כדברי הפתגם, כך אמורה להיות תורתנו בעינינו.

 

פירוש נוסף המשלים את הפירוש הקודם:

תחילת קבלת התורה – מתחילה בבית עם רעייתו {"אהל"}, כאשר בני אדם אחרים לא רואים אותו. כלומר, על האדם להתחיל לקיים את מצוות התורה בראש ובראשונה – ביחסו לנוות ביתו, ובכל הקשור בביתו כשאנשים בחוץ לא רואים אותו, היות והשכינה נשמצאת בכל אשר יפנה, לרבות בביתו מבצרו.

 

 

חג השבועות בדברי תורה ובשירה

אצל רבני מרוקו.

הראב"ד והמשורר

הרה"ג רבי יעקב אבן צור ע"ה

 

יהודי מרוקו חגגו את חגי ישראל בפיוט ובשירה, היות ורבני מרוקו אהבו לכתוב פיוטים אותם הלחינו, ובכך זכו לעבוד את הקב"ה בשמחה, ועוד יותר בחגים בהם אנו מצווים במצוות שמחת חג. פיוטי משוררי מרוקו ספוגים אהבת ה' וכמיהה לארץ ישראל. הם שילבו בהם את דיני החג.

 

להלן דוגמא מהגאון והמשורר רבי יעקב אבן צור ע"ה,

שחי בין השנים 1673 – 1752 בפס שבמרוקו בה שימש כראש בית הדין.

 

הוא כתב ספרים רבים כמו, שו"ת "משפט וצדקה ביעקב", ספר בו מתגלית גאוניותו כפוסק הלכה וכו'.

הוא פרסם ספר שירה בשם "עת לכל חפץ" בו קיבץ 400 פיוטים שבחלקם זכו למהדורות מדעיות על ידי מורי ורבי פרו' בנימין בר תקוה מאוניברסיטת בר – אילן, חוקר שירת משוררי רבני צפון אפריקה.

 

 במסגרת תפקידי כמפקח במשרד החינוך, זכיתי להפיץ ולהדגים חלק משיריו בקרב רמי"ם ואנשי חינוך, כמו השיר "שמע בני מוסר אביך" לכבוד חג הפסח, שאף הולחן והושר.

השיר:

 "שירו ידידים שירה חדשה".

 מאת הרה"ג רבי יעקב אבן צור ע"ה.

 

ראב"ד בעיר פס במרוקו,

מחבר שו"ת 'משפט וצדקה ביעקב", וכ- 400 פיוטים.

נתן הסכמה לרבנו אור החיים הק', על ספרו 'חפץ ה'

 

 שירו ידידים שירה חדשה /

 ברוך שנתן תורה קדושה.

 

יום בו קולות וגם ברקים / נגלה בסיני שוכן שחקים /

הנחיל לעמו אלו החוקים.

ספרי דת המה מנין חמישה.

 

עמודי שחק רגזו רעשו /   כל יושבי תבל, נמוגו, בושו. /

עד עת ידידים צורם דרשו.

להם ניתנה תורה מורשה.

 

קדוש ישראל זרח משעיר. / לקול אמרתו לי אוזן העיר. /

יחזו אויבי וברוח מסעיר.

יכלמו לעד ותכסם בושה.

 

בני איתנים בתורה דבקו. / בה יתהללו וגם יצדיקו. /

ומצוף דבשה תמיד יינקו.

ותהי על לוח לבם חרושה.

 

חזקו עם האל חוסים בצילו. / עליכם זרח, נרו והילו. /

אמרו: "אשרי העם שככה לו".

דבקים בצור נערץ בקדושה.

                                                                                         

שבת שלום ומבורך וחג קבלת התורה שמח.

משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל חיון ע"ה. יגאל בן חיים ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה.

 

ברכה והצלחה ובריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. יונתן בן קרן נ"י. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. 

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאה שניה של הספר "להתהלך באור החיים", וברכה והצלחה על המוגמר לספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות. וכל מה שאכתוב בו, יהיה לייחד שמו יתברך של מלך העולם

 

 

 

פרק 2: ׳מסמך קורקוס׳ סוחרי המלך הראשונים

לאחר הקמת העיר הסולטאן קרא לפתח את המסחר. הסוחרים ברובם היו יהודים, בעלי מעמד של סוחרים מבוססים והיו בעלי ניסיון ויוזמה, כפי שיובא בהמשך.

" במונח ׳סוחרים׳ הכוונה לעוסקים ביבוא וביצוא בקנה מידה גדול, חלקם היו ׳סוחרי המלך׳ ומקורבים למלכות, וחלקם לא. הם אלו שהשפיעו על כלכלת המדינה. אין הכוונה לסוחרים זעירים בעלי חנויות קטנות וכו׳, כאלה היו רבים."

על פי דוד קורקוס היה זה מרדכי(מורדוך) אפללו(1839-1753) שיצר קשרים עם מושל אזור סוס דאז, שלימים הפך לסולטאן סידי מוחמד בן עבדאללה, ושכנעו ביתרונות שיהיו לנמל ימי בינלאומי כדי לממן את פעולות המחז׳ן(ראו משפחת אפללו). ואכן, עם עלייתו לכס המלוכה הוציא מוחמד השלישי רעיון זה אל הפועל והורה על הקמת העיר החדשה מוגאדור או אסאויירה, ובכך פתח את מרוקו לסחר בינלאומי.

כדי ליישם את חזונו נעזר הסולטאן בנתיניו היהודים מתוך הבנה שניתן להשתמש בכישוריהם וביתרונותיהם, לא כנתינים נחותים הנתונים לחוקי ה׳דימה^' אלא כסוחרים בעלי ניסיון, מעמד ויוקרה, בעלי קשרים ודוברי שפות. טרם הקמת העיר ידעה מרוקו שלושים שנות אנרכיה שרוקנו את קופת המדינה, כך שלא ניתן היה להעלות מיסים או אפילו לגבותם. הפתרון של גביית מיסים עבור האוצר המקומי בשיטה חדשה היה כורח, יחד עם החזרת האוטוריטה השלטונית שלו. אסטרטגיה זו הייתה אמורה לפתור את הבעיות הפיננסיות של הממלכה, לכן הסולטאן פנה לכוחות המתאימים ביותר מבחינתו באותה עת, לסוחרים שכבר הוכיחו את עצמם, בעיקר יהודים, מוסלמים בודדים ומאוחר יותר גם אירופאים.

הסולטאן סידי מוחמד בן עבדאללה היה ירא שמים, שאף לשלום ולצדק והייתה לו הערכה רבה לסוחרים היהודים בשל כישוריהם. יועצו היהודי הראשון ושר האוצר שלו היה מרדכי שריקי דלוונט (Délavante) שכונה אל חזאן בקה (El Hazan Bekka), ממנהיגי קהילת מקנס. כשהטוען לכתר, מולאי יזיד, ניסה למרוד באביו, הסולטאן מוחמד בן עבדאללה, יעץ דלוונט לסולטאן לגרשו מחשש שבנו יפגע ביהודים שאותם שנא, ואכן כך קרה. אולם כשיזיד עלה על כס המלוכה, מרדכי שריקי דלוונט שילם על כך בחייו לאחר שסירב להתאסלם. יועצו היהודי השני של הסולטאן ובעל השפעה רבה היה סמואל סמבל (Samuel Sumbal). הלה יעץ לסולטאן לשלוח למוגאדור עשרה סוחרים יהודים מרחבי מרוקו ואף המליץ עליהם בשמותיהם כפי שנפרט בהמשך(ראו מסמך שאותו אני מכנה ׳מסמך היסוד של מוגאדור׳ או ׳מסמך קורקוס׳).

"סמואל סמבל לאחר שהיה סוחר מצליח הוא גויס על ידי הסולטאן מייסד מוגאדור להיות יועצו, יד ימינו ומתורגמנו. הוא היה לדיפלומט לארצות אירופה. בשנת 1751 נשלח לשליחות בדנמרק כשגריר, ובה נפטר בשנת 1782. ראו עוד משפחת סמבל".

׳סוחרי המלך׳

״היו עשרה יהודים מרעיו, אלה שרכבו עמו לפני מרכבתו לבושי מכלול ועדוי עדי״, כפי שכתוב בספר ׳כיסא מלאכים׳. כלומר הסולטאן התיר ליהודים אלה ללבוש בגדי פאר, לרכוב על סוסים ולהלך מבלי לחלוץ נעליים כפי שיהודים חויבו. עיקר מדיניותו הייתה פתיחת מרוקו לשוק הבינלאומי, האירופי, תוך מתן עצמאות מסחרית, אמיתית או מדומה, לקומץ סוחרים נבחרים שאותם כינה ׳סוחרי המלך', ׳תאג׳ר אל-סולטאן', שעליהם עוד יורחב בהמשך. סוחרים אלה שהיו בעלי מעמד גבוה בהיררכיה החברתית ללא תקדים בהיסטוריה המרוקאית, שיחקו תפקיד חשוב בחיים המסחריים והפוליטיים בעיר ומחוצה לה. גם מספר מועט של סוחרים מוסלמים ואירופאים זכו למעמד זה. בספר משנת 1815 שפרסם קפטן ג׳יימס ריילי נזכרים הסוחרים היהודים. הלה הגיע לעיר לאחר שנשבה על ידי בני השבטים במדבר והיה לעבד. הוא שוחרר בעיר לאחר שנפדה בתיווכו של הקונסול האנגלי ווילשיר(ראו על ריילי פרק העבדים ופרק הפרשיות והסיפורים) בידי חמישה יהודים, כנראה הסוחרים המובילים בקהילה אז: בן גדליה, מקנין, אביטבול וזגורי ובן נהורי המוזכר גם הוא כאחד מנכבדי הקהילה. מטרתו של הפיקוח על המסחר על ידי פקידי המחז׳ן, שכונו ׳האומנה׳(Umana), הייתה לא רק שליטה על הכנסות הממלכה שהיו נמוכות מאוד עד אז, אלא גם שליטה על הנעשה באזור סוס, אזור דרום מרוקו שבו התגוררו שבטים עוינים לבית המלוכה שהיוו מטרד רציני ליציבות השלטון ואף איימו לחלק את הארץ לשניים, לעיתים באופן עקיף ולעיתים באופן ישיר. למצב זה הייתה השפעה גם על מצבם של היהודים שישבו בעשרות רבות של עיירות ומלאחים, מחוסרי הגנה וביטחון אישי וכלכלי.

" בדרום מרוקו נספרו כ-165 מלאחים שבהם התגוררו יהודים, בחלקם חיו משפחות בודדות, בחלקם מאות בודדות ובחלקם, בערים, אלפים".

בארכיון משפחת קורקוס נמצא מסמך נדיר, כתוב בכתב חצי קולמוס בערבית־יהודית, המתאר את לידתה של מוגאדור מראשיתה, ובו לראשונה מפורטים שמות עשרת היהודים שנקראו על ידי הסולטאן מוחמד בן עבדאללה לבוא ולפתח בה את המסחר. אלו היו מייסדי העיר וראשוני הסוחרים בה.

המסמך המפורסם ששנים ארוכות נחשב לאבוד, נמצא בארכיון המשפחתי ואנו מביאים אותו במלואו לאחר שתורגם מערבית-יהודית (ראו בהמשך). המסמך שכותרתו ׳רשימה על צוירא׳(אותו מסמך שאנו מכנים ׳מסמך קורקוס', ראה בהמשך) מפתיע בפירוט שלו ובו נכתב במפורש: ׳המלך נתן רשות לעשר משפחות גדולות של יהודים שהיו צריכים לשלוח כל אחת נציג ממשפחתו,אחד מבניהם, שיפתח חדר למשא ומתן". המסמך מתואר ומצוטט לראשונה

על ידי ההיסטוריון דוד קורקוס במאמרו ׳יהודי מרוקו ומלאחיהם׳(׳Les Juifs Au Maroc et leurs Mellahs) להלן ציטוט מהמאמר(תורגם מצרפתית, ס;ק.):"כתב היד המדובר אינו עתיק: מסוף המאה ה-19 נכתב במהירות עם שגיאות ובו חוסר ידיעה של המחבר על הנוסחאות העבריות. לעומת זאת הסופר, כנראה אדם צעיר,בעל ידיעה טובה של העבר המרוקאי ולא חושש להביע ביקורת מסוימת. הוא נעזר בארכיונים של משפחות יהודיות של מוגאדור שאליהן הוא כנראה השתייך. ה׳הערות' שבהן השתמש עתיקות, וברור הוא שאחדות מהן מגיעות עד התקופות הראשונות של מוגאדור. כתב היד הינו במקור ספר חשבונות של חברה מרוקאית-יהודית-אנגלית". הוא מוסיף וכותב שהקונסול הצרפתי, לואי שניה(Louis Chenier), במכתב ששלח ב-1768 מאשר למעשה את ׳מסמך קורקוס', בהתייחסו לסמואל סמבל, יועצו היהודי של הסולטאן, ’המרכז סוחרים מאגאדיר ומאסאויירה במטרה להפעיל את הנמל".

ספר מוגאדור א׳-ב׳ / סידני קורקוס –גישושי התיישבות-פרק 2: ׳מסמך קורקוס׳ סוחרי המלך הראשונים.
עמוד 21

ג. בדור גירוש ספרד (רנ"ב) ולאחריו

1-ר' סעדיה אבי דנאן

בתוספת תולדותיו ושיריו מתוך ספר"השירה העברית בספרד ובפרובאנס-בעריכת חיים שירמן

 

בגירוש רנ "ב הגיעו לצפון אפריקה אחרוני משוררי ספרד , כגון : רבי סעדיה אבן דנאן (רס"ד) , הוא הפך לדמות מרכזית בין בני קהילתו החדשה , והיה פעיל כמנהיג , כאיש הלכה ואף כרושם דברי הימים . רס "ד היה לא רק משורר מחונן אלא גם בקי מאין כמוהו בצדדיה העיוניים של שירת ספרד , כפי שעולה מספרו 'מלאכת השיר' . בספר זה הדגים רס"ד את המשקלים השונים שהוא תיאר בעזרת עשרות מכתמים מפרי עטו ,רובם במתכונת שירת החשק הספרדית, והם מלמדים על שליטה נאה בלשון ויכולת המצאה . חוש ההומור ויכולת החידוד הלשוני שלו משתקפים יפה בשירים הקצרצרים הללו וכן בשיר סאטירי שכתב נגד אחד הקמצנים בדורו . בצד שירתו החילונית כתב רס "ד פיוטים שונים ומהם שנקלטו במחזורי צפון אפריקה . כן כתב שירה דידאקטית, ובה שירים המתארים את מסכתות הש"ס ואת פרקיהן . השפעת שירתו ניכרת כבר בצעדיה הראשונים של השירה העברית במאה הט"ז , בשירת מנדיל אבי זמרה ,ן שיריו על מסכתות הש"ס ופרקיהן נעשים דוגמה לשירים מעין אלה בדורות שלאחריו .

 

מתוך הספר השירה העברית בובפרובאנס -עריכה חיים שירמן

סְעַדְיָה אִבְּן דַּנַּאן

נולד באמצע המאה החמש־עשרה בגרנאדה, הלך לצפון אפריקה לאחר כיבוש עירו בידי הנוצרים וגירוש היהודים מספרד (1492). נפטר אחר 1505

סעדיה בן־מימון אבן־דנאן נולד וגדל בגרנאדה׳ שהיתר. אחד ממרכזי השירה העברית בתקופת זוהרה. לאחר שהמוואחדים החריבו את קהילות אנדלוסיה באמצע המאה השתים־עשרה, נתאוששו הללו קמעה־קמעה׳ אבל לא משכו אליהן עוד את המשוררים העבריים גם לאחר שנכבשו בידי הנוצרים. הללו הוציאו מידי המוסלמים את רוב החבל חלקים־חלקים, עד שבסוף לא נותרה בידי המוסלמים אלא מלכות גרנאדה הקטנה בלבד בדרום־המזרח של המדינה. חיי תרבות יהודיים שקמו בשטחה המצומצם של מלכות גרנאדה לא זכו לאורך ימים׳ משום שהשלי­טים הנוצריים של ספרד לא יכלו להשלים עם קיום מדינה זרה בארצם וכבשוה בשנת 1492. כיבוש זה היה כמין הקדמה למאורע המכריע׳ שסיים את התקופה הספרדית בתולדות ישראל. כידוע נצטוו בשנת 1492 כל היהודים לעזוב את תחום המלוכה המאוחדת, ומדינת גרנאדה בכלל זה.

אבן־דנאן החזיק במסורת המעולה של קודמיו הגדולים באנדלוסיה וידע לחבר שירים בעלי חן וקלי־לשון. שלא כבן זמנו אבן־חביב צר המוח, לא פסל אבן־ דנאן את השירה החילונית׳ וממיטב דבריו הם מכתמים על הצבייה ותעלוליה, המשמשים סיום גאה לתקופה ספרותית, שימיה למעלה מחמש מאות וחמישים שנה.

 

בשנת 1468 חיבר אבן־דנאן דקדוק מקיף של הלשון העברית בערבית ובראשו קבע מאמר על תורת המשקלים׳ שהוא עצמו תרגמו אחר־כך לעברית. מאמר זה עורר בדין עניין רב בקרב החוקרים החדשים, שהרי זהו הניסיון הראשון לנתח את המשקלים העבריים בדרך ההשוואה השיטתית לדוגמאותיהם הערביות. זכות מיוחדת קנה לו אבן־דנאן גם בתרגום הרבה מונחים של תורת השיר לעברית.

סעדיה אבן־דנאן

[462]

[מכתמים על האהבה]

מִכְתָּם, או אֶפִּיגְרָמָה (מיוונית: ἐπίγραμμα), הוא סוג של שיר, לרוב, שיר קצר בעל אופי סאטירי עוקצני או חידוד. המכתם התפתח לראשונה כשיר הכתוב על מצבות (ומכאן שמו הלועזי, שמשמעותו כתובת הקדשה על גבי בית, יצירת אמנות, מתנה, או כתובת על מצבה). שטח הכתיבה המצומצם על גבי המצבה הקנה לו את אופיו הקצר, אשר בדרך כלל אינו עולה על שני בתים. מכתמים אחרים רבים הם בעלי אופי סאטירי, ומשמשים למתיחת ביקורת או ללעג.

[א]

צְבִיַּת חֵן-בְּתוֹךְ חֵיקִי/  וְהַכִּנּוֹר- בְּתוֹךְ חֵיקָהּ

מְנַגֶּנֶת בְּיָדֶיהָ / וְהוֹרֶגֶת – בְּיַד חִשְׁקָהּ

[ב]

יַעְלָה בְּפִיךָ נֹפֶת, אֲבָל חֵץ / שָׁנוּן בְּעֵינַיִךְ לְמוּלִי.

פִּיךְ מִבְּנֵי אֶרֶץ יְהוּדָה / בֶּאֱמֶת, וְעֵינֵךְ-יִשְׁמְעֵאלִי!

[ג]

שְׁבִי יַעֲלַת הַחֵן, לְפָנַי שְׁבִי- / הֲלֹא לָךְ לְבָבִי בַּז וְנַפְשִׁי שְׁבִי!

וְעַד יַעֲבֹר אָבִיךְ לְחֶדְרִי עֲלִי, / וְעַד תַּעֲבֹר אִמֵּךְ בְּחֵיקִי חֲבִי!

[ד]

לָמָּה תְּרִיבוּנִי עֲלֵי חִשְׁקִי? וְהֵן אֵשׁ

חִשְׁקִי בְּרוּחַ שִׂיחֲכֶם תִּבְעַר וְתֹסֶף

תֹּאמְרוּ "הֲכָמוֹךָ יְהִי חוֹשֵׁק? כְּבֹשׁ אֶת

יִצְרָךְ, כְּבֹשׁ" – הַסּוּ, וְכֹה תֹּאמְרוּ לְיוֹסֵף

 

2- בן בקראט ובן זמרה

לאחר גירוש רנ "ב הגיעו לצפון אפריקה ממאלאגה שני ידידים, רבי אברהם בן

בקראט הלוי ורבי אברהם זמירו(או בן זמרה ) , שניהם משוררים וגם תלמידי -חכמים ואנשי ציבור. שירתם , שעודנה טמונה בכתבי -יד, משקפת את אחריתה של שירת ספרד. מאת ר "א בן בקראט נשתמרו תיאור ספרותי וקינה מפורטת על הגירוש, אשר זכו להערכה כמקור היסטורי מהימן , ועם זה לא חסר בהם הממד הספרותי . מורשתו השירית, שהוצגה בקצרה בידי י' שטרית, 2 כוללת פיוטים ושירי שבח , חידות ושירי שעשועים, וכן פתגמים ומשלים שהוא תירגם ועיבד מן הערבית והביא את המקור הערבי בצד התרגום . עוד בולטים בדיוואן שלו שירים בעלי צורות גיאומטריות וצורת אילן , והן מלמדות על שירה בעלת מסורת ארוכה. אכן דרך זו היא פיתוח והמשך להתחלות מעין אלה בפתחה של השירה המאוחרת יותר בספרד . שירת בן בקראט זכתה לשבחים רבים , ואלה נכללו בשיר שבח ארוך, שכתב לכבודו ידידו ר"א בן זמרה. שיר השבח הובא ב'עומר השכחה' לר"א גאבישון , המקדים לשיר שבחים מופלגים לר"א בן זמרה ולשירתו , ואף מוסיף שיר משלו , שיר ארוך, המובא כדוגמה לשירים הפונים אל הנפש. עוד מדגיש בעל 'עומר השכחה' את שליטתו המוחלטת של ר"א בן זמרה בשירה הערבית ובלשונה, בצד כשרונותיו כמשורר עברי . גם ידיעותיו ובקיאותו בפילוסופיה ובעיקר ב 'מורה נבוכים' זוכות לשבחים מרובים . הדיוואן הכולל את שיריו נתגלה לאחרונה בידי ר' משה עמאר והוא דומה במבחר שיריו לקובץ השירים של ר"א בקראט. בין שירי ר"א בן זמרה נמצא שירי שבח רבים שכתב לידידיו , במיוחד לר"א בקראט המכונה בפיו : 'הרב' . בן זמרה כתב גם שירים דידאקטיים לא מעטים , המסכמים עניינים שונים בהלכה ובלימוד תורה ; משלים ושירי מוסר, וביניהם תרגומים מן הערבית אחד מקור ואחד תרגום , כאשר המקור מובא באותיות ערביות ; קינות על אישים שהלכו לעולמם ; שירי קודש, וכן שיר אחד בעל צורת משולש.

 

מספרד לצפון אפריקה –השירה העברית במעבר-אפרים חזן- סְעַדְיָה אִבְּן דַּנַּאן – בן בקראט ובן זמרה

עמוד 60

 

ספר זה מתאר את סיפורם של יהודי המצוקה במרוקו, מחייהם בני אלף השנה תחת שלטון מוסלמי כובש ומדכא, ועד לשחרורם בידי הצרפתים ולעלייתם ההמונית ארצה החל בשנות ה־50 של המאה העשרים.

הסיפור מתגלגל דרך חייו של המחבר, נער שנטש את ביתו ואת משפחתו בפאס כשהוא עול ימים ויצא להרפתקה מלאת סיכויים, ספקות, סכנות, פיתויים, סיכונים, פחדים ותקוות לארץ גכר עד שהצליח להיקלט בה ולבנות לו לעצמו קריירה אקדמית שפתחה לו דלתות לאליטות החברתיות בישראל. זהו סיפורם של כ־200 אלף העולים ממרוקו, שידעו פעמי משיח עד שבאו בהמוניהם וחבלי קליטה עד שיצאו ממעגלי העוני והפיגור בישראל, ועד שנכנסו למעגלי הייצור בחרושת ובחקלאות, באקדמיה ובמסחר, במקצועות החופשיים ובפוליטיקה ואף הגיעו לעמדות הנהגה בישראל.

נער הייתי כאשר נטשתי את בית אבא בק״ק פאס המהוללה ויצאתי להרפתקה נועזה שהביאתני לישראל המתחדשת. יותר ממה שכוח משיכתה של הארץ אחזני במוסדותיו בלי להרפות, עצמת דחייתה של החברה הערבית השוטמת את היהודים במרוקו היא שהציתה את הלהבה של להט העזיבה. לחם חוקנו בישראל הוא להתלבט בין שני הקטבים: רוב מניינם של יהודי מרוקו נטשו בהמוניהם, כדרך שנוטשות קהילות מצוקה אחרות ונקבצות בשערי ישראל, מי בתואנה צדקנית של ציונות ומי מתוך חפץ אנושי ויהודי לחפש מדרך בטוח לרגל וכר להניח את הראש. 

דודתי השנייה שמחה, צעירה בשנות העשרה, הייתה תופרת של בגדי נשים ורכונה תמיד על מכונת התפירה ומפליאה את חיתוכיה ביריעות הבד המרהיבות שהביאו נשות המלח. הן גם באו לנסות על גופן את שמלותיהן שהיו גמורות למחצה, בעוד דודתי מתרוצצת סביבן ותוקעת סיכה כאן, סיכה שם, ששלפה מתוך כרית דמוית־קיפוד שסיבות למאות היו דורבניה. מובן שגם בקיפוד הזה השתעשעתי, ולולא מוראה של סבתא שלא נתנה לפגוע בי לרעה, שתמיד אמרה כי אני מביא שמחה לבית וקראה לי ״סל השמחה״, גם בעטיו של קיפוד זה הייתי סופג מלוא החופן גערות וחבטות. ופעם אחת כשנקראתי לבית סבתא, אם להזעיקה ואם לצורך אחר, מצאתי בית ועד לנשים סביב דודתי שמחה שהייתה טובת מראה ומלאה חיות, ואחת או שתיים מהן מודדות את מחלצותיהן החדשות, מתאמצות להחביא את שומניהן ושאר דברים שצנעה יפה להם, ומאשימות לסירוגין את הבגד או את עושת־הבגד על מום שהוטל בהן. ויותר משבאו למדוד, אם לדון על פי השתהותן במקום, באו להלך רכיל על איש זה או אישה אחרת שלא נתמזלה להיות שם, או על עניין זה או אחר שהעסיק את הקהילה בימים ההם.

גם שידוכים נעשו שם, שזו מיועדת לזה, זו משפחה ראויה וזו איננה ראויה, אלה התארסו אך העניין לא עלה יפה, זו נפלה במלכודת אך התעשתה רק לאחר שנפלה וכיוצא באלה. אחת מהן הביאה עמה כפתורים לחולצתה החדשה וביקשה לשבצם במקומם המיועד ליד הלולאות המסולסלות בערבסקות שדודתי התקינה בחולצה לקראת המדידה. ואז זרחו עיני בתדהמה היות וזיהיתי בהם את פרי עמלה של דודתי מסעודה. סודן של כדוריות הנייר העטויות משי נתחוור לי באחת, משל הארת פתאום הייתה לי. ראיתי כפתורים דומים קודם לכן על בגדיהם המסורתיים של גברים ונשים במלח, שנתכנו עקאד, אך משראיתים בנפרד נאספים בצנצנת ונעשים מנייר וממשי לא חיברתי בינם לבין האבזרים ההם המשובצים בבגדים חגיגיים שלמים ונאים. ופעם אחרת טרודה הייתה דודתי שמחה בתפירת כיפות לבנות מבהיקות, זוגות־זוגות התקינה אותן בגדלים שונים. לדרדק כמוני נוח היה להניחן על ראשו כפי שנתבקש מן העניין, ודודתי מעולם לא העירה לי או מנעה ממני, היות וגם לה נתבקש הדבר. והנה החלה לחבר את הכיפות זוגות־זוגות ברצועות בד, ולשאלותי על טיבן של אלו נבוכה מלהשיב וגערה בי על שהפרזתי בחקירותי, ונותר הדבר סתום בעיני. רק לימים הבנתי שחלק ממלאכתה היה להתקין חזיות ללקוחותיה, כי בימים ההם תפרו הכול לפי מידה, לרבות נעליים חדשות וכובעים, כותונות וחליפות, מכנסיים ולבנים ואפילו מעילי חורף כבדים. גרביים וכפפות לחורף סרגו מצמר בלילות הארוכים, וגם מלאכה זו השמורה לנשים ולעלמות צעירות כה שובבה את נפשי ביצירתיות שבה, שעושה יש מאין, עד כי מלאני לבי ללמוד אותה על בוריה לייצר בעצמי את גרבי אחי ואחיותי, שמספרם גדל ותפח כמעט מדי שנה. כמעט ־אינני זוכר את אמי אלא עם בטן תפוחה, עד שבלידתה העשירית כבר יצאתי מן הבית בדרכי לארץ ישראל.

 

בין כך ובין כך סבתא מוכנה הייתה לצאת, והחלה להאיץ בי, אני שבאתי להזעיקה בבהילות ועתה מתמהמה בשאלות ובחקירות, בשעשועים ובספיגת גערות. בדרך ביקשה לדעת במה העניין הפעם, שרגילה הייתה שיזעיקוה על כל עניין קטן כגדול ומודעת הייתה לסמכותה שאין עליה ערעור לפסוק בסכסוכים, לעוץ במצוקות, ליישב מחלוקות ולהשליט מרות, וגם להביא מרפא למחלות מזדמנות ולמכאובים עיקשים. הפעם היה אבא תלוי על בלימת סולם גבוה, מנסה כוחו בתיקון חשמל שכשל, וממרום מושבו נתן עינו באחי יונתן התינוק, הצעיר ממני בארבע שנים, שהיה משחק בקרבת יורה רותחת של מרק, והוא צעק להתרות באימא שישבה בקרבתו והשגיחה עליו לבל תסיר עינה ממנו. אלא שהיא נבהלה מן הזעקה המתרה וסברה כי אבא הוכה בחשמל, ובעודה תולה עיניה בו מעד אחי והכניס את ראשו וכולו לתוך הקדרה. אבא ראה ושמע וככל שזעק להסב את לבה, כך טעתה לחשוב שאיננו נפטר מאחיזתו של זרם החשמל, נכנסה לבוקא ומבולקא, ועד שהכול הבינו את המתרחש, התבשלו ראשו ופניו הרכים של אחי התינוק, כל העור נשר כנשל של נחש ורק קדקוד מכורכם וצרוב נותר ממנו עד שסברו כי נפה נשמתו.

תוך המהומה האיצה בי השכנה לרוץ ולהביא את סבתא מאין אדם אחר שיוכל להועיל. שלא כבימינו אלה שאין עצה אחרת אלא לקרוא לצוות הצלה רפואי לעזרה, בימים ההם ילדו הנשים בבית, כל התחלואים טופלו בעזרת מרפאים מבין בני המשפחה, סבתות מנוסות ובטוחות בעצמן רקחו תרופות לפצע פתוח של גוף, או שהיו מתעלות למעלות רוחניות אם ילד או עלם נשלטו לדעת כול על ידי שדים ששומה על המרפא לגרשם.

סבתא הייתה בת־סמכא לאלה וגם לאלה. אין זאת אומרת שלא נזדקקו לרפואה מערבית מעת לעת, אלא שזו לא הייתה חרוטה בתודעה, היות ויקרת המציאות הייתה ובכיסי העניים המרודים לא נמצאה הפרוטה, ורק כשכלו תקוות אחרות פנו אליה. בית חולים לא נתפס אז כמקום ראשוני ומידי לענות בו לעת צרה, אלא כתחנה אחרונה לפני המוות. ולרוב, מוטב היה להחזיר את הנשמה לבורא בבית, במקום שניתנה, ולא לטרוח בין הגויים הלוקים בגופם, כי היות ודרכם לא לייחל טובה ליהודים, מדוע להניח בידיהם נפשו של יהודי? תחת זאת היו מפקידים גורלם בידי הצדיקים שלנו, ומשפחות שלמות באו לבית הקברות להתחנן על נפשו של יקירם. אחרים הרחיקו לקבריהם של קדושים במקומות אחרים, שנוהג שבעולם שבימי ההילולה שלהם התדפקו המונים עליהם לחפש מזור, ובימים אחרים נסעו אליהם כל מי שלא האריכו רוח להמתין עד להילולה הבאה.

בחזרה לשום מקום-רפאל ישראלי-2012

עמוד 70

ליקוטים לפרשת נשא  

ועמודי החצר סביב ואדניהם ויתדותם ומיתריהם לכול כליהם ולכול עבודתם ובשמות תפקוד את כלי משמרת משאם [ד/לב] אומר שמנה לחמו אפשר שהיו ממונים מיוחדים לשאת כל מיני כלים לבדם, נושאי הקרשים לבדם, נושאי העמודים ואדניהם, נושאי היתדות ומיתריהם לבד, ולא היו משנים ומחליפים ממשא למשא ומעבודה לעבודה, כמו שאמר להלן איש איש על עבודתו ועל משאו.

מבן שלושים שנה ומעלה ועד בן חמישים שנה כל הבא לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא באוהל מועד [ד/מז] אומר המהר"ל מפראג בספרו גור אריה. הקשה הרא"ם דאם כן צריכים אנו גם כן לפרש עבודת משא עבודה למשא ולא היה עבודת למשא ולא היה עבודה למשא, אלא על כורחך צריכים אנו לפרש עבודת משא עבודה של משא , וכן יש לפרש עבודת עבודה עבודה של עבודה, כלומר כל העבודות חוץ מן משא נקראים בשם עבודה כדכתיב: לעבוד ולמשא ואפשר כי רש"י סובר דלא יתכן כך, מאחר שנקראת אותה העבודה במשכן בלשון סתם עבודה אם כך הוי למכתב סתם עבודה שהרי היא נקראת סתם עבודה, ולמה כבת בקרא עבודה אלא לדרוש עבודה שהיא עבודה לעבודה אחרת, אבל עבודת משא שהכתוב בא לומר שהעבודה הזאת אינו סתם עבודה רק עבודת משא ואינו סתם עבודה הוצרך לכתוב עבודת משא, ואין לכתוב עבודה ותו לא. אבל עדיין קשה שנוכל לפרש עבודת מלשון מלאכה, ואין מורה זה על עבודת אלוהים רק כמו עבודה רבה שפירושו פעולה, ועבודה שכתיב אחריו הוא רצה לומר על עבודה שהיא אבודה לשם יתברך, כי עבודה שהיא במשכן כגון נעילת שערים ושיר וכל הנך נקראים עבודה מפני שהם כמו העבד המשרת לאדון, ולפיכך נקרא זה עבודה, ועבודת עבודה פירוש כמו פעולת העבודה שהיא העבודה לה" יתברך, ולפי זה יהיה לשון עבודת נאמר רק על הטורח שהם עושים הלווים , ועבודה הבא אחריו נאמר על עצם העבודה שהיא לה" יתברך.

לעבוד עבודת עבודה אומר שמנה לחמו בגי" [מלמדי שיר] ושלוש תיבות אלה בגי" [בשיר בפה ובכלי] עבודת עבודה בגי" [היא היה השירה].

לעבוד עבודת עבודה אומר רבינו בחיי זה שיר שהיה עבודה לעבודה אחרת והיא הקורבנות, וכן הוא אומר [תהילים ק] עבדו את ה" בשמחה ופסוק מלא הוא שקורא עבודה לשיר, הוא שכתוב [בדברי הימים ב/לה] והמשוררים בני אסף על מעמדם. אין להם לסור מעל עבודתם, והשיר הזה היה בכינורות ומצלתיים והיו אומרים שירות וזמירות להקב"ה בשעת הקורבן ואמרו חז"ל כמה נימין היו בכינור, שבעה, שנאמר [תהילים טז] שובע שמחות את פניך, אל תקרי שובע אלא שבע, וכן דוד אומר שבע ביום היללתיך, ולימות המשיח שמונה, שנאמר למנצח על השמינית, על נימא שמינית. ולעתיד לבוא עשרה שנאמר בנבל עשור זמרו לו, ואומר עלי עשור ועלי נבל, כן דרשו חז"ל במסכת ערכין בפרק אין בערכין בסופו [פכ] ובאור העניין כי העולם הזה על שבעה מזלות ולימות המשיח תרבה ההשגה בתוספת מעלה ולעולם הבא תהיה ההשגה על השלמות במעלה שהיא כלל המעלות כולן. ודע כי לא נתפרש עניין השיר עד שבא

                                          

                                          –  נ  ש  א  –

אדוננו דוד עליו השלום. והנה הוא נחלק לשמונה חלקים כי מספר הלווים המשוררים שמונה חלקים, והם אסף/הימן/ידותון/איתן האזרחי, הרי ארבעה , ולוי היה ששמו בן, הרי חמישה ועל הגתית, הוא משפחת הגתית, והוא משפחת עובד אדום, הרי ששה, ובני קורח הרי שבעה, ובני משה הרי שמונה, כי תפילה למשה ענינו לבני משה. והיו משוררים גם כן בשמנה כלים ואלו הן: על נגינות/על מחלת/על עלמות שיר/והמשא, שנאמר [דברי הימים א /טו] וכנניהו שר הלווים במשא יסור במשא כי מבין הוא, והוא קול חזק וגבוה, מלשון [בראשית כט] ויישא את קולו, ודרשו חז"ל [במסכת ערכין לא] אל תקרי יסור אלא ישיר במשא, דכתיב לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא. ועל הנחילות, והוא מלשון חליל, וכתיב [מלכים א/א] והעם מחללים בחללים ועל שושנים, על הגיתית, על השמינית.

ואם לאיש גואל להשיב האשם אליו האשם המושב לה" לכוהן מלבד איל הכיפורים אשר יכפר בו עליו [ה/ח] אומר שמנה לחמו הרב אשר בן יעקב ואם אין לאיש גואל להשיב האשם ראשי תיבות [לגאולה ] [להגואל], פירוש שעתה אנחנו בגלות החל הזה, ורשעי אומות העולם חושבים שאין לנו גואל, ולא נזכה לעולם לגאולה, ולכן הם גוזלים וחומסים אותנו, אבל כשנזכה לגאלה, ואז כשיבוא הגואל עתידים אז כל אומות העולם להשיב לישראל כל מה שנטלו מהם עם תוספת חומש, כדכתיב [תהילים עב/י] מלכי תרשיש ואיים ישיבו, יביאו לא נאמר אלא ישיבו, ועל החומש אמר במדרש  [ שיר השירים ח/יב] האלף לך שלומה ומאתים לנוטרים את פריו מאתים הוא החומש של אלף וכמו שכתוב [ישעיה ס/יז] תחת הנחושת אביא זהב.

איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל בה" [ה-ו] מדוע כפל הלשון [למעל-מעל] אלא ידוע הגונב עושה שני חטאים: האחד שאינו נותן בדעתו שעין של מעלה רואה אותו. והשני שאינו מאמין שהכול מאיתו יתברך, העושר והעוני. כי אילו היה יודע ומאמין בזה לא היה גוזל מאחרים. עניין זה נרמז בכפל המילים "למעל מעל", שתי מעילות.

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי תשטה אשתו ומעלה מעל [ה/יב] אומר שמנה לחמו סופי תיבות [הוי] ללמד שמועלת גם בהקב"ה, גם ידוע הוא ששם [הוי] כסדר הוא מורה על רחמים, ושלא כסדר הוא הדין, וכאן הוא כסדר ומראה על רחמים, שאם לא נטמאה, אז יהיה לה לרחמים, שתזכה לבנים נאים ולילד בריווח ולא בצער אבל אם אמת הדבר שנטמאה יהיה לה דין, לכן מנחת קנאות היא וביד הכהן יהיו, ראשי תיבות [הוי] שהוא מורה על דין, שייהפך לה לדין ויעשה בה דינו ככל האמור בעניין , וכאן שם [הוי] בסופי תיבות, לומר אם טהורה היא אז בסוף יהיה לה לטוב ולחסד ולרחמים.

ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים [ה/יז] אומר שמנה לחמו ולקח הכהן מים קדשים סופי תיבות [מנחם] שבדבר זה מנחם הבעל אם תמות מזה, ואם טהורה היא יהיה הדבר הזה לה לנחמה בסופה. מים קדשים בכלי חרש, לרמז בזה שהזרע באדם צריך להיות כמו מים קדושים בכלי חרש, אף שהאדם הוא ככלי חרס וסופו להיות עפר, מכל מקום אם משתמש זרעו בקדושה כדי להוליד

                                        –  נ  ש  א  –

בנים צדיקים ולקיים מצוות פרו ורבו, אז נחשב שכבת זרעו כמים קדושים בכלי חרס, אבל זו שעשתה זימה ושמעה לעצת הנחש הוא היצר הרע שפתה אותה לחטוא בזנות, לכן תיבדק בעפר שהוא מאכל הנחש שנתקלל על שפתה אל חווה לחטוא, ועפר תאכל, ואיבה אשית בינך ובין האישה ובין זרעך ובין זרעה. ולפי שגם האישה הזאת שמעה להסתת הנחש , על כן התעוררה האיבה, לכן  "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן  "ראשי תיבות [והאיבה] שעל ידי זנותה התעוררה קללת הנחש ואיבה אשית, לכן תיבדק בעפר שהוא מאכל הנחש. המשכן ייקח אותיות [כי קם הנחש] שעל ידי מעשה זה קם הנחש לקטרג עליה. קדשים בג" [וזו נפשה] רוצה לומר שבזו החטא טמאה את נפשה זו נשמתה וגם גופה, לכן ייקח מים קדושים כנגד הנפש, וייתן בכלי חרש ועפר ייקח מקרקע המשכן, כנגד הגוף שהוא רק עפר מן האדמה שנברא ממקום המקדש.

ובאו המים המאררים למרים [ה/כד] אומר אור החמה לכאורה קשה, כיוון שאמר כבר והשקה את האישה ודאי שבאו בה, בא לרמוז מה שכתוב [במדרש תנחומה] מעשה בשש סוטה שהייתה צריכה לשתות מי המרים ועשתה רמאות ושלחה את אחותה התאומה שהיא נקיה ושתתה במקומה, וכשחזרה אצל אחותה שתיהן התנשקו יחד, וכשהריחה מי המרים צבתה בטנה ונפלה ולזה אמר ובאו בה אפילו שהיא לא שתתה ובתיבת [למרים] שעולה בגי" קטנה [לריח] לרמוז מה שכתוב לעיל.

נתיבות המערב-מנהגים שונים-הרב אליהו ביטון-ביריה

נט. נהגו שאם אדם יוצא כלילה לדרך, לוקח עמו גרגיר מלח לשמירה:

נט. כן הביא בנו״ב (עמוד קכ״א) ומקורו טהור מרבינו בחיי(פ׳ ויקרא) ומהרוקח (סימן שנ״ג):

ס. יש נהגו כשאדם מנדב ס״ת לבית הכנסת, הוא יוצא שנה שלמה:

ס. כך נאמר לי מפי השמועה, והטעם כדי שיוכלו לוודות כי ספר תורה כשר הוא

סא. נהגו כשנופל ס״ת בפני רבים ח״ו, כל הציבור שנכח במקום מקבלים עליהם תענית יום אחד:

סא. כן הביא בספר שופריה דיוסף (סימן כ״ה):

סב. יש נהגו ביום שני של ר״ח אלול לעשותו פורים, ואין עושים בו מלאכה:

סב. כן הביא בספר נו״ב (עמוד ל״ד) ונקבע על נס גדול שהיה באיזורם

סג. יש נהגו ביום ל״ג בעומר, וביום כ״ב כסליו, שאין אומרים תחנון ואין עושים מלאכה:

סג. כן הביא גם בספר נו״ב, וכנ״ל:

סד. נהגו לכנות שמות חכמים קדושים בחייהם ובמותם, בכינוי ״בבא״:

סד. כן הביא בספר יהדות מרוקו וכנהוג לומר בבא סאלי:

סה. נהגו כשקוראים ההפטרה לפתוח בפסוק: וָאָשִׂם דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ
לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה

סה. כן המנהג, ונבחר פסוק זה המלמד שכל דברי הנביאים דברי ה׳ הם:

סו. יש נהגו שלא לטלטל בשעת התפלה שום כלי ברזל:

סו. כן הביא בספר לקט הקציר (עמוד קט״ו) בשם החיד״א, והטעם ע״פ מה שנאמר לא תניף עליהם ברזל.

סז. נהגו ליזהר שלא להכניס מטבעות כסף לפה מפני הסכנה:

סז. כן המנהג להקפיד, ומקורו מהירושלמי (פ״ח דתרומות), והביאו בספר ויצבור יוסף (פ״ה ס׳כ).והטעם מפני שידי הכל ממשמשת בהם ויש ביניהם חולים:

סח. נהגו כשאדם מודיע צערו לחבירו מוסיף ״לא עליכם״:

סח. כן המנהג פשוט, ומקורו בסנהדרין (ק״ד) והביאו בספר הנ״ל (שם סעיף צ״ב):

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים שונים

עמוד 152

פרק שני:

יהודי מרוקו – מאפיינים עיקריים

יהודים הגיעו לאזור צפון אפריקה כבר בתקופת בית ראשון, לפני יותר מ-2500 שנה, ובאמצע המאה ה-20 מנו יהודי מרוקו כ-250,000 איש.

על מקומם של היהודים בחברה המרוקנית ניתן ללמוד בין היתר מן הנתונים על-פיזורם בארץ ועל חלקם בחיי הכלכלה שלה. שלא בדומה ליהודי אירופה שם עסקו היהודים בעיקר במסחר וכספים והתגוררו בערים, במרוקו הם היו מפוזרים בכל פינות הארץ ובסוגי ישובים עד הכפר הזעיר ביותר ועסקו בעיקר במלאכות שונות.

יהודי מרוקו, לפי מפקד 1947, מנו 2.5 אחוזים מכלל תושבי הארץ, והיוו כתשעה אחוזים מן האוכלוסייה העירונית. הם חיו ב-45-40 קהילות מאורגנות, ובעוד עשרות נקודות יישוב זעירות ללא קהילה מאורגנת. רוב היהודים (למעלה מ-70 אחוז) התגוררו ב-15 הקהילות הגדולות, רק בקזבלנקה באותה שנה חיו כמעט שליש מכלל יהודי מרוקו. עוד ערים בהן התרכזו היהודים היו מראכש, פאס, מכנאס ורבאט. הם התאפיינו בשיעורם הנמוך בתחום החקלאות (דבר המאפיין את כלל היהודים בתפוצות). 

רשימת הקהילות הגדולות על-פי מפקד 1947: (מתוך סקר שחובר על-ידי הג'וינט במטרה להעלות את הרמה החברתית והמקצועית של יהודי הארץ).

 

	יהודים	אוכלוסיה כללית
קזבלנקה	65,570	550,902
מראכש	18,311	238,237
פאס	14,140	200,946
מכנאס	13,670	159,811
רבאט	12,350	161,416
צפרו	5,757	17,594
מוגאדור	4,989	28,800
סאפי	4,399	50,845
מזגאן	3,591	40,318
סאלה	3,159	57,188
אוג'דה	3,045	88,658
ווזאן	2,284	23,509
סטאת	1,708	27,064
פורט-ליוטה	1,365	56,604
אגאדיר	1,104	12,438

מרוקו סביב 1950 – תפרוסת היישובים היהודיים

תופעת התרכזות היהודים בערים התחזקה תחת שלטון הצרפתים כתוצאה של אחת התופעות הבולטות ביותר בתולדותיה של מרוקו בתקופה הקולוניאלית – ההגירה הפנימית – מן הכפר אל העיר ומדרום הארץ ופנים הארץ לאזור החוף. הגירה זו נבעה ממניעים חומריים, שכן תחת שלטון הצרפתים הופר האיזון הכלכלי שהתקיים במשך דורות, ושבו הייתה ליהודים חזקה על מקצועות מסוימים ומהם התפרנסו, אך בתהליך המודרניזציה התפתחה תחרות בין היהודים למוסלמים על העיסוקים הכלכליים המסורתיים. היהודים, שמעמדם היה חלש במיוחד בחברה הכפרית, נדחקו מעמדותיהם ונאלצו לחפש מקורות פרנסה אחרים. העיר הציעה להם אפשרויות פרנסה, לצד מוסדות חינוך מפותחים יותר. עוד סיבה להגירה, הייתה בצורות תדירות, ולעתים גם מגפות, שהיו נפוצים באזור דרום מרוקו. בעיר, לפי השמועה, היה קל יותר להתגונן מפני המוות, ואפילו לעניים המרודים ביותר נמצאה פת לחם.

בשנים שלאחר הקמת מדינת ישראל (מ-1951 ואילך), נוסף החשש הביטחוני (המתח על רקע לאומי בין מוסלמים ליהודים) כמניע להגירה הפנימית, היה מיוחד ליהודים והיה פועל יוצא ישיר של מעמדם כמיעוט. אולם יש להדגיש כי תנועת ההגירה הפנימית הייתה משותפת למוסלמים וליהודים, ורוב התקופה המניע העיקרי שעמד מאחוריה היה כלכלי.

אוכלוסיית יהודי מרוקו הייתה צעירה: למעלה מ-58 אחוזים מהנפשות היו עד גיל 22, ו-75.6 אחוזים עד גיל 35. הנשים נישאו בגיל צעיר יחסית: כ-20 אחוזים מבנות 17-13 היו נשואות ולמעלה מ-50 אחוזים מבנות 22-18. בנוסף, מספר הגרושות גבוה פי ארבע ממספר הגרושים – דבר המלמד על מעמדה הנחות של האישה (קל לגרשה וקשה לה להינשא בשנית). הגודל הממוצע של המשפחה היהודית במרוקו היה חמש נפשות למשפחה. 

שכבות ומגזרים

למעשה היו קיימות בקרב היהודים שלוש שכבות: השכבה הענייה ביותר, השכבה הבינונית והשכבה האמידה, הרואה את עצמה כאריסטוקרטיה. העניים חיו ברובם בגטו (או, בשפת המקומיים – ה"מלאח" – רובע מיוחד שבו התרכזו היהודים), בעלי השכבה האמידה חיו מחוץ לגטו, ובעלי המעמד הבינוני (במרוקו הצרפתית כ-80,000 יהודים) חיו בחלקם מחוץ לגטו וחלקם בתוכו. לא היה קיים כמעט שיתוף פעולה בין שלוש השכבות.

החלוקה לא התבססה רק על מעמד כלכלי, בנוסף לה הייתה הפרדה גם בין בעלי המעמד האירופי לבין בעלי המעמד הילידי, חלוקה שהתבססה על מוצא. בעלי האזרחות של מעצמה אירופית (צרפת במקרה זה) נהנו מזכויות-יתר פוליטיות וכלכליות, והם, על כל שכבותיהם הכלכליות (גם אם היו פועלי חרושת) נטלו חלק בכלכלת השוק העולמי שניצל טכנולוגיות מודרניות והתנהל על-פי שיקולים קפיטליסטיים. לעומת זאת, עולמם הכלכלי של בעלי הנתינות המקומית, של הארץ האפריקנית או האסיאתית, המשיך להתנהל כמדורי דורות – בכפר, במרעה, או בבית-המלאכה הישן, קונים ומוכרים רק לאנשי המקום והאזור מוצרי מלאכה מסורתיים שיוצרו בשיטות שהיו מקובלות בימי אבותיהם. במרוקו התקיימו, אפוא, בשלב מעבר זה שתי מערכות כלכליות: זו של השוק העולמי וזו של השוק הילידי המסורתי.

תופעה דומה התקיימה גם בתחום התרבות. בדומה להתפתחות השוק העולמי ובמקביל לו התפשטה הציוויליזציה המערבית בעולם כולו. אמנם היו, בדרגות שונות, מוסלמים ויהודים בעלי מעמד ילידי שזכו ללמוד בבתי-ספר מודרניים, אלה כונו במינוח הקולוניאלי "מפותחים" או "מתמערבים", אך כאן הסתיימה אפשרות ההתקדמות של בעלי המעמד הילידי. הצרפתים לא העניקו להם אזרחות צרפתית ולכן קו ההפרדה היה ברור בנושאים הפוליטיים והכלכליים.

בקרב היהודים במרוקו התקיים מבנה תלת-מגזרי (אירופאים, "מתמערבים" וילידים) בעיקר בעיר קזבלנקה, ואולי בעוד שניים-שלושה ריכוזים יהודים עירוניים במרוקו, והוא היה מותנה בקיומה של קהילה של יהודים בעלי מעמד אירופי שהגיעו למרוקו מאלג'יריה הסמוכה. בשאר המקומות יהודי מרוקו הוגדרו כילידים, ולכן בדרך כלל הייתה האוכלוסייה היהודית חד-מגזרית או דו-מגזרית (היכן שהיו יהודים "מתמערבים").

ה"מלאח" – הוא שמו של הרובע היהודי שכמותו היו בכמה ערים. בסך הכל התגוררה ברבעים כאלה כמחצית מיהודי מרוקו. ה"מלאח" הגדול ביותר היה בקזבלנקה, והתגוררו בו כ-25,000 נפש. מדובר היה ברבעים צפופי אוכלוסיה ענייה – 80 אחוז מן המשפחות (10-6 נפשות) גרו בחדר אחד. ברבעים התפשטו מחלות רבות עקב הרגלי היגיינה ירודים, כגון: גרענת (מחלת עיניים מדבקת), שחפת, מלריה, דיזנטריה, גזזת, שפעת, חצבת וחזרת.

הדילמה של הסלקציה בעליית יהודי מרוקו וחלקו של שליח הסוכנות היהודית – זאב חקלאי – בסוגייה זו.טל רוסט-

 

 

 

 

הפזורה היהודית הספרדית באימפריה העות׳מנית במאות ה־19 וה־20 ובמדינות הירושה

מאת אסתר בנבסה

היחלשותה ההדרגתית של האימפריה העות׳מנית והתפרקותה, ההשפעה העולה של המעצמות האירופיות והתעוררות הלאומים הביאו במאה ה־19 למערך חדש במזרח הקרוב, מערך שנקבע על־ידי לידת המדינות הלאומיות הצעירות בשטחים העות׳מניים הישנים שבהם נמצאו מגורשי ספרד זה ארבע מאות שנה. כך היה במקרה של יוון, של סרביה ושל בולגריה. באשר לבוסניה־הרצגובינה, שבה נמצא המרכז הספרדי החשוב של סרייבו, המכונה ״ירושלים הקטנה״, זו נכבשה ב־1878 על־ידי אוסטריה־הונגריה. המאה ה־20 אך הגבירה תהליך זה. יצירתן של מדינות לאומיות אלה לא שברה את האחדות הספרדית, הגם שהיה על הספרדים להשתלב בהתפתחות הארצות שבהן השתכנו. לפחות עד 1912 התגוררה היהדות העות׳מנית שממוצא ספרדי ברובה הגדול בשילוניקי ובערים של טורקיה של היום, כשריכוזים חשובים היו באיסטנבול, באדריאנופול ובערים האגאיות.

האימפריה העות׳מנית נכנסה לתהליך המודרניזציה במאה ה־19 בכמעין הגנה עצמית מפני התוקפנות של האימפריאליזם האירופי. סדרה שלמה של רפורמות נתבצעה בלחץ המעצמות המערביות, מסוף המאה ה־18 ואילך. אלה האחרונות ביקשו להבטיח בדרך זו את האינטרסים הכלכליים שלהן, ובד בבד לדאוג לבטחון הנתינים הנוצריים שבאימפריה. הצו הקיסרי של גולהאנה מ־1839 ופקודת הרפורמה של 1857 היו שלבים חשובים בתהליך זה של התמערבות. לבד מן ההנחות והמטרות השונות שבפקודות אלה בדבר מודרניזציה של המערכת, הבטיחו שתי תעודות אלה את שוויון כל נתיני האימפריה, שוויון שאושר בחוק הלאומיות משנת 1869. צעדים אלה ביטלו את משטר הדימה[dhimma]          כלפי המיעוטים. דבר זה לא מנע מהשיטה הארגונית האוטונומית למחצה, שהיתה בתוקף עד אז, להמשיך להתקיים ואף להתבסס בין השנים 1862 ו־1865, תקופה שבה זכו הקהילות הלא־מוסלמיות בחוקות המסדירות את תפקודן. התמסרות זו בלמה, בתורה, את ההשתלבות. אומנם נכון כי המדינה היתה עתידה מכאן ואילך להסיג את גבולה של אוטונומיה יחסית זו, שנהנו ממנה הלא־מוסלמים בתחומי האימפריה. ב־1835 עמדו היהודים לבחור, בערבות השלטונות העות׳מניים, רב ראשי. ב־1865 הם זכו בחוק יסוד שכונן מנגנון חילוני מוכר באופן רשמי בתוך המנגנונים הקהילתיים. הרפורמה של הקהילות הלא מוסלמיות שאפה לריכוזיות, שהשלטונות העות׳מניים היו מעוניינים בה בתקופה זו של תסיסה לאומית, שהשפיעה בעיקר על הקבוצות הנוצריות. רפורמות אלה לא הגיעו לכדי ארגון מחדש של הקהילות, ובעצם לא יושמו באמת. המנהיגים הקהילתיים, שנבחרו והוכרו על־ידי העות׳מנים, היו אמורים בתורם למלא תפקיד ריכוזי בקרב קבוצתם, דבר שמעולם לא עלה בידם לעשותו. בסיכומו של דבר, רפורמות אלה שימשו בעיקר לחיזוק עוצמתם של החילונים.

אף על פי שנותרו על הנייר, צעדים אלה, שפינו את הדרך לאמנציפציה של הלא־מוסלמים בתוככי האימפריה, ובייחוד של היהודים, שמספרם היה כ־150 אלף (בלי לקחת בחשבון את היהודים בעלי נתינות זרה) בשנים 1844 עד 1856, עודדו את האליטות היהודיות המקומיות שהתמערבו לצאת לדרך חדשה, בשיתוף האליטות היהודיות האירופיות, שפירשו התפתחות זו לאור נסיתם שלהם באמנציפציה, כפי שנתבצעה כבר בשלהי המאה ה־18.

כבר ב־1840 הביאה עלילת דמשק את קיומה של יהדות המזרח לתודעת היהדות האירופית. מלכתחילה לא היה מדובר אלא בעלילת דם של רצח למטרות פולחן, אשמה שהיתה שגורה בתקופה זו, שבה המעצמות האירופיות, מטעמים פוליטיים שלהן, הסיתו את הקבוצות הדתיות האחת נגד רעותה. הדי פרשה זו הגיעו במהרה לאירופה ועוררו גל של סולידריות בעולמה של יהדות המערב, שנפגעה מקיומם המתמשך במזרח של שרידי עבר, שבשבילה עברו מן העולם, עם האמנציפציה. במערב הופיעו מאמרים על היהדות העות׳מנית, שהדגישו את מצבה הרעוע. למעשה, תדמיתה מתערבבת עם זו של המזרח המוסלמי, והדיון המתקיים בנושא זה מלא בהתחסדות מתנשאת. בשל ההשתקפות השלילית שלה הופכת היהדות העות׳מנית לגורם מביך עבור היהדות המערבית, אשר נמצאה בתהליך של סיום השתלבותה בארצות מושבה, והפילנתרופים היהודים האירופיים התעניינו בעיקר בגורלה של זו המערבית.

המזרח היהודי מסתמך מכאן ואילך על הידיים המושטות לקראתו. יהדות זו, הסובלת מעוני ובטלה ממושכים, מצפה לגאולתה מבחוץ. הבורגנות היהודית המקומית, הזקוקה לתימוכין שמחוץ לאימפריה על מנת לבסס את מעמדה הפוליטי והכלכלי, חסרה את המבנה הבסיסי הדרוש כדי לרפא את המצב. צירוף הנסיבות היה אפוא נוח לתהליך של התמערבות, שעתיד לעבור תהפוכות רבות, הן בקרב כלל אוכלוסי האימפריה והן בקרב הקהילות היהודיות.

הקמתה של כי״ח (כל ישראל חברים) בפריז ב־1860 קשורה אף היא לפרשת עלילת דמשק והיא מעניקה גוון אוניברסלי לסולידריות בעולם היהודי, על־ידי כך שהיא מוציאה אותה מן החוג הצר של הקהילה. כי״ח, שנוסדה על־ידי ליברלים בעלי רעיונות של המהפכה הצרפתית, לקחה על עצמה כשליחות להגן על זכויות יהודים נרדפים ולהאבק למען שחרורם, כשלנגד עיניה, כמובן, הדוגמה של האמנציפציה של יהדות צרפת (1791-1790) שעברה אידיאליזציה בתודעתם של מקימי כי״ח וראשיה. כי״ח מאמצת את הטיעון של יוזמיה שפעלו בתקופה של נאורות ובסביבה אירופית, ומחילה אותו על יהודי הארצות המוסלמיות. ההתחדשות (״רגנרציה״) של היהדות בארצות האיסלאם, שאותה היא מבקשת להביא ושהיא שלב ראשוני באמנציפציה, נעשית על־ידי החינוך. תוך שנים מספר היא פורשת באגן הים התיכון רשת חינוכית חשובה של בתי ספר לילדים ולילדות, הכוללת בתי ספר מקצועיים וחקלאיים. האימפריה העות׳מנית מהווה יעד מועדף לפעולה זו, מה גם שהמדינה, שנחלשה, הניחה לדברים להתנהל באין מפריע. מוסדות אלה, שבעיקרון היו מיועדים לעניים, יישמו את תוכנית הלימודים של בתי הספר היסודיים הצרפתיים, שלה נוספה הוראת המקצועות היהודיים והשפות המקומיות. עד 1913 הקימה כי״ח, במרחב שבין מרוקו לאיראן, רשת שמנתה 183 מוסדות לימוד ו־43,700 תלמידים.

 

הפזורה היהודית הספרדית באימפריה העות׳מנית במאות ה־19 וה־20 ובמדינות הירושה– מאת אסתר בנבסה

פרק רביעי

ונציה: המפלט האחרון

1. 1. לגדולה חדשה

עם בואו של אברבנאל לוונציה בא הקץ לנדודיו. עתידה היתה ונציה להיות מפלטו האחרון, ובזכות המזל שהאיר לו פנים היתה גם מפלט שאנן.

ב־1503 היתה ונציה, לפי כל הסימנים החיצונים, בשיא כוחה. ב־24 בדצמבר 1500, פחות מחצי שנה לאחר שהגיע אליה אברבנאל, חתמה על חוזה שלום עם תורכיה, שלפיו הוחזרו לה כל הנחלות שהפסידה במלחמת 1499־1500. הואיל ולמרות עלייתה של תורכיה עדיין חלשה ונציה על רוב האיים האסטרטגיים בים התיכון – לרבות קפריסין שרכשה ב־1488 – נחשבה ונציה למעצמה הימית הגדולה ביותר. גם התפשטותה הטריטוריאלית באיטליה לא היתה מעולם נרחבת כל כך. קומץ, השגריר הצרפתי, תיאר אותה כ״עיר עטורת ניצחון״ יותר מכל אלו שראה מעודו.

גדולה היתה תפארתה של ונציה; אולם מנהיגיה ידעו, שהרפובליקה הוכתה מכות קשות שהתישו את כוחותיה. התפשטותה הטריטוריאלית לא יכלה לפצותה על ההפסדים שנגרמו לה במלחמותיה עם התורכים; קופתה התרוקנה, וסיכוייה לחדש את עושרה הצטמקו מחמת התפתחות חדשה ומאיימת. התפתחות זו התחילה עם גילוי הנתיב הימי להודו על־ ידי הספן ומגלה־הארצות הפורטוגלי וסקו־דה גאמה.

עושרה של ונציה נבע מן המונופולין שהיה לה על הסחר עם המזרח. היה זה מקור הכנסה בלתי נדלה, שהודות לו יכלה לשאת שוב ושוב בהפסדים עצומים. התפשטותה של תורכיה פגעה במושבות־ הסחר של ונציה ביוון, אבל הקשר החיוני שלה למזרח לא נותק. שכן מיד לאחר מכן חיזקה ונציה את קשריה עם מצרים, ששלטה בנתיב הימי להודו, וכך הוסיפה ונציה לייבא תבלים, אף אם במחיר גבוה הרבה יותר.

אולם התגלית של וסקו דה גאמה עלולה היתה לסתום מקור זה של הכנסות. שהרי עכשיו אפשר היה להביא תבלים לאירופה בנתיב ימי ישיר ובמחיר מוזל בהרבה. בדרכי הסחר העולמי עתיד היה ליעשות בקרוב מפנה שיעקוף את ונציה כליל. ומאחר שהוונציאנים הבינו היטב שמפנה זה עלול להיות להם הרה אסון, עשו מאמצים קדחתנים למונעו. ראשית, הטעימו לפני הסולטן המצרי שאם יורשו הפורטוגלים לסחור עם הודו, יקרה לה, למצרים, מה שקרה לוונציה ושכרה ייצא בהפסדה. הם ניסו לשדל את מצרים שתטיל הסגר על החוף ההודי נגד הפורטוגלים. אלא שמצרים לא היתה מוכנה צבאית לפעולה כגון זו. בדומה לכך ניטשו תוכניות, שהיו קשות ביותר לביצוע, כגון בניית תעלה מסואץ לים סוף, או שיגור שייטת ונציאנית דרך מיצר גיברלטר אל האוקיינוס ההודי. כמעט לא היתה בררה אלא להכיר בעובדה המרה: דרך־הים להודו היתה פתוחה בפני פורטוגל. נשארה לה, לוונציה, רק האפשרות לנסות ולהשיג עכשיו מידי פורטוגל מונופול מן הסוג שקיבלה קודם לכן ממצרים. אבל הסיכויים להשגת מטרה זו היו דלים: ונציה לא שלטה בדרכי הים מפורטוגל לאירופה כמו ששלטה באלה שהוליכו מארצות מזרח הים התיכון.

בתקופה גורלית זו לרפובליקה קבע אברבנאל את מושבו בוונציה, וזמן קצר לאחר בואו הגיש Consiglio dei Diecrb, מועצת העשרה אדירת הכוח של ונציה, תוכנית להסדרת הסחר בתבלים, שגם ונציה וגם פורטוגל היו עשויות, לדעתו, לקבלה. אברבנאל הופיע אישית בפני ״מועצת העשרה״, וגם כאן עשה רושם חזק באישיותו ובדרך הרצאתו. מתוך סיכום רשמי, שנשתמר לנו מישיבת המועצה שבה נדונה הצעתו של אברבנאל, עולה בבירור שמנהיגיה הנבונים של הרפובליקה הבחינו ב״סגולות הטובות ובמידת היושר של אישיותו.״ נוסף על כך הרגישו ביחס ההערצה שלו אל הרפובליקה ובידידות שרחש להנהגתה, והושפעו מן ״המילים הרציניות וההולמות״ שבהן ״קנה את הוקרתה״ של הסניוריה. מה שנוגע לתוכניתו של אברבנאל, נראה בבירור שלדעתם היתה כדאית ביותר לוונציה, שכן המועצה קיבלה עליה שלא ״לסטות מתנאים אלה, הנראים סבירים והוגנים.״ הובטח לאברבנאל, ש״אם יעלה העניין יפה, לא יהיה כל רבב בהכרת הטובה הרגילה של מדינתנו.״

אולם הכרת הטובה של המועצה מובטחת היתה לא לתוכנית לבדה אלא גם להגשמתה. שכן אברבנאל הציע את שירותו כמתווך, וגם הביע את נכונותו לשלוח את אחיינו לפורטוגל כדי לנהל את המשא ומתן. ברור שהמועצה ראתה באברבנאל, לשעבר שר בפורטוגל וכיום תושב ונציה, נושא־ונותן מתאים ביותר בעניין זה וסמכה ידיה על הצעתו. לפיכך כמעט אין ספק בדבר, שאחיינו של אברבנאל נשלח לפורטוגל להשיג הסכם מן המלך.

אברבנאל, שגזר דין מוות על בגידה הוצא נגדו בפורטוגל ב־1485, יכול היה, איפוא, עכשיו להציע את שירותו למטרה, שהשגתה היתה תלויה ברצונה הטוב של פורטוגל. יש לייחס את הדבר לעובדה שהמלך השליט, מנואל, יורשו של ז׳ואן ןII, היה אחיו של אותו דוכס של ויזאו, שז׳ואן הרגו בארמונו בסטובאל. על יחסו של מנואל למורדים־כביכול מעידה העובדה, שהזמין את נסיכי בית בראגאנצה לחזור לפורטוגל ולהישאר בה; ואף־על־פי שיש מקום להניח, שההאשמות שהוטלו על בני משפחת אברבנאל בקשירת קשר נגד המלכים נחשבו בעיני מנואל כחסרות שחר, סבור היה על כל פנים שסבלו רבות בגלל אותו מאבק, שלמענו שילם אחיו בחייו. מטעמים אלה, כפי שמסתבר, לא נטר איבה לבית אברבנאל, ואף יתכן שהגה להם אהדה כמוסה. יוסף אברבנאל, כמו שכבר צוין, היה מנהל ענייני הכספים של הדוכס מוויזאו, ואפשר להניח בביטחה, שיוסף היה האחיין, שאברבנאל הציע למנהיגי ונציה שימנוהו כשליחם לפורטוגל.

נסיונו של אברבנאל להגשים תוכנית, שנועדה ליישב את הסיכסוך הכלכלי בין ונציה לפורטוגל – תוכנית, שלא רק הביאה בחשבון את מגמותיהן של שתי המעצמות הימיות הגדולות ביותר של אותו זמן, אלא גם את כל מערך האינטרסים שהיה כלול בדרכי הסחר העולמי – מלמדת על הקפה העצום של הקיבולת, על רוחב התפיסה וההשגה ועל מקוריות התיכנון, שאיפיינו את אברבנאל כמדינאי וכאיש כספים.

 

משעה שנעשה מתווך בין ונציה לפורטוגל הפך אברבנאל להיות גורם “:לאומי מן המעלה הראשונה. בתיווכו של אברבנאל נתמקדה עכשיו לא רק תשומת־הלב של פורטוגל וונציה בלבד, אלא גם של כל המדינות והכוחות הכלכליים שהיה להם עניין ישיר בתוצאות תוכניתו. וא־־על־פי שהמשא ומתן הסתיים בלא־כלום, כי פורטוגל השיבה על ההצעה בשלילה, הוסיפו ראשי הרפובליקה לעקוב במירב ההערכה אחר מאמציו של אברבנאל. ככל הנראה, הכירו בכוחם של המתנגדים וברי היה להם שהשיחות נכשלו לא בגלל התנהגותו של אברבנאל, אלא למרות העמדות ההולמות שנקט. לאמיתו של דבר, בעיני שליטיה של ונציה נשאר אברבנאל דמות נערצת עד סוף ימיו.

 

בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- ונציה: המפלט האחרון

עמוד 107

 

ירון צור

מרוקו

עולם המסחר היהודי במרוקו היה אפוא מגוון בתקופה זו, ונע בין קצוות של עושר מופלג לעוני מדכא, בין שותפות בשוק העולמי ובטכניקות העסקים המתקדמות ביותר לריתוק לעולם הכלכלה המסורתי ולשוק המקומי הילידי בלבד. היהודים בעלי המעמד האירופי בלטו בחוד הפירמידה הריבודית והמקצועית.

 

תמונה מעניינת של מעין עמדת ביניים בין הקצוות הריבודיים והטכנולוגיים מצייר חיבורו האוטוביוגרפי של ארמנד אטדגי, גן משולש המראות. התיאור מציג יהודים ומוסלמים מן הדרג הבינוני־הנמוך של החברה הילידית בעיר המתפתחת קזבלנקה, המנסים להסתגל לזמנים החדשים ולמצוא את פרנסתם בכרך. הספר מבוסס על זיכרונותיו של המחבר ומשרטט מציאות שחווה כילד וכנער בשנות החמישים. כמו רוב התושבים היהודים של קזבלנקה אחרי המלחמה הייתה גם משפחת אטדגי משפחת מהגרים מן הכפר. הילד ארמנד למד בבית ספר של כי״ח, והיה ער לקיומן של מערכת החיים של הצרפתים מצד אחד, ושל מוסלמים ויהודים מצד אחר. המתח התרבותי בין המערכות ניכר באופן שארמנד מתייחס לעסק של אביו. האב התפרנס מאפיית עוגות וממכירתן בעסק שהתגדר בשם הצרפתי ״קונדיטוריה״. בנו תמה על ההצדקה לתואר זה: ״מקררים אין בה. במקום חלון ראווה סתם משטח עץ בתור דלפק תצוגה. גם מערבלים חשמליים ומטחנות אין בה״ (שם, ספר ראשון, פרק 14, ״הקונדיטוריה שלנו״). הוא מדמה בעיני רוחו את אביו ופועליו בלבוש של קונדיטורים צרפתים ומגחך על התהום הפעורה בין היומרה למציאות. באופן דומה הוא מתייחס לעסקים נוספים בסביבתו, שכל דמיון בין שמותיהם למהותם מקרי, כגון עסק התנורים ברובע היהודי הנקרא ״הפראן [התנור] החשמלי״, אף על פי שתנוריו הם ככל התנורים הישנים במלאח ומוסקים בבולי עץ. עיניו של ארמנד מתרחבות בשעת הפגישות הנדירות עם הסביבה המודרנית הצרפתית, למשל כשהוא יוצא עם אמו לביקור במרפאה המודרנית של רופא יהודי – ועובר מן המלאח לאחד הרבעים האירופיים המהודרים של קזבלנקה. שכבת העשירים היהודים מתגלמת בשמה של משפחת ברונשוויג, היהודית הצרפתית העשירה. כל אימת שנדמה לאביו של ארמנד כי אשתו חורגת בדרישותיה מן האמצעים הכספיים העומדים לרשותם הוא מתריס: ״מדאם ברונזוויק״.

לא רק פערי מראה חיצוני, גודל ומכשור מפרידים בתיאורו של אטדגי בין העסקים הקטנים של היהודים בקזבלנקה לבין העסקים בסביבה האירופית של העיר. אביו אינו יודע קרוא וכתוב, וכל דרכו בניהול העסק עומדת בניגוד למושגים הרציונליים והשיטתיים המאפיינים את עקרונות המסחר המודרני. הוא ״מעגל״ חשבונות לטובת הלקוחות המפגרים בתשלום חובותיהם, אינו מנהל רישום של ההכנסות וההוצאות וכו׳. דרך זו, מדגיש אטדגי, לא הייתה ייחודית לאביו. הוא מזהה אותה אצל רבים מבני דורו וסביבתו של אביו, כולל בעל הבית המוסלמי, המוותר לעתים מזומנות על שכר הדירה שחייבת לו משפחת אטדגי ופותח בשמחה ״דף חדש״ במסכת יחסיו הכלכליים עמה. אך ארמנד שייך כבר לדור אחר. בעודו ילד היה נחוש בדעתו לנקוט שיטות חדשות לעשיית רווחים ביעילות ובמהירות, והשתמש לצורך זה בכישוריו החדשים, ובראשם הידע בחשבון ובצרפתית. הקריירה המסחרית שלו כילד החלה בתנור השכונתי, שם היה ממונה על קבלת הקדרות וחלוקת קבלות עליהן. עיסוק זה נחשב בזוי, אך הוא הצליח להקנות לו יוקרה חדשה, מפני שפנה לנשים בצרפתית ועורר כלפיו רחשי כבוד. לאחר מכן התרכז בהמצאת מכונות מעשה בית למכירת ממתקים ופתח דוכן לממכר עוגות וממתקים בפתח חנותו של אביו.

מנבכי זיכרונו של אטדגי עולה תמונה של קשרים כלכליים הדוקים בין מוסלמים ליהודים. חבר מוסלמי לסביבה ולעסקים, מצטפא, הביא לארמנד סחורה רווחית ביותר למכירה בדוכן – חשיש; אביו העסיק פועל מוסלמי; שותפויות מזדמנות נקשרו בינו לבין חברים ערבים והיחסים העסקיים גלשו לעתים למסיבות רעים שבהן שיחקו קלפים, עישנו ושתו בצוותא, והתלוצצו זה על דתו של זה. דומה שתופעה זו, של שותפויות כלכליות בין מוסלמים ליהודים וקשרים חברתיים על רקע זה, אפיינו את כל המעמדות בחברה הילידית ובאגפיה. אפשר למצוא לכך עדויות החל בבורגנות הגבוהה בערים הישנות, כגון פאס, מכנאס ומראכש, ועד השכבות הנמוכות במלאח של קזבלנקה ובכפרים הנידחים ביותר. הקירבה התרבותית היתרגמה בסביבה הילידית ליחסים כלכליים־ חברתיים שלא היו אפשריים כלל בין יהודים מסוג זה לאירופים.

המלאכה

שיעור בעלי המלאכה היהודים במרוקו היה גבוה. נתוני מפקד 1947 לימדו כי בעלי המלאכה מנו 38 אחוז מן האוכלוסייה היהודית המפרנסת, ו־6.5 אחוזים מכלל בעלי המלאכה במרוקו – יותר משיעורם באוכלוסייה.

היה זה פועל יוצא מן הסדר הכלכלי הקדם־מודרני בארצות צפון אפריקה, שחלוקת העבודה הוסדרה בהן במשק המקומי, ומלאכות חיוניות נמסרו ליהודים כחזקה, בעיר ובכפר. סדר זה הבטיח פרנסה ליהודים במקצועות מסוימים, אך עלול היה ליצור עודף עובדים במקצועות אחרים או לגרום מצוקה בשעת משבר מבני בתחום המלאכות, כפי שאכן אירע בתהליך המודרניזציה. בתקופה הקולוניאלית לא יכולים היו אפוא בעלי מלאכה יהודים להימנות עם עשירי החברה היהודית, ואנשי הג׳וינט התרשמו כי מעמדם החברתי של בעלי המלאכה נמוך מזה של הסוחרים.

מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור– היהודים בתקופה הקולוניאלית-היהודים בכלכלת הארץ

 

עמוד 67

תשעה אחים ואחיות, ואהבה עצומה אחת

במשפחתנו תשעה ילדים. חמש בנות וארבעה בנים. אחיותיי הן רשל, אילנה, סימונה, מרטין ורותי. אני בכור הבנים, אחרי סולי, בבר ובני ז״ל. רשל וסולי אחי היו קרובים אלי בילדותי. עם רשל רבתי לא פעם, התקוטטתי כמו כל ילד קטן, בעת משחקים, לעומת זאת, עם אחי סולי, הלכנו ביחד לבית הרב ללמוד תורה, ולכן בילינו ימים שלמים יחדיו. ככל שהתבגרנו, נפרדו דרכינו. אני, הייתי שקוע יותר בלימוד, וסולי אחי, משום מה, השתחרר ממשימה זו בקלילות. הורינו הלבישו אותנו תמיד בבגדים ובנעליים תואמים. ביגוד זהה, חדיש ואופנתי שאמא תפרה לנו במו ידיה. אני זוכר עד היום את חליפות הבד הלבן, האיכותי, שאמא עיצבה ותפרה לנו. חולצה ומכנסיים לבנים, נעליים איכותיות וגרביים לבנים. היא אהבה לראות אותנו כדוגמנים קטנים. לאחר שנכנסנו לבית ספר יסודי של אליאנס, סולי ואני מצאנו כל אחד חברים בני גילו. אבא דאג תמיד להעיר אותנו לתפילות שבת, אבל סולי, רב הזמן, התחמק ומצא לו סיבות לא להגיע, או לאחר ולבוא לקראת סיום התפילה. אבא נזף בו והשמיע קולות לא ברורים של כעס וזעם בגרונו על האיחור הבלתי נסלח. טקס זה חזר על עצמו מדי שבת. אבא כעס וסולי המשיך לאחר.

היו הפרשי גילאים ביני לבין אחיותיי ואחי הקטנים ולכן, גם תחומי העניין שלנו היו שונים. יחד עם זאת, תמיד חיינו באהבה ובחיבה, כמנהג אחים. לא זכור לי ש'חינכנו' את הצעירים אבל, שמשנו, או לפחות השתדלנו לשמש להם דוגמא.

הבנות עזרו לאמא במשימות הבית הקטנות, כמו קילוף ירקות, או קניות בחנויות הסמוכות לבית. העבודות הקשות היו מוטלות על עוזרת בית ערבייה, שגרה אתנו, ועל עוזרים אחרים שנוספו לבית, כמו בני ובנות דודים ממרקש, או נער שאומץ אלינו לבית בגלל המצב המשפחתי שלו בעיר. הבנות, ככל שבגרו, למדו בבית ספר אליאנס והיו תלמידות טובות.

אחותי רשל שלקתה בשמיעתה, למדה מספר שנים בבית ספר אליאנס בסאפי, ועברה לבית ספר לחרשים בקזבלנקה, כאשר הוריי הבינו שלא יימצא לה פתרון רפואי. אמי דאגה כל העת לרשל שהייתה כמוה יפה מאוד. היא חששה, מה יהיה כשתגדל? איך יימצא חתן ראוי לבת חרשת? אכן זו הייתה דאגה שהוריי נשאו בליבם במשך כל שנות נעוריה.

בבר אחי, סבל מגיל צעיר ממחלת פרקים שגרמה לו סבל רב. היו שבועות בהם לא הלך לבית הספר דודתי מדלן התלוותה לאמי כדי לקחת אותו לרופאים שונים, חלקם מקומיים, חלקם מחוץ לעיר, כמו בקזבלנקה, כדי לטפל במחלתו. עקב היעדרויות רבות מהלימודים בבית ספר, הוא החסיר ימי לימוד רבים, וכך צבר פיגור בחומר הנלמד. כשהגיע לגיל שתים עשרה, החליטו ההורים לשלוח אותו ללמוד מקצוע טכני בתנאי פנימייה, באורט קזבלנקה. שם למד שרטוט בנייה, ובשנה הראשונה, למד גם חריטה, מכונות וחשמל, עד לעלייתו לארץ. הוא עדיין זוכר לטובה תקופת לימודים זו, שתרמה לו את החוש הטכני הטוב.

אילנה אחותי נולדה בשנת 1950 עם חזרתנו מישראל למרוקו. היא נקראה על שם חברתה של אימי מהיכרותן בארץ.

סימונה ,שנולדה אחריה בבית זה, הייתה ילדה יפה וחיננית ונקראה על שם חברתה החדשה של אימי ושכנתה ברחוב, מדאם סימון. צרפתייה חביבה שהתקרבה לאימי ופינקה אותה במתנות ובשמים צרפתיים.

מרטין נקראה על שם שחקנית קולנוע מפורסמת וחביבה על אמא, מרטין קרול. היא אהבה את סרטיה וצפתה בהם בכל מוצאי שבת.

רותי כבר נולדה בדירה הבאה ברחי חאג' תהמי, וגם אחינו הצעיר, בנימין אברהם בני ז״ל, שנקרא על שם בנימין לוב. דודתי פרחה ששהתה אצלנו באותה תקופה, אמרה: "האורח הראשון שיכנס בבית לברית מילה, הנולד יקרא על שמו." כך זכה בנימין לוב, שהיה שכן שלנו מפולין וניצול שואה, להנצחת שמו על הוריי. רותי, מרטין ובני, אחיי הקטנים, היו חביבים עלינו ביותר, בזבות תלתלי הזהב של השיער שלהם, עורם הבוהק והעובדה שתמיד היו לבושים יפה ומסודרים. אהבנו לחבק וללטף אותם, כמו צעצועים פרטיים.

כפי שסיפרתי, הפרשי הגילאים בין האחים גרמו לקרבה חברתית נמוכה בינינו. אולם, סולי ואני נשארנו קרובים מאוד. מדי פעם, כאשר ההורים ביקשו מאתנו, הוצאנו את הצעירים לטיול בגן הציבורי. משחקי חברה היו, רובם, בחצר הבית או ברחוב. שיחקנו בחבל, ב'ריבועים' (קלאס), בכדורי זכוכית, ברזל, גוגואים, קלפים ודמקה. כל דבר בעתו ובזמנו. הבילוי המהנה ביותר היה הליכה לסרט או לים. הבנות הצטרפו גם הן לתנועת הנוער היהודי וביקרו במועדון הנוער של הצופים היהודים, בו לקחו חלק בפעילות צעירים. הפעילות כללה יציאות למחנות ־טיולים בסביבה הכפרית של סאפי.

כאשר עזבתי את העיר כדי ללמוד בקזבלנקה, העוגן שנותר לי בסאפי היה אחי סולי שבגר. הוא למד בתיכון, הכיר חברים וחברות, הצטרף למסיבות ודאג, בחזרתי לסאפי, להכיר לי חברות וחידושים בעיר. הוא למד להתלבש כנער מתבגר, אופנתי, והרחיב את מעגל ההיכרויות שלנו. הוא העריך אותי מאוד וחיכה בכל פעם שאשוב כדי לקשר אותי לצעירים יהודים וצרפתים בעיר וכדי לבלות ביחד.

באותה תקופה, מסלול החינוך והלימודים היה נהיר לכולם, הורים וילדים. אנחנו הבוגרים סימנו לאחים הצעירים לאן לצעוד, והם עקבו אחרינו. לדאבוני, עקב העליה לארץ, השתבש מסלול ההשכלה בחלקו, בקרב האחים, והגיע למיצויו המלא והמוצלח רק בדור הנכדים.

חשיבות ההשכלה הנחלנו, אחיי ואחיותי ואני לילדינו. רובם המכריע של אחייני סיימו תארים בהנדסה, בהיי-טק, במדעי הטבע, ברפואה, בכספים ופיננסים, בהוראה וחינוך, ובריאות. כל אחד ותרומתו הייחודית למדינת ישראל.

הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות. תשעה אחים ואחיות, ואהבה עצומה אחת

תקופתו ומקום פועלו

ר׳ יוסף בן עיוש אלמאליח פעל במשך כשלושים שנה במפנה המאות הי״ח והי״ט. בתקופה זו ידעו היהודים עליות ומורדות ביחסם של השליטים אליהם: הסולטן מולאי אבן־עבדאללה מחמד, למשל, ששלט בשנים תקי״ז־תק״ן (1790-1757), נטה חסד ליהודי מרוקו, ובתקופתו ידעה הקהילה היהודית פריחה כלכלית ואחדים מאנשיה שירתו בחצרו בתפקידים בכירים ואף היו מאנשי סודו; בנו יזיד, לעומת זאת, שמשל אחריו במשך כשנתיים, גרם סבל לקהילה היהודית ואף התנכל ליהודים ששירתו את אביו; ואילו כשעלה לשלטון, אחיו, מולאי סלימן, שירש את מקומו לאחר מותו ושלט בשנים תקנ״ב-תקפ״ב (1822-1792), שב מצבם של היהודים והשתפר.

6. 6. אירועים ותקנות בחיי הקהילה

הרב יוסף אלמאליח הזכיר בתשובותיו כבדרך אגב אירועים שפקדו את החברה הכללית, שהיתה להם נגיעה לחברה היהודית, וכן הזכיר תקנות בחיי הקהילה.

תקופת המלך יזיד. בשנת תק״ן (1790) מת המלך מחמד, שבימיו ידעו, כאמור, היהודים שלווה ופריחה. יזיד, בנו שעלה במקומו, אמנם מלך רק שנתיים, אבל גרם ליהודים סבל רב, ובימיו חיו היהודים בחוסר ביטחון ואף נעשו פרעות בקהילות יהודיות אחדות. בפי יהודי מרוקו נודע המלך יזיד בכינויו ״המזיד״. סבלם של יהודי מרוקו בא לידי ביטוי באחת מתשובותיו של הרב אלמאליח, הדנה בעסקה כספית של החזרת חוב שהוטמן באדמה בחצרו של בית. בעקבות מותו של המלך מחמד פשטו חיילי השלטון לחצר הבית ולקחו את הכסף. וכך כתב הרב על מאורע זה:

ומ״מ [ומכל מקום] אינו חייב אלא באונסין שהיו יראים מהם בשעת התנאי, שהם השוללים שיבואו מחוץ לעיר שאינם דרים במדינה, ששוטפים ועוברים ואינם חוטפים אלא מה שבגלוי. אבל האונסים שנתחדשו אח״ך [אחר־כך] מאנשי המדינה שהם החיל של הלודאייא, שהם אנשי שלומם ועצתם, שהיו מבטיחים אותם להיות עליהם חיל וחומה. ואדרבא הם הבוגדים והשוללים, ושהיה זה במאמר המלך, והיו מוציאין פועלים לנתוץ ולנתוש ולהאביד ולהרוס כל הכתלי[ם], ולחפש ולנקר ולחפור כל הקרקעות קרוב לעשרים יום, יומם ולילה לא ישבותו, כאדם העושה בשלו ואין מוחה בידו, וכמ״ש (וכמו שכתב] החכם הפוסק נר״ו [נטריה רחמנא ופרקיה], אונסין כאלה ודאי לא נכנסו בכלל האחריות.

את תשובתו לקהילת רבאט חתם הרב בקטע מפסוק מספר תהלים (קב, בא) כרמז למאורע: ״שנת לשמע אנק״ת אסיר״. אנק״ת בחילוף אותיות – שנת תקנ״א (1791). בנוסח זה נהג לחתום גם בתשובות אחרות שניתנו בתקופת שלטונו של יזיד.

• חלק א, סימן כה. בפסק משנת תקנ״ה(1795) ציין הרב את הזמן שבו אבד שטר של אחד המתדיינים במילים האלה: ״ונאבד לו בשנת מות המלך הא׳ בבלשת לתפ״ץ [לא תקום פעמיים צרה]״ (חלק א, סימן נט). בחתימתו באחת מתשובותיו התבטא במילים נרגשות, ושמא רמז למאורע הנזכר: ״ויצילנו מכל גזרות קשות ורעות המתרגשות לבוא בעולם, ויאמר די לצרות עמו ישראל, ויראנו בנחמת ציון בעגלא וב״ק [ובזמן קריב]

מגפת הדבר. בשנים תקנ״ט־תק״ס (1800-1799) פרצה מגפת דבר ברחבי מרוקו. המגפה חדרה כנראה מאלג׳יריה ונעשו ניסיונות למנוע את התפשטותה, אך בלא הועיל. במגפה זו נפגעו יהודים כשכניהם המוסלמים. את התפרצותה של המגפה הזכיר הרב אלמאליח אגב אורחא בפסק שכתב נגד חכם ממכנאס בשנת תקנ״ט(1799): ״ולפי שהתחילה המגפה לתפ״ץ באמצע אותה שנה.״ כמו כן הזכיר הרב מגפה זו גם בתשובה אחרת.

גם עניינים ונושאים אחרים עולים מתשובותיו, כגון בניית בית מלאכה לתעשיית שמן בידי מושל העיר; בניית חנות לקצבים; הרס חנות של בית יתומים; שינוי בערך התכשיטים בעקבות נוהג חדש לתקנם בחומר זול; אופן שמירתו של כסף שהופקד ודין ליסטים שגנבו אותו ושהכו את בעל הבית; תקנות שחיטה ובדיקה; ופטור ממסים למי שהוחזק בתור תלמיד חכם.

ד. קשרים עם ארץ־ישראל

עד תקופתו של הרב אלמאליח עלו יהודים ממרוקו לארץ־ישראל בקבוצות קטנות או בתור יחידים. המניעים לעלייה היו מגוונים: כיסופי גאולה, מעלתם הגדולה של הנקברים בארץ־ישראל, בריחה מחשש לרדיפה של השלטונות או ניסיון לשפר את המצב הכלכלי הקשה. שד״רים שיצאו לקהילות ישראל לגבות תרומות לטובת היישוב היהודי בארץ פקדו גם את הקהילות היהודיות במרוקו. עניינים אלו עולים מתשובותיו של הרב אלמאליח ולעתים הם המקור הבלעדי למידע על העליות לארץ־ישראל ועל השד״רים שפקדו את מרוקו בתקופתו.

1. 1. עלייה

בשלוש תשובות דן הרב אלמאליח במכירת נכסים בידי העולים לארץ־ישראל. במכירה התעורר חשש לסילוק בר־המצר – בעל העדיפות בקנייתו של הנכס.

בשנת תקס״ג (1803) פסק הרב ברבאט בעניין אדם שמכר את דירתו כדי לעלות ולהשתקע בארץ־ישראל, שאין במקרה הנידון דין ״דבר־מצרא״, משום שהיו עדויות ביד הקונה שהמצרן לא רצה לקנות מן המוכר. המצרן אף טען שגם הוא מעוניין למכיר, ״לפי שהיו הקרקעו[ת] מזולזלי[ם] [=ערכם נמוך] ביותר באותו זמן אחר המגפה לתפ״ץ שנתמעטו ב״א [בני אדם] וכמה בעלי בתים עקרו דירת׳[ם] משם לילך לא״י תוב״ב.״

בשנת תקס״ד(1904) דן הרב ברבאט בעניין אדם ששמו בן־שלוש, שמכר לבן־דודו, הרב דוד שליש, מן החזקה שהיתה לו כדי לעלות לארץ־ישראל. כמה שנים לאחר המכירה התייקרו החזקות, והמוכר טען שמכר רק כדי לעלות לארץ־ישראל, אבל מאחר שלא נסתייע בידו לעלות הוא מבקש לחזור בו מן המכירה. הרב פסק שהמוכר אינו יכול לחזור בו דווקא עכשיו כשעלה מחיר החזקות לאחר שנים של שתיקה, שבהן היה ערך החזקות נמוך.

בתשובה זו הזכיר החכם מקרה קודם של אברהם לעגימי, שמכר חנויות כדי לעלות לארץ־ישראל וחזר בו מן המכירה, ובפסק הדין נקבע שאין המוכר יכול לבטל את המכירה.

בכסלו תקס״ה (1804) פסק הרב ברבאט בשאלה שנשאלה ממכנאס בעניין מתנה שנתן ראובן טובי לבתו כשהיתה קטנה, עוד לפני נישואיה. בבירור העניין הוזכר טובי כמי שעלה בינתיים לארץ־ישראל.

פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח-אהרן גימאני-עורכים משה אורפלי ואפרים חזן.

עמוד 62

משה עמאר-מאמרים ופרסומים

ערב עיון ביצירתם הרוחנית של חכמי מרוקו

עבר-הווה-עתיד

פרופ' הרב משה עמאר

פתח דבר

בפזורה היהודית הספרדית במשך כל הדורות, הרבנות והרבנים היו גולת הכותרת של כל קהילה וקהילה. כבודם היה גדול בעיני הציבור הרחב, גם אצל אלה שלא שמרו על המצוות קלה כבחמורה. כאן בארץ ישראל, מאז הקמת הרבנות הראשית בארץ ישראל, הרבנות סובלת מפיחות זוחל והולך במעמדה ומפגיעה בכבודה, הן מצד החרדים אשר כל קבוצה הקימה לה רבנים משלה, והן מצד החוגים שהתרחקו מאורח חיים יהודי וממסורת ישראל, על אף שהם מיעוט בעם, קולם הרעשני נשמע למרחוק באמצעות שליטתם בגלי התקשורת. כתוצאה מכל זה נפגע דימוייה של הרבנות, גם בעיני הציבור הרחב המכבד את התורה והחכמים ושומר על מסורת ישראל. דבר זה הוביל להתרחקות הדדית בין הרבנים לעם.

לעומת זאת, בפזורה הספרדית וביהדות מרוקו בפרט, הרבנים שעמדו בראש מוסד הרבנות היו גדולי תורה והוראה ואנשי אשכולות, בנוסף הם התפרסמו בסבלנותם ובמאור פניהם בירידתם אל העם. הם התמודדו עם בעיות שהזמן גרמא, ללא התחמקות מקבלת אחריות ומהכרעות. כפי שניתן להסיק גם מהמאמר הרצו״ב.

על פעילותם הברוכה, זכו לציון לשבח מפי כותבי ההיסטוריה היהודית, ועל ידי גדולי חוקרי המשפט העברי בארץ ובעולם. דבר זה הוכח על ידי רבותינו, שזכו לעלות לארץ ונבחרו לכהן כרבנים וראשי אבות בתי־הדין, בערים מרכזיות בארץ ישראל. אשר על אף שהגיעו לארץ בגיל מתקדם, הם ידעו לרדת אל העם על שכבותיו, עדותיו, ופלגיו, ולחבב עליהם את המסורת היהודית ובכך הם קידשו שם שמים ברבים. יתירה מכך הם הפכו לתלפיות, שכל הבעיות הקשות בדיני משפחה המתעוררות בבתי הדין הרבניים בארץ ובחו״ל הופנו אליהם. והם מתוך תחושת אחריות לא נחו ולא שקטו, עד שהכריעו ופסקו בנושא הניצב לפניהם. לדוגמה מו״ר הרה״ג רבי שלום משאש, רבה הראשי של וראב״ד ירושלים; הרה״ג משה מלכה הרב הראשי וראב״ד לפתח תקוה, הרה״ג רבי יצחק חזן אב״ד וחבר בי״ד הגדול לערעורים, ועוד רבים זצוקלה״ה וזיע״א.

לכן יזמנו הקמת בתי מדרש לרבנים, בהם ילמדו האברכים על רבותינו ועל יצירותיהם ושיטתם בפסיקת ההלכה, כפי המסורת המופלאה של רבותינו חכמי ספרד, ובד בבד ילמדו גם את חיבוריהם, ושיטת פרשנות הבנויה על סברה ישרה והגיון בריא. יש דרישה גדולה מצד אברכים להתקבל לבתי המדרש שלנו, אך יכולותינו הכספיות מוגבלות.

מכון ״אורות יהדות המגרב״ עושה מלאכת קודש בהצלת יצירתם ומורשתם של רבותינו. עד היום הוצאנו למעלה מששים יצירות מכתבי יד, בתחומי פרשנות המקרא והתלמוד, ההלכה והאגדה, מוסר, שירה, הגות, וקבלה, בהם יצירות בנות חמש מאות שנה. תוך הארת דמויותיהם של רבותינו המחברים, תקופתם ושיטתם. כמו כן פרסמנו עשרות מאמרים וספרי מחקר בנושא. אבל זה רק מעט מן המעט ממה שניתן להציל עוד היום. כיום עשרות ספרים מוכנים לדפוס, ורק חוסר תקציב מעכב את הדפסתם.

אני מנצל הזדמנות ברוכה זו, ופונה לכל אחד ואחד מבני העדה, להיות שותף למצוה גדולה זו, לתת יד להשגת המטרות הנזכרות: הצלת מורשתה הרוחנית של עדתינו; והקמת בתי מדרש למנהיגות רוחנית על פי שיטתם, ומסורתם של רבותינו חכמי ספרד והמגרב. כיום המטרות הנעלות הן בהישג יד, חבל להחמיץ את ההזדמנות, כי הזמן פועל לרעתינו.

בברכה ובהוקרה ע״ ה משה עמאר