אהבת טנג'יר-אמי בוגנים


אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

בין השנים 1923־1956 הייתה העיר טנג׳יר מובלעת בין-לאומית בתוך מובלעת ספרדית, שהייתה בעצמה מובלעת בתוך קולוניה צרפתית. השלטונות המרוקניים התנערו ממנה, ספק כדי להענישה על ניסיון התנקשות במלך ספק בגלל עברה המופקר. עם אירופה מולה ואפריקה מאחוריה, קרועה בין פרחי ההיפים לרעלה האסלאמית, היא המשיכה להיות מאורת סרסורים. עיר של תסיסות שסירבו לגווע, של פיתויים שקריאות המואזינים לא דיכאו, של בתי כנסת שנדמו בהדרגה, של סתירות בלתי פתורות. עיר כל ההשראות, ההתנסויות, ההבטחות. פרדס כל האהבות האבודות. בית קברות של שברי מיתוסים. זרים חיפשו בה את האשליה האמנותית שתוציא את חייהם משגרת אפרוריותם, והיא סיפקה אותה למכביר. כל כותב היה לסופר, כל חורז למשורר, כל צובע לצייר, כל מנגן למלחין. עיר מקלט לאנשים מבוזבזים שחיפשו תהילה באמנות.

עם הנשים שנקרו בחייו, המספר חוזר ללא הרף לטנג׳יר לפגישות עם רשל, המחזיקה את חנות הספרים האגדית של העיר. הוא מקבל ממנה את פרשנותה ואת רכילותה, והם מתייחדים בדרכם עם זכרו של דניאל ועם אהבתו שלא מומשה: "אני מניחה שבאחוזותיה העתיקות של טנג׳יר,״ אומרת רשל, ״חבויים מאות אם לא אלפי כתבים. רומנים, תסריטים, שירים, מחזות. לעיר נועד עתיד מזהיר כבירת העולם."

כדרכו, אמי בוגנים מוביל את הקורא בין שברי מיתוסים שבוקעים מאהבות דמויותיו.

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

בפעם האחרונה הוא לא נראה לי מודאג במיוחד. כאילו שהכול מאחוריו והוא סופר את הימים לשחרורו. ירדנו לדשאים שבחזית בית החולים, ודניאל בהה בעלים והקשיב לציפורים. הוא שחזר את התבהלה שאחזה ברופאים ברגע שהתגלה שמדובר בהתקף לב. על אף גילו הצעיר, למרות החיוך שעל פניו. אחרי שלוש שעות של המתנה בחדר המיון הם נכנסו לפניקה. רצו עם המיטה בפרוזדור, פינו את המעלית, הובילו אותו לטיפול נמרץ, הכניסו לו צינור בצוואר. הוא הרגיש שהוא שוקע באותה תהום קטיפתית שלא הפסיקה לחזור אליו בחלומותיו, והרופאים החזירו אותו רגע לפני שהוא נגע בתחתית. הוא נשאר ביחידה שלושה ימים, ואחרי צנתור עבר למחלקה פנימית להשגחה. בראשית שנות השמונים, חולים שלקו בליבם שהו תקופה ארוכה בבית החולים, ובחדרים היו שש עד שמונה מיטות.

הוא לא ידע להעריך את איכות המעקב. פרוצדורת החלפת המשמרות גברה על נוחיות החולים. משמרת הלילה הייתה צריכה להשלים כמה פעולות לפני שפרשה, והאחיות לא היססו להעיר את החולים משנתם. גם למשמרת הבוקר היו נהלים משלה, ואלה מנעו מהחולים לחזור לישון. לחולים לא הייתה כל השפעה על סידורי העבודה של בית החולים, ועוד פחות על טעם האוכל, שהיה מהגרועים שהוגשו לו אי פעם בחייו:

״אפילו בצבא אפשר ללקט כל מיני ירקות, למרוח ריבה על פרוסת לחם אחיד, לגשת לשק״ם."

הוא סבל במיוחד מהרעש סביב. לא היו שעות ביקור קבועות,וזרם המבקרים לא פסק – משעות הבוקר עד לשעות המאוחרות של הלילה. היו אפילו קרובים שישנו בכורסאות, או פרשו מזרנים על הרצפה בין מיטות החולים. מבקרים באו עם כל מיני תבשילים, וטעמי העדות וריחותיהן התבוללו באוויר. בשנות השמונים, אפילו בתי חולים לא היו ממוזגים. גם לתפוס תנומה של אחר הצהריים היה בלתי אפשרי. מעולם לא היו לו חיים הומים יותר. אפילו אכסניית נוער עם מיטות קומתיים שקטה יותר. הוא לא היה יכול להתרכז בקריאה ובילה שעות בכניסה, שהייתה שקטה יותר מהחדר. רשת נפרשה בין הבניינים כדי למנוע מציפורים לפלוש דרך החלונות לחדרים, ומהם לפרוזדורים. קרה שהיה בוהה בציפורים שהסתבכו ברשת. הן לא יכלו להשתחרר, נותרו תקועות בה עד שנפחו את נשמתן, ולפעמים אף התייבשו שם. כל יום נשבו ציפורים חדשות. לא נראה שמישהו היה ממונה על פינוי הרשת. גם אחרי שהיורה היכה בה, איש לא טרח לקפלה או להחליפה.

אחרי שעבר למחלקה הפנימית השתדלתי להיות איתו רוב הזמן, גם אם כבר לא היה אותו אדם. ניסינו לצלוח יחד את השבר, לא יודעים אם לאחות אותו או להעמיק אותו, לא יודעים, אחרי האירוע כמו לפניו, לאן פנינו מועדות. התקף לב בגיל שלושים אינו דבר של מה בכך. האירוע ערער את שגרת חייו, אם בכלל הייתה לו כזאת; היא שיבשה את תוכניותיו, אם בכלל היו לו כאלה.

עכשיו הוא היה צריך לחיות עם צלקת בלב, בחשש מתמיד, כי לא הייתה לו שום ערובה שמה שקרה לו ביום בהיר אחד לא יחזור על עצמו מחר או מחרתיים. לא שהוא פחד למות אלא שאי הוודאות החדשה העיבה על הסחרור, שכה אפיין את תחושת קיומו ואת מחול השדים סביבו. הוא רצה להתנהל בבטחה ולא על תנאי, תלוי בעוד קריש דם באחד העורקים, גם אם היה רגיש לאופי הניסי של החיים. אחרי שנתיים ב״עמיתי ירושלים", ובעודנו מתחילים את השנה השלישית, הוא לא ידע יותר ממני מה לעשות עם חייו. הוא לא ראה את עצמו משתלב בתפקיד מפתח בחינוך, לא בארץ ולא בחו״ל, כפי שהחוזה חייב אותנו. הוא גם לא היה מסוג האנשים המפירים חוזה, בין שבעל פה ובין שבכתב. הייתה לנו עוד שנת לימודים כדי להחליט איך אנחנו יוצאים באלגנטיות מהתסבוכת שאליה נכנסנו בלא מעט קלות דעת.

בבית החולים, השיחות בינינו לא דמו לאלה שהעסיקו אותנו בשנתיים האחרונות. הן לא נסבו על תוכני הלימוד ולא כללו טענות על המרצים או רכילויות על אנשי הסגל ושאר העמיתים. המכה שהוא ספג שמה קץ לשיחה בינינו על היהדות ופירקה את החברותא שלנו. לא תנ״ך ולא תלמוד, לא קבלה ולא מחשבת ישראל. לא ירושלים ולא בבל. השיחה התרכזה ביתר שאת על טנג׳יר, העיר שחלשה על המצר, בגבול שבין ים האמצע והאוקיינוס הרחוק, העיר שבה נהג לבקר הודות לדרכון הוונצואלי שלו ושלא פסל להתגורר בה לתקופת מה. הוא הספיק לקרוא את כל מה שנכתב על אודותיה או בין קירותיה: את ספריהם של פול בולס (Bowles), מוחמר שוכּרי(Choukri), ויליאם ס. בורוז (Burroughs), ג׳ון הופקינס (Hopkins) ואנג׳ל וסקז (Vasquez), וכן את מכתבי המחברים היהודים ילידי העיר, אם בספרדית ואם בצרפתית. הוא ידע לשרטט את מפת העיר על הקסבה והמדינה שלה, השוק הגדול מחוץ לחומה והשוק הקטן בלב העיר מול בית הקברות היהודי החדש, השכונות החדשות השונות והאתרים העיקריים: התיאטרון על שם סרוואנטס (Cervantes Gran Teatro), שנבנה כבר בראשית המאה העשרים ונחשב תקופה ארוכה לגדול האולמות באפריקה; זירת מלחמות השוורים(de Torros Plaza), שהוקמה בשנות החמישים כדי לספק את מאוויי התושבים הספרדים לקורידה; הארמון על שם מולאי חפיד, ששימש קונסוליה עבור האיטלקים; וכנסיית סנט אנדרוז, בעלת צריח של מסגד ששימש מגדל פעמונים עבור הנוצרים הכופרים ביותר. בית הממשל שנבנה בשלהי המאה השבע עשרה הפך למוזאון, ואילו הקונסוליה הצרפתית בלב העיר החדשה הייתה למעין בית אירועים עירוני בלתי רשמי. דניאל ידע למקם את בתי המלון היוקרתיים ביותר, לרבות אל מנזה, ואת בתי הקפה המבוקשים ביותר, לרבות קפה אל-חפה המשתפל בטרסות אל עבר הים.

דניאל התקשה ללכת, להתרכז ולאכול, וכל געגועיו לא התנקזו לקראקס, שבה נולד, או לקריית ביאליק, שבה גדל, אלא לעיר הולדתם של הוריו, שהיגרו לוונצואלה אחרי נישואיהם. יהודי העיר עזבו למדריד, לז׳נבה, לפריז ולמונטריאול, וכמה אלפים בודדים הגיעו לישראל. הארץ לא הייתה מתאימה ל״מגורשים״ אניני טעם, רב-תרבותיים עד רב-לאומיים, המקפידים על הופעתם ושומרים על גינוני נימוסים כלפי ארץ וכלפי שמיים. לפני שנפוצו לכל עבר לא היה להם רובע משלהם. רחוב אחד, שבו התרכזו מהגרי טטואן, גרנדה של מרוקו, נודע כרחוב היהודים. אחרים שכנו בבתים בשכונות מעורבות לפי מעמדם, נמנעים מלהפיל את המחיצות החברתיות שביניהם. נישואי"מגורשים״ עם ״תושבים" ברברים היו נדירים אפילו יותר מנישואי תערובת בין יהודים ולא יהודים. גם להתפלל יחד לא היה נהוג. רוב התפילה הייתה מרוכזת ברחוב אחד, שבו שכנו שנים עשר בתי כנסת. דניאל הרכיב לו מיתוס משרידי זיכרונותיה של אימו ומהילתה של העיר, שהייתה לכל הדעות קליידוסקופית, היברידית ומסורבלת. כאשר הצעתי להביא לו ספרים, הוא ביקש ספרים על טנג׳יר:

״אם תמצא ספרים שטרם קראתי.״

לפני שלקה בליבו סיפר לי שבבית המשפחה בקריית ביאליק הייתה הספרייה הכי עשירה בארץ על טנג׳יר. בין השנים 1923 – 1956 הייתה העיר מובלעת בין־לאומית בתוך מובלעת ספרדית, שהייתה בעצמה מובלעת בתוך קולוניה צרפתית. היא נוהלה אז על ידי צרפת, ספרד, בריטניה, גרמניה ואיטליה, כאשר שתי הראשונות מתחלקות ביניהן בניהולה השוטף. אפילו במלחמת העולם השנייה, הבין־לאומיות שלה לא ממש הופרה. בשנת 1940, עם כניסת הגרמנים לצרפת, פלשה ספרד לכל האזור והציבה את עצמה כמעצמה השלטת. לא הצרפתים ולא האיטלקים יכלו למחות. האנגלים התבצרו בגיברלטר. פליטים יהודים מצאו בעיר תחנת מעבר ואף מקלט. משפחות רבות התנדבו לארח אותם, לתקופות קצרות או ארוכות. הקהילה הייתה משופעת במוסדות, לרבות בית חולים שהוקם בשנת 1904 על ידי חיים בן שימול לזכר אשתו. הוא נודע באיכות רופאיו, הן המקומיים והן המהגרים. ד״ר מני הגיע מירושלים כדי לרפא את המלך, נשאר בממלכה ונעשה לדמות אגדית. יכול להיות שהוא היה קרוב משפחה של א. ב. יהושע; צריך לבדוק מולו, צריך לחטט בשורשיו.

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

אחרי המלחמה הפכה טנג׳יר לכספת של העולם, ומספרים שמריצות של מטילי זהב עברו מבנק לבנק לאור היום באמצע המולת השווקים, ובמיוחד הסוכּו הקטן, לב ליבה של העיר. מלחמת ספרד נמשכה על מרפסות בתי הקפה של הכיכר. הרפובליקאים המהפכנים תפסו את ה-Fuentes, המלוכנים הפרנקיסטים את Centrals. הם קיללו וגידפו משני צידי הכיכר. לפעמים אף זרקו כוסות ובקבוקים זה על זה, והפצועים פונו לבית החולים היהודי. בשנת 1955 התהלך בורוז ברחובות העיר כצללית שעמדה לקרוס. בקושי הלך על רגליו, בקושי הסתכל על אחרים. הוא היה מוכר כאיש הבלתי נראה (el hombre invisible). מצבו הידרדר, והיה צריך לאשפזו. גם הוא מצא את דרכו לבית החולים היהודי. בראשית שנות החמישים, לפני העצמאות וביטול מעמדה, מנתה העיר כ-000,150. תושבים. שליש מהם היו אירופים, ושני שליש מהאירופים היו ספרדים. נהגו לומר שהממשל היה צרפתי, העבודה והאווירה ספרדיות וההילה בריטית. בשנת 1956 זכתה מרוקו לעצמאות, וגורלה העתידי של טנג׳יר לא הוכרע. שקלו לשמור על מעמדה הבין־לאומי, להכריז עליה כאזור סחר חופשי, להפוך אותה לנסיכות. הוקצו לה שנתיים נוספות של פטור ממיסים על עסקי בנק וזהב. בשנת 1958 בוטל הכול, והזרים החלו לארוז את חפציהם. הבנקים נדדו לאזורים חופשיים יותר, תעשיית הזהב מצאה לה מקומות בטוחים יותר. לחוגים הלאומניים לא הייתה סבלנות ללבטיה הבין־לאומיים של העיר. היא הייתה חלק משטחה של מרוקו, היא הייתה צריכה לחזור לחיקה של מרוקו. היא כבר לא תהיה הכספת של אפריקה.

