מורשת יהדות מרוקו

דברי שלום ואמת-הרב  שלמה טולידאנו

קינה על מורנו ורבנו עטרת ראשנו,

נר המערב, סבא דמשפטים, שר התורה

הרב שלום משאש זלה״ה

שנלקח מאיתנו בסערה השמימה ביום שבת קדש בעשור לחדש הראשון שנת תשס״ג

וַיְהִי, אַךְ שָׁלַח סֵפֶר זֶה לַמַּדְפִּיסִים,

וְאֶשְׁמַע כִּי נִשְׁבָּה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים,

 מְאוֹר יִשְׂרָאֵל עָלָה לִשְׁמֵי גְּבוֹהִים,

כָּבֶה נֵר הַמַּעֲרָב, קָרָא ה' שָׁלוֹם!

וָאֶתְחַלְחַל, רָחֲפוּ עַצְמוֹתַי כֻּלָּם!

הֲיִתָּכֵן כִּי נָדַם פֶּה קָדוֹשׁ וַיֵאָלָם?

הֲיִתָּכֵן כִּי לֹא תְּשׁוּרֶנּוּ עֵינִי לְעוֹלָם

בֵּין כָּתְלֵי סְפָרָיו, סִפְרֵי הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם?

אָבִי אָבִי! רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו!

סַבָּא דְּמִשְׁפָּטִים! מִקְדַּשׁ ה' וְקָדָשָׁיו!

מוֹפֵת דּוֹרֵנוּ, מְחַזֵּק יְדֵי רָשָׁיו!

מַרְבֶּה הַמִּשְׂרָה, אָבִי-עַד, שַׂר שָׁלוֹם!

יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב לִקְהִלּוֹתֵינוּ!

נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ, אוֹי נָא לָנוּ!

מִי יַעֲמֹד בַּפֶּרֶץ לְהָרִים קַרְנֵנוּ?

מִי יִשְׁפֹּט בְּשַׁעֲרֵנוּ מִשְׁפַּט שָׁלוֹם?

אֵיפֹה נִמְצָא חָכְמָה כְּחָכְמָתֶךָ?

אֵיפֹה נִמְצָא גְּדֻלָּה כִגְדֻלָּתְךָ?

אֵיפֹה נִמְצָא עֲנָוָה כְעַנּוֹתְךָ?

כֹּה יִבְכָּיוּן מַר מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם!

יִצַּגְתָּ עֲבוּרֵנוּ אֶת דּוֹר הַנְּפִילִים

אֲשֶׁר שָׁרְשֵׁיהֶם בְּרֵאשִׁית הַזְּמַנִּים

מִשַׁשְׁנו בְּךָ הוֹד דּוֹרוֹת קְדוּמִים

הָיִיתָ לָנוּ מְבַשֵּׂר טוֹב, מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם.

אֶת יָפְיְךָ הִתְאַוּוּ מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים,

בָּנוּ נִלְחֲמוּ לְקַחְתְּךָ אֶל הַשְּׁחָקִים,

מְשָׁכוּךְ, וַיִגְבְרו אֶרְאֵלִּים עַל מְצוּקִים.

תַּם עִדָן בְּבוֹאֲךָ אֶל אֲבוֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם.

הקדמה

ספר זה כולל פסקי הלכה לפי מנהגי צפון אפריקה על פי מורנו ורבינו הגאון עטרת ראשנו, נר המערב, הרב שלום משאש, ועל פי ספרי קדמונינו חכמי צפון אפריקה היושבים על מדין. שם הספר ״דברי שלום ואמת״ הוא ראשי תיבות של ״דברי שבי לוב והמערב ואלגיריה, מרוקו, תוניסיה. כמו כן השם ׳שלום׳ הוא על שם מופת הדור הרב שלום משאש; ׳שבי׳ על שם ׳השבים מהגולה׳(עזרא ו, כא); המערב: כינוי לצפון אפריקה. חיבור זה מבחין בתוך הספרדים בין קבוצת יוצאי צפון אפריקה לבין קבוצת עדות המזרח.

קינתו המפורסמת של הראב״ע ׳אהה ירד׳ מתארת את חורבן קהילות מרוקו בזמן גזירות השמד של המווחדים, והיא מתחילה כך: ״ אֵיךְ נֶחֱרַב/ הַמַּעֲרָב / ורפו כל ידים״.

אנו מגדירים כ׳ספרדים׳ את כל העדות שקיבלו עליהן באופן כללי את סמכותו של מר״ן ב״י, ומדובר בד״כ ביוצאי ארצות האיסלם ממרוקו ועד הודו(להוציא את התימנים), ובארצות הבלקן, וצאצאי קהילות האנוסים באמסטרדם ובלונדון. קבוצת ״צפון אפריקה״ כוללת את הספרדים יוצאי לוב, תוניסיה, אלג׳יריה, מרוקו וקבוצות של ספרדים ששמרו על מנהגי ספרד המקוריים בלי להיות מושפעים יתר על המידה ע״י המקובלים, כגון הספרדים של איטליה, הבלקנים, אמסטרדם ולונדון. השתמשנו בכינוי ׳עדות המזרח׳ כדי להצביע על כל הספרדים האחרים. אין ספק שמדובר בהצגה כוללנית וגורפת שאינה משקפת בצורה מדוייקת את המציאות. אך חייבים להזדקק להתבטאות בינארית זו לצורך פישוט הניסוח. מטרת חיבור זה אינה לערוך רשימת כל המנהגים שרווחו בצפון אפריקה. למטרה זו קיימים ספרים רבים כמו ׳נוהג בחכמה׳ לר׳ יוסף ן׳ נאים ע״ה, הנספח ׳נהגו העם׳ בספר ׳קהלת צפרו׳ לר׳ דוד עובדיה, ׳ספר נתיבות המערב׳ לר׳ אליהו ביטון שיצא לאחרונה, ומעל לכל הנספח ׳דיני מנהגי קהלות קודש אלג׳יר׳ שנמצא בשו״ת ׳בית יהודה׳ לר׳ יהודה עייאש ע״ה גדול חכמי צפון אפריקה במאה הי״ח בזמנו של החיד״א. מטרתנו כאן היא לטפל בהלכה שנהגה במרחבי צפון אפריקה ממרוקו ועד לוב, וכן בקהילות מגורשי ספרד ששמרו על מנהגי ספרד המקוריים, כגון קהילות הפורטוגזים באמסטרדם ובלונדון.

דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה.

עמוד 12

על הלכה זו יצא ערעור גדול בארץ מכיוון עדות המזרח וחסידי המנהג המכונה בטעות ׳מנהג ירושלים׳ או ׳נוסח ירושלמי׳. המערערים מתבססים בד״כ על חיבוריו של מופת הדור הרב עובדיה יוסף נר״ו שהלכותיו סוכמו וסודרו בסידרה ׳ילקוט יוסף׳ ע׳׳י בנו ר׳ יצחק נר״ו. לכן חיבורנו זה ילווה בד״כ את הסידרה ׳ילקוט יוסף׳.

טענות המערערים הם ביסודו של דבר, ארבע:

• יש דמיון רב בהלכה בין קהילות צפון אפריקה והאשכנזים.
• ההלכה בצפון אפריקה אינה כדעת מר״ן במקרים רבים.
• קהילות צפון אפריקה שבאו לארץ חייבות לנהוג כמנהג המקום בארץ, והוא המנהג המכונה ׳מנהג ירושלים׳ והנוסח המכונה ׳נוסח ירושלמי׳.
• הלכות רבות בצפון אפריקה נובעות ממיעוט התורה בצפון אפריקה ומהשפעות מאוחרות של מבקרים אשכנזים בדורות האחרונים.

בחיבור זה נוכיח כי טענות אלו אינן מבוססות. לפעמים הן אפילו מעידות על בורות מסויימת, כגון הטענה הרביעית.

[1] זה הפך למנהג קבוע שמנהגי צפון אפריקה נחשבים כחשודים בעיני כמה מחכמי עדות המזרח, כאילו שיהדות צפון אפריקה לא העמידה מתוך שורותיה חכמים ברמה נאותה. והלא ההיסטוריה מוכיחה דוקא את ההיפך: מעולם לא היתה הפסקה של מרכזי תורה מן השורה הראשונה בצפון אפריקה מן המאה העשירית ועד עליית היהודים משם בשנות החמישים. כל מרכזי התורה המפורסמים בעולם פרחו רק בחלק מן התקופה הארוכה הזאת: המרכז האשכנזי פרח מן המאה העשירית ועד המאה הי״ג; המרכז הספרדי פעל מן המאה העשירית ועד המאה הט״ו; המרכז הפולני פרח מן המאה הט״ו ועד המאה הכ^׳; המרכז הבבלי פרח מאחרי מרד בר-כוכבא ועד המאה הי״ב, ואז היתה הפסקה ארוכה עד המאה הי״ח, ושוב אנו שומעים עליהם: המרכז התורני התורקי יוצא למעשה לדרך אחרי גירוש ספרד, והוא מוביל בעולם היהודי עד המאה הי״ט; מצרים אירחה את גדולי חכמי ישראל בדורות רבים, אך הם באו כמעט כולם מבחוץ. א״י עצמה כמעט ופסקה ממנה התורה מתקופת הצלבנים (סוף המאה הי״א) ועד המאה הט״ז. הקהילה היחידה שדומה בהמשכיותה ליהדות צפון אפריקה היא יהדות תימן, וזה מסביר מדוע בשתי קהילות אלו נמצאים מנהגים עתיקים ומושרשים היטב.

כדי להדגים את רצף מרכזי התורה בצפון אפריקה, להלן כמה שמות בולטים בכל דור ודור:

• במאה העשירית מתבלטים המשורר הראשון שקבע את הנורמות של שירת ספרד הוא דונש ן׳ לברט מן העיר פאס (מחבר השיר ״דרור יקרא״), והמדקדק הראשון שקבע את השיטה התלת-עיצורית הוא ר׳ יהודה חיוג׳ מן העיר פאס, והוא היה רבו של ר׳ יונה ן׳ ג׳אנח ראש המדקדקים בכל הדורות;

2) המאה הי״א היא בסימנם של רבינו חננאל, רב נסים גאון, הרי״ף ורבינו אפרים תלמידו מקלעת חמאד שבאלג׳יריה;

3) במאה הי״ב מגיע מצפון אפריקה לספרד ולפרובנס ר׳ יוסף ן׳ פלאט שהיה רבו של הרב אב״ד בעל האשכול, ושתשובתו על הברכות עשתה רושם אדיר בימים ההם; בפאס לומד הרמב״ם אצל ר׳ יהודה הכהן בן שושאן שנהרג על קידוש ה׳ בתקופת השמד הנוראה, וכן חי בה בימים ההם ר׳ יהודה עבאס מחבר ״עת שערי רצון״;

4) במאה הי״ג מתכתבים ר׳ דוד בן זכרי ור׳ משה בן זכרי מפאס עם הרשב״א (תשובות הרשב״א ח״ג, רכ״ה); ר׳ זכריה בר׳ יהודה אגמאתי שחיבר את ספר הנר שהוא שיטה מקובצת על הבבות, ספר חשוב ביותר ששימר לנו את חידושיו של ר׳ יוסף ן׳ מיגש רבו של הרמב״ם ושל עוד ראשונים אחרים; 5) במאה הי״ד מגיעים מספרד לצפון אפריקה החכמים הבולטים: ר׳ אפרים אלנקאוה, הריב״ש והתשב״ץ, ובפאס כותב המקובל ר׳ נסים מלכה את החיבור המפורסם ״צניף מלכות״;

6) במאה הט״ו דורך כוכבם של ר׳ ישועה הלוי מתלמסאן בעל ״הליכות עולם״, שעליו כתב מר״ן ב״י את ״כללי הגמרא״ שלו, ור׳ סעדיה ן׳ דנאן;

6) ר׳ חיים גאגין ור׳ משה חלואה גיבורי המחלוקת על הנפיחה, ור׳ יעקב בירב, בדור הגירוש;

7) ר׳ אברהם אזולאי בעל הפירוש ״אור החמה״ על הזוהר הקדוש במאה הט״ז; הוא היה זקנו של רבינו החיד״א, ארבעה דורות לפניו;

8) במאה הי״ז – ר׳ יהודה ן׳ עטאר ור׳ יעקב ן׳ צור; ר׳ יעקב סספורטאס שבא מצפון אפריקה לאמסטרדם והיה ראש החץ במלחמה בשבתי צבי, והביא איתו כ״י של תשובות הרמב״ם והדפים אותן לראשונה ב-״פאר הדור״; ר׳ יעקב חגיז מזרע גולי ספרד, נולד בפאס (1620) ועלה ב- 1658 לירושלים והיה שם ראש הישיבה הבולט ביותר; חיבר שו״ת הלקט, ועוד חיבורים רבים; התנגד לשבתאות; היה חתנו של הרב המג״ן ר׳ משה גלאנטי; בנו ר׳ משה חגיז מחבר ״לקט הקמח״ הוא דמות בולטת עד מאד; 9) ר׳ חיים ן׳ עטאר, המלאך רפאל בירדוגו ור׳ שלום בוזאגלו בעל הפירוש המפורסם ״מקדש מלך״ על כל הזוהר, ר׳ נתן בורגיל מתוניס שחידושיו על התלמוד מפורסמים וחלק מהם נמצא בש״ס וילנא, ר׳ יצחק בן ר׳ בנימין טייב מתוניסיה בעל ״ערך השלחן״, ר׳ יהודה עייאש מאלג׳יריה בזמן החיד״א – במאה הי״ח;

10) במאה הי״ט ־ ר׳ דוד בן שמעון (צו״ף דב״ש) שעלה ממרוקו וחיזק את קהל המערבים בירושלים, בנו ר׳ אהרן בן שמעון שהיה רב ראשי בקהיר, ושניהם כתבו חיבורים חשובים על מנהגי ירושלים ומנהגי מצרים; ר׳ רפאל משה אלבז שהתעניין גם במדעים כלליים, והוגי הדעות: ר׳ חביב טולידאנו בן אליעזר ור׳ אליהו בן אמוזג שחולל את דת בני נח;

11) במאה הב׳ ־ האנציקלופדיסטים: ר׳ יוסף ן׳ נאים ור׳ יוסף משאש.

דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה.

Ce n'est qu'un seul verset, pour que je puisse télécharger une photo avec le message, si cela réussit, le verset apparaîtra dans chaque message..

נסתפק ברשימה זו שאינה מיצגת אלא את קצה הקרחון. רוב הקהילות בהן הרצף לא נשמר, היו מועדות לשינויי מנהגים. מנהג א״י הקדום שהיה על פי הירושלמי, נעלם עם השמדת הקהילה היהודית ע״י הצלבנים. המנהג המכונה היום ״ירושלמי״ הוא מנהג חדש שהתחיל להיווצר לאט לאט אחרי גירוש ספרד. בתורקיה נוצרה תערובת של מנהגים, עקב הנדידות הגדולות אליה של קהילות ספרד שהיו בעלי מנהגים שונים (קסטיליה וארגון למשל), של קהילות אשכנזיות ושל הקהילות המקוריות (המנהג הרומניוטי ומנהג המוסתערבים). אין פלא כי המקובלים הצליחו אז בקלות לשנות במזרח חלק מן המנהגים הישנים.

תופעה כזאת לא יכלה להתרחש בקלות בצפון אפריקה. הרצף הדמוגראפי והמשכיות מרכזי התורה הבולטים במשך למעלה מאלף שנים, מנעו שינויים קיצוניים במנהגים.

והנה אנו עדים לתופעה הסוציולוגית הידועה שהפחות מושרש מערער על מי שמושרש יותר.

לגבי הטענה השלישית, שצריך לקבל את מנהג המקום, אנו מפנים את הקורא אל המבוא שלנו, בו מוכח שזו אחת המחלוקות הגדולות שזעזעו את המאה הט״ז, שדמתה במפגש קהילות לתקופתנו, וכשהנטיה הכללית היתה שכל קהילה יכולה וצריכה לשמור על מנהגיה, וכי הכלל האומר כי אדם חייב לקבל עליו את מנהג המקום שאליו בא אינו חל על קהילות שלמות אלא רק על יחידים. ומכל מקום, אין הגיון להחיל כלל זה רק על יוצאי צפון אפריקה ולא על האשכנזים.

לגבי הטענה השניה, אנו נוכיח לאורך הספר, בהלכות רבות, כי הטענה שקהילות צפון אפריקה חרגו מפסקו של מר״ן אינה נכונה ברוב המקרים. וכן שהמערערים עצמם חרגו פעמים רבות מפסקי מר״ן, דוקא באותן הלכות בהן נצמדו קהלות צפון אפריקה לפסקיו של מר"ן. דוגמאות רבות בנידון, פזורות לאורך כל החיבור הזה. והמסקנה היא שאין לאף אחד מונופול על מרץ.

גם הטענה הראשונה שקהלות צפון אפריקה נוהגות בדברים רבים כמו האשכנזים, תתברר כמופרכת. ראשית מר"ן עצמו פסק במקרים לא מעטים כדעת הרא״ש ונגד הרי״ף והרמב״ם. שנית המערערים מעדות המזרח נוהגים פעמים רבות כדעת האשכנזים ונגד דעת מר"ן, דוקא באותן הלכות בהן קהלות צפון אפריקה נוהגות כדעת מר״ן, ובהתאם להלכה ספרדית מקורית. וגם פה ימצא הקורא דוגמאות לא מעטות לאורך חיבורנו זה.

חשוב גם להדגיש כי ההיסטוריה שלנו מצטיינת בהשפעות הדדיות בין האשכנזים והספרדים. ההשפעות הספרדיות הבולטות ביותר על האשכנזים מופיעות בניגוד למצופה, דוקא אחרי גירוש ספרד שהיה אמור לחסל את העולם הספרדי. חוגי האר״י השפיעו בצורה עמוקה על האשכנזים, בעיקר על קהילות החסידים. אך לפני כן, כבר בולטים השל״ה הקדוש, חכם צבי ובנו יעב״ץ בהערצתם לספרדים. מאידך, ההשפעות האשכנזיות על הספרדים בעבר הורגשו בכל הקהילות הספרדיות, ולא רק אצל יוצאי צפון אפריקה. כבר כתב אברבנאל – כחמישים שנה לפני הופעת השו״ע, בספרו ״זבח פסח״ על ההגדה (בסוף הפרק ״סדר הדברים בליל שימורים״): ״ואנחנו גלות ירושלים אשר בספרד הננו נוהגים כדעת הרא״ש ז״ל״.

אם כן השפעת הרא״ש ע״ה לא הצטמצמה ליוצאי צפון אפריקה. ואפילו ר׳ אברהם אלקלעי ע״ה (דודו של ר׳ יהודה אלקלעי) כותב בספרו ״זכר לאברהם״ (ערך פסח): ״מנהגינו בעיירות אלו הסמוכות בדיני פסח לענין חוזר ונעור דלא מחמרינן לומר חוזר ונעור אפי׳ בטעמו או לח בלח, וכמו שכתב מור״ם סימן תמ״ז ס״ד, דדוקא בממשו אמרינן חוזר ונעור וכו׳ וכן בכל דיני פסח מנהגינו ככל מה שכתב מור״ם ז״ל, באופן דלענין פסח אנו אשכנזים, כך אמר לי הרב מ״ד עט״ר ה״ה מר רב״י יצ״ו״. ור׳ אברהם אלקלעי אינו צפון אפריקאי בכלל, אלא מדובר בספרדי שחי במאה הי״ח באזור הבלקנים שהיה שייך לאימפריה התורכית.

מטרת חיבור זה אינה ח״ו ויכוחית וקנטרנית. סהדי במרומים כי אין איתי שום רצון ולא יכולת להתמודד עם פסקיו של מופת הדור הרב עובדיה יוסף. מי אני ומה אני כי ארהיב עוז להרוס אל הקודש. אך לא מדובר בי. קנוא קנאתי לכבודם של גדולי התורה והמאורות אשר האירו את עיני ישראל בצפון אפריקה למעלה מאלף שנה בלי הפסקה. הפסקים המקובלים על עדות המזרח הם כולם נכונים וישרים למבין. אך לא פחות מהם, גם ההלכה המקובלת על יוצאי צפון אפריקה יסודתה בהררי קודש. אלו ואלו דברי אלהים חיים. וכל אחד חייב לצעוד בדרכי אבותיו. נא לקרוא את המאמר האחרון שכותרתו ״אלו ואלו דברי אלהים חיים״, בו נמצאת סקירה היסטורית של הגיוון ההלכתי בעם ישראל. שם הבאנו את דברי רב האיי גאון בתשובה שיש מחלוקות הלכתיות שכבר נמסרו למשה רבינו מסיני, ואת דברי האר״י ז״ל שיש י״ב שערים בשמים, שער אחד לכל אחד משבטי ישראל. באותו מאמר עמדנו על תפקידו ההיסטורי של מופת הדור הרב עובדיה יוסף נר״ו. לכן הסגנון ההשוואתי בחיבור זה אינו צריך להטעות, ולא לעורר מדנים ח״ו.

מטרתנו בחיבור זה היא רק לתרום לסילוקן של כמה דעות קדומות. בד״ב ההלכות של כל העדות מבוססות היטב, ויש להנחיל תודעה זו לכל עם ישראל. בל יאמר אדם לחבית: אבי גדול מאביך, החכמים שלנו גדולים מן החכמים שלכם. יותר מזה, הפעלת מכבש על עדה כלשהי כדי שתעזוב את המסורת ההלכתית שלה ותקבל עליה מסורת הלכתית אחרת, מביאה תמיד לידי נשירה. תמיד יהיו אנשים שיזרקו כל מסורת, ובתנאי שלא יכפו עליהם מסורת אחרת. ביסוס המסורת ההלכתית של יוצאי צפון אפריקה, נועדה אם כן לקרב את אחינו יוצאי צפון אפריקה אל עולם התורה והקדושה, ולא ח״ו לצורכי התמודדות.

כאמור, חיבורנו זה מלווה בד״כ את הסידרה ׳ילקוט יוסף׳. הוא מטפל רק בהלכות שסותרות את המקובל אצל יוצאי צפון אפריקה. מוצגות זו לעומת זו ההלכות על פי ילקוט יוסף וההלכות המקבילות אצל גדולי התורה בצפון אפריקה. בהערות שוליים, מובאים המקורות. פרטים על הספרים וגדולי התורה שחיברו אותם, נמצאים בנספח מיוחד בסוף החיבור. המחצית השניה של חיבור זה מכילה מאמרים שחוקרים את המקורות של הלכות חשובות שנוהגות אצל יוצאי צפון אפריקה, ומחזקים אותם.

הנני מתחנן בפני בורא נשמתי כי יצילני משגיאות ומיצר ההתפלמסות. בו בטחתי כי לא אמעד, כי יצאתי לטרוח למען שמו הקדוש. ויהי נועם ה׳ אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו.

דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה.

עמוד 16

קינתו המפורסמת של הראב״ע ׳אהה ירד׳ מתארת את חורבן קהילות מרוקו בזמן גזירות השמד של המווחדים, והיא מתחילה כך: ״איך נחרב/ המערב/ ורפו כל ידים״.

אֲהָהּ יָרַד / עֲלֵי סְפָרַד / רַע מִן הַשָּׁמַיִם

וְסֶפֶד רַב / עֲלֵי מַעֲרָב / לְזֹאת רָפוּ יָדַיִם

עֵינִי עֵינִי / יֹרְדָה מַּיִם

בְּכוֹת עֵינַי / בְּמַעְיָנַי / עַל עִיר אַלְיוֹסְנָהּ

בְּאֵין אָשָׁם / לְבָדָד שָׂם / הַגּוֹלָה שָׁכְנָה

בְּאֵין סַלֵּף / עֲדֵי אֶלֶף / שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים שָׁנָה

וּבָא יוֹמָהּ / וְנָד עִמָּהּ / וְגַם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה

בְּאֵין תּוֹרָה / וְאֵין מִקְרָא / וְהַמִּשְׁנָה נִטְמְנָה

וְהַתַּלְמוּד / כְּמוֹ גַּלְמוּד / כִּי כָּל הוֹדוֹ פָּנָה

וְיֵשׁ הוֹרְגִים / וְיֵשׁ עוֹרְגִים / מְקַוֵּם אָנָּה וָאָנָה

מְקוֹם תְּפִלָּה / וְגַם תְּהִלָּה / לְבֵית תִּפְלָה נִתָּנָהּ

וְקָרַע זָר / וְגוֹי אַכְזָר / דָּת אֶל הַנֶּאֱמָנָה

לְזֹאת אֶבְכֶּה / וְכַף אַכֶּה / וּבְפִי תָּמִיד קִינָה

וְאֵין לִי דָּמַי / וְאָמַר מִי / יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם

וְרֹאשׁ אֶקְרָא / וּמַר אֶצְרַח / עַל גּוֹלַת אֲשִׁבִּילִיָּא

עֲלֵי נְשִׂיאִים / וְהַקְּרֻאִים / בְּשֵׁמוֹת וַחֲכָמֶיהָ

וְעַל אַצִּילִים / וְהֵם חֲלָלִים / וּבְנֵיהֶם בְּשִׁבְיָהּ

וְאֵיךְ עֲזוּבָה / מְאוֹד קָרְטֳבָה / וּתְהִי כַּיָּם שְׁאִיהָ

וְשָׁם חֲכָמִים / וְגַם עֲצוּמִים / מֵתוּ בְּרָעָב וְצִיָּה

וְאֵין יְהוּדִי / וְגַם יְחִידִי / בְּגַאֲיָן גַּם אָלָמֶרְיָהָ

וּמָיוֹרְקָה / וְעִיר מַלַקָה / לֹא נִשְׁאֲרָה שָׁם מִחְיָה

וְהַיִּהוּדִים / וְהַשְּׁדוּדִים / הֻכּוּ מַכָּה טְרִיָּה

לְזֹאת אֶסְפְּדָהּ / וּמַר אֶלְמְדָה / וְאֶנְהֶה עוֹד נְהִי נְהִיהָ

לְשַׁאֲגוֹתַי / בְּתוּגוֹתַי / וְיִמְאֲסוּ כְּמוֹ מַיִם

וְהוֹי אֶקְרָא / כִּמְצֵרָה / עַל קְהִלַּת סָגְלְמָאסָה,

וְעִיר גְּאוֹנִים / וּנְבוֹנִים / מְאוֹרָם חֹשֶׁךְ כִּסָּה

וְשָׁח עַמּוּד / וְהַתַּלְמוּד / וְהַבִּנְיָּה נֶהֱרָסָהּ

וְהַמִּשְׁנָה / לִשְׁנִינָה / בְּרַגְלַיִם נִרְמָסָהּ

וְעִיר מְלוּכָה / וְהַנְּבוֹכָה / מַרְאַכַּס הַמְּיֻחָסָהּ

עֲלֵי יְקָרִים / מְדֻקָּרִים / עֵין אוֹיֵב לֹא חָסָה

אֲהָהּ אָפַס / קְהַל פַאס / יוֹם נִתְּנוּ לִמְשִׁסָּה

וְאֵי חֹסֶן / קְהַל תַּלְמְסֵן / וְהַדְרָתָהּ נָמַסָּה

וְקוֹל אָרִים / בְּתַמְרוּרִים / עֲלֵי סַבְתָּה ומִכְּנֶּאסָה

וְסּוּת אֶקְרְעָה / עֲלֵי דְּרָעָה / אֲשֶׁר לְפָנִים נִתְפָּשָׂהּ

וּבְיּוֹם שַׁבָּת / וּבֶן עִם בַּת / שָׁפְכוּ דָּמָם כְּמַּיִם.

וּמָה אַעַן / הֲכִי לְמַעַן / חַטָּאתִי זֹאת הָיְתָה

וּמֵאֵלִי / וְצוּר חֵילִי / רָעָה אֵלַי כָּלְתָה

לְמִי אֶשֹׁבֵּר / וְגַם אֲדַבֵּר / וְהַכֹּל יָדוֹ עָשְׂתָה

וְחַם לִבִּי / בְּתוֹךְ קִרְבִּי / עַל נַפְשִׁי אֲשֶׁר עִוְּתָה

וּמֵאַרְצָה / מְחוֹז חֶפְצָהּ / לְאֶרֶץ טְמֵאָה גָּלְתָה

וְנִכְלָמָהּ / וְנֶאֱלָמָהּ / לְסַפֵּר תְּלָאוֹת רָאֲתָה

וְעִם כְּאֵבָהּ / וּבִלְבָבָהּ / לְחֶסֶד צוּרָה קִוְּתָה

לְצַוֹּת פְּדוּת / וּמֵעַבְדוּת / כִּי בְּצֵל כְּנָפָיו חַסְתָּה

בְּבֵית כְּלָאִים / בְּכָל עֵת אִם / זָכְרָה שְׁמוֹ אָז חָיְתָה

וְרַק בִּכְיָהּ / עֲלֵי לֶחֱיָהּ / בְּיַד אַמָּה אֲשֶׁר קַשְׁתָּהּ

מְאֹד תִּירָא / עֲדֵי יֵרָא / אֱלֹקִים מִשָּׁמַיִם.

אֵיךְ נֶחֱרַב / הַמַּעֲרָב / וְרָפוּ כָּל–יָדַיִם!
וְאוֹי! יָרַד / עַל סְפָרַד / רַע מִן הַשָּׁמַיִם.
עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם.

יְמֵי רָעָה / עַל דְּרָעָה / אֲשֶׁר בָּאוּ בַּתְּחִלָּה
בְּיוֹם בָּא צַר / חֹשֶׁךְ צַר / עָלֶיהָ וְאָבְלָה.
וְלָכַד עִיר / וְיָעִיר / חֲמָתוֹ עַל הַקְּהִלָּה,
קְהִלַּת אֵל / יִשְׂרָאֵל, / סְגֻלַּת שׁוֹכֵן מַעְלָה;
קְהַל יְשָׁרִים / וּכְשֵׁרִים, / הוֹד תּוֹרָה וְגָדְלָה.

וְחִישׁ צָדָם / וּלְכַדָּם / בְּיוֹם זַעַם וְחַלְחָלָה
יוֹם הַמַּר / וְהַנִּמְהָר, / יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה.
וְאָמַר: 'אֵי / אֵל רוֹאָה / וְלֹא נִרְאֶה לְחַשְׁמַלָּהּ?
בּוֹרַאֲכֶם / בּוֹחַרְכֶם / לֶהֱיוֹתְכֶם לוֹ סְגֻלָּה
יוֹשִׁיעֲכֶם / וְיַצִּילְכֶם / מֵחֶרֶב הַמְּחוֹלָלָהּ.

בְּרוֹ לָכֶם / וְגַם לְנַפְשְׁכֶם / תִּנָּצְלוּ מִשְּׁאוֹלָה.
הַאֲזִינוּ / וְהַאֲמִינוּ / בְּדָתֵי הַמְהֻלָּלָה.
…ן …ת / יִהְיֶה נִשְׁבַּת / וְדִין הַתּוֹרָה כַּלָּה,
אֲכַבֶּדְכֶם / וְאוֹשִׁיבְכֶם / בְּכֵס מִשְׂרָה וּגְדֻלָּה.

אִם תֹּאבוּ / וְתַקְשִׁיבוּ / תֹּאכְלוּ טוּבִי סֶלָה;
וְאִם תְּמָאֲנוּ / תִּנָּתְנוּ / לְחֶרֶב וּבִזָּה וְכִסְלָה'.
וְלֹא אָבוּ / וְהֵשִׁיבוּ / עַזֵּי–מֵצַח מִלָּה:
'גּוֹי סָכָל, / לֹא נוּכַל / לְהַחֲלִיף יָמִין בִּשְׂמֹאלָהּ;
דָּת צֶדֶק / בְּדָת חֶדֶק, / דִּין יָשָׁר בְּדִין עַוְלָה'.

וְחִישׁ גָּמְרוּ / וְגַם אָמְרוּ: / 'חָלִילָה! חָלִילָה
לִכְפֹּר בְּדָת / יְקַר חֶמְדַּת / דָּת אֵל נוֹרָא עֲלִילָה'.
וְלֹא רָצוּ / וְנִקְבְּצוּ / סַנֵדְרִי קְטַנָּה וּגְדוֹלָה;
וְהֵם שִׁבְעִים / וְאֶחָד עִם / שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים עֲגֻלָּה.
וְנֶאֶסְרוּ / וְנִמְסְרוּ / לְפִי חֶרֶב בִּבֶהָלָה.

וְצַעֲקָתָם / וְנַאֲקָתָם / לֹא נִשְׁמְעָה בִּזְבוּלָה.
לְפִי רֶגַע / בָּא נֶגַע / אֲלֵיהֶם וְנַעֲשׂוּ כַּלָּה

בְּיוֹם שַׁבָּת / בֶּן עַם–בַּת / שָׁפְכוּ דָּמִים כַּמַּיִם.

וְהוֹי אֶקְרָא / כִּמְצֵרָה / עַל קְהִלַּת סַגֶלְמׇאְסָה,
וְעִיר גְּאוֹנִים / וּנְבוֹנִים / מְאוֹרָם חֹשֶׁךְ כִּסָּה
וְשַׁח עַמּוּד / וְהַתַּלְמוּד / וְהַבְּנִיָּה נֶהֶרְסָה
וְהַמִּשְׁנָה / לִשְׁנִינָה / בָּרַגְלַיִם נִרְמָסָה
וְעַל יְקָרִים / מְדֻקָּרִים / עַיִן אוֹיֵב לֹא חָסָה
וְאֵי חֹסֶן / קְהַל תְּלַמְסֶאן / וְהַדְרָתָם נָמַסָּה
וּגְדוֹלִים / בְּיַד עֲרֵלִים / חִישׁ הָיוּ לִמְשִׁסָּה
וְקוֹל אָרִים / בְּתַמְרוּרִים / עַל סַבְתָּה וּמִכְּנֶאְסַהּ
אֲצַפְצֵף כְּסוּס / עָגוּר לְסוּס / אֲשֶׁר הָיְתָה לְקַלָּסָה
וְעִיר אַגְמָאת / בְּלִי הַצְמַת / לְפִי רֶגַע נָמַסָּה
לְזֹאת אֶבְכֶּה / וְכַף אַכֶּה / וְיָדִי עַל חֲלָצַיִם
אוֹי אָפַס / כָּל קְהַל פָאס / וְחִישׁ אָבְדוּ מְהֵרָה
עִיר תּוֹרָה / וְהַמִּקְרָא / וְהַמִּשְׁנָה וְהַגְּמָרָא
עִיר חֲכָמִים / מְחֻכָּמִים / בְּסֻגְיָה וּבִסְבָרָה
וְתַלְמִידִים / וַחֲרֵדִים / בְּמִצְוַת אֶל בָּרָה
וְדַרְשָׁנִים / הַמְּבִינִים / בְּסוֹד סִפְרֵי וְגַם סִפְרָא
וּמִדְרָשׁוֹת / מֵאֵין חָשׁוֹת / וְלֹא תָּמוּשׁ הַתּוֹרָה
וְחַזָּנִין / מִתְחַנְּנִין / בְּקוֹל עָרֵב וּבְצוּרָה

אברהם אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא נולד בשנת ד’תתנ”ב לערך לאביו רבי מאיר, בטודלה שבספרד. הקהילה היהודית פרחה באותם ימים, ומנתה אישים דגולים כריה”ל ועוד. עם זאת, מבחינה גשמית היה מצב היהודים מורכב: מחד נשאו יהודים משרות רמות בחצרות המלכים, ונטלו חלק פעיל במסחר ובתרבות העיר, ומאידך סבלו מפעם לפעם מהתפרצויות שנאה מצד הגויים. בד’תתצ”ח החל רבי אברהם לנדוד ברחבי העולם: צפון אפריקה, קירואן, מצרים, ארץ הקודש ועוד. לאחר מכן שב לאירופה, ובאיטליה חיבר את פירושו לתורה שהושלם בשנת ד’תתקט”ו. בפרובאנס ישב לזמן מה, למד ולימד, ואף דן עם רבינו תם – בכתב ובפגישה פנים אל פנים. לאחר מכן שהה בלונדון שלוש שנים, חיבר שם את ספרו ‘יסוד מורא’. בגיל 75 חלה את חוליו בקוראו על עצמו את הפסוק: “ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן” – בן שבעים וחמש יצא הצדיק מחרון אף העולם, ונסתלק ביום א’ אדר ראשון. מקום ושנת פטירתו לא נודעו.

דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה.

עמוד 16

דין קהילה שלמה שמגיעה למקום אחר

במסכת פסחים (פסחים נא, ע״א) אומר רב אשי שמי שהלך למקום אחר ואין דעתו לחזור למקומו, חייב לקבל עליו את מנהג המקום החדש. וכן פסק מר״ן (יו״ד סוף סימן ריד). וכן דעת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים. והשאלה היא אם כלל זה חל רק על יחידים או גם על ציבורים שלמים שנעקרו ממקומם. לפי ר׳ שמואל די מדינה (שו״ת מהרשד״ם, יו״ד, סי׳ מ) ור׳ חזקיה די סילוה (פר״ח או״ח סי׳ תצ״ו), הכלל חל רק על יחידים, אבל ציבורים שלמים צריכים להמשיך במנהגם המקורי. מאידך, לפי מרץ בשו״ת אבקת רוכל (סי׳ רי״ב) הכלל של מסכת פסחים נאמר גם על ציבורים שלמים. החדשים חייבים לקבל עליהם את מנהגי הוותיקים. ומר"ן מחדש שם שאפילו אם החדשים מתרבים עד שהם הופכים לרוב, אינם יכולים לחזור למנהגם הראשון, ולא אומרים ״חוזר וניעור״, אלא אומרים: ״קמא קמא בטיל״, כלומר כל אדם חדש שמגיע מתבטל בוותיקים והוא הופך להיות כמותם, ולכן תמיד החדשים יתבטלו בוותיקים. ועל זה מסתמך הראשל״צ הגרע״י נר״ו כשהוא דורש מכל הקהילות שהגיעו לארץ לקבל עליהן את מנהג ארץ ישראל (אם מנהג כזה בכלל קיים). ואלה דבריו בספרו חזון עובדיה (ח״ב, עמ׳ נו): ״כאן בארץ ישראל עיקר התושבים מקדם היו ספרדים, ומן הדין גם האשכנזים היו יכולים לנהוג כדעת מרן מרא דאתרין, בין להקל בין להחמיר״. והנה עולה מדברים אלו, שלא רק הקהילות הספרדיות שבאו לארץ חייבות לקבל עליהן את מנהג א״י, אלא גם האשכנזים. מדוע אם כן מתיר הראשל״צ הגרע״י נר״ו לאשכנזים במקומות אין ספור, להמשיך במנהגם על פי הכלל האומר: ׳ובני ישראל יוצאים ביד רמ״א׳?

והנה יש לדון בדעתו של מרץ ב״י שכן שם באבקת רוכל סימן ל״ב, הוא פוסק בצורה הפוכה מפסקו בסימן רי״ב.

להלן שתי התשובות:

סי׳ ל״ב: קהילות שנהגו לפי הרמב״ם עד עכשיו(כנראה קהילות אראגון), אינן צריכות לשנות את זאת ולהתחיל מעכשיו לנהוג לפי ר׳ יעקב בעל הטורים (כנראה לפי דרישת הקהילות הקשטיליאנות שהושפעו ע״י הרא״ש ובנו שהתישבו בטולדו בשנת 1305). הטענה היתה שהרמב״ם הוא חד-שיטתי בעוד בעל הטורים הוא רב שיטתי, ולכן הוא עדיף. זו טענה מעניינת שמאפיינת את המפגש הבין־עדתי של המאה הט״ז. ר׳ יוסף קארו ע״ה פסק לאותן קהילות שהן צריכות להמשיך במנהגן לפסוק על פי הרמב״ם.

סי׳ רי״ב: קהילות של אשכנזים שהגיעו לבולגריה ורצו לשמר את חומרותיהם בבדיקת הריאות, וב״י פסק שהם צריכים לאמץ את מנהגי המקום שאליו הגיעו ולהפוך לספרדים.

[1] מדובר במאה הט״ז שהתאפיינה בנדידות גדולות של קהילות יהודיות, בד״כ ממערבאל המזרח. גירוש ספרד התרחש בשנת 1492, ורוב יהודי ספרד הגיעו אל תורקיה, ארצות הבלקן, מצרים וא״י. כמו כן במאה הט״ו היו גירושים גדולים של יהודי אשכנז מגרמניה ־ לדוגמה הגירוש הגדול של שנת 1465, וקהילות שלמות נדדו מזרחה לעבר פולין ורוסיה, אך גם לאיטליה ולארצות הבלקן.

בתשובה סי׳ רי״ב של מרן ב״י, מדובר בעיר פליבינא שנמצאת כיום בבולגריה, ושאוכלוסיתה היהודית המקורית היתה ספרדית, והאשכנזים הגיעו למקומם של הספרדים. לכן היה מקום לדרוש מהם לקבל את מנהגי הספרדים. מאידך, בסי׳ ל״ב מדובר במקומות באימפריה התורכית שאליהם הגיעו בו-זמנית אחרי הגירוש, קהילות שונות מגירוש ספרד, כשאלו באו ממלכת ארגון ואלו באו ממלכת קשטיליה. והנה עד בואו של הרא״ש לטולדו בשנת 1305, כל קהילות ספרד נהגו לפי פסקי הרמב״ם. אח״כ קהילות קשטיליה נטו בד״כ לפסוק כדעת הרא״ש שהיה רב בטולדו בשנים 1321-1305, ואילו קהילות ארגון שלא הושפעו ע״י הרא״ש, המשיכו לפסוק כדעת הרמב״ם.

דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה.דין קהילה שלמה שמגיעה למקום אחר.

עמוד 23

למעשה סקירה היסטורית של ההרכב הדמוגראפי בארץ במשך הדורות, מגלה כי לא יכול היה להתפתח מנהג אחיד בא״י. היו תמיד קהילות שונות בארץ. היתה תמיד קהילה אשכנזית בירושלים ובערים אחרות בא״י, ששמרה על יחודה. השל״ה הקדוש עלה לירושלים בראשית המאה הי״ז והיה לרבה של הקהילה האשכנזית בירושלים. במאה הי״ט הגיעו לארץ תלמידי הגר״א ותלמידי הבעש״ט והקימו בה קהילות חשובות. לגבי יהדות צפון אפריקה, יש לנו ידיעות קדומות ומדורות שונים. בתחילת המאה הי״ג ביקר בארץ המשורר ר׳ יהודה אלחריזי והוא מספר בספר ״תחכמוני״ שלו(שער ארבעים וששה) כי מצא בירושלים ״את הקהילה החשובה מן המערבים״ שבראשה עמד ר׳ אליהו המערבי. בסוף המאה הט״ו הגיע לארץ רבינו עובדיה מברטנורה, והוא מספר כי בשנת הרמ״ה (1485) היו מתפללים בירושלים ״לפי מנהג המערביים שנוהגים כדברי הרמב״ם ופוסקים באיסור והיתר לדעתו״. יש כאן ידיעה מעניינת כי הקהילה המרוקאית בירושלים לא נהגה על פי הרא״ש אלא על פי הרמב״ם. גם בצפת של מר״ן ב״י, מצא תייר אחד יותר משלש מאות בעלי בתים ולהם שלשה בתי כנסיות: אחד של ספרדים, אחד של מוריסקים, ואחד של ״מערבים״. ר׳ רפאל אלעזר הלוי בן טובו, ראב״ד לעדת המערבים בירושלים (תר״מ-תרמ״ס, נולד בראבט, ועלה לארץ בשנת תרי״ח (1858) – נלחם בספרו ״פקודת אלעזר״ לשמור על המנהגים ״המערביים״ בקרב קהילתו בתוך ירושלים. [ראה ספר ״חכמי המערב״ בירושלים לרב שלמה דיין, ירושלים, תשנ״ב, עם׳ 255.]הא לנו עדויות מדורות שונים על קהילות ״מערביות״ (כלומר מרוקאיות) בא״י או בירושלים בתקופות שונות, ואין ספק שהן קיימו מנהג נפרד משלהן, שאם לא כן, הן היו מתמזגות בתוך אחת הקהילות האחרות.

ובכן, היו תמיד קהילות שונות בארץ: מוסתערבים (קהילות מזרחיות), ספרדים (שהגיעו מגירוש ספרד), מערבים, אשכנזים, והן קיימו בארץ מנהגים שונים. קשה איפוא לדבר על ׳מנהג ירושלמי׳.

יש לנו גם עדויות שונות של גדולי החכמים, כי בדורות שונים נהגו בירושלים על פי פסקים שונים מפסקי הראש״ל הגרע״י שליט״א. למשל, אחת הפסיקות החשובות ביותר של הגרע״י, היא שאסור לנשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא. רבינו החיד״א כתב בספרו ברכ״י (סי׳ תת״ד, אות ב׳) ״מה שנהגו קצת נשים בארץ הצבי לברך על לולב זה שנים רבות ערערתי על זה דנהגו כך מעצמן ואנן קבלנו הוראות הוראת הרמב״ם ומרן והם פסקו שלא לברך וכר. ואחר זמן רב בא לידי קונטריס מרבינו יעקב ממרוי״ש, מרבוואתא קמאי דמייתו ליה הרב שבלי הלקט והמרדכי כמ״ש בקונט׳ שם הגדולים דף ל״א, שהיה שואל מן השמים ומשיבין לו, וכתוב שם ח״ל: שאלתי על הנשים שמברכות על הלולב ועל תקיעת שופר אם יש עבירה ואם הויא ברכה לבטלה אחרי שאינן מצוות, והשיבו וכי אכשור דרי, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, ולך אמור להם שובו לכם לאהליכם וברכו את ה׳ אלהיכם, והעד מגילה וחנוכה, ופירשו לי שמאחר שהיו באותו הנס חייבות ומברכות, בלולה נמי מצינו סמך שאין לו אלא לב אחד לאביהם שבשמים, ובשופר אמרו אמר הקב״ה אמרו מלכיות שתמליכוני עליכם, זכרונות שיבא זכרון אבותיכם לטובה לפני, ובמה בשופר, והנשים נמי צריכות שיבא זכרוניהם לטובה, לפיכך אם באו לברך בלולב ושופר הרשות בידם״. וכן כתב החיד״א בספרו ״יוסף אומץ״(סי׳ פ״ב): ״ולענין הלכה אני הדל מעת שראיתי מה שהשיבו מן השמים לר״י ממרוי״ש כמו שכתבתי בספרי הקטן ברכ״י סי׳ תת״ד אות ב׳, נהגתי לומר לנשים שיברכו על הלולב וכמנהג קדום שהיו נוהגות הנשים בעה״ק ירושת״ו. והגם דמר״ץ ז״ל פסק שלא יברכו, נראה ודאי שאילו מר״ן שלטו מאור עיניו הקדושים בתשובת ר׳ יעקב ממרוי״ש דמשמיא מיהב יהבי כח לברך לנשים ודאי כך היה פוסק ומנהיג. ובכי הא לא שייך בשמים היא, דכיון דיש הרבה גדולים בפוסקים דסבירא להו דיברכו, אהניא לן לפסוק כמותן, כיון דאית לן סייעתא דשמיא״.

מכל זה עולה כי המנהג בירושלים לא היה כמו שפסק הראש״ל הגרע״י בכל מקום שאין לנשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא.

להלן דוגמה נוספת בקידוש של ברית מילה. בצפ״א נוהגים לשתות מן הכוס אחרי שאומרים את הבקשה ״אלהינו קיים את הילד הזה וכד״. הראש״ל הגרע״י טוען שזה הפסק, ושצריך לשתות מיד אחרי ״כורת הברית״. ר׳ אהרן בן שמעון מדווח בספרו ״נהר מצרים״: ״המנהג פשוט בארץ ישראל ובמצרים שהמברך על הכוס אחר שגומר ברכת אשר קדש ואלהינו קיים וכו' וכל סדר הברכה, ואח״כ טועם. ואין לחוש משום הפסק דמפסיק באמירת אלהינו קיים וכו׳ דבהדיא כתב רבינו הטור משם בעל העיטור בסימן רס״ה דבקשת רחמים לא הוי הפסק יעו״ש. ואין לומר דמטעם הפסק אנחנו נותנים יין בפי התינוק קודם שיטעום המברך, רזה אינו. חרא דהא אין אנחנו נותנים יין בפי התינוק כי אם באמירת פסוק ׳ואמר לך בדמיך חיי׳, וכמנהג שהביא מרן הב״י, וטעם המנהג כמו שיראה המעיין, וא״כ מה תיקון הוא זה? הרי כבר הפסקנו בין הברכה לטעימת התינוק. ושנית שאם באמת יש לחוש משום הפסק, אין טעימת יין בפי התינוק מצלת, דהתינוק לאו בר חיובא, ומה יושיענו זה? וכמו שכתב מרן הב״י משם הכלבו יעו״ש. ועל כן אין כאן חשש הפסק כלל. וכן הוא מנהג עיקו״ת ירושלים ת״ו (הלכות מילה, אות ל״ב)".

הא למדת כי מנהג צפ״א זהה למנהג ירושלים בדבר זה. ואעפ״כ הרב יצחק יוסף שליט״א כתב: ״אמנם כבר פשט המנהג לטעום לפני אמירת אלוקינו וכו׳ סמוך לברכה, דכיון דאינו מטבע ברכה, רק בקשת רחמים לכתחלה טועמים קודם, מחשש להפסק" נמצא שמה שמכונה ״מנהג ירושלים״ הוא מנהג לא יציב, ואיך אפשר לבוא כל פעם בשם מנהג מפוקפק כדי לבטל מנהגי אבות של מאות בשנים שנהגו בצפון אפריקה?

אסור לבטל מנהג אבות

האיסור לנטוש את מנהגי האבות מופיע במס׳ פסחים (נ, ע״ב): ״בני בישן נהוג דלא היו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא. אתו בנייהו קמיה דר׳ יוחנן. אמרו ליה אבהתין אפשר להו אנן לא אפשר לן. אמר להו כבר קבלו אבותיכם עליהם, שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך״.

פירוש: יום השוק של צידון היה בע״ש, ובני בית שאן נהגו לא ללכת מצור לצידון בערב שבת, והיו מחמירים על עצמם בדבר זה כדי שלא להיבטל מצרכי שבת. באו בניהם לפני ר׳ יוחנן ואמרו לו: אבותינו היו עשירים ויכלו להרשות לעצמם דבר זה, אבל אנחנו זקוקים ללכת לשוק של צידון בערב שבת כדי להתפרנס. אמר להם: כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך.

והתוספות (שם, נא, ע״א, ד״ה אי אתה) כתבו שאין לבטל אלא מנהג שנהגו בני המדינה מעצמן ומנהג טעות הוא, אבל מנהג שהנהיגו על פי תלמידי חכמים, אין לבטל. וכן כתב הרא״ש במקום. וכן פסק מר״ן(שו״ע, יו״ד, סי׳ רי״ד, סעיף א). בספר זה ימצא הלומד הוכחות שמנהגי צפון אפריקה נבעו מפסקיהם של גדולי עולם. ומוהר״ר שלום משאש נר״ו, המופת של חכמי המערב בדורנו, דחה בספריו הרבים (שו״ת שמ״ש ומגן, ב׳ חלקים, ושו״ת תבואות שמ״ש ד׳ חלקים), את הטענות שהועלו נגד מנהגי צפון אפריקה, ולפעמים אפילו דורש מעדות המזרח לשנות כמה מנהגים מוטעים שלהם (כגון העובדה שהם מברכים ׳להכניסו בבריתו׳ לפני המילה ו׳שהחיינו׳ אחרי המילה ראה שמ״ש ומגן ח״ב, יו״ד, כה).

אמירת פזמונים בתוך התפלה

הבה נביא דוגמה ממנהג שעורר התנגדות עזה בזמן הראשונים. בספרד ובאשכנז נהגו להכניס פיוטים בתוך ברכות ק״ש ובתוך חזרת הש״ץ של תפילת י״ח. הפיוטים שנאמרו ב״יוצר המאורות״ נקראו ״יוצרות״ או ״מאורות״, אלו שנאמרו לפני ״והאופנים״ נקראו ״אופנים״, אלה שנאמרו אחרי ״ואין לנו עוד אלהים זולתך סלה״ נקראו ״זולתות״, ואלה שנאמרו לפני הקדושה נקראו ״קדושות״. כל הפיוטים נקראו בשם הכללי ״קרובות״, ריבוי של ״קרובה״ !כנראה בגלל שאמר אותם ש״ץ, וש״ץ בלשון חז״ל ״קרב״ אל התיבה). בצרפתית עתיקה הריבוי היה עם הסיומת , ולכן נוצרה המלה ״קרובץ״(בר״ת ״קול רנה וישועה באהלי צדיקים״, ראה ב״י או״ח סי׳ סח, ד״ה בענין). יש פיוטים שחוברו כבר בא״י ע״י ך׳ אלעזר הקליר וחביריו, ועוד הרבה מהם חוברו בספרד ובאשכנז.

ובכן מחלוקת גדולה זעזעה את עולם הראשונים האם מותר או אסור לומר פיוטים אלו, האם זה חשוב הפסק או לא. ר׳ יהודה אלברצלוני בספרו ספר העתים (סי׳ קע״א) מתנגד לכל הוספת הפיוטים, כולל הפיוט ״הכל יורוך״ שאומרים בשבת, והוא מיעץ לומר את ״הכל יורוך״ לפני ברכת ״יוצר אור״, כדי שלא לשנות מטבע שטבעו חכמים. הוא אומר שאת כל הפיוטים הכניסו בשעת השמד שיאמרו אותם במקום לימוד התורה. פיוטים אלה הכילו הלכות. הגויים אסרו את לימוד התורה אך לא אסרו את התפילה.

ר׳ יהודה אלברצלוני היה תלמיד הרי״ף ונפטר בשנת 1103, באותה שנה כמו רבו. ספרו הגדול ״ספר העתים״ חובר על ״הלכות הרי״ף״ בהרחבה רבה, והכיל תשובות גאונים רבות. אורכו היה בעוכרו ורק מעט ממנו נותר בידינו היום. כנראה שספר האשכול של הראב״ד השני משמש מעין קיצור של ספר העתים.

מדובר בגזרות של השלטונות הרומיים והביזנטיים על יהדות א״י החל מן המאה הרביעית כשהקיסר קונסטנטיוס התנצר, ועד כיבוש האיסלם במאה השביעית. במכתב שנמצא בגניזה טוען פירקוי בן באבוי תלמיד תלמידו של רב יהודאי גאון במאה הח׳, שמנהגי א״י שהיו שונים בהלכה ממנהגי בבל, אינם אלא מנהגי שמד, ולכן צריך לבטל אותם. מנהגי א״י נבעו בד״כ מפסיקה על פי הירושלמי.

הרמ״ה הוא ר׳ מאיר טודרוס הלוי אבולעפיה גדול חכמי טולדו בראשית המאה הי״ג, וחיבורו החשוב הוא הפירוש ״יד רמה״ על הש״ס. מחיבור זה נותרו לנו היום רק ״יד רמה״ על ב״ב ועל סנהדרין.

הטור או״ח בסימן ס״ח מביא את תשובת הרמ״ה שבה הוא מתנגד לאמירת הקרוב״ץ. לפני כץ תמך ר״ת במנהג. והטור מוסיף: ״אמנם נוהגין בכל המקומות לומר בהם קרוב״ץ. וגם הראשונים אשר תקנום היו גדולי עולם כמו רבי אלעזר הקליר וחבריו, וכן כתב הראב״ד למעט או להרבות באמצע הברכה אין קפידא, לפיכך נהגו להוסיף פיוטין במאורות ובאהבה ובזולתות״. אך מסיים הטור: ^׳ומ״מ טוב ויפה הדבר לבטלה למי שאפשר כי היא סיבה להפסיק בשיחה בטלה בדברי הבאי, גם פירוש ר״ת שפירש לקיים המנהג לא ישר בעיני א״א ז״ל. בעל ב״ח כותב על דברי הטור האלה: ׳אבל חלילה לנו לשמוע ולקבל דברי רבינו בזה, ואחד היו בזמנינו שהתחיל לבטל מאמר קרוב״ץ בקהלו ולא הוציא שנתו, וכ״כ שבלי הלקט וז״ל אבל רב עמרם ורב כהן צדק ורב פלטוי גאון (שלשתם מחשובי הגאונים) והרב רבעו יונה ורבינו קלונימוס ור׳ יוסף טוב עלם ורבינו שמעון הגדול ורבעו סעדיה גאון וכל גאוני לותי״ר (Lorraine) כתבו כולם שיש לומר פיוטים, וכ״כ בהגהת אשיר״י מא״ז בפ״ק דברכות וז״ל וכבר נחלקו ר׳ יוסף טוב עלם ורבינו אליהו ועלתה בידם דמותר ומצוה מן המובחר״. ע״כ.

בעל שדי חמד (ח״ד, דף 273 עמ׳ ב כותב בנידון: ״ואף במנהג שצווחו עליו גדולי ישראל, אם המנהג גם כן נתיסד על פי גדולי ישראל אין לבטלו, כמו שמתבאר מדברי מרן הבית חדש בסימן ס״ח על מה שכתב רבינו הטור רטוב ויפה לבטל קריאת הקרוב״ץ וכו׳ והרב שמש צדקה בא״ח סוף סי׳ ד הביא דברי הבית חדש הנ״ל וסיים ואם אין זכרוני כוזב, כמדומה לי שמהרי״ל הצדיק עליו דין שמים שמתה בתו על ששינה ניגון סליחה אחת ביום כיפור בהיותו שליח צבור״.

כחו של מנהג

א. דוגמה של מנהג כדעת בית שמאי שלא ביטלו אותו החכמים

שנינו במס׳ סוכה (משנה פ״ג, מ״ט): ״והיכן היו מנענעין? בהודו לה׳ תחלה וסוף ובאנא ה׳ הושיעא נא – דברי בית הלל; ובית שמאי אומרים אף באנא ה׳ הצליחה נא. אמר ר׳ עקיבא: צופה הייתי ברבן גמליאל וברבי יהושע שכל העם היו מנענעין את לולביהן, והן לא נענעו אלא באנא ה׳ הושיעא נא״. ובכן המנהג המקורי היה כבית שמאי, ולמעלה ממאה שנה אחרי שעלה הלל לארץ, עדיין נהג העם כבית שמאי. (מעניין שכאן רבן גמליאל שנהג בהרבה דברים כבית שמאי בגלל היותו מנהיג ומאחד של עם ישראל, בדבר זה הוא הצטרף לר׳ יהושע).

ב. דוגמה של מנהג בו פסק מר"ן נגד שלשה עמודי הוראה:

מר״ן ב״י פוסק בהלכות סוכה (תרל״ט, ח): ״נהגו שאין מברכים על הסוכה אלא בשעת אכילה״. ובב״י הוא מביא שהרי״ף והרמב״ם והרא״ש פסקו שיש לברך על הסוכה בכל פעם ופעם שנכנס בה, ואע״ם שדרכו של ב״י לפסוק כתלתא עמודי הוראה, כאן הוא פסק כדעת ר״ת שמובאת ע״י הרא״ש שצריך לברך על האכילה ולפטור את כל השאר אפילו את השינה, והטעם הוא: ״וכתב המרדכי: וכן עמא דבר; וגם הרב המגיד כתב שכן נהגו העולם שאין מברכין אלא עד הסעודה כדעת ר״ת; וכן פשט המנהג״.

דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה.

עמוד 33

ב. טלית קטן

לבישת טלית קטן אינה אלא מידת חסידות. ולבישתה ע״י מי שאינו חסיד, נחשבה ליוהרא. לכן רוב העם לא נהגו ללבוש טלית קטן, להוציא תלמידי חכמים מפורסמים. בימינו נוהגים כולם ללבוש טלית קטן, ואין בזה עוד משום יוהרא, הואיל ונתפשטה התורה בשכבות העם, ורובם יודעים את חומרת האיסור בלבישת ציצית פסולה, והם זהירים בבדיקת הפתילים יום יום.

עובדה מעניינת זו הובאה ע״י מוהר״ר יוסף משאש זצ״ל באוצר המכתבים (ח״ג סימן אלף תשס״א). הוא מביא את הנימוקים שניתנו ע״י ר׳ סעדיה עמור שחי באלג׳יר בימי החיד״א ושאסר ללבוש טלית קטן, ואלו הם: א) מדובר בחסידות ולא בהלכה, כי מי שאין לו בגד של ארבע כנפות, אינו חייב בציצית. ב) יש זלזול במצוה כשנכנס לבית הכסא עם טלית קטן, כי מנהגנו לעשות בכל כנף כ״ו כריכות כמספר השם הקדוש, ואיך דבר קדוש כל כך, נזלזל בו כל כך? ג) פעמים רבות נפסלות הציציות ולא מרגישים בהן, ונמצא שלובשים בגד בעל ארבע כנפות בלי ציציות, ועוברים אז בחמישה עשין. ד) התורה אמרה ׳על כנפות כסותך אשר תכסה בה׳, והרי אין זה חשוב בגד, הואיל ואדם מתבייש לצאת בו החוצה.

וכתב מוהר״ר יוסף משאש (שם): ״וכן היה המנהג במרוקו בזמן הקודם, שלא היו נזהרים במצות טלית רק תלמידי חכמים מפורסמים דוקא, ושאר ההמון אין אף אחד שהרהיב עוז בנפשו ללבוש טלית אף בשבת ויום טוב. ורק בפאס התחילו איזה בעלי נכסים למדנים, ללבוש טלית בשבת, וקמה מהומה גדולה בין הרבנים והתלמידי חכמים. ועל זה ראיתי תשובה כ״י לגדול אחד שנשאל אם יש יוהרא בזה, ואם מוחין על זה. והשיב ככה, רז״ל אמרו במס׳ בתרא דף צ״ח ע״א, כל המגאה בטלית של ת״ח והוא אינו ת״ח, אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב״ה, ואף שיש מפרשים טלית היינו סודר, אין זה אמת. שאף בכתובים אמרו אין מקרא יוצא מדי פשוטו, וכ״ש בדבריהם, שפירוש טלית, טלית כפשטיה, וא׳׳כ יש בזה עונש גדול וראוי להוכיח. ועוד שיש בזה יוהרא גדולה בפני הגדולים וכו״׳.

ורק תלמידי חכמים עשו טלית קטן והיו סובלים ממנו צער גדול: א) צריך לכבס אותו בתדירות גבוהה יחסית לטלית גדול, ועקב כך הציציות מסתבכות ונקרעות, והיו צריכים כל הזמן למנותן ולהחליפן;2) בכל פעם שהיו צריכים ליכנס לבית הכסא לעשות קטנה או גדולה, היו צריכים להסירם. אמנם מרן פסק בשו״ע (סי׳ כ״א, ס״ג) שמותר להיכנס בציצית לבית הכסא. אך הם חששו לדעתו של מוהר״ר אליהו הצרפתי זלה״ה מרבני פאס הראשונים זיע״א שלא התירו להיכנס לבית הכסא אלא בבגד מצוייץ שלובשים אותו לצורך מלבוש, והתירו להיכנס בו לבית הכסא מפני כבוד הבריות: אבל טלית קטן שלנו שהוא מיוחד למצוה, ״חלילה להעלות על הדעת לזלזל בו, דלא לבד שהוא מיוחד רק למצוה וקדוש ןאמר לו, עוד זאת שיש בו שתי הויות וכו׳ ועוד מנהג ישראל קדושים לעשות בכל כנף כ״ו כריכות כמספר השם הקדוש וכו׳ ואיך דבר קדוש כל כך, נזלזל בו כל כך? ובכן דבר פשוט שהמזלזל עונשו חמור עכ״ל״.

ור׳ שמואל עמאר ממקנס, כתב בספר לקוטים: ״ובשביל זה אין להתחסד חסידות המביאה לידי קולא באסור חמור לזלזל בקדש חלילה, דקשה מאד ליזהר, עד שאי אפשר ליזהר, ובשביל זה הרבה תלמידי חכמים אנשי מעשה אין עושים טלית קטן״.

יש לציין כי כבר במאות הי״ב-י״ג, בעלי התוספות מסרו לנו כי במקומם לא נהגו בד״כ ללבוש טלית קטן. ואלה דבריהם (תוספות נדה סא, ע״ב, ד״ה אבל עושה אותם) על מה שכתוב במסכת מנחות (מא, ע״א) שלכתחילה צריך ליתן ציצית בבגדי המתים משום לועג לרש: ״ואומר ר״י דבימי חכמים שכולן היו לובשים ציצית, אם לא היה להם גם במותם – לעג גדול היה, שדומה כמו שהיו אומרים: הואיל ומת אין צריך עוד ציצית, אבל עכשיו שאין הכל לובשים ציצית בחייהם, אם ישימו ציצית לכולן, הוא יותר לועג לרש, שבחייו לא קיים, ובמותו יקיים, ואם ישים למי שהיה לו בחייו ולא למי שלא היה לו, יתביישו החיים״. גם התוספות במסכת ברכות (יח, ע״א, ד״ה למחר) כתבו: ״אבל אנו שגם בחיינו אין מנהגינו ללבוש תמיד ציצית, אי הוי רמינן להו(למתים) הוי כמו לועג לרש״.

כמו כן כתב הכלבו (שבת, סי׳ לא, דף כט, ע״ב): ״אמנם הר״מ היה מחמיר על עצמו מלילך בטלית קטן לרשות הרבים בשבת, דלמא מפסיק אחד מן הציציות, והויא ליה טלית שאינה מצוייצת כהלכתה, וכן עמא דבר״. א״כ החשש שהיה בצפון אפריקה שמא ייפסל הטלית הקטן – היה כבר חששו של מהר״ם מרוטנבורג. [רבי מאיר ב"ר ברוך מרוטנבורג נודע בשם המהר"ם מרוטנבורג]

דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה. טלית קטן

הלכות תפלין:

א. הנחת תפלין של יד מעומד

כתוב בילקוט יוסף (שארית יוסף ח״א, עט׳ שנג, סדר הנחת תפלין, נא): ״מנהגנו על פי הקבלה להניח תפלין של יד מיושב, ותפילין של ראש מעומד. ומנהג האשכנזים להניח בין תפילין של יד בין תפילין של ראש מעומד״. למעשה, אין זה מנהג האשכנזים בלבד, אלא זה גם מנהג רוב הספרדים. ובכללם קהילות צפון אפריקה, וכך היה המנהג המקורי אצל כל הספרדים, והוא השתנה אצל עדות המזרח בהשפעת המקובלים.

16. 16. ר׳ אהרן הכהן מלוניל(ממגורשי צרפת בשנת 1306) כתב בספרו(ארחות חיים, הלכות ציצית, כז): ״ירושלמי: כל הברכות מעומד. ועל ברכת המצוות קאמר ולא על ברכת הנהנין. ומצאתי סמך לדבר דכתיב ויעמוד שלמה ויברך. וכן נמי מצינו בלויים, דכתיב: לעמוד לשרת. מכאן אמרו שאין שירות אלא מעומד, והשירות שלנו בעשותינו המצוות. אם כן מברך מעומד״.

והגאון ר׳ יוסף משאש זצ״ל הביא סימן משם הראשונים שהניח דודו הרב דוד משאש זצ״ל(אביו של יבל״א מוהר״ר שלום משאש נר״ו) (מים חיים ח״ב, או״ח, סוף סי׳ צג): ״עצת ה׳ לעולם תעמוד, נוטריקון: עמידה, ציצית, תפלין, לולב, עומר, לבנה, מילה, תקיעה, עירוב, מקדש (קידוש של שבת, יו״ט, חופה, מילה, קדיש וקדושה), דיברות(קריאת עשרת הדיברות) – תעמוד בהם״(בסה״ב 11 מצוות שצריך לקיים מעומד). ויש להוסיף על זה את ההלל, את קריאת התורה ועוד, להוציא קריאת שמע שנאמר בה ״ובלכתך בדרך״ שפירושו, לפי בית הלל, הוא שכל אדם קורא כדרכו(ברכות י, ע״ב). אם כן הכלל הוא שעומדים בקיום המצוות. ואם באמת צריך לשבת בהנחת תפילה של יד, הרי שמדובר בדבר יוצא דופן מאד, ומדוע עבר מרן השו״ע על זה בשתיקה? הלא מרן לא הזכיר בכלל שמניחים תפילה של יד מיושב! ולכן חייבים לומר שהוא סמך על הכלל שכל המצוות הן מעומד.

כ. תפלין של רבינו תם

כתוב בילקוט יוסף (ח״א, הלכות תפלין, עמ׳ מס: ״אף על פי שמרן השלחן ערוך כתב שלא יניח תפילין של רבינו תם אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות, (ומקור דבריו בבית יוסף בשם תשובה אשכנזית, והיא בשו״ת מהרי״ל סימן קלז, ושם מבואר שהטעם הוא משום דמתחזי כיוהרא). וכן נהגו אחריו רבים ושלמים. מכל מקום בזמן הזה שהנחת תפילין דרבינו תם נפוצה גם אצל אברכים ובעלי בתים יראי שמים, אין לחוש יותר משום יוהרא. ולכן מצוה שכל אחד ואחד יחוש לדברי גדולי הפוסקים, שסוברים כדעת רבינו תם״.

אך נהגנו כדעת מר״ן שלא יניח תפלין של רבינו תם אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות.

בעל כף החיים כותב (או״ח כה, אות לג) שמדובר במחלוקת בין הפוסקים והמקובלים, כאשר הפוסקים סוברים שיש להניח תפילין של יד מעומד, והמקובלים אומרים שיש להניחן מיושב. הפוסקים הם מהר״י וייל (סי׳ קצ״א) ורש״ל (תשובה סי׳ צ״ח), ודעת הקבלה מופיעה בשער הכוונות של האר״י ז״ל. הראיה שהובאה מן הזוהר (סוף פרשת חיי שרה) בספר ילקוט יוסף (שארית יוסף ח״א, עמ^׳ שנג, סדר הנחת תפלין, נא) אינה חד משמעית. וזה לשון הזוהר מתורגם: ״בוא וראה, תפילת בן אדם מעומד, הואיל ויש שתי תפילות, אחת מיושב (היוצר) ואחת מעומד(העמידה), והן אחת לעומת שתי מדרגות תפילה של יד ותפילה של ראש וכו׳ ״. לפי לשון הזוהר התפילה מיושב היא כנגד תפילה של יד, הואיל ושתיהן מסיטרא דנוקבא, ואין כאן הכרח לומר שיש להניח תפילה של יד מיושב.

מכל מקום, מו׳׳ר מופת הדור הרב שלום משאש מוכיח שאין פוסקים כמו הזוהר נגד כל הפוסקים (תבואות שמ״ש או״ח סימן סז). והוא מוסיף שם: ״ואך לא אכחיד שאף שראיתי לחכמים ואנשי מעשה בדור הקודם שמניחין של יד מיושב, אך כל שאר העם לא הקפידו על זה, ותיכף שנכנסים לבית הכנסת בעודם עומדים לובשים טלית ותפלין הכל מעומד וביד גלי ולא היו חכמים מוחים בהם, מזה מוכח דהמנהג היה כדעת מור״ם וסיעתיה״. ובהמשך הוא כותב: ״וממילא גם חכמים שלא ירצו להתחסד ויהיו נמשכים אחר מנהג רוב העם להניח מעומד, אין עליהם תלונה, רק מהיות טוב שהת״ח יהיו חסים להחמיר״. גם הגאון ר׳ יוסף משאש זצ״ל כתב (מים חיים ח״ב, או״ח, סוף סי׳ צג): ״רק המנהג פשוט במזרח ובמערב להניח שתיהן מעומד ובלי האפלת טלית, ורק אחדים ונער יכתבם הם שנהגו כן שלמדו כן מאיזה שד״רים מתחסדים. ואני מכד הוינא טלייא שלמדתי בש״ע ובש׳׳ס ענין זה כמש״ל, עומד במנהגי ככל המון ישראל להניח שתיהן מעומד ובלי האפלת טלית״. והוא הקדיש לעניין הנחת תפילין של יד מעומד, שלשה סימנים: פט, צ, צג, בספרו הנ״ל.

דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה. הלכות תפלין:

עמוד 42

• גיל בר מצוה

״היו מקדימין לחנך במצות תפלין לקטן שעוד לא הגיע לי״ג שנה, ובגיל עשר ואחת עשרה, מתחנך למצות תפלין בברכה״.

כן פסק מר״ן(ב״י סוף סי׳ ל״ז), והסכים איתו בעל ב״ח (שם). והחולקים הם בעל העיטור שהובא ע״י ב״י, והרמ״א שפסק כדעת העיטור בדרכי משה (שם). ומנהג האשכנזים הוא כדעת הרמ״א ״שאין הקטנים מניחים תפלין עד יהא בר מצוה דהיינו בן י״ג שנים ויום אחד״(שם). ומנהג עדות המזרח בארץ הוא כדעת רמ״א.

וזה לשון השו״ע (סי׳ ל״ז, ס״ג): ״קטן היודע לשמור תפילין בטהרה שלא יישן ולא יפיח בהם (ושלא יכנס בהן לבית הכסא) ־ חייב אביו לקנות לו תפלין לחנכו״. ורמ״א כותב בהמשך: ״ויש אומרים דוקא שהוא בן י״ג שנים ויום אחד, וכן נהגו ואין לשנות״. ראה עוד מקורות בכף החיים (סי׳ ל״ז, אות י״ד).

אם כן מדובר במחלוקת בין האשכנזים והספרדים, ורצוי להחזיר עטרה ליושנה. ור׳ יוסף משאש כתב: ״אלא לכת העצלנים המאחרים לחנך בניהם עד אחר י״ג שנה שאז באו לחיוב מצוות, אמנם רובא דעלמא זריזים המקדימים לחנכם מבני עשר ובני י״א, ויש עוד מקדימים יותר מבני ח׳ וט׳ שעדיין לא באו לכלל חיוב מצוות״(מים חיים ח״ב, סי׳ א). וראה נספח ׳נהגו העם׳ בסוף ספר ׳קהלת צפרו׳ לד׳ דוד עובדיה (עט׳ 265).

נהגו העם-רבי דוד עובדיה

בר מצור»

• היו מקדימין לחנך במצות תפלין לקטן שעוד לא הגיע לי״ג שנה ובגיל עשר ואחד עשרה מתחנך למצות תפלין בברכה. וכדעת הב״ח בסי׳ ל״ז שהסכים לדעת מרן הב״י, וכ״כ הר״ש הלוי בתשר ח״א סי׳ א׳ שאין לנו אלא דברי הב״י שסובר דקטן ממש בן ט׳ וכו׳ ה״ד הרב כפ״ה שם אות י״ד. ועיין בספר אהל יוסף הנד״מ סי׳ ג׳ שהאריך בזה יעיי״ש.

בהגיע הנער לחינוך לא היו מברכין הברכה שהביא הרמ״א ז״ל בסי' רכ״ה ס״ד ברוך שפטרני וכו׳ גם בלי שו״מ. ועיין בספר דברי חמודות על הרא״ש במס׳ ברכות פ׳ הרואה אות ל׳, והטעם נ״ל מפני שהיו מהנכין במצות תפלין קודם י״ג. ואז לא נתקנה ברכה לדרדקי, ואחר שנעשה לבן מצוה, האי שעתא לאו שעת חינוך שכבר נתחנך, ועיין בספר אהל יוסף סי׳ ג׳ שהביא כן מהתב״ש סי׳ כ״ח.

• ברכת ׳ברוך שפטרנו׳

לא נהגנו לברך את הברכה ״ברוך שפטרני מעונשו של זה״ כשהגיע הילד לחינוך, ואפילו בלי שם ומלכות, לא נהגנו לומר אותה.

ברכה זו הובאה ע״י הרמ״א (סי׳ רכ״ה ס״ב).

ראה ׳נהגו העם׳(שם). והטעם – לפי ר׳ דוד עובדיה (שם) – הוא מפני שמחנכים את הילדים לפני י״ג, ואי אפשר לברך ברכה זו לפני שהילד מתחייב במצוות מן התורה. ור׳ שם טוב גאגין כותב (כתר שם טוב ח״א, עט׳ שיח, סעיף פו): ״לא ראיתי ולא שמעתי שהספרדים נהגו לברך ברכת ברוך שפטרני מעונשו של זה כשהבן נעשה בר מצוה, והאשכנזים נוהגים לאומרה בעת שהבן עולה לתורה כשנעשה בר מצוה ואומרים אותה בלי שם ומלכות״. והוא כתב שהטעם שאין אנו אומרים ברכה זו, הוא שהיא לא הוזכרה לא בבלי ולא בירושלמי, וכן לא הזכירוה הרי״ף, הרמב״ם, הטור והשו״ע. מקור ברכה זו הוא באגדה (ב״ר, פרשת תולדות על פסוק ויגדלו הנערים).

דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה. גיל בר מצוה.

עמוד 44