רחל אליאור-יהודי ספרד בעת הגירוש פרק ראשון
רחל אליאור
באדיבותה של רחל אליאור
יהדות ספרד בעת הגירוש-פרק ראשון
מפה יפה זו כוללת היסטוריה רבת משמעות של יושבי הארצות האלה ושל היהודים שהתגוררו בהן כבני חסות בצל הנצרות או תחת האסלאם.
בימים הקרובים אספר כל יום סיפור קצרצר על כמה מהמקומות הנזכרים במפה.
[א] הכל קשור – דת וגאוגרפיה ואינטרסים כלכליים, מסחריים ומלחמתיים ותרבותיים וחלומות ורדיפות ושינויים ותמורות. הסתכלו נא על המפה ליד קו רוחב 38 ותראו את אנדלוסיה היפה שבה חיו יהודים תחת שלטון האסלאם בתור הזהב במשך מאות שנים. בתי הכנסת הנפלאים באנדלוסיה הפכו לכנסיות נוצריות ורכוש יהודי עצום, שהמגורשים שסירבו להתנצר, נאלצו להשאיר מאחוריהם, נפל שלל בידי מלכי קסטיליה ואראגון, פרדיננד ואיזבלה לבית הבסבורג, המלכים הקתוליים החסודים אשר לוו הון עתק מתושביהם היהודים בני החסות שחיו בספרד הנוצרית הצפונית, שהלוו למלך ולמלכה מהונם כתושבים נאמנים המקורבים למלכות, כדי להילחם באנדלוסיה המוסלמית הדרומית. אבל, ביום שפרדיננד ואיזבלה הקתוליים האדוקים כבשו את גרנדה, בירת אנדלוסיה, באוגוסט ב-1492 הם הכריזו שבארצם הקתולית הטהורה לא יחיו יהודים או מוסלמים אלא רק קתולים מלידה ויהודים ומוסלמים שיתנצרו ויטבלו וימחקו את זהותם היהודית מכל וכל ואת כל הכרוך בה.
לא ארחיב כרגע על האנוסים המתנצרים בעל כורחם, שנקראו בספרדית 'מאראנוס' , מילה שמשמעה חזירים!, בפי הספרדים הקתוליים מלידה, ולא אדבר עכשיו על סבלם ועל חייהם הכפולים, אלא רק אזכיר שמאחורי החסידות הדתית של פרדיננד ואיזבלה שנכספו למלוך על ארץ נוצרית טהורה מכל אלה הכופרים באלוהותו של ישוע בן מרים מנצרת, עמד אינטרס כלכלי מובהק שניתן לכנותו שוד לאור היום. הרעיון של מלכי ספרד הנוצרים לגרש את הבנקאים היהודים ואת כל בני קהילתם, מהם לוו המלכים הקתוליים הון עתק לשם ציוד צבאם וכלכלתו במלחמה הארוכה על כיבוש אנדלוסיה המוסלמית, היה רעיון מבריק .
הרבה אנשים היו שמחים להיפטר מהבנקאים שמהם לוו כסף רב, כדי שלא יצטרכו להחזיר את ההלוואה או את המשכנתא או את הערבות שקיבלו מהם, אבל רק מלכי ספרד היו יכולים לצוות על גירוש הבנקאים שלהם בהינף צו מלכותי דתי שדיבר ברוב חסידות דתית וכוח צבאי שמומן בידי היהודים, על רצונם במדינה לאומנית דתית אחידה קדושה וטהורה שאין בה אף כופר אחד .
כל הרכוש הקהילתי הרב של כל יהודי ספרד שגורשו ב1492 עם כיבוש אנדלוסיה, התחלק בין המלוכה הקתולית לכנסייה הקתולית. כשליש מיהודי ספרד בחר או אולץ להתנצר, אם לא לא בחר לצאת בגירוש באב/אלול אוגוסט 1492 , או לא יכול היה לצאת מחמת זקנה, תשישות, אשפוז, מחלה, נכות, ילדים בעלי צרכים מיוחדים, ייבום וחליצה, הריון או לידה וכיוצא באלה מניעות אנושיות בכל מקום ובכל תקופה. אל לנו לשפוט אף אדם עד שלא נגיע למקומו אבל אנחנו, כל אחד מאיתנו, יכול לשאול את עצמו מה היה עושה אם היו אומרים לו בהתראה קצרצרה שעליו לעזוב את ביתו ומשפחתו, שלא יכולה לעזוב מכל טעם, ולוותר על כל קרוביו ועל רכושו וכספו וחסכונותיו וזיכרונותיו ולהיפרד מכל אוצרותיו ולעזוב מאחוריו את כל ספריו ולוותר על כל החובות של אלה שלוו ממנו והוא הלווה להם, ועליו לעלות על ספינת דייגים בחמסינים של אוגוסט ולהגיע לשום מקום, כי איש לא הסכים לקבל את המגורשים!. האם עליו כיהודי במצוקה להעמיד פני נוצרי עד יעבור זעם , או האם עליו להעדיף לההרג על קידוש השם ולא להמיר את דתו או האם עליו לעזוב את ילדיו וביתו ללא רכושו וכל מה שיקר לו. איש לא חיכה למגורשים בשום מקום בקיץ הנורא של 1492.
שליש מיהודי ספרד התנצר בכורח הנסיבות ובשל העדר אפשרות לעזוב הכל בחטף, שליש טבע בים, מת במגפה ואבד במדבריות צפון אפריקה, ושליש הגיע לארצות האסלאם. היהודים גורשו מכל העולם הנוצרי הקתולי, לא רק מספרד, אלא מכל חלקי האימפריה ההבסבורגית שהייתה למלכים פרדיננד ואיזבלה שליטה עליהם. גם אבות אבותיי ממשפחת פאלאג'י palacio, נמנו על המגורשים מחצי האי האיברי שהגיעו למרוקו, כמו רבים מאבות אבותיכם, ומשם לאימפריה העות'מנית ואחר כך לפולין בעקבות הצבא העות'מני שכבש את פולין בשלהי המאה ה-17 והיהודים שימשו בו כאפסנאים, טבחים חייטים ומשרתים..
כל מי שנקרא בשם משפחה כגון קורדוברו, מלשון קורדובה או טולדנו מלשון טולדו, או סביליה על שם העיר סביליה או קסטיליה או נברו על שם העיר נברה, או סרגוסטי על שם סרגוסה, או ליאון או כל שם עיר או אזור בספרד, נמנה עם מגורשי ספרד שנסו על נפשם עם מפתחות בתיהם בידם. הם לא זכו לחזור אליהם אבל הם שמרו את שפתם הקסטיליאנית יהודית הנודעת בשם לאדינו בכל מקום אליו הגיעו כשהם נדדו מצפון אפריקה הקרובה לספרד לאימפריה העותמנית הרחוקה ממנה לאיזמיר ושלוניקי ומשם נדדו ברחבי העולם לפעמים בעקבות הצבא העות'מני.
אולם יש גם צד שני לסיפור.
נפילתה של אנדלוסיה המוסלמית, עם כיבוש גרנדה, בקיץ של שנת 1492, בידי צבאם של איזבלה ופרדיננד, מלכי קסטיליה ואראגון, בשנה שבה נודע גילוי אמריקה, ובשנה הנוראה שבה גורשו היהודים מספרד הקתולית אל העולם המוסלמי, חשפה אוצרות דעת ומדע לא נודעים מספרד המוסלמית המשכילה והעשירה, בפני העולם הנוצרי, אוצרות שכללו טקסטים מהעולם היווני העתיק ומהעולם היהודי והמוסלמי, וגילתה את מציאותם של עולמות אנושיים חדשים שהכנסייה לא נודעה בהם כלל ולא ידעה על קיומם.
עולמות חדשים אלה, שנקראו בשם 'העולם החדש', היו, למרבה ההפתעה, עולמות בלא אל, המחולק לאב, בן ורוח הקודש, בלא דת נוצרית המאמינה בלידת בתולים ובתחייה מן המתים של בן אלוהים, דת של חסד לכאורה שיש לה כנסייה מעוררת אימה למעשה, התובעת תשלומים ומעשרות וירושות מהמאמינים לטובת הכנסייה הדשנה המשופעת בעושר ובנכסים, שאיימה על מאמיניה שאם לא יורישו לה מעושרם ביד רחבה לא יזכו להיכנס לגן עדן אלא יירשו גיהינום – בעולם החדש התגלה למרבה ההפתעה שיש חיים בלא כנסייה קתולית ובלא אפיפיור, בלא כתבי קודש, בלא אינקוויזיציה ובלא צנזורה.
בעולמות חדשים, אלה שגרו בהם, בין השאר, האצטקים או האינקה בדרום אמריקה ושבטי הנאבחו, האפאצ'י, הקומאנצ'י, הצ'ירוקי, השיאן והסיו בצפון אמריקה, לא נודעו כלל מושגי-יסוד בעולם המערבי. מושגים כגון צליבה, עלייה לשמים, לידת בתולים, תחייה מהמתים, חסד אלוהי, סקרמנט, מחילה, ישועה או גאולה, שהיו מופקדים כולם רק בידי הכנסייה, במסגרת תפקידה המכריע בניתוב המאמינים בדרך הקודש המובילה לגן עדן, ובהרחקתם מדרך הכפירה המובילה לגיהינום, לא נודעו כלל.
המצאת הדפוס בגרמניה באמצע המאה ה-15, סמוך לנפילת קונסטנטינופול ב-1453, שבה בירת העולם הנוצרי המזרחי במשך אלף שנה, נפלה בידי המוסלמים והפכה מקונסטנטינופול הנוצרית האורתודוכסית המזרחית דוברת היוונית היא קושטא, לאיסטנבול המוסלמית הדוברת טורקית עות'מנית או ערבית לצד היוונית המדוברת מזה אלף שנה, והתפשטות הדפוס המהירה בתקופה זו של גילוי העולם החדש, הטילו צל של ספק באמיתות קבועות עתיקות ומקודשות.
גם גילוי נתיבי השיט והמסחר החדשים, שערערו על מושכלות ראשונים רבים שנחשבו כבלתי ניתנים לשינוי, סייעו להפצה של מידע חדש זה בתחומי דעת ותודעה שונים, בין תרבויות, דתות ויבשות, ובין מלומדים וחוקרים, אמנים ויוצרים, בני דתות ושפות שונות, באופן חסר תקדים.
ליהודים הנרדפים והמגורשים הרב לשוניים שידעו עברית, ערבית, לטינית, קאטאלנית וספרדית קסטיליאנית, ולעתים גם יוונית, שגורשו מחצי האיברי לעולם האסלאם, והגיעו עם ידע רב בתחומים שונים לארצות שונות, היה חלק חשוב בהעברת הידע מתרבות לתרבות ומשפה לשפה וחלק חשוב בהתחלת הרנסנס הרב-לשוני ורב תרבותי שסלל את הדרך מהעולם הדתי ההירארכי פטריארכלי הרודף אל העולם החילוני הליברלי הומניסטי המאמין בחירות ושוויון, בחופש דת ובחופש מדת.
רחל אליאור-יהודי ספרד בעת הגירוש פרק ראשון
28/08/2024
יהדות ספרד בעת הגירוש-פרק שני ואחרון-רחל אליאור
באדיבותה של רחל אליאור
יהדות ספרד בעת הגירוש-פרק שני ואחרון
[ב]
בתחתית המפה, מתחת לספרד תראו את צפון מרוקו. היום נדון בקיצור נמרץ על חכמים שונים בין צפון אפריקה, ספרד, צרפת וגרמניה שעסקו בענייני נשים. שלוש הארצות הראשונות הן על המפה, הרביעית מחוברת לצרפת בגבולה הצפון מזרחי, בעמק הריין המבדיל בין צרפת לגרמניה. אלזס לורן מצד אחד בחלק הצרפתי וקהילות הריינוס שפיירא מגנצא וורמייזא בגרמניה מצד שני, חלקו תרבות משותפת והיו מחכמיהם שהגיעו לספרד. נתחיל מהמאוחר אל המוקדם כי משפחת משאש מצפון אפריקה מוכרת לנו גם היום.
הרב יוסף משאש (1974-1892), שנולד במקנס ((Meknès שבצפון מרוקו וכיהן כרבהּ של תלמסאן שבצפון אלג'יר בגבול מרוקו, כתב בספרו נחלת אבות כתיבה נועזת רחבת אופקים: "עוד נראה שבאה מלת 'כל' לרבות את הנשים, שאף שאינן מצוות בתלמוד תורה, אם יעסקו בה לשמה זוכות גם הם לדברים הרבה, כמו דבורה וחולדה שזכו לנבואה מפני חוכמתן וצדקתן, וכן אמא שלום, אשתו של רבי אליעזר, אחותו של רבן גמליאל, ומה גם ברוריה בתו של רבי חנניה בן תרדיון, אשתו של רבי מאיר. וכן בתו של רש"י הייתה כותבת וחותמת שאלות ותשובות בשם אביה זיע"א, וכן אחותו חיליט, וכן מרים אשת רבנו תם, וחנה אחותו של ריב"ם ועוד הרבה".
של לדברי פרופ' אברהם גרוסמן, היסטוריון של ימי הביניים, אשר דן בייחודו של רש"י ביחסו לנשים: "רש"י הקדיש תשומת לב רבה להגנה על כבודה של האשה ועל זכויותיה. ספק אם היה עוד חכם יהודי בימי הביניים שהמגמה הזאת בולטת כל כך ביצירתו". הוא כתב על האשה שהיא "אשתו, בת-זוגו, שהיא זרע אלוהים", ומכאן תבע מהבעל להתייחס אל אשתו בהגינות ובכבוד".
חכם נוסף שקדם לרש"י ונודע בהגנתו על נשים ובתרומתו למגמה להשוואת זכויות האשה לזכויות בעלה, הוא רבנו גרשם מאור הגולה (1028-960), שחי במגנצא (Mainz), בעמק הריין שבגרמניה, ונודע בהכרזת החרם בקהילות אשכנז על נישואי כמה נשים בעת ובעונה אחת, מצב משפטי הידוע כפוליגמיה או פוליגניה, הרווח עד ימינו בארצות האסלאם, באסיה ובאפריקה ובקהילה הבדואית בארץ.
בחרם נוסף של רבנו גרשם נקבע כי כמו שאין הבעל מגרש את אשתו בעל כורחו, כך גם אין האשה מתגרשת אלא בהסכמתה. כלומר, נאסר לגרש את האשה בעל כורחה, נגד רצונה. גט שכפה עליה בעלה לקבלו פסול הוא, והבעל והסופר והעדים מוחרמים.
והנה רגע המעבר של חכמת אשכנז מגרמניה לספרד או מוורמייזא לטולדו:
רבי אשר בן יחיאל (1327-1250), תלמידו של ר' מאיר מרוטנבורג, הנודע בכינוי מוהר"ם מרוטנבורג (1293-1220) הפוסק החשוב ביותר באשכנז במאה ה-13 שברח מגרמניה לספרד מפני המושל הגרמני שרצה לכלוא אותו, כשם שהקיסר הגרמני כלא את רבו, ר' מאיר, לשם כופר-נפש שיקבל עבור פדיונו, מסַפר על כך:
"רבנו גרשם תיקן להשוות כוח האשה לכוח האיש, כמו שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו כך האשה אינה מתגרשת אלא לרצונה". המילים להוציא ולגרש הן מילים נרדפות בהקשר של גיטין. מתרכתא היא גרושה בספרות הרבנית. הציטוט לקוח מ:תשובות הרא"ש, כלל מ"ב, סימן א.
הרא"ש, כאמור, הוא ר' אשר בן יחיאל (1328-1250), תלמידו של ר' מאיר מרוטנבורג (1293-1215), שנכלא בבית האסורים בשנת 1286 בידי הקיסר רודולף ההאבסבורגי, כדי ששוביו יקבלו תמורתו הון רב כפדיון נפשו. הוא נכלא באשמת בריחה מגרמניה וניסיון לארגון בריחה המונית ממנה. באותה תקופה לא היה חופש תנועה לבני חסות והיהודים שחיו כבני חסות לא היו רשאים לצאת ללא רשות. הקיסר תבע מהיהודים סכום עצום של 20,000 מארק תמורת פדיונו, והרא"ש ערב להבאת הכסף ואסף את דמי הכופר. בסופו של דבר לא יצא הדבר לפועל בשל סירובו של המהר"ם שיפדוהו בסכום כזה, משום שידע שפדיון נפש בסדר גודל כזה יגרור ניסיונות סחיטה נוספים מצד השליטים. הוא הורה שאין לפדות אותו מכלאו לגבי עצמו, על פי ההלכה ש”אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהן” (משנה, מסכת גיטין, פרק ד', משנה ו'). מוהר"ם מרוטנבורג כאמור התנגד לסחיטה, בחר להישאר כלוא כל ימיו בכלא, במגדל המכשפות ברוטנבורג או בוורמס, ומת בבית האסורים.
תלמידו ר' אשר בן יחיאל, הרא"ש, ברח מוורמייזא היא וורמס שבגרמניה לספרד, משום שהמושל רצה כאמור לכלוא אותו בבית הסוהר ולדרוש מקהילות ישראל סכומי עתק ככופר נפשו.
בקיץ 1298 פרצו באשכנז פרעות רינדפלייש. בפרעות הושמדו כ-146 קהילות, ונהרגו אלפי יהודים, בהם רבי מרדכי בן הלל, קרובו וחברו של הרא"ש מישיבתו של מהר"ם מרוטנבורג, יחד עם אשתו וחמשת ילדיו. הרא"ש חיפש הזדמנות לברוח מארץ הדמים וההרוגים ופנה לספרד.
ראשי קהילת טולדו (טוליטולה) באמצא האי האיברי [הסתכלו במפה, לא רחוק ממדריד] הזמינו את הרא"ש, שברח בשנת 1303 לספרד, להתיישב בתוכם, ללמד תורה ולעמוד בראש בית דינם. כך מונה לראש בית הדין ולראש הישיבה בטולדו, היפהפייה, מינוי המעיד על יוקרתו העצומה, שכן לא היה זה מקובל למנות אדם בן אשכנז לרב ביהדות ספרד. על חשיבותו כפוסק הלכה ועל יוקרתו הרבה מעידה העובדה שרבי יוסף קארו, מחבר ה"שולחן ערוך" בחר בו במאה ה-16 להיות אחד משלושת עמודי ההוראה שעל פיהם הוא פוסק, לצד הרמב"ם והרי"ף שעל פי ספריהם פסקו הלכה בספרד עד לימי הרא"ש.
יהודים נסו על נפשם בעקבות עלילות דם, פרעות נוראות, איומי המרה, המרה מאונס ופחד מעריצות השלטונות. בשלהי המאה ה-15 הם ברחו מספרד לצפון אפריקה ולאימפריה העותמאנית' אולם, במפנה המאות ה-13-14 היו שברחו מוורמייזא לטולדו. כל מנוסה כזו כרוכה בסבל אבל גם בהעברת ידע בידי אנשים וספרים ובמיזוג בין דעת ומסורת של קהילות שונות ממזרח וממערב, מצפון ומדרום.
יהודים רבים נודעו בין חכמי טולדו, ביניהם אברהם בן מאיר אֶבּן עזרא (ראב"ע), רבי יהודה הלוי (ריה"ל), הראב"ד הראשון, רבי מאיר הלוי (הרמ"ה) והרא"ש ובנו יעקב בן אשר, אהבו את עירם היפהפייה ואת שמיה הסוערים וזכו להשראה אמנותית מסביבתם הדרמטית. יהודים רבים נודעו גם בין מגורשי טולדו. ויש משפחות הקרויות טולדאנו על שם העיר האהובה. אם גם אתם ממשפחות מיוצאי טולדו, ספרו לנו.
חיים באר מספר לנו בספרו המקסים 'מסע דילוגים', ברשימה ששמה 'שלושה מבטים על טולדו' שאמו, ברכה רכלבסקי, נשמתה עדן, אהבה את התמונה הנודעת של אל-גרקו "מראה של טולדו" אהבת נפש, ואני מביאה אותה לזכר יהודי טולדו ואוהביה, בניה ובנותיה ומגורשיה בני כל הדורות בתגובות.
המשך יבוא
[ג]
תסתכלו בבקשה על המפה על הגבול המפריד בין ספרד לפורטוגל, יהודים רבים נסו מערבה , מספרד לפורטוגל בזמן פרעות קנ"א 1391, ובזמן גירוש ספרד, 1492 . הם קיוו שיוכלו לחיות בפורטוגל כיהודים ולא לחיות כאנוסים נוצרים בעל כורחם בספרד הקתולית.
בעקבות רדיפות היהודים בעולם הנוצרי לאורך האלף השני, שכללו עלילות חילול לחם הקודש, פרעות, שחיטות, עלילות דם, אונס והטבּלה כפויה לנצרות, נוצר מעמד חדש של יהודים אנוסים בעל-כורחם, שנאלצו לחיות כנוצרים בחצי האי האיברי ובמקומות נוספים שהיו תחת שלטון הכנסייה הקתולית.
האינקוויזיציה ידעה אל-נכון כי רבים מן הנוצרים החדשים, שחיו כאנוסים מאז פרעות קנ"א (1391) וגירוש ספרד (1492), שומרים בסתר על אורחות חייהם כיהודים, וניהלה משפטים נגדם באמצעות איומים בעונש מוות ובהשלכה לגיהינום על נוצרים קתולים מלידה, העובדים בשירות היהודים שהתנצרו, או יודעים בכל הקשר על אנוסים יהודים שהתנצרו בעל כורחם, השומרים בסתר על יהדותם (מראנוס=חזירים בספרדים) ובאמצעות עידוד הלשנות של עובדי משק ביתם לאורך המאה ה-16. האינקוויזיציה הכריזה על שלושה ימי חסד כשבאה העירה, בהם כל מי שילשין מרצונו על מעבידיו היהודים המתנצרים, יהא פטור מעונש גיהינום.
בתיקי האינקוויזיציה שמורות עדויות רבות של נשים נוצריות על נשים יהודיות אנוסות, לצד עדויות של נשים יהודיות, שהועמדו לדין בשל שמירת יהדותן בסתר, וחלק מעדויות אלה, השומרות קולות נשכחים על המשמעות הקשה של החיים בזהות כפולה, תורגמו ונדונו במחקר ההיסטורי על יהודי ספרד ופורטוגל. תיקי עדויות אלה מאפשרים הצצה אל רגעים בחייהן של נשים אלה, כפי שהם באים לידי ביטוי בכתבים של המשטרה ובתי המשפט אשר חוקרים ומענישים אותן, אבל תוך כדי כך גם נותנים להן להעיד ולהשמיע את קולן. ראו: רינה לוין מלמד, "נשים בחברת האנוסים בספרד בשלהי המאה ה-16", בתוך: אשנב לחייהן של נשים בחברות יהודיות (עורכת יעל עצמון), עמ' 222-208. השוו: David M. Gitlitz and Linda Kay Davidson, A Drizzle of Honey, The Lives and Recipes of Spain's Secret Jews, New York 1999
דיוויד גיליץ ולינדה דווידסון קראו בתיקי האינקוויזיציה ובמחקריםם באנגלית, ספרדית ולטינית על האנוסים, וכתבו ספר נפלא על התבשילים שאותם המציאו נשים יהודיות כדי להעמיד פנים שהן אוכלות בשר חזיר. איך המציאו את הקישקע הממולא סולת וטבול במיץ סלק או גזר כדי שיראה כנקניק חזיר ואיך המציאו בישול איטי של נתחי בשר ושעועית וביצים הנודע כחמין כדי להסוות את העובדה שאינן מדליקות אש בשבת. בראשית המאה השבע-עשרה היו אנוסים שברחו מפורטוגל וספרד להולנד הקלוויניסטית פרוטסטנטית, שנלחמה בספרד הקתולית ששלטה בה והצליחה להשתחרר ממנה. היהודים הבינו מיד שנפתח בפניהם אופק חדש וביקשו רשות להתיישב כסוחרים פורטוגזים אמידים לבושי הדר באמסטרדם, שיתרמו רבות למסחר הבינלאומי. הם אלה שבנו את ספריית עץ חיים ואת בית כנסת עץ חיים באמסטרדם שהיא שוכנת בו.
באדיבותה של רחל אליאור
יהדות ספרד בעת הגירוש-פרק שני
Une qasida historique sur l'expulsion des Juifs -d'Oran en 1669-Paul B. Fenton-1/4
Paul B. Fenton, “Une qasîda historique sur l’expulsion des Juifs d’Oran en 1669,” in Nicole S. Serfaty and Joseph Tedghi, eds., Présence juive au Maghreb: Hommage à Haïm Zafrani (Saint-Denis: Bouchène, 2004), 451-466
Une qasida historique sur l'expulsion des Juifs d'Oran en 1669
PAUL B. FENTON
Universite de Paris IV – Sorbonne
Apres sa conquete par le roi de Castille en 1509, la ville nord-africaine d'Oran devint l'unique lieu, sous domination hispanique, ou pour un temps, la presence des Juifs fut toleree. Leur double competence linguistque en castillan et en arabe et leur connaissance des reseaux commerciaux regionaux constituaient des atouts essentiels. Interpretes, diplomates, negociants, ils etaient des mediateurs indispensables entre cette enclave catholique en terre maghrebine et I'arriere-pays musulman auquel elle etait adossee. Ainsi Oran demeurait le seul havre du monde hispanique ou coexistaient encore les trois religions du Livre
La croissance incessante de la communaute juive au cours du XVe siecle, dont on estime le nombre avec leurs domestiques a mille cinq cents ames, donc a peu pres 25% de la population totale, suscita l'inquietude des autorites chretiennes. Craignant un desequilibre inacceptable entre minorite hebraique et majorite espagole, elles elaborerent en vain plusieurs projets d'expulsion au cours du siècle.
En fait, I' expulsion massive des Juif d'Oran en 1669 suivit inexorablement les modeles du bannissement des Juifs en 1492 et celui des Morsques en 1609 de la peninsule lberique. Ce modele sera respecte pour les expulsions ulterieures en terre africaine, jusqu'en 1702, pour celle des Juifs de Ceuta
Une·serie d'etudes scientifiques recentes denote un regain d'interet pour l'histoire des Juifs vivant dans les places fortes hispaniques d'Afrique du Nord au XVIIe siecle. Parmi celles-ci, quatre ont ete consacrees plus particulierement a l a queston de I'expulsion des Juifs d'Oran en 1669, dont Ia premiere en date est celle de Jonathan Israel. Cette etude pionniere, fruit d'une investgation etendue dans des archives inedites fut suivie de celles d'un historien espagnol, Juan Sanchez Belen , et d'un historien israelien, Moises Orfali, Enfin, on doit recement a Jean-Frederic Schaub traduction et la presentation du seul recit espagnole contemporain des evenements qui conduisirent a ce denouement tragique, la Breve relacibn y compendioso epitome, publie v ers 1670 [a Madrid?] par Luis Joseph de Sotomayor y Valenzuela.
Les motifs de I' expulsion, dont l'initiative revient au Gouverneur general d'Oran, le marquis de Los Velez, sont clairement exposes par Sotomayor dans les pages de son texte. La presence juive dans le preside apparait d'abord comme la marque d'un echec spirituel du catholicisme car leur quartier occupe une des arteres principales de la ville en sorte qu' aucune des processions solennelles de I'annee ne pouvait etre celebree avec ostentation decente sans longer leurs maisons sacrileges.
Au motif religieux s'ajoutaient surtout des considerations economiques, d'une mauvaise foi patente. Selon l'auteur de la Relacion, les taxes payees par Jes Juifs a lacouronne ne couvraient meme pas le paiement des salaires dont beneficiaient certains officiels juifs. Puis, Jes Juifs cesserent d'etre utiles aux Chretiens. Si au debut ils furent necessaires dans la mesure ou personne n' etait capable d'interpreter Jes sentiments des Arabes et d'expliquer ceux des Chretiens, desormais ii existe de nombreux Espagnols qui savent le faire encore mieux et avec plus de fidelite que tous les Juifs
Face a la version espagnole de Sotomayor, l'historien disposait jusqu'ici de deux sources juives contemporaines. D'une par,t le recit redige a Sale peu de temps apres l'expulsion par Aaron Sibuni"[ 6. Rabbin de Sale, decede vers 1673, qui fut actif dans le mouvement sabbataiste au Maroc. a. Y. Benai"m, Malkhe rabbanan, fol. 20a.], qui, l'ayant entendu d'un messager, en adressa un rapport au rabbin Jacob Sasportas. Comme on le sait, cet erudit etait originaire d'Oran, avant d' occuper des posies rabbiniques tour a tour a Tlemcen puis a Sale. D' autre part, la liste de griefs addressee par Jes Juifs oranais a la reine Marianne du Portugal a leur arrivee a Nice en octobre 1669. Ce document remarquable est tres precieux pour la connaissance du sort des exiles au lendemain de leur expulsion.
Nous sommes a meme aujourd'hui de verser une nouvelle piece au dossier de ce sombre chapitre. Lors d'un sejour au Oxford Centre for Jewish Studies en 1998, nous avons eu l'heur de decouvrir, parmi les manuscrits de la Bibliotheque Bodleienne, un document inedit concemant cette page tragique de l'histoire des Juifs nord-africains. II s'agit d'une complainte en judeo-arabe qui relate, sous forme d'une qasida sans doute contemporaine, ce triste evenement, sur lequel elle jette une lumiere precieuse. II nous est agreable de faire homrnage de ce document important a la fois sur le plan historique et sur le plan litteraire au Professeur Haiim Zafrani, qui a tant contribue a notre connaissance de l'histoire culturelle des Juifs d' Afrique du Nord et en particulier de leur poesie.
Une qasida historique sur l'expulsion des Juifs d'Oran en 1669
PAUL B. FENTON -1/4
Une qasida historique sur l'expulsion des Juifs d'Oran en 1669-PAUL B. FENTON -2/4
Le Manuscrit
La qasida anonyme est conservee dans le manuscrit Opp. Add. 4to 85 (Neubauer 1191), un recueil de poemes liturgiques datant vraisemblablement du XVIII• siecle. Selon Neubauer, celui-ci serait le deuxieme volume du ms. Opp. Add. 4t0, 87 (Neubauer, 1089), un mahazor de rite oranais'. Redige par plusieurs mains en diverses cursives nord-africaines, le manuscript contient 141 feuillets mesurant 17.5 x 12.5 ems (texte 15 x 9.5 ems). A partir du feuillet 102 figurent de nombreuses poesies en arabe dans !es genres zagal, berw{J/, !Jarga, don! notre complainte forme la piece finale. Celle-cl se presente en fait en deux versions successives qui comportent respectivement dix-sept
et dix-huit strophes. Vraisemblablement le scribe disposa de deux sources qu'il decida de copier bien qu'a quelques details pres elles soient d'une concordance parfaite. La premiere version couvre Jes feuillets 135a a 137b, tandis que la deuxieme version s'etend entre Jes folios 137b et 140a. Un entete indique qu' elle devait etre chantee dans le style du zagal, ayant comme !Jarga le modele du chant arabe populaire man runi gismi. Le texte est depare par un certain nombre de fautes qui laissent croire que le scribe n'etait plus familier avec le chant et son langage. Suite a l' effacement de l' encre, certains passages sont mal conserves, et leur intelligence nous a echappe.
En depit de son interet historique, cette qasida, qui appartient a un certain genre evenementiel atteste dans la poesie juive nord-africaine, n'a pas encore donne lieu a une elude approfondie. l' emotion saisissante qu' elle degage, suggere qu' elle fut ecrite, soit en Afrique du Nord, soit en exil, par une des victimes meme de cette tragedie. En effet, certains versets, exprimant le drame intense provoque par la soudainete de I' expulsion, sont formules a la premiere personne. II est aussi vraisemblable qu'elle_ fut compose comme quinah pour etre chantee parmi les lamentations commemorant la destruction du Temple le neuf Ab. Du reste, ce jour funeste du calendrier juif est rappele dans le corps de la qasida. Celle-ci est precedee au Feuillet 134b, d'une introduction poetique dont voici la traduction:
Au mois de Nissan eut lieu l' expulsion.
Ce desastre survint un jour de dimanche, ·
acculant les Juifs a quitter Oran.
La reine donna I' ordre au nom du souverain
de nous embarquer dans le navire,
dans lequel nous fumes emportes.
Je supplie le Seigneur, qui nous prend en pitie,
[ … ] de pardonner nos peches.
Si ce recit poetique concorde dans ses grandes lignes avec les autres versions, il comporte neanmoins certains details qui ne sont point enregistres par ailleurs.
Sur la demande du marquis de Los Velez, des navires arriverent de Carthagene, transportant les troupes chargees d' effectuer I' expulsion. L'infanterie occupa, a grand bruit militaire, la place principale de la ville le 31 mars 1669. Au son des trompettes, des fifres et des tambours, le gouvemeur general, le marquis de Los Velez, fit son entree sur la place, decoree pour la circonstances de bannieres et d' etendards. Le premier
greffier de l'hotel de ville fit lecture de l' edit d' expulsion qui ordonnait que «tous Jes Juifs qui habitent cette citee avec leur famille, enfants et epouses, dans les huit jours qui suivront cette proclamation, c' est-a-dire jusqu' au lundi du mois prochain, doivent la quitter et entreprendre le voyage sur Jes embarcations». Alors que la population chretienne se congratulait, les Juifs furent plonges dans un profond desarroi. Ne disposant pas du temps necessaire pour vendre leurs biens a juste valeur, ils furent mines. Le mardi 16 avril au matin, brandissant l'etendard de l'Inquisition et accompagnee d'une fanfare de trompettes et de tambours, la troupe se mit en marche en direction de la plage. Precedee par la cavalerie, l' arriere fut fermee par le marquis Los Velez et la noblesse de la ville. Arrivee a I' entree de 1a juiverie, elle intima aux Juifs l' ordre d' en sortir. Rassembles entre les fantassins et la cavalerie, les malheureux furent honteusement conduits sous les railleries de la population maure jusqu'a la plage, ou une douzaine de barques les attendaient. Famille par famille, les Cansino en tete, ils monterent dans les vaisseaux.
L' embarquement des 466 Juifs, dont la plupart etaient des femmes et des enfants, dura la plus grande partie de la joumee. Au cours du transfert a bord, les biens des expulses furent partiellement subtilises. Enfin, les navires prirent le large, acclames par la joie populaire, les salves des canons de laforteresse, les detonations des arquebuses et les accents du choeur et du clerge, revetu de leurs habits sacerdotaux. Une fois sur le navire, les expulses decouvrivent qu ils devraient payer eux-memes un prix exorbitant pour le fret..Leur navire etait pourtant sans defense, et en mer il faillit etre aborde par une fregate turque qui les prit en chasse jusqu'a ce qu'ils fussent en vue de la cote espagnole. Interdits de debarquer dans un port hispanique, ils durent accoster a Villefranche [Nice], car ils n'avaient aucune licence pour entrer dans les ports de Genes ni de Livoume, destinations qu'ils auraient preferees.
Ainsi Oran fut vide de ses Juifs. Leur quartier fut transforme en demeures chretiennes et leur synagogue consacree au culte catholique.
Une qasida historique sur l'expulsion des Juifs d'Oran en 1669
PAUL B. FENTON -2/4
Une qasida historique sur l'expulsion des Juifs d'Oran en 1669-PAUL B. FENTON -3/4
- Traduction
- [Introduction fol. 134b]
- Au mois de Nissan eut lieu l'expulsion.
- Ce desastre survint un jour de dimanche,
- acculant les Juifs a quitter Oran.
- La reine donna l'ordre au nom du souverain
- de nous embarquer dans le navire dans lequel nous fumes emportes .
- Je supplie le Seigneur, qui nous prend en pitie,
- [ … ] de pardonner nos peches.
- [Refrain] En apercevant le soleil du crepuscule,
- nous nous souvenons de nos foyers.
- Nous nous rappelons de nos maisons et de notre pays.
- Nous evoquons Oran,
- en apercevant le soleil du crepuscule.
- Avez-vous imagine Marinal se rendre aupres du roi
- Avec la mission d'expulser les Juifs d'Oran,
- Pour etre promu capitaine de cavalerie et drogman ?
- Que le Misericordieux lui inflige une mort affreuse
- et qu'il lui arrive ce qui arriva a Haman .
- Qu'il soil pendu a la porte de Tlemcen,
- pour n'avoir pas implore le pardon aux Juifs
- tandis que Chretiens et Maures rivalisaient en railleries .
- [Refrain] En apercevant etc.
- Voici qu'un vaisseau genois provenant de Carthagene
- Avec [a bord] une troupe de soldats pour nous expulser,
- Nantie de l'edit et de l'ecrit de la reine,
- Sans que personne ne nous en previenne.
- Que le Seigneur notre Mai'tre accable cette derniere de malheur.
- Ils nous placerent dans des navires pour nous emporter,
- afin que les corsaires nous reperent,
- alors que nous etions inconscients, et nous n'en savions rien.
- Refrain: Quand nous apercevons, etc.
- Si notre lecture est correcte, l' auteur accuse les Espagnols d' avoir voulu livrer les Juifs aux corsaires. La chose n' est pas invraisemblable, compte tenu du fait que leur navire etait sans defense et sans licence d'entrer clans les ports italiens. En plus , selon le I"ecit de Sibuni (voir infra), les pirates furent punis par les autorites espagnoles pour avoir laisse echapper les Juifs.
- [3] Combien fut terrible ce dimanche-la,
- ou, de bon matin, tambours et clairons annoncerent notre malheur.
- Les fantassins et le clerge vinrent jusque dans nos foyers,
- nous assigner de quitter notre patrie, nous accordant huit jours
- pour liquider nos affaires et nos demeures.
- Les Chretiens y penetrerent
- pour acheter nos possessions
- [pour lesquelles nous avions travaille une vie entiere].
- Levons nos regards vers notre Seigneur,
- pour qu'il defende notre cause et celle de nos enfants.
- [Refrain : ]En apercevant, etc.
- [4] Ce jour-fa nous quittames nos ruelles,
- flanques de soldats et de pretres, precedes par Jes generaux,
- alors que le marquis et les nobles ferrnaient l' arriere-garde,
- suivis par les etendards religieux.1
- Les sanglots ruisselaient de nos yeux
- jusqu'a ce que nous ayons depasse le marche et la carrera,
- laissant derriere nous la porte de la Castelle,
- alors que la foule nous observait avec curiosite.
- La CarreraPrincipale artere commercante de la ville qui ouvre sur la porte de la juiverie.
- [Refrain:] En apercevant, etc.
- [5] Si tu avais vu ce que nous subimes
- le jour oll le marquis nous envoya chercher a la qasba.
- [l se mit a nous demander:
- «Ou allez-vous? a Genes ou a Livoume?»
- «Nous irons la oil se trouvent nos coreligionnaires
- afin que le Seigneur [f. 135b] nous temoigne de !'indulgence».
- Nous descendfmes de la qasba, o malheur,
- retrouvant des quartiers impitoyables, o malheur.
- [Refrain:] En apercevant, etc.
- [6] Si tu avais vu comment a notre passage,
- Les gens nous regardaient ebahis,
- le peuple pleurait sur notre sort,
- sur le [malheur] qui nous est arrive et nous a [frappes].
- Comme des captifs entraines parmi les corsaires,
- Sans compassion, ni pitie pour nous.
- On ne peut imaginer ce que nous subimes
- jusqu'a ce que nous parvimes a la mer,
- portant dans nos bras nos enfants.
- [Refrain]: Nous nous souvenons de nos foyers, etc.
- Le premier soir de Paque, [nous voici]
- sans table, ni plateau, ni chandelles,
- Assis par terre, eplores tous, hommes et femmes,
- comme le soir du neuf Ab.
- Sans pain azyme, ni Haggadah, ni Hallel,
- Sans sanctification, ni bougie, ni lampes.
- Dans le noir,. sans psaumes, ni cantiques.
- Jour de deuil, anniversaire fatidique de la destruction du Temple de Jrusalem, qui tombe dans. l'annee le meme jour de la semaine que la nuit pascale. Cette correspondance ne manqua pas de frapper les auteurs des quinot, qui contrastent les etats de la redemption et de l' exil, tout comme notre auteur. Ce point conforte l'hypothese selon laquelle cette complainte faisait partie des lamentations.» du neuf Ab.
- [Refrain]: Nous nous souvenons d'Oran, etc.
- Une qasida historique sur l'expulsion des Juifs d'Oran en 1669
- PAUL B. FENTON -3/4
Une qasida historique sur l'expulsion des Juifs d'Oran en 1669-PAUL B. FENTON -4/4
- [8] Si tu avais vu le jour ou on nous embarqua.
- Ils nous pressaient comme des moutons,
- jusqu'a l'arrivee au navire.
- Tous [f. 136] nous rouaient de coups.
- Les chretiens nous conspuaient
- avec joie et allegresse notre depart.
- Qu'il leur soit inflige un terrible malheur.
- [B ajoute: la pestilence, la famine, la maladie atroce,
- avec l'aide de Dieu, Elie, et les nobles prophetes].
- [Refrain] : Nous nous souvenons d'Oran,. etc.
- [9] Je me souviens comment nous etions dans le port,
- la nuit de l' edit de notre expulsion
- Au moment oil nous contoumions Puente la Matna,
- voici qu'une fregate turque nous attendait.
- Nous descencdimes tous au fond de la cale,
- lorsqu'elle se mit a notre poursuite.
- Nous pleurions tous en implorant le Seigneur de nous delivrer
- en faisant souffler la brise.
- II nous envoya un bateau francais,
- le Seigneur nous sauva des Turcs et des Corsaires.
- [Refrain] : En apercevant, etc.
- 10] Ils m'arracherent a mes amis, le creur eperdu et desole.
- Je quittai mon pays, voguant sur la haute mer,
- les yeux emplis de larmes, pleurant et sanglotant chaque jour,
- de mes paupieres est tombe un [torrent], helas.
- Noyees de larmes a force de pleurs.
- [Refrain]: Nous nous souvenons, etc.
- [11] Je me souviens de la nuit de Roses.
- Les vagues deferlaient de la poupe a la proue.
- Les cordes et le gouvemail se detacherent
- et nous derivames jusqu'a Barcelone.
- [ £. 136b] Le jour on avancait et la nuit on reculait,
- avant que la pitie du Seigneur ne s’emparat de nous.
- Jusqu'a ce que nous depassames le Golfe du Lion,
- par crainte, tous nos peches furent pardonnes.
- Le clement MiSericordieux
- nous delivra de la mer et des Tures.
- [Refrain]: Nous nous souvenons, etc.
- [12] Quand nous rentrames a Villefranche,
- nous rendimes grace au Seigneur en Le benissant,
- car 11 nous sauva des Turcs et de la mer.
- Nous arrivames au pays du poisson et de la peche,
- de la pourriture, et des odeurs infectes.
- Nous criames: «O Seigneur, quelle calamite»
- Certains se dirigerent vers Nice, d'autres vers Livoume,
- d'autres encore vers Villefranche ou vers Savone.
- [A: 0 Seigneur prends-nous en patience].
- [B:] 0 Seigneur accorde-nous la patience
- [de supporter] la separation.
- [13] Quelle est terrible la separation, o Dieu, o Seigneur.
- Accorde-nous l'endurance, sois genereux envers nous.
- Envoie notre Messie, et rassemble-nous dans le pays d'Israel,
- avec l' assistance d'Elie et des prophetes.
- [Refrain] : Nous nous souvenons etc
- [14] Quand le soleil se couche, je me souviens de ma maison,. mon pays,
- A l'heure de la priere de l'apres-midi et du soir,
- dans la synagogue, le recit nocturne des psaumes.
- Je quittai celui que j'aimais devant le destin,
- qui me rattrapa et perdure.
- Que je trouve la patience d' endurer le decret du Misericordieux!
- 0 mon Dieu, combien je souffre des epreuves.
- [Refrain] : Nous €voquons Oran, etc.
- [15] Je me souviens du quartier, de la rue et de la place.
- Les demeures des Juifs voisinant [celles] des chretiens.
- Les echanges nous furent precieux.
- Avec ce que nous apportaient les caravanes d' Arabes
- que pouvions-nous demander de plus a Dieu?
- Nous Lui demandons [a present] qu'il nous pardonne.
- Qu'Il nous accorde la subsistance et qu'il ait pitie de nous!
- A eviter a nos enfants ce qui nous est arrive,
- qu'il defasse les desseins que nos ennernis trament contre nous.
- [Refrain] : En apercevant, etc.
- 16] Je me souviens des plaisirs, des promenades,
- des arbustes dans les jardins,
- des sources et des bassins, des jardins du Mont Doun
- au-dessus des cascades [?], entre la riviere et la foret,
- du chant des oiseaux et des grenouilles quand tombait le soir,
- Je me souviens de nos meres,
- lorsque nous nous mettions a parcourir les quartiers,
- Mon coeur est dechire par la nostalgie d'Oran, de ses Juifs et de ses Juives.
- Ils ignorent la beaute de [ ses] merveilles,
- ceux qui parcourent les rues chretiennes.
- [Refrain] : En apercevant, etc.
- [17] Voila ce que mes peches causerent.
- Mes peches me causerent malheur, 0 Seigneur.
- L' expulsion et l' errance dans les pays.
- Nous avons perdu par nos fautes,
- et nous implorons le clement de nous pardonner.
- Le repentir nous incombe. [ici prend fin A].
- [18] De nombreuses iniquites m'envelopperent,
- et, me delaissant devant I' ombre de la mart,
- j' abandonnai mon heritage,
- Je quittai ma famille
- Mes adversaires heriterent la portion de ma famille.
- [Refrain] : En apercevant, etc.
- 0 mon Dieu, console Ton peuple.
- Envoie-moi man l'edempteur.
- A la malheureuse, dis: «Rejouis-toi!
- Dans la cite de Sion, sois confortee.»
- [Refrain] : Nous evoquons Oran, etc.
- APPENDICE
- La relation de l' expulsion par Aaron Sibuni
- Pendant que I' on discutait encore de nos innombrables iniquites, voici
- qu'un apport me parvint faisant etat de la terrible expulsion de la sainte
- communaute d'Oran, [y compris] les membres de la famille et des amis de
- votre honneur. A cause de mes peches, j' avais ete egalement exile et j' avais
- reside [a Oran] pendant quatre mois en l'an 5427 (1667). Je pus y apprecier
- les mceurs et le comportement du sage rabbin Abraham Cansino et sa
- famille, ainsi que ceux du sage rabbin Samuel Sasportas et sa famille . Je leur
- ai decrit la finesse de votre honneur lorsque j' ai observe leur elegance, les
- mets de leur table et le raffinement dans lequel ils viyaient, car ils n' avaient
- jamais entendu la voix de l' oppresseur.
- Mais leurs peches furent la cause de leur expulsion.le premier jour de
- Paque de cette annee [1669]. On leur accorda a peine huit jours [de grace],
- ainsi les biens de leurs maisons et de leur mobilier furent vendus a moitie
- prix• puis ils furent tous expulses. Ils sont a present disperses a Nice, a
- Villefranche, et a Livourne – apres que le Saint beni soil-il, les delivrat du
- [danger] de la capture: car ils furent menaces par des fregates de pirates turcs.
- Mais l'Eternel defit les desseins des pirates, qui, voyant arriver un autre
- bateau a leur rencontre, delaisserent celui qui transportait les Juifs; car
- lorsque les pirates virent le vaisseau empli de gens ils penserent qu'ils
- etaient des pirates comme eux, et se detournerent d' eux. Et lorsque les
- pirates arriverent a Alger, tous leurs chefs furent arretes parce qu'ils n' ont
- point attaque les Juifs. Quelques-uns de leurs chefs furent condamnes a
- mort. Tout cela figure dans une correspondance [qui m'est parvenue]
- d' Alger. Rendons grace a l'Eternel pour son secours (Ps. 118)
- Une qasida historique sur l'expulsion des Juifs d'Oran en 1669
- PAUL B. FENTON -4/4
פרק מתולדות אנוסי פרובינציה-ירושלים תש"ה-א.ז.אשכלי
חליפת מכתבים בין יהודי ספרד ופרובינציה לבין יהודי קושטא
פרק מתולדות אנוסי פרובינציה-ירושלים תש"ה
א.ז.אשכלי
'חליפת־המכתבים בין יהודי ספרד או יהודי פרובנציאה לבין יהודי קושטא, הפרוטוטיפוס לפרוטוקולים של זקני־ציון, כבר שימשה נושא לדיון חכמים. החזרה לענין זה באה בגלל חומר חדש, שברובו ועיקרו לא היה ידוע עד עתה, ובחלקו לא שימש מעולם בהיסטוריה היהודית. דבר זה דרש לסור קצת מעצם הנושא ולהיזקק לתולדות עדת היהודים בפרובנציאה, שהפכה אחר־כך לעדת אנוסים. אי־אפשר היה להכנס כאן בפרטיו של פרק נעלם זה, אשר בהם אעסוק ביחוד עם פרסום כתבי התעודה והזכרון שבידי, ולפיכך כללתי הדברים. 'במקום שיש להם מקורות, ציינתים.
א
בשנת 1641 פרסם הכומר Bouis באביניון ספר בשם ״כתר המלוכה של מלכי ארל״
(La royalle couronne des rois d’Arles),ובו נמצא כתוב: ״אחרי שרבו תלונות תושבי ארל נגד היהודים בגלל הרבית והנשך שהיו נושכים את תושבי העיר, רב קצפם על היהודים וכמעט שהשליכו אותם חיים אל נהר הרונא! והמלך קארלוס [הה׳], ברצותו להפיק רצון מתושבי העיר, גירש, בשנת 1493, את היהודים מן העיר. אולם שנתיים קודם לכך, בראות היהודים עצמם שנואים בצרפת, ואחרי שהמלך לודוביקוס הי״ב גירשם מצרפת, טרם היותו לנסיך פרובנציאה, ואחרי שאף הם נמצאו בסכנת גירוש כמותם, כתבו אגרת אל יהודי קושטא, בבקשם מהם עצה מה לעשות! העתקת האגרת הזאת נעשתה באמונה על־פי העתק נושן שנמצא בארכיוני אחד המנזרים המפורסמים בפרובנציאה…״.
״אגרת יהודי ארל שנשלחה אל אחיהם בקושטא: יהודים נכבדים, שלום וחסד. עליכם לדעת שמלך צרפת, שכבש עתה את ארץ פרובנציאה. פקד עלינו בהכרזה פומבית להיעשות נוצרים או לצאת את ארצו. ואלה[שאינם יהודים] שבארל, באייכס ובמרסיליאה מתכוונים לקחת את רכושנו, מאיימים על חיינו, מחריבים את בתי־כנסיותינו, וגורמים לנו צרות רבות, וזה מבלבל אותנו בענין מה עלינו לעשות בעבור תורת משה: הנה הענין שבגללו אנו מבקשים מכם הודיענו בחכמתכם מה עלינו לעשות״. חתום: Chamorre, רבם של יהודי ארל, בי״ג לשבט 1489.
מכתב זה פרסמו בואיס בפרובנצאלית, לשונם של יהודי ארל. והוא ממשיך ומספר,שיהודי קושטא לא השהו את תשובתם, ואולם זו ניתנה לא בעברית ולא בפרובנצאלית אלא בספרדית, שהיתה לשון נפוצה מאד בימים ההם, בדורם של המלך רייניי (René) וקודמיו.
והנה ״תשובת יהודי קושטא לאלה שבארל ופדובנציאד.״:
״אחים יקרים במשה, קיבלנו את אגרתכם שבה אתם מגידים לנו את הבלבולים והצרות שאתם סובלים אותם, אשר הרגשתם נגעה עד לבנו כללבכם! והנה לפניכם חוות דעתם של הנשיאים הגדולים (Satrapas) ושל הרבנים:
אשר אתם אומרים שמלך צרפת רוצה לעשותכם נוצרים — צייתו לו, מכיוון שאין אתם יכולים לשנות הדבר: אך שמרו־נא את תורת משה בלב.
אשר תאמרו כי דורשים מכם להניח את רכושכם: עשו את בניכם סוחרים, ואט־אט תקחו מהם את שלהם.
אשר תאמרו שהם לוקחים את חייכם: עשו את בניכם רופאים ורוקחים, כדי לקחת את שלהם.
אשר תאמרו שהם הורסים את בתי־כנסיותיכם: עשו את בניכם קנו׳ניקאים וקלידים,
כדי שיהרסו את מקדשיהם.
אשר תאמרו שהם גורמים לכם צרות אחרות: השתדלו שיהיו בניכם פרקליטים ונוטריונים, ושתמיד יתערבו בעניני הכלל, בכדי שבשעבדכם את הנוצרים תרכשו את הארץ: ואתם תנקמו מהם.
אל־נא תטו מן הפקודה אשר אנחנו נותנים לכם, כי הנסיון יוכיח לכם כי מנדכאים תיהפכו להיות בעלי ערך״.
חתום: .V.S.S.V.F.F, ראש היהודים של קושטא, כ״א בכסליו.
בואיס תרגם את אגרת התשובה לצרפתית תרגום שאינו מדוייק, הבא להוסיף נופך רעל בדברי ״נשיא היהודים״ כדי לשמש אחר־כך את הקורא הנוצרי שאליו הדברים מכוונים.
העובדות ההיסטוריות והפרובלימות המצויות בחליפת־מכתבים זו הרי הן:
- גירוש היהודים מארל בשנת 1493.
- מה היה בסופה של גזירת הגירוש והשמד בשנת 1489, שבגללה כתבו יהודי ארל אל יהודי קושטא.
- מה היה טיב היחסים בין יהודי פרובנציאה ובין יהודי קושטא, יחסים שבהם נתלתה חליפת־האגרות הזאת.
ד) מה היתה הסיבה ההיסטורית הריאלית שעוררה לחיבור האגרות הללו.
עוד כמה שאלות־לוואי מתעוררות למקרא התעודות, הן ופתרונן תלויות בשאלות האחרות ובפתרונן.
חליפת מכתבים בין יהודי ספרד ופרובינציה לבין יהודי קושטא
פרק מתולדות אנוסי פרובינציה-ירושלים תש"ה-א.ז.אשכלי
עמוד 103