לפני התקופה הבין־לאומית, מאז אמצע המאה השמונה עשרה, הייתה טנג׳יר הבירה הדיפלומטית של מרוקו. אפשר היה לרכז שם את כל הנציגויות הכופרות ולתת לאנשיהן לכפור כמה שרצו בלי לזהם את התושבים המקומיים. גם אחרי העצמאות היא המשיכה להיות מאורת סרסורים. נשים, ילדים, סמים, משקאות, עתיקות, צבעים, מילים. השלטונות המרוקניים התנערו ממנה, ספק כדי להענישה על ניסיון התנקשות במלך ספק כדי להענישה על עברה המופקר. הם הזניחו אותה והיא המשיכה להיות עיר כל ההכלאות, ההצלבות, המפגשים, הזיווגים, ההזיות, המטבעות. בית קברות של שברי מיתוסים. מהגרים רוסים השתעשעו עדיין בהפלת העריצים הסובייטים, מהפכנים ספרדים בהפלת שלטון הקודיליו פרנקו; האדונים הצרפתים קיוו לשובה של צרפת בתור מעצמה שתגן על המלוכה מפני השבטים הברברים, והסוחרים היהודים האמידים יצאו בהכרזה בין־לאומית על טנג׳יר כבירת גלות אנדלוסיה. עיר רב-לשונית, רב-תרבותית, רב-מינית, רב כל מה שרוצים. בלי שאילצה את עצמה. פרוצה לכל הרוחות, ובמיוחד לרוח הנושבת בה רוב ימי השנה, מתחזקת ונחלשת בתדירות שמתחלפת לאורך היום לפי הצעות האוקיינוס ותנוחות הים. קראו לה בכל מיני שמות, לרבות ״שרקי״ בערבית ו״לבנטה״ בספרדית. טנג׳יר הידרדרה בהדרגה, וככל שהידרדרה כן נהנתה מזימתה. תושביה מצאו נחמה בהגיית פתגמים כגון ״טנג׳יר בוכה על מי שאינו מכיר אותה, ומרגע שמכירים אותה בוכים עליה." בשנות השישים היא הפכה לעיר מקלט למאוכזבי החיים, לרבות קומוניסטים אמריקאים ומכחישי-כל-דבר של ״דור הביט״, מבשרי ההיפים, שהכתירו עליהם את פול בולס. לכל קהילה היה קדוש משלה, לסופרים מגרדי הנייר לא הייתה שום סיבה לא לתת לעצמם קדוש משלהם – גם אם פקפק בעצמו, על אף כישרונותיו הרבים ופרסומו הרב. חסידיו הציבו את עצמם כמחוללי המהפכה ההומוסקסואלית-פסיכדלית. הם לא בחלו בהתנסות מינית ולא בשימוש בסם. בולס עצמו התגורר קומה מעל אשתו עם כל מיני מאהבים נאמנים. הוא נטל על עצמו ללקט את לחני הג׳ילאלה, שכישפו את פליטי הג׳ז, הבלוז והרוק למיניהם, ולשכתב באנגלית את סיפורי מוחמר שוכרי ומוחמד מְרַבֶּט.

היינו בראשית השנה השלישית, ואני לא הייתי שותף לדאגות שלו. הוא לא היה מתקשה למצוא עבודה בחו״ל. לצאת לבואנוס איירס או למקסיקו, להשתלב בצוות ההוראה של אחד החוגים למחשבת ישראל בניו יורק או ברומא, להרחיק עד סיאול או סידני. הוא דיבר ספרדית, אנגלית וצרפתית והיה יכול לרכוש כל שפה נוספת. לא הבנתי את הצורך שהיה לו לטפח בצורה חולנית את המיתוס של טנג׳יר. בבית החולים הוא מצא מפלט בסיפוריו ובהגיגיו על העיר ועל המצר שלה. אמנם לא התקשיתי לקבל את המיתוס שלו, הוא לא חייב אותי לדבר, אבל לא ידעתי לומר מה הבעית אותו בארץ ודחק אותו לזרועותיה של טנג׳יר. היו לו ירושלים וחזיונותיה, חיפה ושיפוליה, תל אביב והמולתה. לפעמים הוא פלט לעצמו ביטוי בספרדית: Verdadera Señora. חשבתי לתומי כי מה שהעיב עליו ביותר באותם ימים של התאוששות והחלמה היה שלא יזכה להגשים את חלומו ולשהות בעיר החטאים. טנג׳יר הפכה אצלו להזיית ההזיות. ארתור רימבו פנה להרר, העיר הסוּפית של אביסיניה; דניאל פנה לטנג׳יר. עיר נידחת שבה הכול היה מותר. לשקר, להתחזות, להתפתות. עיר הכתיבה החשופה, ללא התחכמויות סגנוניות, ללא התחשבות ברבדים של כתיבה. ללא עורכים וללא משגיחים. עיר הכתיבה הבלתי קריאה, הן אצל בולס והן אצל בורוז. אפילו טאהר בן ג׳לון הסתפק בתרגום נימתו הערבית-מרוקאית לצרפתית.

בניגוד לדניאל, שסגד לסופרים, הייתי חצוי ביחסי אליהם. לא כל מי שהשחיר עמודים על גבי עמודים היה זכאי להערכה, או אפילו לתשומת לב. כה רבו הספרים וכה נמאסו עליי מחבריהם עד שהבטחתי לו לקרוא בסופרים המעורערים נפשית והבלתי מובנים שלו לכשאגמור לקרוא את הסופרים השפויים והבהירים.

כעבור שבועיים בבית החולים הוא התרפה במקצת. נראה כמשלים עם מצבו ועם תנאי אשפוזו. הוא כאב את כאבה של אימו, שהתמקמה אצל קרובים בירושלים כדי לבקר אותו מדי יום. העדפתי להגיע בשעות המאוחרות של הבוקר, אחרי ביקור הרופאים, כדי לא להקשות עליו. הקפדתי לא להישאר איתו יותר משעה קלה. הביקורים התישו אותו. הוא לא חדל לחזור על הסיפור: הרגיש זיעה קרה בכל חלקי הגוף, כאבים בידיים שהתפשטו לחזה ולגב. סיפור אביו חזר אליו, הוא הזמין מונית. הכבישים היו פקוקים והוא התפתל במושב האחורי קרוב לשעה. בחדר המיון לא חשדו שבחור כה צעיר יכול ללקות בליבו. אחרי שהועבר מטיפול נמרץ לפנימית ביקרו אצלו אנשי הסגל והמשתתפים ב״עמיתי ירושלים". הם הוכו בתדהמה. שום דבר לא בישר שהוא מועד לפורענות רפואית כלשהי. הוא היה רזה, אלגנטי, חינני. עם מבט חודר וחיוך דק על השפתיים, מדלג בין סקרנות לאירוניה. לא קיבל דבר כמובן מאליו, הקשה כל הזמן, ביקש להשתכנע. כאילו תר אחרי אמת שידע שאינה קיימת.

בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא נמנע מלהזכיר את טנג׳יר. כאילו שכח ממנה, שם אותה בסוגריים, תייק אותה עם הדברים שהוא כבר לא יגשים. רימבו הוא לא יהיה, ואפילו לא אלן גינסברג. סופר הוא לא יהיה, ואיש לא יהיה רמב״ם עוד. מעכשיו והלאה יהיה עליו לנהל חיים שגרתיים. ללא תלאות, ללא התנסויות, ללא הרפתקאות. לסיים דוקטורט ולהתביית עם אישה וילדים. הוא זיהה סימנים שאם שום דבר בלתי צפוי לא יקרה, הוא יוכל להשתחרר בקרוב. הוא שב והתלוצץ על הרופאים:

״הם מאשימים את הסיגריה, את האלכוהול, את הכולסטרול.

רק את האשם העיקרי הם לא שוקלים להאשים.״

״והוא?״

״הלב עצמו."

״הלב נפגע."

״מרוב אהבה."

הוא לא פירט. מעולם לא שמעתי אותו מדבר על אהבה. הוא לא נראה לי ממוקד. הוא רצה לרמוז לי משהו.

״אתה רוצה לומר שהלב נשבר מרוב אהבה."

ניכר שהוא האשים את האהבה. לא ידעתי איזו. האם אהבת נשים או אהבת גברים. אהבה אסורה או אהבה מותרת. אהבה נלהבת או אהבה נכזבת. לא דובר באהבת האדם או אהבת המולדת. אף על פי שגם היא הייתה אפשרית. השיחה לא הייתה קלה לו. הוא דיבר על השנתיים במרומי הר הצופים. מזכיר את השעות שבילינו בקומה השלישית של הספרייה, שוקדים על כתבי הרמב״ם, גם בראי שפינוזה וגם בראי שטראוס. נטלנו הפסקות תדירות למדי בקפטריות השונות. קפטריית המנהלה וקפטריית הרוח. קפטריית החינוך וקפטריית החברה. הוא הזכיר סטודנטית שהרבתה לשהות במקביל באותה קומה, באותם ימים ובאותן שעות.

״ישבו שם הרבה בחורות.״

לפי מבטו הבנתי שעשיתי טעות. הוא היה מאוהב, ואסור היה לי לדבר על נשים בלשון רבים. הוא תיאר אותה בקווים כלליים, ללא סימן היכר מובהק. לא ידע את שמה ולא את מה שהיא למדה. הבחנתי בסימני מבוכה ורציתי להקל עליו: ״ניגשת אליה?״

״היא הייתה בלתי נגישה.״

״היא לא התעניינה?״ ״להיפך.״ ״אז…"

״לא רציתי בקשר איתה, לא יכולתי לרקום קשר איתה.״ ״אלא?״

״אני רוצה להתנצל בפניה.״ ״להתנצל על מה?״

״היא יודעת."

בנסיבות אחרות הייתי מתבדח. חוש הומור לא חסר לו, הוא לא התרגש מהסרקזם שלי. זו לא הייתה הפעם הראשונה שגבר מתאהב, זו לא תהיה הפעם האחרונה. רומנים לובשים צורה ופושטים צורה. אהבה מרקיעה שחקים ברומנים. ממשיכים לקרוא את אנה קרנינה לטולסטוי ומדאם בובארי לפלובר. גם אם סרטים עם רומי שניידר, קתרין דנב ומישל פייפר בתפקידים הראשיים הוציאו מאיתנו כל חשק לרומנים כתובים, בכל עשור מתפרסם רומן אחד לפחות שמראה את אופי האהבה של התקופה. איני יודע מה נכתב אחרי ״סיפור אהבה״, סביר להניח שרומנים תלדי אפליקציות והיכרויות דרך הרשתות החברתיות. הספרות העולמית הייתה והינה הימור על האהבה. במיוחד הספרות העברית, שאינה יודעת באמת מה זאת אהבה. לא אצל א. ב. יהושע ולא אצל עמוס עוז, לא אצל צרויה שלו ולא אצל דויד גרוסמן. במחוזותינו לא מחפשים להתאהב אלא להינשא.

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

עמוד 17

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

בין השנים 1923־1956 הייתה העיר טנג׳יר מובלעת בין-לאומית בתוך מובלעת ספרדית, שהייתה בעצמה מובלעת בתוך קולוניה צרפתית. השלטונות המרוקניים התנערו ממנה, ספק כדי להענישה על ניסיון התנקשות במלך ספק בגלל עברה המופקר. עם אירופה מולה ואפריקה מאחוריה, קרועה בין פרחי ההיפים לרעלה האסלאמית, היא המשיכה להיות מאורת סרסורים. עיר של תסיסות שסירבו לגווע, של פיתויים שקריאות המואזינים לא דיכאו, של בתי כנסת שנדמו בהדרגה, של סתירות בלתי פתורות. עיר כל ההשראות, ההתנסויות, ההבטחות. פרדס כל האהבות האבודות. בית קברות של שברי מיתוסים. זרים חיפשו בה את האשליה האמנותית שתוציא את חייהם משגרת אפרוריותם, והיא סיפקה אותה למכביר. כל כותב היה לסופר, כל חורז למשורר, כל צובע לצייר, כל מנגן למלחין. עיר מקלט לאנשים מבוזבזים שחיפשו תהילה באמנות.

עם הנשים שנקרו בחייו, המספר חוזר ללא הרף לטנג׳יר לפגישות עם רשל, המחזיקה את חנות הספרים האגדית של העיר. הוא מקבל ממנה את פרשנותה ואת רכילותה, והם מתייחדים בדרכם עם זכרו של דניאל ועם אהבתו שלא מומשה: "אני מניחה שבאחוזותיה העתיקות של טנג׳יר,״ אומרת רשל, ״חבויים מאות אם לא אלפי כתבים. רומנים, תסריטים, שירים, מחזות. לעיר נועד עתיד מזהיר כבירת העולם."

כדרכו, אמי בוגנים מוביל את הקורא בין שברי מיתוסים שבוקעים מאהבות דמויותיו.

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

המשך מהפרק הקודם

חתונה היא משאת נפשם של כל האימהות והאבות, שמנציחים בלחציהם את ניכורם לאהבה. תעשיית השדכנות עומדת מאחורי תעשיית הרבייה. במגזרים החילוניים לא פחות מאשר במגזרים החרדיים. יהודים אינם מכירים אהבה. לכל הפחות לא שמעתי על סיפורי אהבה מרעישים. אולי אהבת רחל המשוררת לזלמן שזר, אם הייתה בכלל אהבה, אולי אהבת לוי אשכול למזכירתו. זה היה לפני שפרצו לחיינו האהבות המתוקשרות בין כוכבי האקרנים, יהיו אלה שחקנים או דוגמנים, שלא לדבר על שחקני כדורגל וזמרים מזרח תיכוניים. הספרות העברית הייתה סמיכה, ועם השנים היא נעשית דרשנית ורבנית יותר ויותר. היא חוזרת לסורה, היא דוגרת את אלוהים בתור המאהב הבוגד הנצחי. הסמיכות היא של הגטו הגדול ביותר שהיה אי פעם. עוד נתגעגע לסופרים כמו דויד גרוסמן וצרויה שלו.

סיפורו של דניאל היה בראשית שנות השמונים, שפסו עברו להן כאילו לא היו מעולם. הבנתי ועיכלתי שמאחורי שברון הלב שלו הסתתר סיפור שלא היה יכול להתפתח לכדי רומן.

״אני מניח שאם אחזור לספרייה לא אתקשה לזהות אותה.״

״מה תגיד לה?"

לא ידעתי לענות. מלבד אולי שישנו בחור, רגיש וחכם, שהתאהב בך. את אינך יודעת עליו דבר, אני אספר לך עליו את מה שאני יודע, עד כמה שאפשר לדעת אדם. הוא שוכב וליבו שבור מרוב אהבה. אם תסכימי לבקר אותו, תגדילי את סיכוייו להתאושש. הקושי שלי לא היה לשכנע אותה לעשות חסד או טובה אלא לזהות אותה:

״אני מניח שאין לך תמונה שלה."

הוא כנראה חשב על הכול:

״תוכל להראות לה את התמונה שלי.״

לא הייתי מתקשה לשבת בכניסה לקומה השלישית ולהראות את תמונתו לבחורות שנהגו לפקוד אותה. זה היה לוקח שבוע עד שבועיים. המשימה הייתה לבטח יותר מרתקת ורומנטית מאשר לנסות ליישב את הסתירות ב״מורה נבוכים״. כבר אז השלמתי עם יהדותי, שבה ראיתי את ״אברציית האברציות״, או בתרגום האקדמיה ״עיוות העיוותים", או ״סטיית הסטיות״. השלמתי עם מעמדי, נבחר על ידי הגורל לגלם את ״האדם האברנטי״ ביותר עלי אדמות, לא זקוק לבירורים נוספים, לא מחז״ל ולא ממפרשיהם, לא מהמקובלים ולא מהשכלתנים, לא מהראשונים ולא מהאחרונים ובעיקר לא מהרמב״ם, שלא ידע בעצמו במה הוא עוסק. אילו היה קם בימינו רמב״ם חדש, סביר להניח שהיה קורא לספרו ״מורה אברנטים״. כבר באותה תקופה נעתרתי להזמנת ספר הצללים הראשון שלי, והוא גולל סיפור אהבה.

״אעביר לך תמונה מחר.״

כאשר חזרתי למחרת הוא לא היה במיטתו, לא במרפסת, לא בחצר ולא בצפייה ברשת הציפורים. הוא כבר לא היה. הוא נפטר בלילה, וכל חיי חשדתי שאם ליבו נשבר מרוב אהבה, הוא נפטר כי לא רצה לעמוד בהסכמתה או בסירובה לפגוש אותו כדי שיבהיר לה למה ליבו נשבר מרוב אהבה. כי הוא לא יכול היה לה.

איני יודע אם דניאל היה מודע לכריזמה שלו. כאשר הוא דיבר, כולם הקשיבו. על אף שהיו בחבורה מבוגרים ומשכילים ממנו, איש לא העז לסתור אותו. לא בגלל שהסכימו איתו או שחששו להתעמת איתו אלא בגלל שבהערה אחת, הוא שינה את זווית הראייה שלנו על מצב הדברים או על הנושא שבו עסקנו. הוא לא ניסה לשנות את המציאות, הוא זרם איתה. כאילו לאיש לא הייתה השפעה על השתלשלות האירועים. הוא השקיף מהצד והעלה כל מיני השערות בלתי שגרתיות. מנהל התוכנית תפס את מקוריות החשיבה שלו. יכול להיות שאף דאג לו, כי אנשים כמותו אינם מחזיקים מעמד בחברת בני אדם. הם רואים אחרת, שומעים אחרת, מרגישים אחרת, מבינים אחרת. לפעמים חשבתי אותו למעורער; לפעמים, לנביא.

מקומו לא היה בתוכנית. היא הייתה כה מוסכמת ושגרתית עד שלא הלמה לא את מזגו ולא את מאווייו. הוא לא היה איש חינוך ולא איש הגות. אולי אמן שלא עסק באמנות כלשהי. הוא סיפר שנהג לאסוף אבני כורכר על החוף ולחבר אותן:

״שום פסל לא יכול להתחרות עם מיליוני שנות לטיפות של המצולות."

הוא לא הסתיר שלא הנושא משך אותו לתוכנית אלא המלגה.

היא פטרה אותו מלהתמודד עם עתידו לתקופה של שלוש שנים.

הוצע לנו להתפנות מכל עיסוק במשך שלוש שנים ולהקדיש את כל זמננו ללימודים. הצעה נדיבה שאי אפשר היה לסרב לה. גם אם שנינו לא התייחסנו לעצמנו כאל מחנכים ולא ראינו את עצמנו מרביצים תורה. בניגוד אליו לא היו לי ייסורי מצפון, מהסיבה הפשוטה שבנק לאומי היה המממן העיקרי. כך מצאנו את עצמנו מתעוררים מתי שהתחשק לנו והולכים לישון מתי שנמאס לנו. פותחים ספר וסוגרים ספר, כותבים שורה ומוחקים שורה. מבלים בשיחות על רומו של עולם.

התוכנית מנתה קרוב לשלושים עמיתים משש או שבע ארצות. מקצתם היו עובדי חינוך בכירים, מקצתם חוקרים, אמנים או אנשי תקשורת. לכל אחד הייתה סיבה אישית להתקבל לתוכנית. אלה רצו להשלים דוקטורט, אלה להרחיב את מחקריהם. אחד בא כדי למצוא אישה, אחר כדי לכתוב ספר בלשים. בשביל אחדים זו הייתה מקפצה למשרה באוניברסיטה, עבור אחרים אתנחתא במרוץ האקדמי. מקצתם לא הבינו את מה שנאמר והתרעמו על שאינם מבינים, אחרים זלזלו במרצים כולם והתקשו לשבת ולהקשיב. דניאל היה היחיד שקרא את המאמרים, שהופצו בכמות אדירה לקראת ההרצאות, ואפילו הקשיב לכל מילה. פעם הוא אמר, בחוכמה שכה אפיינה אותו:

״אתה מכיר דרך טובה יותר להתמודד עם השעמום?״

השם ״עמיתי ירושלים״ הטעה במקצת את המצטרפים. ציפו לתוכנית עמיתים, מצאו את עצמם בתוכנית הכשרה. היא הייתה יוזמה של איש אחד. פוקס הגה אותה, מצא את המשאבים, ביסס אותה. הוא היה בשנות החמישים לחייו ונהג לומר על עצמו שהוא ״אמריקאי גבוה ושמן״. עבורו, העמידה בזמנים קדמה לכול: לתורה לא פחות מאשר לדרך ארץ. לא הייתה שום סיבה לאחר,

והוא לא היסס לגעור בכל מאחר. נוסף על כך קרה לו שהתפרץ בדיונים, אבל ניכר שזה היה מטעמים דידקטיים. הוא רצה לערער אותנו וללחוץ אותנו לקיר. העמיתים האמריקאים לא סבלו אותו, האחרים דווקא העריצו אותו. מאחורי חזותו הנוזפת לא התקשינו לחוש בנשמה רגישה, אוהבת ו… מפתיעה. בשנה הראשונה, היחסים בינו ובין העמיתים היו כה מעורערים ואפילו עכורים עד שאחת סולקה ואחד נטש. בשנה השנייה כבר התרגלנו לאישיותו ולגחמותיו ולמדנו לאחר לא בדקה אלא בחצי שעה, כדי שיהיה לנו תירוץ טוב לאיחור.

פוקס רצה להטמיע בחברה הישראלית ובמערכת החינוך שלה את הערכים שספג באוניברסיטת שיקגו, שבה למד והחל את הקריירה האקדמית שלו לפני שהוזמן לנהל את בית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית. הוא נקשר במיוחד לרעיון ״השיחה הגדולה״(The Great Conversation), שבה דגל אחד מנשיאיה האגדיים. האצ׳ינס הטיף לשיחה חובקת עולם בין מלומדים ומשכילים על בסיס רשימה של מה שכונה מאז ימי הרנסנס ״ספרי המופת של האנושות״. הוא אף התחיל להרכיבה, ופרסם קצת יותר מחמישים ספרים. פוקס תהה מצידו מה יכולה להיות רשימת מאה ספרי המופת שעל כל יהודי שמכבד את עצמו לקרוא. הוא ביקש מאחת מתלמידותיו להרכיבה. איני יודע אם היא עמדה במשימה ומה היא כללה או לא כללה ברשימה.

על אף תמימותו, הרעיון קסם לי. הוא היה יכול להכניס סדר בהמולת הספרים שהשתוללה כבר באותה תקופה. רשימה של מאה ספרים מומלצים יכלה להועיל בהכוונת הקריאה גם אם לא תליתי הרבה בעצם הכתיבה והקריאה. לכתוב לא העיד על סגולה אנושית מיוחדת; לקרוא לא הבטיח רכישת סגולה אנושית

מיוחדת. ריכוז בני העוולה בקרב סופרים אינו גדול יותר או קטן יותר מאשר בקרב מוכרי פחם, וקוראי ספרים אינם אציליים פחות או יותר מאשר דייגים על מזחי העולם. מרוב ספרים, הספרייה העולמית מראה סימני סרבול. גינוני התהילה של הסופרים רק פגמו בספריהם ובכל אלה שקדמו להם. לפי מספר הפרסומים למספר התושבים, ישראל התרברבה בדירוגה הגבוה כמעצמה ספרותית. היא התייחסה ברצינות תהומית למעמדה כערש ספר הספרים, גם אם איש לא ידע היכן חוברו קטעי התנ״ך והאם להתייחס לפרשנותם התלמודית רבנית, בעקבות דרידה, כאל פירוק הספר למדרשים. גם אם הלכו והתמעטו הקוראים עם השנים, לישראל עדיין היה חשוב להבליט שהיא בית היוצר הגדול ביותר בעולם של ספרים. זה יותר אצילי, ויחד עם זאת גם פתטי, מאשר להציב את עצמה כמעצמה עולמית של שבבים או של בישולים. לפחות היא מופיעה כמעצמה של נייר ולא של תבלינים. רק שישראל לא ידעה, אז כמו היום, שאת עטיה היא טובלת בדיו של דמעות כדי לחבר יחד את שברי הגָלויות.

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

עמוד 23

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
יוני 2024
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר