ברית מספר 36 מאמרים


ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״

ברית מספר 36

כתב בעת הדו לשוני של יהודי מרוקו

2019-אות ברית קודש

יהודי דמנאת

עורך: אשר כנפו

עורך משנה: אליחי כנפו

אביתר(תרי) שלוש           פרשיות בעליית יהודי דמנאת

אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״

ו- ״מרד׳הדמנאתים״

הקדמה

מחקרים קודמים, שעסקו בעליית היהודים מצפון אפריקה, בכלל, וממרוקו בפרט, עסקו באספקטים השונים של העלייה בהיבט הרחב. הסטטיסטיקה שהוצגה במחקרים אלו הציגה את פילוח העלייה לפי ארצות המוצא, ולא התבוננה בעלייה מהזוית של קהילה ספציפית.

מחקר זה מתמקד במסכת העלייה של קהילה אחת במרוקו, היא קהילת דמנאת, ובוחן לעומק שתי פרשיות, שנקשרו לעליית יהודים ממנה במאי-יוני 1955. פרשיות אלו הינן יחידניות בהיסטוריה של העלייה לישראל, והן קשורות לשאלה מהותית ביחס בין הגורמים המיישבים לבין העולה: האם למי שעולה במימון הסוכנות יש זכות בחירה היכן ייושב בארץ ?

הפרשיה הראשונה התעוררה בגלל מאבק בין גופי ההתיישבות של מפא״י והפועל המזרחי על הזכות ליישב את עולי דמנאת במושבים המשוייכים אליהן (להלן ״שניים אוחזין בדמנאת״).עקב חוסר ההסכמה בין נציגי גופי ההתיישבות, ובינם לבין העולים, הועברו 209 עולים להסגר במחנה שער העלייה למשך 21-16 יום. בפרשיה השנייה הופעל לראשונה כוח משטרתי כדי להכריח עולים לצאת למקום הקליטה שיועד להם, וזאת בניגוד לרצונם (להלן: ״מרד הדמנאתים״). שתי הפרשיות זכו לתהודה רחבה בעיתונות התקופה.

המחקר נוגע גם בהיבטים שקשורים למסע העלייה של הפרט ומשפחתו הרחבה (החמולה). כדוגמא לכך מובאים ציר הזמן ופרטי עלייתם של מאיר בן חיים ורעייתו דדה (לבית אביטבול) זכרונם לברכה, שביחד עם שני ילדיהם הקטנים ומשפחות נוספות מחמולות בן־חיים ואביטבול, עזבו את דמנאת באפריל 1955, כדי לעלות לישראל.

רקע – העלייה ממרוקו בשנים 1954-1948

ערב הקמת המדינה מנה הישוב היהודי בארץ 650,000 איש. עם הקמת המדינה החלו לזרום אליה רבבות עולים בתהליך שזכה לכינוי ״העלייה ההמונית״. מה־15 במאי 1948 ועד סוף שנת 1951 עלו לארץ 685,761 עולים ביניהם 30,750 היו עולים ממרוקו שהם קרוב ל־ 4.4% מכלל העולים.

מימדי העלייה הגדולים הטילו עול כלכלי עצום על מערכת הקליטה, והתחילו להישמע קולות, שקראו לצמצום העלייה החופשית. על רקע זה אושרו בהנהלת הסוכנות ובמוסד לתאום בנובמבר 1951 תקנות להנהגת סלקציה של העולים לארץ. התקנות קבעו קריטריונים של גיל, מצב משפחתי, יכולת כלכלית ומספר נלווים למפרנס. כמו כן קבעו התקנות שכל מועמד לעלייה חייב לעבור בדיקה רפואית יסודית בהשגחת רופא מן הארץ וכי מועמדים, פרט לאלו בעלי מקצוע ואמצעים לשיכון עצמי – צריכים להתחייב בכתב לעבודה חקלאית במשך שנתיים. תקנות הסלקציה הביאו לכך שרק כשלושים אחוזים מן הנרשמים לעלייה בשנת 1952 אכן קיבלו אישור לעלייה.

בשנים 1953-1952 חלה ירידה משמעותית בהיקף העלייה! התוכנית של הנהלת הסוכנות לשנת 1952 הייתה להעלות 120,000 יהודים, אך בפועל עלו רק 24,239. בשנת 1953 נמשכה מגמת הצמצום: התוכנית הועמדה על 60,000 עולים בלבד ובפועל עלו רק.11,326 בשנים אלו של שפל בעלייה עלה החלק היחסי של עולי מרוקו בכלל העולים: בשנת 1952 עלו 4,683 עולים ממרוקו(שהם כ־19.3% מכלל העולים) ובשנת 1953 עלו 2,423 עולים ממרוקו(כ־21.4%).

בעקבות מגמת צמצום זו בעלייה ״התעוררו לחצים לבצע הקלות בתקנות הסלקציה, ובשנים 1954-1952 הן רוככו מספר פעמים. ביולי 1954 הוכנסה תקנה נוספת שהתייחסה ספציפית ליהודי מרוקו ותוניסיה: ״אין להעלות משפחות אשר לדעת חוליות המיון אינן מתאימות או אין מסכימות להתיישבות חקלאית או לעבודה באיזורי הפיתוח״.”

על רקע הצמצום בעלייה מחד, ולאור הרצון לייעל את תהליך הקליטה ולהגדיל את האוכלוסיה בפריפרייה, מאידך, נהגתה תוכנית חדשה לקליטת העולים שזכתה לשם: ״מהאניה לכפר״. עיקריה היו:

1) ברירת המועמדים לעלייה על ידי נציגי מחלקות העלייה וההתיישבות והפנייתם ליעדים שונים, בדרך כלל למושבי עולים או לעיירות פיתוח

2) העלייה תותנה בקיומו של מקום קליטה מוכן ומוסדר בארץ

3) מנגנון יעיל יעביר את העולה, ביום הגעתו ארצה, ישר לבית הממתין לו במושב או בעיירה, ללא תחנות ביניים. בקיץ 1954 הוחל במימוש התוכנית. בתחילה הועברו העולים ליחידות דיור ריקות במושבים קיימים בפרוזדור ירושלים, בגליל ובנגב. בהמשך הוחל בהקמת ישובים חדשים בחבל תענך ובחבל לכיש, שמרבית המתיישבים בהם היו עולים מצפון אפריקה.

הערת המחבר: . חששם של הוגי התוכנית היה שאם יגיעו העולים לתחנות מעבר הם יאחזו בהן ויסרבו לעבור בהמשך לפריפריה: ראו אבי פיקאר, ״רכבת מקזבלנקה למושב או לאמור פיתוח״, עמ׳ 589.

מרכיב חשוב בתוכנית ״מהאניה לכפר״ היה יצירת מסגרת, אשר תספק הכשרה ותעסוקה לעולים שיתיישבו במושבים הקיימים והמתוכננים בחבל לכיש. לצורך כך הוקמו שני מחנות הכשרה. המחנה הראשון ״חרובית״ הוקם בחלק הצפון־מערבי של החבל, ליד כפר מנחם וכלל צריפים למגורי 250 משפחות. העולים הועסקו בעבודות ייעור מטעם קק״ל בפרוזדור ירושלים ובבית גוברין ובפריצת דרכים. כמו כן יועדו העולים לעסוק גם בבנייה של המושבים החדשים בחבל לכיש, שבהם הם היו עתידים להתיישב. התכנון היה שמחנה ההכשרה ייצר שלושה גרעיני התיישבות בכל חצי שנה. מחנה הכשרה שני ״משואה״, עם כושר קיבולת של 120 משפחות, הוקם בצד הצפון־מזרחי של החבל ליד הכפר עג׳ור. בעוד שמחנה חרובית הוקצה להכשרה להתיישבות מטעם תנועת המושבים של מפא״י בלבד, הוקצה מחנה משואה להכשרה להתיישבות גם מטעם הפועל המזרחי וגם מטעם העובד הציוני. עובדה זו הובילה לסכסוכים על רקע פוליטי-אידאולוגי.

התגברות הלאומניות בצפון אפריקה וגידול ברישום לעלייה בקיץ 1954

ב־1953 חלה התערערות במצב הפוליטי בצפון אפריקה. התנועות הלאומיות בתוניסיה ומרוקו הגבירו את פעילותן, והמאבק שלהן עם השלטון הצרפתי החריף. באוגוסט 1953 הדיחו הצרפתים את סולטן מרוקו מוחמד בן יוסף, הגלו אותו למדגסקאר ומינו במקומו כשליט מטעמם את בן משפחתו מוחמר בן ערפה. המאבק הלאומני המתעצם התבטא בהתרבות ההפגנות, שביתות המסחר ואף מעשי טרור בכל רחבי מרוקו. הדרדרות ביטחונית זו הביאה לגידול בהרשמה לעלייה בחודשים מאי ויוני 1954. מגמה זו התגברה אף יותר באוגוסט 1954, בעקבות הפוגרום  בפטיז׳אן-…. Petit-Jean-

הערת המחבר: באוגוסט 1954 התקיימה בעיירה פטיז׳אן שליד מקנס שביתת מסחר. בלחץ הצרפתים, הפרו הסוחרים היהודים את השביתה, מעשה שגרר התנפלות ההמון על חנויתיהם. בהתפרעויות שהתרחשנו נרצחו שישה או שבעה יהודים. רבים רואים באירוע זה את נקודת המפנה שהביאה להתגברות העלייה ממרוקו. ראו: אבי פיקאר, עולים במשורה, עמ׳ -179-178

ארגון העלייה במרוקו

במרוקו פעל באותה עת מנגנון לטיפול בנושא העלייה שמרכזו היה בקזבלנקה, ולו שלוחות שפעלו בערים המרכזיות. בראש משרד מחלקת העלייה של הסוכנות במרוקו שפעל במשרדי ״קדימה״ בקזבלנקה עמד עמוס דבל. מלבדו פעלו במקום נציגי משרד הבריאות, ובראשם ד״ר אליעזר מתן, שבעזרת רופאים נוספים, חלקם מקומיים, ביצעו את בדיקות הסלקציה הרפואית. שליחי עלייה מטעם תנועות ההתיישבות השונות, שלהן הייתה זיקה פוליטית, נשלחו למרוקו במטרה לארגן קבוצות עולים להתיישבות במושבים של תנועותיהם. היו אלו חיים מויאל, נציג תנועת המושבים של הפועל המזרחי, יששכר אנידג׳ר, נציג העובד הציוני, שניהם ילידי מרוקו, ויהודה גרינקר נציג תנועת המושבים של מפא״י, שהיה אשכנזי יליד יסוד־המעלה. מנובמבר 1954 התחילו לפעול במרוקו צוותי מיון שנשלחו מן הארץ וכללו נציגים של מחלקות העלייה, הקליטה וההתיישבות. בין צוותי המיון לשליחי העלייה נוצר מתח עבודה מכיוון שבעוד שהראשונים נטו להחמיר בתהליך המיון לחצו האחרונים להקל ביישום הקריטריונים לפסילה, כדי להגדיל את מספר המאושרים לעלייה.

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״

עמ' 17-14

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״

שליח העלייה יהודה גרינקר מגיע לדמנאת

יהודה גרינקר הגיע לקזבלנקה ב־23 באוגוסט 1954, והחל שם בפעילותו לרישום משפחות לעלייה. מקזבלנקה המשיך למאזאגאן ולרבאט-סאלי, בה פגש לראשונה ביהודים שבאו מדרום מרוקו שהעידו כי בין הרי האטלס שבדרום מרוקו קיימים כפרים שבהם חיים יהודים עובדי אדמה. ברם, איש מהיהודים שפגש לא ידע להצביע במדוייק על מיקומם של הכפרים הללו. גרינקר היה נלהב לנסות לאתר כפרים אלו מתוך מחשבה שיהודים שהעם עובדי אדמה יהיו אידיאליים לצורך התיישבות חקלאית.

הערת המחבר: יהודה גרינקר נולד ביסוד המעלה בי״ט מרחשון תרנ״ח, 14 בנובמבר 1897. היה ממקימי נהלל, שליח עלייה במרוקו מ־23 באוגוסט 1954 עד ל־2 בפברואר 1956. נפטר בנהלל בי״ז אב תשל״ג, 15 ביולי 1973.

בין ספטמבר לנובמבר 1955 ערך יהודה גרינקר סיורים בהרי האטלס ובשפלה שלמרגלותיו במטרה לאתר את אותם כפרים נידחים, שמעטים ידעו על קיומם, ולרשום את היהודים שחיו בהם לעלייה. במהלך סיוריו הגיע ל- 87 כפרים ועיירות, וביניהן גם דמנאת, ורשם לעלייה 2491 משפחות ובהן 13,553 נפש. בדמנאת רשם לעלייה גרעין של 54 משפחות שכלל 316 נפש. המועד המדוייק של הגעתו הראשונה לדמנאת אינו ידוע, אך ניתן לשער שהיה זה כנראה במהלך החודשים ספטמבר- אוקטובר 4 5.19

את היהודים שמצא בדמנאת ניסה יהודה גרינקר להלהיב לעלייה בהבטחה שייושבו כולם ביחד, כקהילה אחת, במקום ששמו דומה לדמנאת. גרינקר התלבט איזה שם עברי להצמיד לגרעין דמנאת. ביומנו רשם:

"״ובכן ברצוניי להמשיך עם הארגונים אחרי [?] יבוא ארגון יפה מדימנט. טרם בניתי אותו בשם אני חושב להשאיר אותו בשם דומנת במשקלו העברי״.

הערת המחבר: הדיווחים של גרינקר על גודל גרעין דמנאת מאפשרים לנו לשחזר את חלון הזמן שבו הגיע למלאח לראשונה. ביומנו רשם כי ב־9 בנובמבר 1954 תכנן לבקר בדמנאת ״…ולהפגש שם עם גרעין המתעתד להתיישבות בישראל והמונה, לעת עתה, 88 משפחות״. שם, עמ׳ 40. ברם, בעמוד 98, ציין כי רשם לעליה 54 משפחות מדמנאת. ניתן לשער כי נתון זה, של 54 משפחות, מייצג את היקף הרישום לעליה במועד ביקורו הראשון בדמנאת, שהתרחש או במהלך סיורו הראשון בכפרים (9 בספטמבר עד 1 באוקטובר) או במועד מאוחר יותר בחודש אוקטובר. בדפי היומן שלא נכללו בספרו רשם על ביקור נוסף בדמנאת שהתקיים ב־8 בדצמבר 1954 : ״…אתמול חזרתי מסיור יחד עם טל-מור מועדת המיון. בקרנו ובדקנו ארגון יפה בדמנט (סביבת מרקש) המונה 120 משפחות, והעברנו אותם לבדיקה רפואית״. אי״ה, A8-003, קבצים 59-58. נראה שהמספר 120 משפחות מתייחס לשילוב של שתי רשימות שמיות (ללא תאריך) שנמצאו ביומנו: רשימה של 85 משפחות מדמנאת ״שעברו בדיקה רפואית״ ועוד 41 משפחות שנרשמו תחת הכותרת ״אזורנה דימנה״. אי״ה, A8-002, קבצים 300-298.

על ההבטחה ליישב את קהילת דמנאת כמקשה אחת במקום ששמו דומה לדמנאת העידו דליה בן חיים וכן מרדכי זרד, שהיו בין העולים. שניהם טענו שהכוונה הייתה לעיירת הפיתוח דימונה. ראו: ראיון עם מרדכי זרד. חביב פרץ שעבד כמתורגמן של גרינקר בכפרים העיד שססימתו של גרינקר הייתה ״יהודי דמנאת – לדימונה״. נסים טוויזר שהיה פעיל עלייה בדמנאת העיד כי הייתה כוונה ליישב את הקהילה: ״במושב בשם דימנה על שם דמנאת״. האזינו: ראיון עם נסים טוויזר.

נראה שבהמשך העדיף גרינקר את השם ״הימנה״ שלו צליל קרוב יותר לשם המקורי. בעיני גרינקר, הגרעין של דמנאת בלט כגרעין איכותי יותר בהשוואה לגרעיני ההתיישבות האחרים שהקים. במכתב למשפחה הביע בפני רעייתו רבקה את התלהבותו מאיכות האנשים וביקש ממנה לפעול למען קליטתו של גרעין דמנאת בחבל לכיש:

״ועתה עוד ענין אשר דברתי רבות עם ציגל [מנהל מחלקת הקליטה בסוכנות] על כך ואני אכתוב לתנועה ואני רוצה שגם את תדעי מזה. יש לי ארגון שנקרא ארגון דימנה. זהוא ארגון פאר אני חושב שעוד לא יצא ארגון כזה ממרוקו וספק אם עוד יימצא ארגון כזה כאן. בחורים צעירים מלאי מרץ ורצון מאורגנים יפה יפה אשר יצאו מכאן אחרי ה־15 לח׳ מרץ ויגיעו לארץ בראשית אפריל אני רוצה שיבטיחו להם מקום בלכיש […] הם ראויים לכך ולתשומת לב מיוחדת. תכניסי גם את את הענין הזה. החומר האנושי הוא דומה לנוער שלנו החלוצי…״.29

במכתב עוקב למזכירות תנועת המושבים חזר על דברי השבח לארגון דמנאת ועל הבקשה להקדיש תשומת לב מיוחדת לשריון מקום ייעודי עבורם בחבל לכיש:

״יש להניח וזה קרוב מאד לודאי שאנשי ארגון דימנט יעזבו את מרוקו בחצי השני של מרץ כי הם נחשבים לחצי כפריים מין רחובות, נס ציונה. בזה הנני להסב את תשומת לבכם באופן מיוחד לארגון זה שהוא כפי הנראה ישאר פאר הארגונים. הוא מאורגן יפה אנשים צעירים בעלי מרץ ורצון וגם מעט כסף בידם. כמתי לכך לשמור להם מקום בלכיש גם על זה דברתי עם הח׳ ציגל והוא הסכים לי אולם עליכם לעמוד על המשמר כי יתכן ועליתם לא תבוצע בדיוק לפי התכנית ויגיעו לארץ אחרי ה־5 לאפריל. גם אז אני מעונין שהמקום בלכיש ישמר עבורם. בכל אופן אני מקוה שמצדכם יעשה הכל למען ארגון זה״.

הערת המחבר: מעניין היה לדעת אם הבחירה של גרינקר, איש נהלל, בשם ״דימנה״ נבעה מהכרת הפסוקים מספר יהושע שבהםמוזכר שם זה: ״לְמִשְׁפְּחוֹת בְּנֵי-מְרָרִי, הַלְוִיִּם הַנּוֹתָרִים–מֵאֵת מַטֵּה זְבוּלֻן, אֶת-יָקְנְעָם וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ; אֶת-קַרְתָּה, וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ. לה אֶת-דִּמְנָה, וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ, אֶת-נַהֲלָל, וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ:  עָרִים, אַרְבַּע.יהושע, כ״א, ל״ד-ל״ה).

בדיקות רפואיות למועמדים לעלייה מדמנאת

כמתחייב מנוהלי העלייה, נדרשו משפחות המועמדים לעלייה לעבור בדיקות רפואיות כדי לבדוק את התאמתן לעלייה. הבדיקות בוצעו על־ידי נציגי משרד הבריאות ששהו במרוקו, בסיוע רופאים מקומיים. בראשית חודש פברואר 1955, חתם ד״ר אליעזר מתן, שהיה נציג משרד הבריאות במרוקו באותה תקופה, על אישור רפואי לעלייה של 16 משפחות ממרקש ומעיירות אחרות באזור דרום מרוקו. בין משפחות אלו נימנו גם שתי משפחות מדמנאת: משפחת יצחק אוחנה (ועימו זהרה, דוד, שלום, פיבי, מרדכי, מישל, מואיז, ארמנד, חביבה, סה״כ 10 נפשות) ומשפחת אהרן בוחבוט (ו־עימו סימי, טיטי, תמר, יעקב וחנה, סה״ב 6 נפשות).

לעיתים כללו האישורים הרפואיים לעלייה תאריך תפוגה, במקרה ובמשפחה הנבדקת נמצאה האשה בהריון. כך לדוגמה, ב־24 בפברואר 1955 חתם ד״ר סרג׳ לפידוס (Serge Lapidus) על מכתב שמוען לנסים טוויזר, נציג ארגון העלייה בדמנאת, ובו אישור רפואי לעלייתן של חמש משפחות מדמנאת: משפחת יעקב שמחון (ועימו מרי, טיטי, שרה, שמחה ופרחה, סה״כ 6 נפשות), משפחת יצחק אוקנין (ועימו אסתר ונסים, סה״כ 3 נפשות), ומשפחת יצחק הרוש (ועימו דיסיה, פרחה, טיטי, שלמה, מרי, וכן תמו אפללו, סה״כ 7 נפשות). המשפחה החמישית, משפחתו של שלום אביטבול (ועימו, מרי, דוד, מזל, איזה, חביבה, סה״כ 6 נפשות) אושרה לעלייה עם הגבלת תאריך עד סוף מרס, מאחר שמעבר לתאריך זה ״המשפחה תצטרך להמתין ללידה ולביקורת רפואית של הילוד״.

ב־1 במרס 1955 ניתן אישור רפואי לעלייתן של 53 משפחות נוספות מדמנאת. 47 משפחות אושרו ללא הגבלת תאריך עלייה, ואילו שש משפחות אושרו לעלייה עם הגבלת תאריך בשל הריונות: 5 משפחות אושרו לעלייה עד סוף מרס, ומשפחה אחת אושרה לעלייה עד סוף אפריל.

לא כל המשפחות שעברו את הבדיקה הרפואית אכן עלו באותה תקופה. חלקן ביטלו את השתתפותן בעלייה מסיבות משפחתיות או כלכליות. אחוז האנשים שעברו בדיקה רפואית אך דחו / ביטלו את עלייתם היה גבוה מ־11 אחוזים.

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״

עמ' 20-17

ברית מס' 36 בעריכת מר אשר כנפו- אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״

״שניים אוחזין בדמנאת״ – מערכה ראשונה(מרוקו)

בשלהי פברואר 1955 הגיע לקזבלנקה חיים מויאל, שליח הפועל המזרחי, והתחיל לעשות נפשות בקרב העולים שהתאספו שם בהמתנה לעלייה, כדי שיעזבו את תנועת המושבים ויירשמו להתיישבות במסגרת מושבי הפועל המזרחי. טענתו המרכזית הייתה שרק במושב של הפועל המזרחי יוכלו לנהל אורח חיים דתי. מויאל לא הסתפק בכך, ואף יצא למספר כפרים ועיירות שבהם ביקר גרינקר לפניו, וניסה לשכנע יהודים שכבר נרשמו לעלייה על־ידי גרינקר לתנועת המושבים, להרשם מחדש כעולים של תנועת הפועל המזרחי.

ב־10 במרס 1955 הגיע יהודה גרינקר לביקור בדמנאת במהלכו נפגש עם כמה מחברי ועד ארגון העלייה: אהרן בוחבוט, מסעוד שמחון, והרב מסעוד דהאן. הסתבר לגרינקר, כי העולים לא יהיו מוכנים לעלייה ב־30 במרס, שנקבע כתאריך היעד לעזיבת דמנאת. מחברי הוועד נודע לגרינקר, כי חיים מויאל הגיע לדמנאת, וקיים שיחות עם חברי ארגון העלייה המקומי במטרה להסית אותם לעזוב את תנועת המושבים ולהצטרף להפועל המזרחי. במכתב שכותרתו ״הפרת הסכמים וחילול שם מדינת ישראל ברבים ע״י מר חיים מויאל – שליח ׳הפועל המזרחי״׳ שאותו שלח ב־13 במרס 1955 למשרד העלייה בקזבלנקה, עם העתקים ללוי אשכול (ראש מחלקת ההתיישבות וגזבר הסוכנות), שלמה זלמן שרגאי(ראש מחלקת העלייה), אברהם ציגל (מנהל מחלקת הקליטה) ולתנועת המושבים, שטח את טענותיו כנגד הפעולות החתרניות של חיים מויאל:

״…זאת ועוד, מר חיים מויאל השיג(ממי?) את רשימת חברי הארגון שאורגן על־ידי בדמנאת, נסע לשם ושידל האנשים להפנות אלי עורף תוך הבטחה למלא כל מבוקשם ובלבד שיצטרפו ל׳הפועל המזרחי׳, וכאשר לא הצליח במלאכה זו גייס לעזרתו כמה רבנים. כאשר גם זה לא הועיל קרא את אנשי דמנאת לדין תורה בפני הדיין ר׳ מכלוף אבו־חצירה במאראקש. לאחר שהדיין שמע את טענותיו של חיים מויאל פנה אליו בזו הלשון: ׳מה לך במאראקש ובדמנאת? הרי שדה פעולה נרחב לפניך: מקנס, פאס, סיפרו, מידלת וכו'. ולמה לך להשיג את גבולו של גרינקר ולחלל ע״י כך את שם מדינת ישראל?׳.

ואשר על עצם התביעה פסק הדיין שאין לכפות על אנשי דמנאת לעבור ל׳הפועל המזרחי׳. כל זה לא הניח את דעתו של חיים מויאל שהמשיך לחרחר ריב ולהסית אנשים.

ב־10.03.55 טילפן שלש פעמים לדמנאת וביקש להיפגש שנית עם אנשי הארגון שאורגן על ידי ולא נענה. נודע לי גם שבשבת ביקר אצלם פעם נוספת והיה גם אצל הקצין הצרפתי מושל האזור.

הנני רואה במעשים חמורים אלה לא רק הפרת משמעת והסכמי עבודה שנקבעו, אלא חתירה וחבלה וחילול שם מדינת ישראל. לפיכך אני דורש בתוקף תפקידי בירור דחוף בעניין זה. ועד לבירור, אני תובע במפגיע הפסקת עבודתו של מר חיים מויאל בכל מה שנוגע לעניני עלייה כדי לא להטיל קלון על מדינת ישראל ולחלל שמה בעיני היהודים שאנו מטפלים בהם ואף בעיני זולתם״.

עמוס רבל, מנהל מחלקת העלייה במרוקו, העביר לשלמה זלמן שרגאי, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות במשרד הראשי בירושלים, דיווח על הבעייתיות המסתמנת בפעולת השליחים במרוקו, וצירף אליה את תלונתו של גרינקר. ב־22 במרס 1955 התקיימה במשרדי קדימה בקזבלנקה ישיבה לברור טענותיו של גרינקר. בישיבה השתתפה הנהלת מחלקת העלייה במרוקו (עמוס רבל, אריה אברהמי, מנחם וילנר), יהודה גרינקר וחיים מויאל. בסכום הישיבה הוחלט להזהיר את חיים מויאל אזהרה חמורה ולתבוע ממנו לסגור מיידית את המשרד המקביל שפתח לטיפול בעלייה. כמו כן הוחלט להפסיק את פעולת גרינקר, מויאל ואנידג׳ר במראקש והסביבה.

על־פי עדותו של גרינקר, במהלך פגישתו עם חברי ועד ארגון העלייה בדמנאת ב־10 במרס 1955 הוא הבטיח לעולים מדמנאת מושב דתי, וכי במסגרת תנועת המושבים ינתנו להם שרותי דת ויוכלו לנהל אורח חיים דתי כאוות נפשם: ״אמרתי להם במפורש, ובאופן הברור ביותר שאם ברצונם להצטרף להפוהמ״ז בארץ לאחר עלייתם זו תהייה זכותם ולא אפריע להם. והם הודיעו לי במקום באופן פסקני שאין בדעתם ואין ברצונם להצטרף להפוהמ״ז״.

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״-עמ' 21-20

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״

מהרישום לעלייה עד להפלגה מקזבלנקה

ביום שנקבע כיום העזיבה של העולים דמנאת, הגיעה לעיירה קבוצה של אוטובוסים אשר הוחנו מחוץ למלאח. העולים עלו עליהם עם מטלטליהם והוסעו למחנה ״אליהו״ שבפאתי קזבלנקה. במחנה זה התרכזו עולים ממקומות שונים במרוקו בהמתנה לתורם לעלות על הספינה אשר תיקח אותם למרסיי, תחנת הביניים הבאה בנתיב העלייה לישראל. בין ה־27 במרס וה־26 ביוני 1955 עזבו את דמנאת והועברו למחנה ״אליהו״ שלוש־עשרה קבוצות של עולים, ובהן 571 איש שהשתייכו ל־ 93 משפחות. הקבוצה הראשונה שיצאה מדמנאת והגיעה למחנה ״אליהו״ ב־27 במרס מנתה 18 משפחות. ביניהן הייתה משפחתו של יהודה קדוש אשר צוייד במכתב המלצה מטעם ועד העלייה של דמנאת, ובו נתבקש לפעול למען קבוצת העולים הראשונה כך שייושבו ביחד במושב דתי.

  • הערות המחבר: ראו: דו״חות יומיים של תנועת האנשים במחנה ״אליהו״, פברואר-מאי 1955, אצ״מ 1600\L28 עד 1603\L28. הדו״חות כללו ציון לכל יום של: מספר העולים שהגיעו מכל עיר/כפר, מספר הלידות והפטירות, סה״כ העולים השוהים במחנה, מספר העוזבים (בהפלגה או שחזרו/הוחזרו למקומותיהם), והתפלגות הגילאים של העולים (גברים, נשים, תינוקות עד גיל 2, ילדים עד גיל 6, ילדים 6־13, עליית הנוער, עליית צעירים). לכל טופס דו״ח יומי צורפו דפים עם פרוט שמות העולים שהגיעו למחנה או שנולדו/עזבו/נפטרו. בתקופה פברואר-מאי 1955 נע מספר השוהים במחנה בין 731 ל־1337 נפש.

מתוך ״אילן היוחסין של משפחת קדוש״. העובדה שקבוצת המשפחות הראשונה שהגיעה למחנה ״אליהו״ מנתה 18 משפחות ולא 19 משפחות, כפי שרשום במכתב ההמלצה, מלמדת שלמשפחה אחת השתנו תוכניות העלייה ברגע האחרון. עצם מסירת המכתב לידיו של יהודה קדוש מרמזת על ציפיה של ועד העלייה כי יפעל כנציגם בעת שקבוצת המשפחות הראשונה תגיע לארץ. ברם, משפחת יהודה קדוש התעכבה במחנה אליהו למעלה מחודשיים והייתה למעשה האחרונה לעלות מתוך קבוצת 18 המשפחות הראשונות.ע"כ

משך ההמתנה במחנה ״אליהו״ לא היה קבוע. עולי דמנאת שהגיעו אליו בתחילת מרס 1955 שהו במחנה תקופה קצרה עד להפלגה. בפרק זמן זה הוצאו לעולים תעודות המסע שאיפשרו את יציאתם ממרוקו. יום לפני ההפלגה מקזבלנקה למרסיי, הוחתמו העולים על טפסי התחייבות כספית על חלקה של הסוכנות בהוצאות העברתם לארץ, וזאת כדי שהסוכנות תוכל לתבוע מהעולה בחזרה את הוצאותיה, במקרה שהעולה לא יעמוד בהתחייבויותיו. המספר הסידורי של טופס ההתחייבות נרשם בכרטיס העולה וכן בדו״ח מרוכז שהופק עם רשימת כל המשפחות שהפליגו בכל אניה שיצאה מקזבלנקה. היו מבין העולים ששילמו מקדמה כנגד הוצאת הנסיעה והיו אחרים שלא שילמו כלל.

טבלה מס. 1- תנועת עולי דמנאת במחנה ״אליהו״, מרס-יוני 1955

הערות

נפשות

שעזבו

נפשות

שהגיעו

משפחות

שהגיעו

תאריך הגעה למחנה

 

 

96

18

27.03.1955

״חזרו למקומותיהם״

3

 

 

16-17.04.1955

 

 

82

14

18.04.1955

 

 

53

9

19.04.1955

 

 

56

9

21.04.1955

 

 

37

4

22.04.1955

 

 

29

5

24.04.1955

 

 

64

9

25.04.1955

 

 

61

9

26.04.1955

 

 

10

2

03.05.1955

 

 

7

1

04.05.1955

 

 

54

9

11.05.1955

 

 

5

1

23.05.1955

 

 

17

3

22.06.1955

 

 

571

93

סה״כ

 

הערות המחבר:  תעודות המסע הרשמיות שהונפקו היו לנסיעה אחת לצרפת למשך של עד שלושה חודשים. לא נרשם בהן כלל שהנסיעה היא למטרת הגירה לישראל. ראו להלן בתעודת העולה של מאיר בן חיים.

ראו: דוגמאות לטפסי התחייבות כספית, אצ״מ L28X1732,L28X1898, ושתי דוגמאות באיורים להלן: 1) בכרטיס העולה של משפחת מאיר בן חיים (4 נפשות) נרשמו הוצאו עליית המשפחה 138,000 פרנק, וכל הסכום הוכר כחוב. 2) בטופס ההתחייבות של חיים אילוז ומשפחתו(משפחה מפאס בת 9 נפשות)נרשם כי הוצאות העלייה הוערכו בסכום של 342,000 פרנק מתוכם שולמו כמקדמה 42,000 פרנק.

ראו: דו״חות הפלגה, אצ״מ L128X1700

עולי דמנאת לא חוייבו בתשלום מקדמה על חשבון הוצאות עלייתם, למרות שהיה סכום מוקדם בין גרינקר ונציגי הקהילה על תשלום מקדמה עבור כל הקהילה בסך של מליון וחצי פרנק. ראו: יהודה גרינקר למזכירות תנועת המושבים, 11 ו- 18 ביוני 1955, אי״ה, 8-002^ קבצים 92,85-84.

היו מקרים שבהם המשפחה שנרשמה לעלייה הייתה יותר ממשפחה גרעינית של זוג הורים וילדיהם, ונכללו בה גם הורים, אחים ואחיות או קרובים אחרים.

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״-עמ' 23

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״

ההפלגה מקזבלנקה למרסיי

משך ההפלגה מקזבלנקה למרסיי היה כ־3 ימים. ארבע אוניות פעלו בקו קזבלנקה-מרסיי בהעברת העולים:

Lyautee שהפליגה ישירות, ו- Djenne, Koutoubia ו –  Azemour שהפליגו עם עצירת ביניים בנמל טנג'יר   

על האניה Djenne שהפליגה מקזבלנקה ב־3 במאי 1955 היו 87 משפחות עולים, שלקחו איתן מעל ל־37 טון מטען. בין משפחות אלו היו 58 משפחות מדמנאת שהיוו את מרביתו של גרעין ״דימנה״.

מחנה גרנד ארנס (Grand Arénas)

מנמל מרסיי הועברו העולים למחנה גרנד ארנס. מחנה זה שימש בסיס לריכוז העולים שהגיעו ממדינות שונות באירופה וצפון אפריקה, בדרכם לישראל. במהלך שהותם במחנה בוצעו לעולים בדיקות רפואיות על־ידי צוות רפואי של מחלקת העלייה במרסיי.

הערת המחבר: מסוף מלחמת העולם השנייה ועד להקמת מדינת ישראל שימש המחנה את פעילי המוסד לעלייה ב׳ לקליטת שארית הפליטה מאירופה, והכשרתה לעלייה לארץ־ישראל. לאחר קום המדינה נמסר תפעול המחנה לידי הסוכנות. בפי העולים שהגיעו מצפון אפריקה נקרא המחנה Camp d'Arénas. משנת 1951 הוקם בו מחנה פנימי מגודר בשם Nouvel Arénas, שבו שוכנו משפחות מגורשים, מהגרים מחפשי עבודה ומשפחות שחיפשו דיור זול. ראו תיעוד מסע העולים מצפון אפריקה כולל פרקים מהשהות במחנה זה בסרט: ״אתם עדי״, וכן קורות המחנה ותנאי החיים בו במאמר של Nathalie Deguigné.

תנאי המחייה במחנה לא היו נוחים במיוחד והמזון שחולק לא היה מספק. העולים ניסו להשיג מזון נוסף בדרכים שונות: רכש מחנויות מזון ומאפיות שהיו בסביבה או לחילופין, שליחת נציג מבני המשפחה לעבוד במטבח כדי שישיג עוד אוכל. מי שחלה אושפז בוילה גדולה (אחוזת Colgate) שנמצאה מחוץ למחנה, והוסבה לשמש כבית חולים. למרבית העולים ממרוקו הייתה זו הזדמנות ראשונה לפגוש יהודים ממדינות אחרות (טוניסיה, מצרים ועוד). המפגש הבין קהילתי התקיים בעיקר בבית הכנסת שבמחנה, שבו התפללו כולם ביחד. ברם, מחוץ למסגרת זו כל חמולה ומשפחה התעסקה בעצמה, ובנסיונות לשפר את תנאי מחייתה. במחנה הייתה חנות שמכרה מוצרי חשמל, אופניים וכד׳, וחלק מהעולים הצטיידו בהם טרם עלייתם לאניה שעתידה הייתה להביאם לחיפה.

 

משפחות מדמנאת

משפחות עולים

שם האניה

תאריך הפלגה

12

26

Azemour

03.04.1955

1

65

Djenne

15.04.1955

2

78

Koutoubia

20.04.1955

4

29

Koutoubia

30.04.1955

63

87

Djenne

03.05.1955

6

97

Djenne

05.06.1955

2

25

Azemour

13.06.1955

7

93

Djenne

15.06.1955

1

119

Djenne

23.07.1955

1

68

Koutoubia

04.08.1955

97

687

 

סה״ב

 

הגעת הקבוצה הראשונה של עולי דמנאת לארץ

ב־2 במאי 1955 הגיעה האניה ״נגבה״ לחיפה כשעל סיפונה קבוצה של 10 משפחות ראשונות מארגון עולי דמנאת. רבקה גרינקר, רעייתו של יהודה גרינקר, הייתה בנמל לקבל את פני העולים ודיווחה לבעלה שנותר במרוקו, את קורות עולי דמנאת שבאו באניה זו:

״בינתיים הגיעו הנה ולד מנסורה וגם 15 משפחות מדמנת והיה אתם צרות.[ הכוונה לאולאד מנסור ודמנאת.]הם אמרו שלא ירדו מהאניה באם אתה לא תבוא להורידם או שיקחו אותם ללכיש כפי מה שאתה הבטחת להם, האניה חזרה ללב ים והאנשים לא ירדו עד אשר הובטח להם להעביר אותם לחרובית שם לא היה מקום אבל עשו מאמצים והעבירו מחרובית חלק אנשים לגיאה ופנו להם מקום וכולם עברו לחרובית והכל בא על מקומו בשלום״.

שתי הקבוצות הבאות של עולים מדמנאת, שכללו שתי משפחות שהגיעו לארץ ב־10 במאי 1955 (באניה ״ארצה״) ושתי משפחות נוספות שהגיעו ב־12 במאי 1955 (באניה ״גולדן איילס״) נותבו על־ידי גורמי הקליטה לחצור, צפת, צוריאל והר טוב. מהלך זה שבו כל אחת מהמשפחות נשלחה למקום אחר בארץ, היה לשיבוש הראשון במימוש תוכניתו של גרינקר לריכוז עולי קהילת דמנאת במושב בחבל לכיש.

הכנות בארץ לקליטת עולי דמנאת

ב־8 במאי, העביר גרינקר דו״ח לארץ ובו נכללה רשימה של 56 משפחות מדמנאת. במזכירות תנועת המושבים החלו בפעולות לקליטת משפחות אלו במחנה חרובית. זמן מה לאחר מכן, התקבל מברק של עמוס רבל, מנהל מחלקת העלייה במרוקו, וממנו למדו אנשי תנועת המושבים כי גם הפועל המזרחי הודיע כי רשם לעלייה קבוצה של 35 משפחות מדמנאת. עובדה זו שנראתה מחשידה הובילה לקיום התייעצות פנימית במזכירות תנועת המושבים שבה הוחלט שאם יסתבר שחלק מהמשפחות אלו כלולות ברשימתו של גרינקר, יפעלו נציגי תנועת המושבים להעברתן למחנה חרובית. הייתה זו החלטה חד־צדדית, שמימושה עתיד להתקל במאבק נגדי נמרץ מצד אנשי הפועל המזרחי שיעמדו על דעתם לשלוח את משפחות עולי דמנאת למושבים של תנועה זו.

״שניים ארחזין בדמנאת״ – מערכה שנייה (מרסיי)

במרסיי פגשו עולי דמנאת את חיים מויאל, שעתיד היה ללוותם בהפלגה לחיפה. מויאל המשיך במאמציו לשכנע אותם לעבור להפועל המזרחי בטענה כי ליהודים דתיים אין מקום בתנועת המושבים של מפא״י, וכי עליהם לתבוע להתיישב במושב דתי השייך לפועל המזרחי.

במקביל לכך נקט ד׳ נוימן, מנהל מחלקת העלייה במרסיי, במספר פעולות שהיה בהן משום מתן הכרה לכך שעולי דמנאת משוייכים למושב של הפועל המזרחי. על עמדתו המצדדת בפועל המזרחי ניתן ללמוד ממכתב ששוגר למשרד העלייה בקזבלנקה שבו דווחו העובדות הבאות:

1-באניה שיצאה ממרוקו ב- 3 במאי היו 67 משפחות מדמנאת שאורגנו למושב של הפועל המזרחי.

2-ב- 13 במאי קיבלו מכתב מגרינקר עם רשימה של 67 משפחות שאורגנו למושב של תנועת המושבים. נדהמו לראות ששתי הרשימות היו זהות.

3-על מנת למנוע כל מחלוקת, מיד עם קבלת המכתב הנ״ל, ביצעו ביקור במחנה גרנד ארנס ונפגשו עם נציגי המשפחות: מכלוף אלחיאני, ראובן אוחיון, אהרן בוחבוט, מסעוד שמחון ודוד אביטבול. הנציגים הצהירו על רצון המשפחות להיות במושב דתי ועל רצונן להשתייך רק למושב של הפועל המזרחי.

כשנסגרה רשימת העולים שיועדו להפליג ב־״גולדן איילס״, נקט נוימן בפעולה נוספת והוציא מסמך ובו רשימה של 34 המשפחות יוצאות דמנאת שיועדו למושב של הפועל המזרחי, ועתידות להפליג באניה זו. תוצאות ה״בוררות״ שערך נוימן עוררו את חמתו של עמוס רבל שראה בכך חריגה מסמכויות ודרש מנוימן לא להתערב בעניין הגדרת המושבים ממרוקו: ״…העניין הוא די מסובך ממילא ומספיק בהחלט העובדה שהגענו פה להסדר מתקבל על הדעת לפי כך אנו מוחים נגד התערבות המחלקה במרסיי במקרה הנ״ל״.

אניות העולים בנמל מרסיי

ב־16 במאי 1955 הגיעה למרסיי האניה ״נגבה״, אחת מאניות הנוסעים ששייטו בקו מרסיי-חיפה, כשעל סיפונה זוג נוסעים לא שגרתי. היו אלו הנשיא השני, יצחק בן־צבי ורעייתו רחל־ינאית שהפליגו על ״נגבה״ לחופשה בת 12 יום. הנשיא ופמלייתו ביצעו סיור באתרים יהודיים בפרובאנס, וחזרו לעת ערב ללינה באניה. למחרת, ה־17 במאי, הפליגה ״נגבה״ בחזרה לחיפה כשעל סיפונה, מלבד הזוג הנשיאותי שעשה דרכו חזרה לארץ, עוד 213 נוסעים רגילים ר343 עולים. בקרב העולים נמנו 73 משפחות וכן עשרה עולים בודדים מעשר מארצות שונות. בקרב המשפחות היו 32 משפחות ממרוקו וביניהן שלוש משפחות מדמנאת, ובהן עשר נפשות: משפחת הרב דוד אביטבול, רעייתו חביבה ובנותיו איזה ומזל, משפחת בנו שלום אביטבול שעלה עם רעייתו מרי, ומשפחת שמעון בן־לולו שעלה עם רעייתו מסעודה ובנותיהם זהרה וז׳קלין.

בנמל מרסיי עגנה גם האניה ״גולדן איילס״ שעל סיפונה עלו 545 עולים ועשרה נוסעים רגילים. בקרב העולים היו 83 משפחות ועוד 18 עולים בודדים. בין העולים היו 76 משפחות ממרוקו וביניהן 38 משפחות ועוד שני בודדים מדמנאת ובסך הכל 234 נפש מדמנאת. ״גולדן איילס״ הפליגה לחיפה ב־18 במאי. חיים מויאל, אשר נילווה לעולים באניה זו, המשיך במהלך ההפלגה בניסיונותיו לשכנע את העולים לנטוש את מפא״י ולהרשם לקליטה במושבי הפועל המזרחי.

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״-עמ' 32

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״

על ״נגבה״ בדרך לחיפה

העולים שעלו על ״נגבה״ לא היו מודעים לעובדה שעל האניה שעתידה הייתה להביא אותם לארץ נמצא לא אחר מאשר נשיא מדינת ישראל.

הנשיא בן־צבי, שזכה לפרסום גם כאחד מגדולי חוקרי יהדות המזרח, ניצל את ההפלגה כדי להתוודע לעולים מצפון־אפריקה. במהלך ההפלגה לחיפה סעד הנשיא פעם אחת עם העולים וכמרכן ״השתתף הנשיא בתפילה בבית הכנסת שבאניה ובדרך ארצה עמד על כך שהחזן יהיה אחד מעולי צפון אפריקה״.

הערת המחבר: ״נשיא המדינה חזר לארץ מחופשת טיול באניה ׳נגבה״׳, זמנים, 23 במאי 1955.

אחד העולים אליהם התוודע הנשיא במהלך ההפלגה היה רבי דוד אביטבול, בן ה־53, שהיה בעלים של אחד משבעת בתי הכנסת שהיו במלאת של דמנאת ועלה עם משפחתו כשהוא נושא עימו ספר תורה מבית הכנסת. על המפגש בין הנשיא לרב דוד אביטבול ועל תרומתו של הנשיא לכך שהמשפחה הועברה לקליטה בצפת, במקום בנגב, העידה כלתו של הרב, מרי אביטבול:

הערת המחבר: בית הכנסת היה ידוע בשם ״צלא דוד בן יזאנו״, או Ai't Ben Hako.

״…הנשיא בן־צבי שהיה באניה ׳נגבה׳ החליט שהוא יהיה עם העולים החדשים. כל פעם היו הולכים להתפלל וחמי היה הולך להתפלל שמה ובן־צבי התרשם ממנו…אז אנשים מהעיר שלנו אמרו לחמי ׳אתה מדבר עם נשיא המדינה, אתה לא יכול לבקש ממנו איזו עיר אתה רוצה׳? אז הוא הלך לבקש ממנו. אמר לו ׳תשמע, אני שומע שלוקחים אותם להרים, למדבר, לאוהלים, לצריפים, אני אדם שהבאתי שופר, הבאתי ספר תורה ואני רוצה להקים בית כנסת׳. אמר לו ׳אני אתן לך מכתב שכתובים שם שמות שתי ערים קדושות: האחת טבריה והשניה צפת. תבחר מה שאתה רוצה׳. אז הוא בחר צפת״.

אניות העולים מגיעות לנמל חיפה

לקראת ערב יום ראשון, ה־22 במאי, הגיעה ״גולדן איילס״ לנמל חיפה ועגנה מחוץ לשובר הגלים. זמן מה אחרי הגעתה הופיעה בפתח הנמל ״נגבה״, אשר לוותה בשתי אוניות מלחמה של חיל הים מעת כניסתה למים הטריטורייאלים של ישראל. בראש התורן של ״נגבה״ הונף נס הנשיא, והיא קושטה בשלל דגלונים. בשעה 6:45 לפנות ערב נכנסה ״נגבה״ לנמל והתקבלה ב־21 מטחי כבוד שנורו מתותחי המשחתת ״אילת״ ומטס כבוד של מטוסי חיל־האוויר. האניה נקשרה לרציף והנשיא ירד ממנה והתקבל על־ידי משמר כבוד של המשטרה, כשתזמורת המשטרה מנגנת ברקע שירי לכת. כל זאת לעיניהם המשתאות של העולים, אשר נותרו עליה ללינת לילה נוסף, טרם רדתם לחוף. גם עולי ״גולדן איילס״, שנכנסה לנמל זמן מה לאחר מכן, נותרו על סיפונה ללילה נוסף.

״שניים אוחזין בדמנאת״ – מערכה שלישית(נמל חיפה)

במקביל לפעילויות הקשורות לקבלת הפנים החגיגת לנשיא השב ארצה, התקבצו ב־22 במאי בנמל חיפה פקידי עלייה וקליטה ונציגי התנועות המיישבות כדי לטפל ב־888 העולים שעמדו להגיע באותו יום על ״נגבה״ ר״גולדן איילס״. על המתח שנוצר בין נציגי תנועת המושבים של מפא״י לנציגי איגוד המושבים של הפועל המזרחי כתב גרשון צוקר ליהודה גרינקר:

״כבר בתחילה חשנו שדבר מה בלתי רגיל עומד להתרחש, בראותי שאנשי המרכז החקלאי של הפועל המזרחי מסתובבים בשטח הנמל. המתיחות הלכה וגברה כאשר עלינו לסירת הנמל בכדי להגיע ל״גולדן איילס״, בסירה היו: חנוך הילמן, אברהם ציגל [מנהל מחלקת הקליטה], קלמן לוין [מנהל מחוז הצפון של מחלקת הקליטה] וגם אהרן סיקורניק – נציג הפועל המזרחי. פה נודע לנו כי באניה זו נמצא גם חיים מויאל. כאשר עלינו לאניה ביחד עם אנשי צוות המיון, התברר לנו כי מתוך 35 המשפחות שהוגדרו כאנשי ׳הפועל המזרחי׳ נמצאות 28 משפחות הכלולות ברשימתך מאנשי דמנאת. המשחק התגלה לעיני כולם, והודענו שלא נסכים בשום אופן לשערוריה כזאת, ומה גם שידוע לנו על החתירות והחבלות שנעשו במרוקו סביב ארגון זה״. אנשי גורמי הקליטה וצוות המיון חזרו לחוף ושם התחדש הויכוח בין נציגי תנועות ההתיישבות. גרשון צוקר, נציג תנועת המושבים, התעקש להעביר את 28 המשפחות שבמחלוקת לחרובית, מחנה הקליטה שהיה באחריות תנועת המושבים של מפא״י. טענותיו היו כי אין להעלות על הדעת להסכים לפעולת המחטף שחיים מויאל החל בה עוד במרוקו, ונמשכה במסעות שכנוע שלו מול העולים, במהלך הפלגתם לארץ. לדבריו משפחות העולים מדמנאת היו חלק מגרעין שאורגן על־ידי יהודה גרינקר ש־18 משפחות מתוכו כבר הגיעו לחרובית קודם לכן. הוא גם הסתמך על מברק שהתקבל מעמוס רבל שכל משפחות דמנאת שייכות לארגון של תנועת המושבים. מנגד, אהרן סקורניק, נציג הפועל המזרחי, טען שאי אפשר לכפות על העולים שבחרו להרשם לפועל המזרחי ללכת למושב לא דתי, גם אם הדבר פורץ את הגדרת המכסות הנהוגות של חלוקת העולים בין הזרמים השונים. הוא דרש בכל תוקף להעביר את העולים למשואה, שהיה באחריות איגוד המושבים של הפועל המזרחי. בשלב מסויים הודיע סקורניק שלא יתנגד להעברת הקבוצה לחרובית, בתנאי שיטפל בהם מישהו מטעם הפועל המזרחי, עד לגמר הבירור בעניין זה בהנהלת הסוכנות. נציג תנועת המושבים התנגד להצעה זו, והויכוח נמשך לתוך הלילה מבלי שהצדדים הניצים ישיגו הסכמה.

ביום שני, ה־23 במאי, בשעה 06:00 החלה הורדת העולים מ־״נגבה״. העולים עברו את מערך הקליטה בנמל, והופנו ליעדים שונים ברחבי הארץ. שלוש משפחות העולים מדמנאת הועברו ליעדים הבאים: הרב דוד אביטבול ובני משפחתו ומשפחת בנו שלום אביטבול הופנו לצפת, בזכות המכתב שנתן בידיו הנשיא יצחק בן־צבי, ואילו משפחת שמעון בן־לולו הופנתה למושב הזורעים.

בשעה 09:30 התחילה הורדת העולים מ־״גולדן איילס״. אברהם ציגל הורה להעביר את משפחות המחלוקת מדמנאת למחנה חרובית על־פי הצעת אהרן סקורניק ובניגוד לעמדתו של גרשון צוקר. ברם, באותו זמן התקשרו לנמל נציגים בכירים של הפועל המזרחי, חבר הנהלת הסוכנות מר בית־אריה וח״כ מיכאל חזני, הודיעו שהצעת אהרן סקורניק אינה מקובלת עליהם, והתעקשו שהעולים יישלחו למשואה. עולי המריבה התפלגו לשתי קבוצות: 6 משפחות ועוד בודד ובסך הכל 24 נפש הסכימו לצאת לחרובית, ואילו יתרת המשפחות נותרה בנמל.

בשעה 11:00 הגיעו לנמל יהודה ברגינסקי, חבר הנהלת הסוכנות ומיכאל חזני, חבר כנסת של מפלגת הפועל המזרחי. ברגינסקי תיחקר את העולים באשר לסידרי רישומם לעלייה, ולשאלתו השיבו שאכן נרשמו לעלייה אצל יהודה גרינקר תחילה. הנושא שעמד להכרעה היה איזו תנועת התיישבות תזכה בעולים אלו: האם תנועת המושבים של מפא״י, בתוקף העובדה שהעולים נרשמו תחילה אצל גרינקר, או איחוד המושבים של הפועל המזרחי מתוקף העובדה שחלק ממשפחות העולים שוכנעו על־ידי חיים מויאל לשנות את בחירתם, ועכשיו דרשו להתיישב במושב של הפועל המזרחי. ח״כ חזני, שנכח במקום, טען באוזני ברגינסקי שאין זכות למנוע ממישהו ללכת למקום שהוא רוצה בו, ולכן צריך לאפשר לעולים לעבור למחנה משואה. הוא גם איים לצאת בהתקפה ציבורית בכנסת, ובכל דרך אחרת. לאחר דיון ממושך הושגה פשרה להעביר את העולים שבמחלוקת למחנה המעבר שער העלייה, עד לקיום בירור וקבלת החלטה באשר לעתידם בהנהלת הסוכנות.

עולי דמנאת שירדו מה״גולדן איילס״ התפלגו באופן הבא: שש משפחות ובודד ובסך הכל 24 נפש עברו לחרובית ר32 משפחות ובהן 209 נפש הועברו עוד באותו היום לשער העלייה. בחינה מדוקדקת של שמות העולים וקשרי המשפחה בין המשפחות השונות מלמדת על מספר מקרים שבהן חמולות משפחתיות התפצלו בין שני המקומות: בשני מקרים הבן הבכור ומשפחתו עברו לחרובית בעוד שההורים ושאר האחים עברו לשער העלייה. במקרה אחד התפצלו שתי משפחות אחים: משפחת האח המבוגר יותר עברה לחרובית בעוד שמשפחת האח הצעיר עברה לשער העלייה.

טבלה מס. 3 – מקרי התפצלות חמולות משפחתיות בין חרובית ושער העלייה

קשר משפחתי

עברו לשער העלייה

עברו לחרובית

שם החמולה

יוסף הוא בנה הבכור של מזל

בן־חיים מזל וילדיה דוד, שלום, מכלוף, נסים אברהם ומרדכי

בן־חיים יוסף, רעייתו שמחה והבת עזיזה

בן־חיים

דוד הוא בנם הבכור של יוסף ואליה

לוי יוסף ורעייתו אליה, והילדים חסיבה ועזר

לוי דוד ואסתר

לוי

יהודה הוא אחיו המבוגר של יוסף

הרוש יוסף וילדיו נסים ומאיר

הרוש יהודה וזהרה

הרוש

 

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״-עמ' 37

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״

״שניים אוחזין בדמנאת״ – מערכה רביעית(שער העלייה)

הפתרון הזמני של העברת העולים לשער העלייה נתפס כפתרון בעייתי מצד כל הגורמים המעורבים בפרשה. מצד אנשי מחלקת ההתיישבות הייתה בכך משום תקלה ביישום הרעיון של ״מהאניה לכפר״. דאגתם הייתה שהישיבה של העולים בחוסר מעש במחנה המעבר תחשוף אותם להשפעות שליליות שיובילו לסרובם ללכת להתיישבות. הייתה גם דאגה מהעלות הנוספת שנדרשה לצורך החזקת העולים במחנה, מבלי שהוגדר לכך תקציב מראש.

ביומיים הראשונים לשהות העולים בשער העלייה הם היו נתונים בסגר מוחלט, והוטל איסור חמור להכניס מישהו למחנה. הנימוק הרשמי היה מניעת הסתה. ברם נציגי המפלגות הצליחו בכל זאת להיכנס למחנה, והמשיכו בנסיונות השיכנוע של העולים, כשכל צד משמיץ את מקום הקליטה המיועד של הצד שכנגד. אחרי כמה ימים נכנסו למחנה גם עיתונאים אשר דיווחו לקוראיהם על הלך הרוחות בו, ומה עמדת העולים לגבי הסכסוך שנוצר בעניין מקום יישובם. רפאל בשן(מעריב) מצא במחנה עולים ממורמרים, מלאי כעס, שמתיחסים בחשדנות אל כל הבא עמם בדברים, תוך חקירת השתייכותו המפלגתית. על המאבק, שהתחיל עוד במרוקו, באשר לצביון הדתי של המקום העתידי שבו ייושבו, ועל רצונותיהם של העולים כתב:

״…מסתבר מדבריהם, ביקר אצלם שליח תנועת המושבים גרינקר ׳ולא היינו יודעים, אם הוא דתי או לא, אבל היה לו כובע על הראש׳. גרינקר אמר להם, כי יירשמו אצלו לעלייה ׳מפני שארץ ישראל פתוחה לכל היהודים׳. עולי דמנת אומרים כי מיהרו למכור את רכושם בזיל הזול ויצאו לקזבלנקה. ׳כל הזמן לא ידענו מי הוא גרינקר, אם הוא דתי או לא׳. בקזבלנקה נפגשו עם שליח הפוהמ״ז  ח. מויאל והחליטו כולם ללכת למושב של הפוהמ״ז. ו׳אמרנו לגרינקר שאנחנו באים רק לדתיים׳. העולים טוענים, כי גם במרסיי חזרו ואמרו שברצונם ללכת למקום דתי. לדבריהם ביקשו מהם שם לחתום על איזה ניירות, אולם הם אמרו: ׳אנחנו נחתום רק בארץ ישראל, אחרי שנראה את המקום שאנו חפצים בו׳…לדברי השוחט ר׳ משה, שהוא דובר העולים [ מדובר במשה בוזגלו], עשו להם ׳בלבול הדעת כל הדרך ושאלו אותנו כל מיני שאלות…׳מה אנו רוצים ? זה שאנו רוצים: מושב דתי עם בית כנסת והכל. ושיהיה רחוק מהגבול. ועוד אנחנו רוצים שיביאו את החברים שלנו שלקחו מאצלנו בנמל ואחר כך יצאו מפה שלושה ארבעה חברים לראות את המקום אם טוב, נלך כולנו. אם לא – נישאר פה. האחים שלנו במרוקו ישמעו מכל הענין ומה יגידו?׳״.

 גם העיתונאי עודד גור(פנים אל פנים) הביא מדבריו של משה בוזגלו, דובר העולים: ״שאלנו את משה: לאיזו מפלגה אתה משתייך? והוא ענה: ׳מה זאת מפלגה?׳. הוא לא שמע על שום מפלגה אבל הוא מצהיר כי הובטח לו ולבני עדתו לחיות ביישוב דתי, במדינת ישראל״.

ככל שגברה התעמולה של שתי המפלגות האחת כנגד רעותה, וככל שקיבלו העולים הצעות אלטרנטיביות להתיישבות במקומות סמוכים לעיר (אנשי מפא״י הציעו את המושב צרופה הסמוך לחיפה; אנשי הפועל המזרחי הציעו את צוריאל שבגליל) כך גברה ההכרה של העולים לא להסכים לצאת להתיישבות בנגב. העולים הציבו תנאי להסכמתם לעזוב את שער העלייה: ״יש לנו ועד המונה חמישה חברים ואנו מסכימים לסייר עם אנשי הסוכנות במושבים ולבחור במקום שימצא חן בעינינו ובו נתנהל״…״איננו רוצים לשבת ליד הגבול״.

״שניים אוחזין בדמנאת״ – מערכה חמישית(דיון בהנהלת הסוכנות)

ב־30 במאי 1955 התכנסה הנהלת הסוכנות לדון במציאת פתרון למשבר עולי דמנאת ומתיישבי המושב עוצם.לוי אשכול, מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות והגזבר שלה, נאות להסכים לשינוי התפיסה הקיימת ולהכיר בזכותו של העולה לבחור בין התיישבות חילונית לדתית. הוא גם הסכים להעברתם של עולי דמנאת למסגרת התיישבותית של הפועל המזרחי אולם בתנאי שזה יבוצע בתוך מכסת 20% שהוקצתה להתיישבות הדתית. אנשי הפועל המזרחי סרבו לקבל הצעה זו. הנימוק המוצהר היה שכל המקומות המוקצים להם כבר משוריינים לטובת עולים הנמצאים במחנות המעבר מנסי ומשואה. ברם, הסיבה האמיתית לדחייה הייתה רצונם של אנשי הפועל המזרחי לפרוץ את מגבלת המכסה הקיימת, ולהגדיל משמעותית את מספר המשתייכים לתנועה זו בקרב העולים. הדיון נמשך גם למחרת ובסופו הוחלט שעולי דמנאת ומתיישבי עוצם יועברו להתיישבות של הפועל המזרחי ואילו לצורך החלטה על אופן הגדרת העולים החדשים ודרך קליטתם בהתיישבות (קרי, המכסות) תוקם ועדה אשר תגבש הצעות מעשיות תוך שבוע-שבועיים.

הערת המחבר:המושב עוצם היה המושב הראשון שיושב בחבל לכיש, ב־22 במאי 1955. עלו לשם 65 משפחות מאיית־בוגמז, שמרביתן הוכשרו קודם לכן בחרובית. פעילי הפועל המזרחי שהגיעו למקום יצרו תסיסה בקרב העולים על רקע טענות שהמדריכים החילונים מנהלים תעמולה אנטי דתית, וסייעו בידם להגיע לתל־אביב כדי לדרוש העברתם למושב דתי של הפועל המזרחי. ראה: יהדוה גרינקר, עלית יהודי אטלס, עמ׳ 95, וכן ״מתיישבים דתיים בחבל לכיש מפגינים ותובעים העברתם להפוהמ״ז״, הצפה, 26 במאי 1955.

אנשי הפועל המזרחי טענו כי מכסות האחוזים הנהוגות להקצאת העולים לתנועות ההתיישבות השונות פסולות מעיקרן ואינן מציאותיות ביחס לעלייה הצפון אפריקאית, שהיא רובה ככולה דתית. ראו דבריו של ח״כ מיכל חזני מהפועל המזרחי חודשיים קודם לכן: ״הפוהמ״ז תובע הגדלת חלקו בהתיישבות חבל לכיש״, הצפה, 23 במרס 1955.ע"כ

המשך העלייה מדמנאת

ב־26 במאי 1955 הגיעה לנמל חיפה האניה ״ארצה״ ועליה 223 עולים, ביניהם עוד 11 משפחות שכללו 43 נפש מיוצאי דמנאת. כל 11 המשפחות נשלחו למחנה חרובית. לפנות ערב של יום חמישי ה־2 ביוני הגיעה לנמל חיפה ״גולדן איילס״ ועל סיפונה 422 עולים, ביניהם היו 16 משפחות שכללו 103 נפש מיוצאי דמנאת. משפחות אלו עתידות היו להקשר לדרמה שזכתה לכינוי ״מרד הדמנאתים״, שתפורט להלן.

״אנשי דימנאט ועוצם יעברו להתיישבות הפועל המזרחי״, הצפה, 1 ביוני 1955.

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״-עמ' 40

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״מרד הדמנאתים״

״מרד הדמנאתים״

הורדת הנוסעים מ־״גולדן איילס״ החלה בבוקר יום שישי ה־3 ביוני 1955. מתוקף ההחלטה שהתקבלה בהנהלת הסוכנות שעולי דמנאת יקלטו בהתיישבות של הפועל המזרחי, הודיעו פקידי הקליטה לעולים שהגיעו מדמנאת, כי ישלחו למשואה, מחנה ההכשרה של הפועל המזרחי בחבל לכיש. ברם, העולים סרבו להצעה זו ודרשו בתוקף להיות מועברים למחנה שער העלייה, כדי להתאחד עם בני עירם ובני משפחותיהם שנמצאו שם מאז ה־23 במאי, בהמתנה להסדרת מקום ההתיישבות עבורם. מרדכי זרד, אחד מעולי דמנאת שהגיעו באניה זו, סיפר על הנסיבות שהביאו לדרישתם לעבור לשער העלייה:

״אלו שהגיעו ראשונים היו בשער העלייה. אז הם באו ואמרו ׳אם אתם יורדים תבקשו שער עלייה. אם לא אז אל תרדו׳. אז בקשנו שער עלייה ואז שמו אותנו בצד. כולם ירדו ואנחנו נשארנו באניה עד יום שישי בשעה 12 …ירדנו מהאניה ישר לנמל…עשו לנו את הפליט המחורבן הזה שלא נשכח לעולם. נכנסנו לנמל החלפנו את הכסף״.והתיישבנו. לא יודעים למה אנו יושבים. בואו תקחו אותנו. עוד מעט שבת…תחכו תחכו״.

פקידי הקליטה ובראשם קלמן לוין, מנהל מחוז הצפון במחלקת הקליטה, ניסו בכל כוחם להשפיע על העולים כדי שיאותו לצאת למשואה. למאמצי השכנוע צורפו גם הרב דוד אביטבול מצפת, שעלה מדמנאת ב־״נגבה״ ב- 22 ביוני, וכן ״ראשי העדה משער העלייה״, אך ללא הועיל. ד״ר גיורא יוספטל, ראש מחלקת הקליטה בסוכנות, שהגיע אף הוא למקום, הודיע בשם הסוכנות היהודית, כי בשום פנים לא יסכימו לשלוח את העולים לשער העלייה.

הערות המחבר: אחד העיתונים כתב ״משפחות העולים שהגיעו באניה ׳גולדן איילס, הגדירו עצמם ל־׳הפועל המזרחי/ אך משהגיעו לנמל חיפה, שינו את דעתם לאחר שנפגשו עם קרוביהם ודרשו לשלחם לשער העלייה״. ראה: ״עולי דמנת הועברו בכוח לנגב״, למרחב, 5 ביוני 1955.

״שיירה מעולי דימנת נשלחה למשואה שבנגב בעזרת המשטרה״, על המשמר, 5 ביוני 1955. הרב דוד אביטבול נכח בנמל מכיוון שהמתין לבתו דדה ובני משפחתה, שעלו באניה וו. ראו: ראיון עם מרי אבוטבול.ע"כ

במהלך המשא ומתן שהתקיים עם העולים על העברתם מהנמל, הציעו העולים הסדר שבו יועברו לשער העלייה תחילה, למשך השבת, ושהעברתם למשואה תידחה ליום ראשון או שני. פקידי הקליטה הציעו מנגד לשכן את העולים במלון עד תחילת השבוע הבא, אולם גם לכך סרבו העולים. בשלב זה הוחלט להזעיק למקום משטרה כדי להכריח את העולים לעלות למשאיות שיקחום למשואה. המשטרה הגיעה לנמל בשעה 2:30 אחה״צ וביקשה מהעולים לעלות למשאיות. בדיווח שמסר יוספטל בהנהלת הסוכנות הסביר, שההחלטה להזמין את המשטרה התבססה על הסעיף בחוק האומר, שאם הורים משאירים ילדים תחת כיפת השמים, המשטרה יכולה לקחת את הילדים בכוח כדי לתת להם קורת גג. אנשי המשטרה לא רצו להפעיל כוח רב, אלא רק ׳לסייע בדחיפה קלה׳. מצד העולים לא הייתה התנגדות פיסית ורק ׳משפחה אחת צעקה מאד כל היתר השמיעו קול במידה שמקובלת אצל המרוקאים״׳. מנגד בעיתונות דווח כי ״רוב האנשים נשמעו לפקודה, ואלה שהתנגדו הועלו בכוח״. מרדכי זרד, שעלה עם הוריו ואחיו בקבוצה זו, סיפר מחוויותיו האישיות מהמפגש עם המשטרה:

״בשעה 2 הביאו משאיות. לא משאיות טובות משאיות גרועות. והביאו גם משטרה. התחילו לקחת. ארבעה אנשים לוקחים גברים וזורקים למשאית. זרקו את הגברים כמו שקי תפוחי….יש כאלה שהתנגדו יש כאלה שלא התנגדו.

אני זוכר משפחה אחת משפחת קדוש לא התנגדה…היה אחד קראו לו חיים כהן. היה בחור חזק. עשה הרבה צרות לא רצה לעלות. דפק בידים וברגליים. היה מרדכי סבג גם כן עשה קצת צרות. בסוף עלינו״.

משהושלמה העמסת העולים יצאו המשאיות ליעדן. העולים לא ידעו לאן לוקחים אותם. נאמר להם שמשך הנסיעה הצפוי הוא 20-15 דקות. לאחר כמה שעות הגיעו העולים ״המורדים״ ליעד המקורי שתוכנן עבורם – מחנה משואה בחבל לכיש.

נחישותם של אנשי תהליך הקליטה לשלוח את העולים למשואה התעלמה מההיבטים החמולתיים של עולי דמנאת ובכך הביאה לפרוד משפחות. דוגמא לכך ניתן לראות במקרה של משפחתם הצעירה של מאיר בן חיים, בן ה־24, רעייתו דדה לבית אביטבול, בת ה-18 ושני ילדיהם הקטנים: אברהם (אלברט) בן השלוש ושמעון בן השנה. משפחה זו התעכבה במרסיי בגלל מחלת הבן הצעיר. בני משפחותיהם של שני בני הזוג עלו כ־12 יום לפניהם והופנו לשני אתרים שונים בצפון מדינה: הוריה של דדה, אחיה ואחיותיה נשלחו לצפת ואילו הוריו של מאיר, אחיו ואחיותיו היו בין המשפחות שהוכנסו להסגר בשער העלייה. חרף העובדה שבני משפחותיהם נקלטו במקומות שונים בצפון, חוייבו מאיר ובני משפחתו לעבור למשואה שבחבל לכיש, ביחד עם יתר עולי ״מרד הדמנאתים״. בשבוע שלאחר מכן, אוחדה המשפחה מחדש וזאת רק בעקבות יוזמתו הפרטית של הרב אביטבול, שנסע למשואה והעביר בעצמו את בתו דדה ומשפחתה למעברת צפת, כדי שיגורו ביחד עמם.

הערת המחבר: עדותה של דליה (דדה) בן חיים, באזני בתה רותי, 27 בנובמבר 2010. רק לאחר כשלושה שבועות הצליחו בני הזוג לקבל אישור מוסדר לקליטתם בצפת, שינוי שאף נרשם בתעודת העולה שלהם. מסע העלייה של מאיר בן חיים ומשפחתו מהשלב שבו נרשמו לעלייה בדמנאת ועד שהגיעו לאחר שהות קצרה במחנה משואה למעברה בצפת נמשך כתשעה חודשים. ראו פרוט ציר הזמן של עליית מאיר בן־חיים ומשפחתו בנספח ב׳.

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״מרד הדמנאתים״עמ' 41

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״מרד הדמנאתים״

אנשי הסוכנות היו מוטרדים מדעת הקהל השלילית שעלולה להיווצר כשיוודע ברבים עניין הפעלת המשטרה לצורך שכנוע העולים. כצעד מונע, זימן קלמן לוין פגישת עיתונאים שבמהלכה מסר להם את השתלשלות האירועים ובמהלכה הצהיר: ״אנו רואים בעניין זה הפרה חמורה של דרכי הקליטה בארץ, כי כל הכנסה לשער העלייה, פירושה הכתבת תנאים ע״י העולים ואי־רצון ללכת לאזורי הפיתוח, המדינה והסוכנות לא יסכימו לכך בכל מחיר״.

[״עולי דמנת הועברו בכוח לנגב״, למרחב, 5 ביוני 1955]

לטענתו של לוין, הסוכנות הסכימה באופן חד־פעמי להעביר לשער העלייה ארבע משפחות מיוצאי דמנאת שהגיעו בערב חג השבועות באניה ״ארצה״ אך מעתה ״מנוי וגמור שלא להעביר לשם עולים נוספים ולא לשבש את דרכי הקליטה״. במהלך עדכון העיתונאים נמסר כי המשטרה לא נזקקה כלל להפעלת כה.

המרד הזה גרם לפקידי הקליטה לחשוש מפני בעיות נוספות שתתעוררנה בשבוע שלאחר מכן, מועד שבו תוכנן לפנות את עולי דמנאת ששהו בשער העלייה למקומות הקליטה החדשים שיועדו להם. הדבר ניכר בהתבטאויות שצוטטו בעיתונות בדבר הפעלת אמצעים חריגים, במידה וכך יידרש.

בידיעה בעיתון למרחב הביא הכתב דברים מפי קלמן לוין על אירוע קודם של סרוב לצאת למשואה ודרישה לעבור לשער העלייה: ״…בינתיים הגיעו באניה ׳ארצה׳ 11 משפחות נוספות מדמנת, 7 מהן יצאו מרצונם הטוב ל׳חרובית׳ ו־4 הודיעו כי גם הם יצאו ל־׳משואה׳, אך לאחר שעתיים התחרטו בהשפעת קרוביהם, ודרשו העברתם לשער העליה״. בעיתון הצפה אוזכר עניין העברת ארבע משפחות שנועדו למשואה לשער העליה גם כן, אולם עניין זה לא יוחס ספציפית לעולים מדמנאת. ראו: ״עולי דמנאת הועברו בכוח לנגב״, למרחב, 5 ביוני 1955, וכן ״17 משפחות עולים ממארוקו הועברו למחנה משואה״, הצפה, 5 ביוני 1955. נראה כי בידיעה זו יש מעיין fake news גירסת 1955 ביחס לעולי דמנאת, מכיוון שעיון ברשימת העולים שהגיעו באניה ״ארצה״ ב- 26 במאי 1955 מלמד שהעולים שהועברו לשער העלייה היו ארבעה עולים בודדים מפולין ומשפחה ושני בודדים ממצרים, בניגוד למה שנכתב בלמרחב שעולים אלו היו מדמנאת.

בעיתון למרחב נכתב: ״מיום א׳, תנקוט הסוכנות באמצעים נגד עולי דמנת הנמצאים בשער העלייה, באם לא יסכימו לעבור לאחד מיישובי העולים״, ואילו בעיתון על המשמר אוזכרה סנקציה אפשרית ספציפית: ״לפי החלטת הסוכנות היהודית תסתיים הפרשה כולה ביום א׳(היום). כפי הנראה, לא יהיה צורך כאן במשטרה, משום ששער העלייה הוא מחנה סגור ומחלקת הקליטה יכולה לנקוט כאן באמצעים אחרים (אי אספקת אוכל וכד׳)״.

שיירה מעולי דימנת נשלחה למשואה שבנגב בעזרת המשטרה״, על המשמר, 5 ביוני 1955.

דבר, ״פרשת עולי דימנאת בסיומה״, 10 ביוני 1955.

״שניים אוחזין בדמנאת״ – הסוף

מחלקת הקליטה של הסוכנות המשיכה לחפש פתרון ליישובן של משפחות עולי דמנאת, שהוכנסו להסגר בשער העלייה ב־23 במאי 1955. נציגי המשפחות יצאו ביום חמישי ה־2 ביוני 1955 לסיורים באיזור הגליל, כדי לבחון מקומות קליטה אפשריים. ביום ראשון ה־5 ביוני 1955 התקיימה פגישה בשער העלייה בין נציגי מחלקת הקליטה ונציגי העולים למציאת הסדר. העולים סרבו להיפרד ודרשו ליישבם ביחד במקום אחד, אולם אף אחד מהמקומות בגליל שעמדו על הפרק לא יכל היה לקלוט מספר כה גדול של משפחות. לבסוף נתרצו והסכימו להתפצל. ביום שלישי ה־7 ביוני הועברו 12 משפחות למושב רוויה וארבע משפחות לסביבות צפת, ובסך הכל כמחצית מתוך 230 העולים עזבו את המחנה. בהמשך הועברו משפחות נוספות לצוריאל, כפר עבודה של קק״ל בצפון. אחרונות המשפחות תוכננו לעזוב את שער העלייה ביום ראשון ה־12 ביוני 5 5 95.19 בסך הכל שהו העולים בשער העלייה בין 16 ל־21 יום.

סכום

שלא מרצונם נקלעו העולים מדמנאת לשתי מערכות של מאבקי כח באשר לדמותה של העלייה. המאבק הראשון היה מאבק פוליטי-דתי בין תנועת ההתיישבות של מפא״י לבין איגוד המושבים של ־פועל המזרחי. סופו של מאבק זה שהביא לביטול המכסות הנוקשות, שהיו נהוגות לגבי הפניית עולים לתנועות ההתיישבות השונות וההכרה שזכות העולה לבחור האם הוא רוצה להגיע למושב דתי או מושב חילוני. המאבק השני היה מאבק בין מנגנון הקליטה לבין העולים עצמם, על השאלה האם ־'עולה, שעולה במימון הסוכנות, יש זכות בחירה חופשית לגבי מקום יישובו עם עלייתו. במאבק זה יצאו העולים כשידם על התחתונה. חלום ההתיישבות כקהילה מאוחדת, שזכה לעידודו של יהודה גרינקר עוד בשלב הרישום לעלייה בדמנאת, התנפץ בעת המפגש של משפחות העולים עם המציאות של יכולת הקליטה במושבי היעד.

מספר העולים מדמנאת שהגיעו לישראל במהלך החודשים מאי-אוקטובר 1955 היה 581 נפש. טבלה מס. 4 להלן מסכמת את מסכת העלייה מדמנאת בתקופה זו, וממחישה את פיזור הקהילה במפת ההתיישבות בישראל.

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״מרד הדמנאתים״-עמ' 50

ערך;אליחי כנפו-שאול טנג׳י, יקיר העיר אופקים, איש רב פעלים מחבר האנציקלופדיה על צדיקי מרוקו-ברית 36- חלק א'

ערך;אליחי כנפו

שאול טנג׳י, יקיר העיר אופקים, איש רב פעלים מחבר האנציקלופדיה על צדיקי מרוקו

חיבור האנציקלופדיה

שאול הדריך למעלה ממאה טיולים למרוקו. ככל שהדריך טיולים, הרגיש בחסרון חומר מקיף על מרוקו, על יהודיה, על צדיקיה המרובים. ספרו של יששכר בן עמי ״הערצת הקדושים במרוקו״ מונה כ-360 צדיקים, במחקר של שאול, הוא מציג שלושת אלפים (!) צדיקים שעל קיומם למד מראיונות עם אנשים מכל אזורי מרוקו, מביקורים בבתי העלמין ומחקירה מתמשכת. שאול רואה בחיבור האנציקלופדיה רבת ההיקף שלו מפעל חיים על כן פרש מפעילות ההדרכה במרוקו כדי לבלות ימים ולילות חודשים ושנים על מנת להעמיק ולהשלים את מפעל הענק הזה. לרוב, אנציקלופדיה המשתרעת על שבעה כרכים אלבומיים היא פרי עמלם של קבוצת חוקרים. האנציקלופדיה של שאול היא מעשה ידיו בלבד. יחד עם זה שאול אינו מחמיץ אף הזדמנות להודות למורו ורבו בהצהירו: ״אני מרגיש חובה לציין את הסיוע שקיבלתי לאורך כל הדרך ממורי ורבי הרב ד״ר מרדכי דאדון שליט״א״.

פרקים מעבודתו הציג בפני כבוד הרבנים: עובדיה יוסף זצ״ל, הרב מאיר לאו, הרב בקשי דורון, הרב יהושע ממאן זצ״ל, הרב אברהם חפוטא, הרב יחיאל אבוחצירא, הרב בנימין בצרי, וכולם נתנו הסכמות או שלחו אגרות ברכה על המפעל החשוב הזה.

הקדמה ומבוא של המחבר לאנציקלופדיה

בעולם היהודי השם ״מרוקו״ ־ הארץ הדשנה והרעננה, אינו מייצג רק גבעות חול אינסופיות, עצי-תמר לכל אורך האופק, והאקלים המדברי היבש.

במשך מאות שנים, הייתה מרוקו בראש ובראשונה המרכז היהודי הגדול והחשוב ביותר בצפון־ אפריקה.

בין גבעות המדבר פיכו בה בעוז, חיים יהודיים שורשיים, הספוגים בתורה ובמצוות, רבנים תלמודיים ופוסקי-הלכה נולדו, פעלו בה ויהיו לפרי ברכה.

הרבנים והחכמים, עשו חובתם בחריצות להגות בתורה יומם ולילה, חידשו חידושים למכביר, חיברו ספרים בכל אופני פרטי התורה, איש איש באשר קבלה בנשמתו ביום המעמד הנורא על הר סיני, האור הרוחני שהקרינו צדיקי וחכמי-מרוקו כל הדורות, נגה סביבותיו והאיר למרחקים. הניחו ברכה אחריהם, ברכת עולם לדור דור, ״כמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו״ (ישעיהו פרק נ״ח פסוק י״א).

ישמחו אלי גיל בעת תתעדן נפש ההוגה בספריהם, ושפתותיהם יהיו דובבות בעולם האמת בישיבה עליונה, ותורתם תהיה כגשם לנו לרוות צימאונינו, ולהשיב נפש בחיי- העולם הזה ובעולם הבא.

היא תעמוד למו להנחות אותם בדרכי העולם הבא בשבילי עולם הנצח, להכתירם בכתר עטרה. זכרם הטוב לא יסוף מעדת ישורון כל הימים.

מרוקו הייתה, ונשארה, לדורות, סמל של נווה-מדבר רוחני וסמל של חיי-קדושה וטהרה ושל אמונת חכמים אמיתית.

מבוא

יהדות מרוקו לא תיעדה, כראוי, את קורותיה בכתב, ובוודאי לא את תולדות צדיקיה וחכמיה ומעשי נסיהם, בגלל דאגות הזמן שלעתים היו בגדר של ״סחי ומאוס תשימנו בקרב העמים״ (איכה ג׳ – מ״ה).

לא אחת שאלתי את עצמי: ״מדוע אין ספר או אנציקלופדיה זוטא שתרכז את מירב הפרטים אודות צדיקי וחכמי-מרוקו. הרי החוקרים והסופרים כתבו ספרות לא מבוטלת, אך הפרטים לא היו שלמים ולעתים אף שונים זה מזה, והרוצה לדעת פרטים רחבים יותר, יהיה עליו לעיין בספרים רבים, להשוות טקסטים כדי לאתר ולגבש את מכלול החומר לאחד כדי שיוכל לקבל פחות או יותר את ההיסטוריה של צדיקי מרוקו וחכמיה.

מבדיקה ראשונית שערכתי גיליתי, שבארץ יצאו לאור ספרים מהם ניתן, אמנם, ללמוד על צדיקי מרוקו וחכמיה לדורותיהם, אך היה מועט ומה שנכתב בספר זה שונה ממשנהו, ולמרות החומר שנכתב עדיין נותרו פרטים בלתי ידועים למחבר זה או אחר. על-כן ראיתי חובה לעצמי לנסות ולהשלים את החסר עד כמה שאפשר.

רבים הם החוקרים וכותבי הרשומות אשר התייחסו לנושאים שונים בתחומי העיון והפרשנות בהלכה, במדרש, בתחומי המקרא, במשנה, בתלמודים ועוד. ויש שהוסיפו הערות או הארות, או כאלה שכתבו על חייהם ועל דרך פעולתם של צדיקי מרוקו וחכמיה, והיו כאלה שהתייחסו במיוחד לז׳אנר ספרותי מסוים, כמו לפרשנות של הרבנים והמשוררים, והיו שכתבו באופן כללי בלבד. נמצא, שהחומר שנכתב על צדיקי מרוקו וחכמיה הוא מגוון למדי אך מפוזר בספרים שונים כדוגמת חלק מהספרים שלהלן:

א. ספרים שנכתבו רק צדיקים וחכמים כדוגמת ספרו של רבי יוסף בן־נאיים ״מלכי-רבנן ובו פרטים על הצדיק ולא תמיד בהרחבה. רבי יוסף בן־נאיים הביע, לפעמים, גם את עמדתו של הצדיק כלפי נושאים הלכתיים, כדוגמת הוויכוח שהיה בין היהודים המקומיים לבין יהודים גולי-ספרד אודות הסירכא‘[חיבור, הידבקות ובמיוחד פגם בריאה שאונותיה נמצאו דבוקות.] או פירוש לפסוק מסוים מפרשת השבוע. לנושאים אלה לא התייחסתי ולא מתוך זלזול חלילה. ראיתי לנכון להתמקד: במועד לידתו ופטירתו של הצדיק, דברים שנאמרו בשבחו, שמות הספרים שחיבר ונושאיהם, מעשי-הנסים שהיו בחייו ולאחר פטירתו, שירים, פיוטים, קינות ודרשות שחוברו לכבודו.

ב.ספרו של ד״ר יששכר בן־עמי ״צדיקי מרוקו ונפלאותיהם״ מבוסס ברובו על שיחות עם אינפורמנטים שהגיעו לארץ כעולים, בעיקר מכפרים שונים מהרי האטלס שבמרוקו וסיפרו על חוויותיהם אודות הצדיק ועל בתי-העלמין כפי שהם הכירו בתקופתם, ובשפת העברית הדלה שהייתה בפיהם, ולמראיין שהיה לרוב ישראלי הדברים לא תמיד היו מובנים.

ג.ספרים שנכתבו על תולדות יהודי-מרוקו כדוגמת הספר ״נר־המערב״ לרבי משה יעקב טולידנו התאריכים שם הם למניינם,2ובו הזכיר רבנים שחיו בתקופות אלה.

ד.משרד החינוך , ״מכון בן־צבי״, אוניברסיטאות: ״בן־גוריוך, ״בר-אילך, תל-אביב , מכונים פרטיים המוציאים לאור כתבים על צדיק זה או אחר, (ורק אחדים השתמרו אצל אחד מצאצאי הצדיק ועברו מדור לדור), פרוספקטים והזמנות שהוצאו להילולות לכבוד הצדיקים בארץ ובמרוקו. מקורות לא פחות חשובים, היו העלונים המופצים בבתי־הכנסת בשבתות, או פרסומים שונים שהופצו באירועים מיוחדים וכו'. למעשה כל עלון או אפילו פיסת ניר שהגיעה לידי והיה בה פרט כלשהו שיכול לסייע בעבודתי אספתי במשך שנים רבות. חומר זה היה לי לעזר רב בעבודתי.

ה.ספרים שנכתבו על קהילות יהודיות מערים שונות במרוקו כמו: פֶאס, סֶפרוּ, דֶבְּדוּ, מֶקְנֶס וכו' בספרים אלה המחברים הנציחו קורות קהילתם וגם פרטים אודות צדיקים שחיו, פעלו ונקברו באותם ישובים.

ו.ספרים שנכתבו על שושלות שונות כדוגמת: ״טוֹלֶידָנוֹ״, ״אבן-דָנָאן״ ועוד.

ז. אחרון חביב, מכון בני יששכר – הספריה הספרדית, שבראשו עומד הרב מאיר אביטבול שליט״א שהעמיד לרשותי עשרות ספרים שהיו לי לעזר רב.

המעיין בספרים אלה יוכל להתבשם מניחוחות העבר היהודי המפואר, ולהתפעל מעושר תוכנם הרוחני ויכולת כתיבתם של המחברים, כי ע״י ידיעת תולדות הצדיקים, נוכל לחקור גם את אורחות חייהם וללמוד מהם, נוכל לחפש את עקבותיהם ולמצוא ידיעות נרחבות עליהם ועל מפעלם.

מחברי הספרים הנזכרים עשו מלאכת קודש, אך נראה לי שהנכתב בספר האחד שונה בחלקו מהנכתב בזולתו, כל מחבר דן בפרטים השונים שנראו לו חשובים, והרוצה לדעת פרטים רחבים יותר על צדיק זה או אחר, יהיה עליו לכנס את המידע מהמקורות המפוזרים.

הספרים והמחקרים, העשירו ידיעותינו על אותם צדיקים וחכמים מופלאים מיהדות מרוקו, אשר היו לנו לעיניים, לאבוקה ולאבני־דרך ואשר לאורם הלכנו דורות רבים עד הגיענו לארץ אבותינו, ארץ־ישראל.

לא אוכל לומר, שעלה בידי לאסוף פרטים מלאים על כל אלפי הצדיקים המופיעים באנציקלופדיה זוטא. יש כאלה שיש עליהם כמות פרטים סבירה, כאלה שיש עליהם פרטים מועטים. ויש כאלה שמופיעים רק בשמם.

ערך;אליחי כנפו-שאול טנג׳י, יקיר העיר אופקים, איש רב פעלים מחבר האנציקלופדיה על צדיקי מרוקו-ברית 36- חלק א' עמ' 95

ערך;אליחי כנפו-שאול טנג׳י, יקיר העיר אופקים, איש רב פעלים מחבר האנציקלופדיה על צדיקי מרוקו-ברית 36- סיום המאמר

אלי פילו יקירי

הפתעתני כאשר אמרת לי שאתה מתכונן לפרסם את הכתבה שפורסמה אודותי ב"ברית מס 36– כתב העת הדו לשוני של יהודי מרוקו". מה שריגש אותי במיוחד וללא כל כוונה לא מצידך ולא מצדי, שדווקא הכתבה תפורסם במועד של האזכרה השנתית של בני איציק ז"ל – ט' בתמוז תשע"ו (2016). יהי זכרו ברוך

אנציקלופדיה זוטא מציגה את צדיקי וחכמי מרוקו. חשבתי שמן הראוי לכתוב בפתחה פרק על מרוקו הארץ בה נולדו, פעלו ונקברו, על הקהילה היהודית שממנה הם צמחו ועל הישוב בו נולדו.

יהדות מרוקו הצטיינה בכל התקופות: בחיי-תרבות עשירים, והעמידה מתוכה רבנים גדולים, גאוני-עולם: אנשי הרוח אדירי התורה והחוכמה ואבירי הרועים שעמדו בראשי קהילותיהם כרועים נאמנים ומנהיגים רוחניים, משוררים ואוהבי־ציון והאירו את העולם באור תורתם שהציץ וזרח לכל עבר בכל תפוצות ישראל . יהדות מרוקו התברכה בגדולי-רוח, אנשי־אשכולות, שכתבו חיבורים נשגבים והשאירו לנו אוצרות תרבות עשירים ומגוונים, מלאים מכל טוב, בכל מקצועות היהדות, הפרשנות, העיון והמחקר, בתורת הקבלה, חוכמת הצירוף והמספר, הדינים, המקרא והתלמוד, ההלכה, האגדה הקבלה, הדקדוק, השירה, הפילוסופיה ועוד.

היצירות נכתבו בידי המחברים שנולדו במרוקו או התחנכו בה, ולדעת מומחי המחקר האקדמי, היצירות הן מן החשובות שבפירושי הזוהר שראו אור. נזכיר אחדים מן המחברים: רבי אברהם אזולאי, אבי סבו של החיד״א שנולד בפאס ובתחילת המאה ה-17 ישב בחברון רבי שמעון לביא מחבר הפיוט ״בר-יוחאי״, רבי שלום בוזגלו מחבר הספר ״מקדש מלך״ ועוד.

לבד מהפצת התורה, הקדישו הרבנים מזמנם, לנהל עדתם ולחנכה במורשת אבותיהם.

כאמור ספרים רבים נכתבו בתחומים הנ״ל, אלה שזה היה ביכולתם, זכו להדפיס את ספריהם בעיקר בְּלִיוֹורְנוֹ‘, אָמְסְטֶרְדָם וְגֶ'רְבָּה, וכך תרמו תרומה עצומה לתרבות הכללית של עם־ישראל. חלק גדול של חיבוריהם לא זכו לדפוס אם מהעדר בתי-דפוס במרוקו, או מחוסר אמצעים של מחבריהם.

רובה של היצירה הרוחנית היהודית של מרוקו, עדיין בכתב-יד, חלקה ירד לטמיון בגלל פשעי- אנוש והעלאתם באש ע״י צוררי ישראל, או בגלל הלחות והטחב, התולעים, או עכברים שכרסמו אותם. כתבי רבי אברהם אזולאי ירדו למצולות כאשר נסע באוניה שטבעה עם יצירותיו. את זכר כתביו שאבדו בים הוא ביטא בחתימתו דמוית אוניה.

רבי יוסף בן-נאיים היה מאד חרד לכתביו, שמא יהיה גורל שחיברו הצדיקים האחרים. באחת ההקדמות לאחד מספריו הוא כותב: ״ותוחלתי לאל שיעזרני להוציא לאור כל ספרי, אשר בכתובים לאור בדפוס, ולא תהיה תורתי אשר עמלתי בה שנים רבות, שלל לשיני העכברים הרשעים, או לעש המחרים כל מחמד עיין…״. על ניסיון הצלת חלק מהכתבים היקרים שלו. כאן המקום להזכיר שעל פי הידוע בספרייתו של רבי יוסף בן־נאיים היו מעל 10.000 ספרים. היו אליו פניות ממוסדות אקדמאים בארץ ומעולם להעביר או למכור להם את הספרים ומעולם לא רצה להיפרד מהם ואמר ״ספרי הם בניי״. כשהלך לעולמו בניו מכרו את הספרים ליוניברסיטי קולג׳ בניו-יורק וכשהכניסו אותם לעישון פרצה במחסן שריפה ורובם נשרפו. (ש״ט).

כמה מילים על חיבוריהם של צדיקי וחכמי מרוקו:

קיימים אין ספור ספרי קודש וכתבים גנוזים של צדיקי מרוקו בגניזות הקודש ברחבי העולם עד היום גנוזים ברחבי העולם ספרי קודש יהודיים עתיקי יומין, יקרים ומתוקים מפז, אך ללא אפשרות להביא את מחבריהם להיות דובבים בקבריהם בכוח תורתם שיצאה לאור.

ישנה תופעה מעניינת בהיסטוריית הספרות היהודית, שבאם נבחן ונתבונן, נראה כי גדולי ישראל שבכל הדורות ובכל מקומות מושבותיהם, חיברו ספרי-קודש עמוקים ונפלאים בכל תחומי התורה – בנסתר ובנגלה ומה מפליא לראות, כי למרות זאת שלא זכו להכרה, אך כאשר מדברים על ספרו של רבי חיים בן עטר ״אור החיים״ הקדוש, אין לך בית מישראל בכל התפוצות שאין בו מחידושיו. בשונה מספרים רבים המעטרים ספריות רבות בעולם היהודי כולו, אך כל מהותם הוא ״עיטור הספרייה״ ורק פעמים בודדות בחיי אדם הם נפתחים למספר דקות, ספרי ״אור החיים״ הקדוש נלמדים ביחידים ובציבור, על ידי מגוון זרמי היהדות – עדות המזרח, יוצאי ליטא, ואנשי אירופה כולה.

התפתחות הקבלה בדרום מרוקו(אזור דְרֶע או דְרְעָא).

עוד בתקופת, הגאונים פרח בצפון־אפריקה מרכז רוחני גדול, שהדיו נשמעו למרחקים, וזכה להוקרתם של גאוני-בבל, וכאשר החלה להתדלדל סמכותו של המרכז-העולמי, הוא תפס את מקומו בכמה בחינות.

העיסוק בקבלה במרוקו הוא עתיק-יומין, והוא התברך ממסורות מקומיות, מקורות נוספים בתורת הקבלה שהגיעו למרוקו במאה ה- 14 עם המגורשים מספרד.

גם כאשר פשטה קבלת האר״י, מיד הגיעו הדיה למרוקו עוד באותו דור. עם גורי האר״י נימנו מספר חכמים מרוקנים, כגון רבי סולימאן אוחנה, רבי יוסף בן־טבול, רבי אברהם הלוי ברוכים, רבי מסעוד סגינהור ועוד.

ה״זוהר״ הועלה למדרגת ספר-קדוש, בדומה לתנ״ך ולתלמוד, והעיסוק בו היה נפוץ, וקביעות הלימוד היו שכיחים בכל ישוב של קהילות מרוקו. במיוחד השפיע על חיי- הרוח של היהודים בדרום הארץ: בהרי-האטלס, בחבל הסוס ועד לפאתי הסהרה.

ממחקרים שערכו מוסדות אקדמאיים בארץ, מצאו שבדרום מרוקו התפתחה הקבלה יותר מכל מקום אחר בעולם.

קבוצות הזוהר, נקראו ״חברת רשב״י״ (רבי שמעון בר-יוחאי). הקבוצות בדרך־כלל, התאספו אחרי תפילת-ערבית של מוצאי-שבת והבקי מבניהם, היה קורא ומסביר, והיתר האזינו בקשב רב, ושתו בצמא כל מילה שיצאה מפיו. (בעירי אופקים התפללתי במספר בתי-כנסת ובאחדים מהם נהוג עד היום קריאה בספר ״הזוהר הקדוש״)

במשך כל הדורות, שימשו צדיקי-מרוקו עמוד האש שהלך לפני המחנה – לאורם התחנכנו ומדרכיהם למדנו, והם היו אלה, שנתנו דוגמא ושימשו לנו מודל לחיקוי בכל הקשור לאורח-חיים יהודי של תורה,_עבודה וגמילות-חסדים

יצחק טנג׳י ז״ל על מפעל החיים של אבא שאול

מזה כעשר שנים שאבא היקר שלי, משקיע מזמנו וממרצו באיסוף חומר לכתיבת האנציקלופדיה על מרוקו, יהודיה, צדיקיה וחכמיה.

השנה הוא זכה לסיים את האנציקלופדיה המדהימה הזאת בת שבעה כרכים. זה היה מסע ארוך, מרתק, מייגע ולעתים אף מתיש .

מסע שנפרש, כאמור, לאורך כעשר שנים, שלש יבשות, נסיעות בארץ ובעולם, קריאה של עשרות ספרים, פגישות עם אנשים רבים,

אם בישובים בהם מתגוררים עולים מהרי-האטלס, הילולות מרכזיות והילולות המתקיימות בבתים פרטיים. משאבים לא קטנים, ובכלל כל דבר שאפשר להעלות על הדעת, על־מנת לאסוף כל בדל של מידע אפשרי.

האנציקלופדיה הזאת, היא גאוותנו ומפעל חייו של אבא שלי, שממשיך, אגב, לעדכן אותה בכל פרט חדש שהוא מוצא ומגלה. אני גאה באבא שלי, בעבודה המדהימה הזאת, ורואה בה דרך מופלאה לשמר מסורת ושורשים ולהנחילם לדור הבא…

הסכמות רבות נתנו לשאול טנג׳י על האנציקלופדיה שלו. נביא כאן שתיים, שתיהן של רבנים ראשיים לשעבר.

אבני דרך בחייו של שאול טנג'י

שאול נולד בקזבלנקה שבמרוקו אותה עזב כילד בשנת 1949 במסגרת עליית הנוער, מתוך הנחה שהוריו יצטרפו אליו אך בהיותו נער, לא היה מודע לסלקציה שמנעה עליה מאנשים מבוגרים, מוגבלים בגופם או חלשים מבחינה כלכלית. כאמור, בגלל הסלקציה לא התאפשרה עליית הוריו. שאול לא נח ולא שקט. הוא שלח עשרות מכתבים לסוכנות היהודית ולשווא. כעבור שנים הוא מצא את כל מכתביו שמורים בארכיב הציוני . כאשר נוכח לדעת שמכתביו לא נענים הוא נקט באקט קיצוני של שביתת רעב שבסופו של דבר הביאה לעלייתם ארצה בדצמבר 1955. הוריו שוכנו באופקים והוא החליט להצטרף אליהם. תנאי הקליטה היו קשים מאד. מים זורמים ושאול היה נאלץ להביא אותם בדליים מהמושבים הסמוכים.

בשנת 1960 התמנה כרכז קליטה ורכז תרבות במועצת הפועלים של אופקים. כמרכז תרבות, פעילותו הייתה כה עניפה שהיא עלתה על כלל הפעילות הארצית של מרכז תרבות. כל זה למרות שפעל ללא תקציב מוגדר ושאול הצליח להשיג תקציב לפעילות השוטפת ממקורות שונים – מחלקת החינוך, המחלקה להנחלת הלשון, משרד הקליטה, מדור השכונות בוועד הפועל של ההסתדרות וכמובן המרכז לתרבות של ההסתדרות הכללית.

קליטת העולים וחינוך מבוגרים.

מדי ערב המתין שאול עם צוותו להגעת העולם לאופקים. וכשאלה הגיעו התמסר כולו לקליטתם המהיר והיעילה. הוא וצוותו ליוו אותם לבתיהם, דאגו להם לכל הצרכים הראשונים ובעיקר שוחחו עמם, על העיר ועל התאקלמותם בה.

אחרי שהעולים שוכנו בבתיהם הוא ידע שהמכשול העיקרי בהתאקלמותם הוא מחסום השפה, על כן גייס מתנדבים מקיבוצי הסביבה ופיזר אותם בין בתי העולים החדשים כאשר התפקיד שלהם היה להנחיל לעולים את השפה העברית. בשלב מאוחר יותר גייס ממשרד החינוך 15 מורות חיילות. באמצעות מורות חיילות אלו שאול ארגן בית ספר עם כיתות עולים להנחלת הלשון. הוא גייס את מרכז ההסברה שהגיע בערבים עם מכשור להקרנת יומני חדשות על קירות הבלוקים. שאול תרגם לערבית ובעיקר לצרפתית את תוכן היומנים וכך קרב את העולים להוויה הישראלית.

לכלל האוכלוסיה גייס פעילות ענפה של הרצאות. המרצים היו מגיעים במוצאי שבת עם פנס קסם. שאול היה מורה לכל מרצה לאיזה בית כנסת ללכת כדי לתת את ההרצאה שלו. בכל ל״ג לעומר אירגן נסיעה לקבר רבי שמעון בר יוחאי במירון. הפעולה הזאת תפסה תאוצה והגיעה לכך שיצאו 15 אוטובוסים למירון.

באופקים היו מקורות תעסוקה רבים: בנין, חקלאות, יהלומים, טקסטיל, אריגה ועוד, לכל סקטור ארגן שאול אחת לשנה מסיבה לעובדים ולבני משפחותיהם עם תכנית אומנותית. באופקים לא היה תיאטרון. תיאטרונים לא באו לאופקים כי לא השתלם להם להגיע אליה. לשאול חרה מאוד הדבר והוא חשב בלבו שלא יתכן להשאיר את תושבי העיר ובעיקר את הנוער ללא החוויה האמנותי שבצפייה בתיאטרון. הוא נפגש עם מנהלי הבימה, הקאמרי והאוהל, דיבר ציונות אל לבם. התיאטרונים נענו לבקשתו ואחת לחודש הגיעה הצגת תיאטרון לאופקים. שאול נעזר שוב על ידי הקיבוצים השכנים נפגש עם מנהיגיהם וביקש מהם תרומת ספרים. והוא נענה ובגדול. עתה כמות הספרים שבספרייה העירונית הייתה כה גדולה שהוא נרשם לקורס מנהלי ספריות על מנת לנהל את הספרייה.

לבתי ספר היה מזמין אחת לחודש מומחה לסיפורי עם כדי להעשיר את התלמידים. לגני הילדים הזמין קבוע הקרנת סיפורי אגדות.

שאול אף ארגן טיולים להכרת הארץ. בעזרת הטיולים האלה הכירו תושבי אופקים את הארץ. הטיולים לא פסחו על בית-לחם, חברון, שכם והיישובים בשטחים המשוחררים. שירות בצה״ל

בשנת 1977 עזב את מועצת הפועלים והתגייס לצה״ל בו היה קצין קישור לחיילים ממושבי וקיבוצי הסביבה, עוזר קצין שלישות, קצין כה אדם של אוגדה סדירה, מפקד מרכז גיוס.

שירות בשרות בתי הסוהר

ב-1977 עזב את צה״ל והתגייס לשרות בתי הסוהר. שם מילא שני תפקידים לסירוגין: מפקד אגף, קצין סגל. משרות בתי הסוהר השתחרר בדרגת רב כלאי דרגה מקבילה לרב פקד. תמיד התגאה בכך שבביתו היו שלשה רבנים: הוא רב כלאי, בנו רב פקד ואשתו רב סרן. בית-ספר לתיירות

ב-1990 נרשם לבית ספר לתיירות ושם סיים קורס של מדריכי טיולים בחוץ לארץ, עם דגש על מרוקו. שם הדריך למעלה ממאה טיולים. הוא הדרך גם טיולים רבים בכמה מארצות אירופה.

ערך;אליחי כנפו-שאול טנג׳י, יקיר העיר אופקים, איש רב פעלים מחבר האנציקלופדיה על צדיקי מרוקו-ברית 36- סיום המאמר עמ' 100

אמנון אלקבץ-יהדות מרוקו והשבתאות-ברית 36 בעריכת אשר כנפו

ברית מספר 36

אמנון אלקבץ

יהדות מרוקו והשבתאות

״הן בכל דור יקום הגיבור גואל העם״, כך אנו שרים בחנוכה מתוך שירו המפורסם של מנשה רבינא, ״מי ימלל גבורות ישראל״, משנת 1936.

אכן, מאז חרב המקדש השני, בכל דור ודור נשאו היהודים את עיניהם לבואו של המשיח, אותו גיבור שיגאל את העם מצרותיו. יהודים רבים מרחבי העולם תמיד היטו אוזן קשבת להבטחות הגאולה שהפיצו שליחיהם של משיחי השקר. הציפיות והתארכות מועד בואו, הצמיחו לעתים תכופות ״נביאים״ שקמו והצביעו על ״הסימנים הרבים״ המורים על התגלותו הקרובה, ולעתים אף העידו על עצמם שהם הם המשיחים שנשלחו לגאול את ישראל. אלה זירזו את צמיחתם של ״משיחי-שקר״ שונים ומשונים, וניצלו את הציפיות הטהורות של העם לגאולה שלימה, שהנה ״הגואל״ מתדפק על הדלת, אולם אחריתם הייתה תמיד אכזבה ומפח נפש. מבין העשרות הרבות של ״משיחי השקר״ שקמו וצצו בתולדות ישראל בגלותו, נציין להלן את ארבעת הבולטים והעיקריים שבהם ואת מהלך חייהם ומשנתם בקצרה, ואת הקשר של חלקם למשיחיות בגלות היהודית במגרב.

הראשון בהם היה בר-כוכבא (בר-כוזיבא 136-132 לספירה), שעיני ישראל נישאו אליו כגואל העם והארץ משלטון העריצות של האימפריה הרומית. הציפיות שתלו בו העם וגדולי הדור, ובכללם ר׳ עקיבא שטעה וחשבו ל״משיח הגואל״, הכזיבו. אלפי ההרוגים שנפלו במרד נגד הרומאים בגלל משיחיותו, הביאו למפלתו הגדולה, וזירזו את הקץ לעצמאות העם וחורבן הארץ.

 השני היה ר׳ אברהם אבולעפיה, איש סראגוסא שבספרד (1240־1291), שסמוך לשנת 1270 התיישב בליוורנו שבאיטליה. אבולעפיה היה רב גדול ואינטלקטואל, בעל כריזמה שרצה לקומם את כבוד ישראל שנרמס תחת שלטון האסלאם והנצרות ביימי הביניים שלאחר מסעי-הצלב, ונחרט בדם בהיסטוריה היהודית. לאור ריבוי המאורעות של פגיעות ביהודים בתקופה ההיא, התחיל אבולעפיה ״להתנבא״ להצלת ישראל. באחד האירועים הנבואיים שלו, ״נצטווה״ לצאת למסע לארץ־ישראל, לחצות את ״נהר הסמבטיון״, להציל את עשרת השבטים הגולים, ולהצעידם לחירות אל ארץ־ישראל. זו תחילת מלחמתו לשחרור הארץ וזירוז גאולת העם. ואמנם אבולעפיה הגיע לארץ־ישראל והתחיל בהכנות להצלתה מיד יושביה הנוכרים. אלא שבשל מלחמות שהתנהלו באותה עת בארץ־ישראל, הבין שאין ביכולתו לשלוט במצב, ומייד שב על עקביו לאירופה. חסידיו הרבים והמאוכזבים מארצות אירופה ובחלק ממדינות צפון המגרב, החלו אט אט להפנות אליו עורף ולנטוש אותו. בראש מתנגדיו עמד הרשב״א (ר׳ שלמה בן־אדרת) שבעת הזאת התגורר באי סיציליה שבאיטליה, ודחה בתוקף את ״נביאותו״ של אבולעפיה. שמעו של אבולעפיה הגיע אמנם למרוקו, ברם, אחר פולמוס קצר שניטש בין כמה מרבני העדה סביב ״נבואותיו״, הוטל עליו נידוי, ונשתכח מהר מן התודעה הציבורית.

למרות כישלונו, המשיך אבולעפיה להתנבא. הפעם ״הנבואה״ שלחה אותו לפגוש את האפיפיור ניקולאס השלישי (1280) בוואתיקאן, ולדרוש ממנו להכיר בו ״כאדון הנביאים וכמלך היהודים״. הוא גם דרש שהאפיפיור יוציא צו המורה לכלל היהודים הנמצאים תחת השלטון הנוצרי, לקום ולשוב מייד לציון ולירושלים. ״הנבואה״ לא התגשמה כי האפיפיור סרב לקבלו, ואף אסר אותו לתקופה מה בבית הכלא. משהשתחרר מהכלא, התיישב לכתוב נבואה עצמית בזו הלשון: ״בהגיעי אל השמות, ובהתירי קשרי החותמת, נגלה אלי אדון הכל, וגילה לי את סודו, והודיעני עד קץ הגלות וזמן התחלת הגאולה, ואז הכריחני להתפאר בנבואה״. (מתוך איגרתו: ״וזאת ליהודה). ר׳ אברהם אבולעפיה נפטר בשנת 1291, ולא זכה להתגשמות נבואותיו. מה שכן, הוא הותיר אחריו כמה קהילות יהודיות מאוכזבות, ששוב שבו למדרס רגלם של אדוני-הארץ.

לשלישי קראו אשר לעמלין, יהודי גרמני שצץ בשנת 1502, והכריז על עצמו ״כמשיח״ וכ״מבשר הגאולה״. בהשפעת כתביו הקבליים של דון יצחק אברבנאל, ולאור הפרסומים הרבים על מה שהיה מנת חלקם של היהודים שגורשו מספרד, פרסם לעמלין קול קורא לקהילות ישראל, שבמידה והיהודים ישובו בתשובה שלימה במהלך שישה חודשים, בואו של המשיח ודאי. השמועה נפוצה בעיקר בקרב יהודי גרמניה ואיטליה, ואצל חלק מיהודי פס שבמגרב. אצל הראשונים אף ניתנה הוראה לשבור את התנורים לאפיית מצות של פסח, כי כבר ״בשנה הבאה״ יחוגו את החג בארץ ישראל. בתוך זמן קצר לעמלין נפטר לבית עולמו, תנועתו המשיחית באה אל קיצה, והותירה את חסידיו מאוכזבים עד עמקי-נפשם. מספר לא מעט של יהודים אינטלקטואלים בולטים בגרמניה ובאיטליה, שהיו בין חסידיו של לעמלין, החליטו להתנצר בעקבות אכזבתם ממנו ומהציפיה לקץ הגלות. יהודי המגרב התעלמו ממנו כבר בראשית דרכו, ולא הותיר בהם כל חותם מתורתו המשיחית.

הרביעי ב״משיחי השקר״, והבולט שבהם, הוא שבתי צבי, מחולל התנועה המשיחית החשובה ביותר בתולדות ישראל. שבתי צבי, בנו של יהודי אמיד סוחר בעופות וביצים, נולד באיזמיר שבטורקיה ביום שבת, ט׳ אב שנת שפ״ו – ( 1 אוגוסט 1626), זהו תאריך תיאולוגי ללידתו של המשיח. המדרש קבע שלידתו של המשיח יהא ביום מועד חורבן המקדש, היינו, ביום ט׳ באב. הוריו קראוהו שבתי, על שום שנולד ביום שבת, כך נהגו יהודי הבלקן לקרוא לילדים שנולדו ביום שבת. בצעירותו למד לתואר הרבני ״חכם״. בגיל 15 התחיל להעמיק בלימוד הקבלה, ובלט בחוכמתו, ביופיו, בקומתו התמירה ובקולו הערב. עם בגרותו נמשך לתורת קבלת האר״י שבמהלך המאה ה-17 הסעירה את העולם היהודי. התנועה נפוצה והפכה לתנועת המונים בהיקפה המספרי ־הגיאוגרפי, ובתוך זמן קצר, הגיעה לוילנה, המבורג, אמסטרדם, לונדון, ליוורנו, אוויניון, וכן לאלג׳יריה ומרוקו.

הופעתו של שבתי צבי על בימת ההיסטוריה, נבעה מהציפיות המשיחיות לגאולת העם היהודי שלאחר גזירות תח-תט (פרעות חמליניצקי 1649-1648). גם הציפיות המשיחיות הנוצריות להופעתו של ישוע, המיסטיקה המוסלמית לגאולת העולם ובואו הקרוב של ״המהדי״ (המשיח המוסלמי), שימשו קרקע פורייה וגורם מזרז לצמיחתו ובואו של משיח היהודים. בתקופה זו, אנשים רבים הן מוסלמים והן נוצרים, וכמובן גם היהודים, העידו על עצמם שהם ״נביאים״ שמחפשים להביא גאולה לעולם. בקושטא קמו לא פחות מ-800 ״נביאים״ שבראשם עמד רב בשם ר׳ משה סרוואל, ועל חסידיו נמנו גם כמה מרבני העיר. רב זה הודיע שנתגלגלה בו נשמתו של ר׳ שמעון בר-יוחאי, על כן התחיל לכתוב ״זוהר״ קבלי חדש. אלה שפיקפקו בדבריו, חששו להזדהות שמא יבולע להם ויחשבו ככופרים המסרבים לקבל את ״נביאותו״ של ״הנביא״. אלא שבתוך זמן קצר, ״נביא״ זה התנדף מתוך העדה כלא היה, ועקבותיו נעלמו. תופעת ״הנביאות״ התפשטה עד שלעתים משפחות שלימות, ובכלל זה גם נשים וילדים, היו נכנסות לאקסטזה, נופלות על פניהן תוך כדי זרימת קצף מפיהן ומלמול משפטים נבואיים בלתי מובנים. סימנים אלה היו מותירים רושם שאכן האל מדבר מגרונן, והצופים היו מאמינים למראי-עיניהם.

יהודי התפוצות הדוויים, שיקעו את עצמם בלימוד הקבלה. רבים פירשו את התופעה כאות להופעתו הקרובה של המשיח, ונסחפו בסערה לשיגעון המשיחיות שהנה הגאולה קרובה. השמועה שנפוצה ברחבי העולם היהודי שהנה קם גואל בשם שבתי צבי, קיבלה תוקף אצל הרבנים ע״פ מה שנכתב בנביא יואל: א וְהָיָה אַחֲרֵי-כֵן, אֶשְׁפּוֹךְ אֶת-רוּחִי עַל-כָּל-בָּשָׂר, וְנִבְּאוּ, בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם; זִקְנֵיכֶם, חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן–בַּחוּרֵיכֶם, חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ.  ב וְגַם עַל-הָעֲבָדִים, וְעַל-הַשְּׁפָחוֹת, בַּיָּמִים הָהֵמָּה, אֶשְׁפּוֹךְ אֶת-רוּחִי.  ג וְנָתַתִּי, מוֹפְתִים, בַּשָּׁמַיִם, וּבָאָרֶץ:..״(יואל ג/1-3).

בינתיים, שבתי צבי המתבגר, המשיך למלא את כְּרֵיסוֹ בקבלה הלוריאנית, או אז, החל להרבות בסיגופים והתמודדויות. חרף הכריזמה בה ניחן, החלו להתגלות בו תופעות תמוהות שיחוללו סערות, ולא רק בקרב הציבור היהודי. בשנת התי״ח (1657), בשהותו בסלוניקי בה נכח בסעודת מצווה ובנוכחות חכמי העיר והרבנים, נטל ספר תורה אל מתחת לחופת חתנים, ואירס לו לאשה את התורה. רבני העיר גרשוהו מיד מסלוניקי, והוא ברח לעיר הבירה קושטא. בקושטא המשיך להגדיש את הסאה בהחליטו על ״רפורמות״ בתחום ההלכה ע״י התרת כל מיני איסורים שהם מן התורה, מדרבנן ומן המסורת היהודית. תחילה שינה את ברכת ״מתיר אסורים״ והפכה לברכת ״מתיר איסורים״, ומיד אחרי כן התיר אכילת חלב עליו יש חובת כרת. על פי ״פסיקתו ההילכתית״ העביר את מנוחת יום השבת, ליום שני בשבוע. את צום י׳ בטבת, ביטל, ואת צום י״ז בתמוז הפך ל״חג ההתחדשות״. את ט׳ באב קבע כחג ליום הולדתו, בהסתמכו על מה שנאמר בנביא זכריה: כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים, טוֹבִים…״(זכריה ח/19). את ״שלוש הרגלים״ החליט לחגוג ברציפות במהלך שבוע אחד ובעוד שינויים שונים. גם בקושטא לא אהבו את התנהגותו ופסיקותיו, ומשהחל מעמדו להתערער, גורש מהעיר והתחיל בנדודיו לכמה מדינות במזרח התיכון ובאפריקה. בדרך, ניסה לשנות את אורח חייו ולהתמסר. הוא נושא את יוכבד, אשתו הראשונה, נערה בת 12. אולם ״מרוב קדושתו״, לא קרב אליה מעולם, עד שבית-דין כפה עליו את גירושיה. הפעם העדיף לשאת אשה זונה מליוורנו שבאיטליה בשם רבקה, על פי מה שנאמר לנביא הושע: ״ויאמר ה׳ אל הושע, לך קח לך אשת זנונים״(הושע א/2), בנסותו לקשר את עצמו לנביאות. גם נישואים אלו לא האריכו ימים, אף כאן נכפו עליו גירושין. נישואיו השלישיים היו עם שרה, ממנה נולדו לו שני בנים, ישמעאל ואברהם. אחר פטירתה של שרה, ושנתיים לפני פטירתו, הוא נושא את אסתר, אשתו הרביעית, המטרוניתא, בתו של ר׳ יוסף פילוסוף, רב עשיר ונכבד מליוורנו, עמה לא היו לו ילדים. משפחת פילוסוף היו אלה שיצרו את קהל התומכים הנלהבים לאחר מותו של שבתי צבי, ונקראו: ״הַדוֹנָמֶה״, ״אנוסים מרצון״. ״הדונמה״ נהגו כמוסלמים בציבור, אך בסתר דבקו ביהדות מסורתית- כופרת, והמשיכו להתחתן בתוכם בלבד.

אמנון אלקבץ-יהדות מרוקו והשבתאות-ברית 36 בעריכת אשר כנפו-עמ'61

אמנון אלקבץ-יהדות מרוקו והשבתאות-ברית 36 בעריכת אשר כנפו

ברית מספר 36

בנדודיו, אחר סילוקו מקושטא, מגיע אל הקהילה היהודית הגדולה שבמצרים, ומתקבל בזרועות פתוחות ע״י ר׳ רפאל יוסף, ראש הקהילה היהודית. זה מארח אותו ומצרפו אל קהילת החכמים המכובדים שבאלכסנדריה. אחר שהות קצרה במצרים, נשלח כשד״ר מטעם הקהילה לירושלים. רבים ממעריציו מצטרפים אליו בדרכו לאותה שליחות. בהגיעו לירושלים הגיעו אליו שמועות אודות ״נביא״ מיוחד שחי בעזה בשם אברהם נתן בן אלישע חיים הלוי אשכנזי, או בקיצור, נתן העזתי.

נתן העזתי, הוא בנו של אלישע חיים אשכנזי ששימש כשד״ר הקהילה הירושלמית למרוקו, אליה נשלח לאסוף כספי תרומות עבור הישיבות. אלישע קבע את מושבו בעיר מקנאס שבמרכז צפון מרוקו, שכן מרביתם של רבני וחכמי העיר היו בעלי מוניטין, צאצאים למגורשי ספרד של שנת רנ״ב (1492). בתחילת דרכו במרוקו, הצטרף אליו בנו נתן, ושניהם התיישבו ללמוד קבלה אצל ר׳ יצחק חאגיז בישיבתו בפאס. נתן שב לירושלים בה נולד, והמשיך את לימודיו בקבלה שהייתה עיקר לימודו, בבית המדרש ״בית יעקב״. נתן נחשב לבעל ידע תורני רב ומקיף, יחד עם זאת, הרבה לעסוק בקבלה ובמיסטיקה היהודית. בירושלים נושא לאשה את בתו של שמואל ליסבונה, אחד היהודים העשירים בעזה, ומחליט להעתיק עם משפחתו את מגוריו ליד מגורי חותנו. בעזה החלו לפקוד אותו ״חזיונות נבואיים״, כשהוא מחשיב את עצמו כ״נביא״ הממשיך את נבואתו של נתן הנביא. מכאן הוא עתיד לחולל את המהפכה בחייו של שבתי צבי, ולשמש לו ״כנביא״ וכיחצן לתורתו, כמו שפאולוס (יוחנן המטביל), שימש כפרשן וכמפיץ את תורתו של ישוע, או כעלי אבו- טאלב ששימש כמפיץ את תורתו של מוחמד. פרסומיו הקבליים הרבים של נתן, היו נשלחים לאביו שהמשיך להתגורר במרוקו. בין יתר חומר הקבלה הרב, שלח לו את הספר ״ירח יקר״ על הקבלה, שנכתב בידי ר׳ אברהם גלאנטי, תלמידו המובהק של האר״י. גם כל חומר אחר שפורסם והופץ בצפת, נשלח מיידית על ידו למרוקו.

שבתי צבי מיהר לפנות לעזה לפגוש את ״הנביא״ על מנת שזה ימצא לו תיקון לנפשו המעונה ויעניק לו תרופא לדיכאונותיו ולכלל חולייו. ידוע היה ששבתי צבי היה נתפס לעתים תכופות למרה שחורה ודיכאונות, ויש אומרים שסבל ממאניה דיפרסיה (מחלה נפשית שסימניה הם התרוממות רוח ודיכאון לסירוגין). בפגישה זו מסביר לו נתן שכלל אינו זקוק לכל תרופה, ותרופתו היחידה היא הכרזה עליו כמשיח. פגישה זו שנערכה בשנת התכ״ה (1665), הייתה מכרעת לשניהם. נתן שכנע את שבתי צבי באמיתות משיחיותו ובפסיקותיו ההילכתיות, וכי אכן הוא ״משיח בן־דוד״, ונתן יהא נביאו. בעוד שבתי צבי שב לירושלים להמשיך בשליחותו, הכריז העזתי ברבים כי שבתי צבי הוא אכן ״המשיח״ לו ציפה עם ישראל מזה דורות. מכאן החל נתן בהפצת אגרות לכל תפוצות ישראל בהן הכריז על ההתגלות. ההמונים נגרפו בהתלהבות משיחית, והחלה תנועת תשובה המונית בכל רחבי העולם היהודי. אף על פי שהחלו לקום לו לשבתי צבי מתנגדים, נתן המשיך להעצים את דמותו כגואל ישראל.

בהגיעו לירושלים מצא שבתי צבי שמעמדו התערער, ושחכמי ירושלים הטילו עליו חרם ונידוהו, בל יבוא בקהל ישראל, בגלל עיכוב העברת כספי התרומות שהגיעו לידיו כשד״ר והכרזתו כמשיח הייתה לצנינים בעיניהם. ר׳ נחמיה הכהן, המקובל הגדול בירושלים, שלא נחה דעתו מהתנהגותו, והסגירו לשלטונות העותומניים בטענה של ערעור חיי השגרה בעיר. באותה שנה, 1666, נאסר, הובא אל ארמון השולטאן בקושטא. בחקירתו העז לדרוש מהשולטאן את כתרו ולהשתחוות לפניו, בהציגו את עצמו כ״מלך היהודים והעולם״. השולטאן הבין שלפניו עומד אדם חולני, ולכן העמיד בפניו את הברירה, לבחור בין מות להתאסלמות. בשכנועו של רופא השולטאן, היהודי המומר מוסטאפא פאוזי, בחר שבתי צבי להתאסלם. ביום 15.9.1666, קיבל עליו את ״השוהאדה״ וניתן לו השם: עזיז מוחמד אפנדי. אשתו, אחיו אליהו וכ־300 מחסידיו הלכו בעקבותיו והתאסלמו, בציינם שזו גזירת השמים לגאולת ישראל. אחר ההתאסלמות הוגלה לעיר דולצ׳ינו שבאלבניה, עיר שלא התגורר בה אף לא יהודי אחד. אחר מותו של שבתי צבי, אחיו אליהו שב ליהדותו בעיר איזמיר. בעקבות ההתאסלמות, העולם היהודי הוכה בתדהמה שזיעזעה את בית ישראל עד היסוד. חסידיו המשיכו להאמין שכל יסוריו והתאסלמותו נבעו מעוונות הדור, והוא כמשיח, נשא בסבל כל העם. בעד הרעיון המשיחי הזה עם־ישראל שילם מחיר יקר מאוד. מאז, יצאה תקנה מפי חכמי הזמן המטילה הגבלות על לימוד הקבלה רק לבני 30 שנה ומעלה.

למרות התאסלמותו של שבתי צבי והאכזבה המרה של מאמיניו, זה לא שם קץ להמשך תנועתו המשיחית בתדרים נמוכים יותר. גם לאחר מותו המשיכו חלק מחסידיו להאמין כי אכן הוא היה המשיח, וכי הוא עתיד להתגלות מחדש.

הכמיהה לבואו של המשיח, ליוותה תמיד את הקהילה היהודית במרוקו מאז גלו אליה לפני שנות דור. הרבה לפני הופעתו של שבתי צבי, צמחו במרוקו כמה מ״משיחי שקר״ כריזמטיים שהפיחו תקוות בקרב הקהילות השונות. היו אלה בעיקר רבנים, עליהם ניתן למנות את ר׳ משה דרעי (1122), את ר׳ נסים בן־מלכא (1360), את ר׳ אברהם הלוי(1530) ועוד. סופם המאכזב היה ידוע מראש.

הקהילה היהודית במרוקו חיה ברוב זמנה עם שכניה, שהם מארחיה, בשלווה יחסית. בבוא עת החגים היהודיים, הייתה לה התרוממות רוח, אשליה שהייתה מתנפצת בתום החגים. מייד אחרי זה הייתה עולה השאלה מדוע ישראל המקיימים את מצוות תורת האלוקים, נתונים זה מזמן תחת שלטון זרים המתנכלים להם לעיתים תכופות, ועושים בהם ככל העולה על רוחם? ברם, עם כל סבלם, המשיכו להחזיק באמונתם האורתודוקסית. המשך עמידתם האיתנה מול הצרות והרדיפות, התפרשה אצלם כ״חבלי המשיח״, וכי הגאולה הקרובה תשים קץ לכל מצוקותיהם. תכיפות הצרות רק חיזקה אצלם ביתר שאת את אמונתם המשיחית. יהודי מרוקו עמדו תמיד תחת סכנה של פרעות וחייהם היו תלויים מנגד, בעיקר בעתות חילופי השלטון בממלכה, והתמורות בחיי היום־יום שהיו באות אחריהן. לעתים יצרו חילופי השלטון תקופות של אנרכיה ומשברי מנהיגות. כך קרה בעת שלטונן של השושלות האדוקות של ״המוראביטון ו״המואחדין, שאז נוכחותם של יהודים בארץ מוסלמית ושטרם התאסלמו, הייתה בלתי נסבלת, על כן הגיע זמן לעשות מעשה, או פרעות תוך החרמת רכוש והרג, או איסלום בכוח. ימים אלה היו מועדים לפורענות ולהתקוממות נגד יהודים, ולפריקת עול מוראה של מלכות.

שלהוב היצרים בין המחנות, יצר מתיחות מתמדת בין היהודים לשכניהם המוסלמים. הסאה הייתה נגדשת עוד יותר בעת הטלת המסים הגבוהים על הקהילה שבדרך כלל היו יותר כבדים מלשאר האוכלוסייה, על זה אמר ר׳ יעקב אבן־צור: ״על דבר המס, מלאה הארץ חמס״. גזרות שונות ומשונות של מושלי המחוזות תאבי-הבצע וכן פגעי-הטבע הרבים שלא פסקו וגרמו לרעב, כמו עצירת גשמים, שיטפונות ואף מכות הארבה שהיה מכלה יבול שנתי בפלישה אחת, היו משאירים צלקות חברתיות בקהילה. מעט נחת היה בתקופת השולטן מולאי ראשיד (1671-1665) שנחשב לנאור ואוהד היהודים. תקופתו של שולטן זה הייתה מקבילה לפעילותם של שבתי צבי ונתן העזתי. היה זה ״אות מן השמים״ כי לאחר הפרעות הרבות שפקדו את הקהילה היהודית, בעיקר במהלך הסכסוכים האלימים שהיו פורצים לעתים תכופות בין שושלות השליטים. צרות אלה היוו קרקע פורייה לקליטת בשורת הגאולה ולהופעתו של המשיח.

כאשר הגיעה בשורת השבתאות למרוקו, האמונה בה התפשטה כמעט ללא התנגדות, ועוררה תקוות גדולות. לא בכדי מצאו יהודי מרוקו מפלט בתורת הסוד והקבלה, כמו שאמרו חכמים: ״גלות ישמעאל קשה מכל הגלויות״, במיוחד במרוקו. בתוך זמן קצר הפכה מרוקו לאחד המרכזים הגדולים של לימוד הקבלה, שעיקר תפוצתה היה באזור ״דרעא״ שבדרום המדינה. בקבלה מצאו יהודי מרוקו מפלט מאימת הצר הצורר, עד שיבוא הגואל. ספרי קבלה רבים נכתבו בה והופצו לרחבי העולם היהודי. רבניה הגדולים התמסרו לחוכמת הנסתר עוד טרם פריחתו של המרכז העולמי בצפת. כמה מתלמידיהם של חכמי הקבלה ממרוקו, כמו ר׳ מסעוד הכהן, ר׳ מסעוד אזולאי, ר׳ יששכר בן־סוסאן, ר׳ משה מצליח ועוד, הגיעו ממרוקו לצפת והצטרפו ל״גורי האר״י״ בהמשיכם בלימוד תורתו. לא פלא איפא שבשורת הגאולה של שבתי צבי, נקלטה מייד בתודעתם של יהודי מרוקו. רבנים אלה המשיכו לשמור על קשר עם ארץ מוצאם, מכאן רעיונות קבליים חדשים מצפת, זרמו בתדירות למרוקו, בחלקם כאמור ע״י נתן העזתי. הקרקע הפורייה שהוכנה לקראת בואו של המשיח, קלטה מייד את הבשורה והנהיגה ללא היסוס את הוראותיו של שבתי צבי מפי נביאו, נתן העזתי.

אמנון אלקבץ-יהדות מרוקו והשבתאות-ברית 36 בעריכת אשר כנפו-עמ'63

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

נובמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר