מורשת יהדות מרוקו

מהו המלאח

אלה מבני מראכש אשר ״זכו״ לחיות את חייהם או ילדותם בין כותלי ה״מלאח״ בין שנות הארבעים עד השבעים בערך, יכולים לספר ולהעיד על האושר הרב שחווינו בתקופת חיים זו הרוויה בכל מגוון הרגשות משמחה ועד כאב וצער.

מהו ה״מלאח״ בעצם? יש המפרשים זאת כ״גטו״ ויש המפרשים אותו כ״רובע יהודי״ הדומה לכל רובע בעולם. אני, ובני דורי, יכולים להעיד עליו שהוא היה ״חממה״, מקום ששום זר לא יכול היה להציק לנו בעת ששיחקנו ברחוב או שהלכנו למוסדות הלימוד. מעין ״רחם״ מוגנת היטב שבו ההורים המתינו לנו, הילדים, בבתים מחוממים על ידי ה״אל מזמר״, הכיריים, שדלקו כל העת, או כך היה נדמה לפחות. על ־״האל מזמר״ ניצבו כל העת סירי בישול כבדים – דללימאן – עיוות המילה ALLEMAGNE שפירושה בצרפתית ״גרמניה״, היא ארץ ייצורם של הסירים ודי בכך כדי להעיד גם על איכותם הגבוהה. סירים אלה הפיצו ניחוחות של בישול איטי ערב לחיך, כגון מרק ה״חרירה״ שהיה מאכל חורפי נפוץ בקרב יהודי מראכש. זהו מרק עשיר בירקות ובקטניות שהושרו לילה שלם, ומעובה בקמח ובלימון סחוט שמקנים לו מרקם מיוחד. כל ניסיונותיי מאז ועד היום לחקות את בישולו, העלו חרס בידי. לפעמים, ברגעים של חוסר זהירות, הייתה עקרת הבית נכווית בעת שפרשה את שמלתה מעל ה״מזמר״ כדי להתחמם.

למלאח שלנו היו כניסות רבות, או יותר נכון, יציאות רבות אל העולם החיצוני, אל האור המסנוור אשר כלל בתוכו חיים אחרים של המוסלמים, הנוצרים ושל קומץ יהודים ממשפחות מבוססות שיכלו להרשות לעצמם לשלם שכר דירה גבוה יחסית לתושבי ה״מלאח״. למרות רווחתם הכלכלית, הם קינאו בנו וביכולתנו לטייל בחופשיות בין הסימטאות ללא חשש, ללכת לבקר לבד ובבטחה את חברינו כדי להעביר שעורי בית למי שנעדר מן השיעור או להחליף בינינו ספרי קריאה שאותם נהגנו להעביר מיד ליד ולשתף ברשמים ובביקורות על כל פרק או סוגיה.

על שאלתו.. מה טעם להשם אלמללאח. שאלתי ושמעתי הרבה טעמים, והם:

א', כ׳ היהודים בזמן עתיק, הם שהיו מספקים מלח לכל יושבי העיר, כי היה המלך מוכר מסחר זה.. והיהודים הם שהיו קונים אותו תמיד, ומוכר המלח נקרא בערבית אלמללאח, ולכן קראו רחוב היהודים על שמו.

ב׳, אומרים כ׳ היהודים, הם שהיו מולחים ראשי הרוגי המלחמה, שמביא המלך מאויביו, ותולים אותם על שיני מגדל גבוה שבעיר, להפיל אימה על המורדים. והמולח, נקרא בערבית: "אלמללאח״, וע״ש המלאכה הבזויה הזאת, קראו הישמעאלים לגנאי בשם זה לרחוב היהודים.

ג', אומרים, שפירוש מללאח בערבית עתיקה, מושלך, והוא לשון גנאי, להורות, שרחוב היהודים מושלך אחרי גוום, כדבר שאין בו חפץ.

ד׳ אומרים שהוא לשון משפחה, שנקראת בערבית מללא, בחסרון אות חי״ת, ובאורך הזמן נשתבשה בתוספת ח׳, ור״ל (רוצה לומר) מקום משכן משפחה יהודית…

ה', אומרים שהיא מלה נוטריקון, אלמא לאח, שפירושה בעברית המים השליך, ע״ש גולי ספרד שבאו ממדינת הים.. זהו מה שיכולתי להשיג לכבודו בזה, ואתה תבחר ותקרב, ושלום״. (הרב יוסף משאש, אוצר המכתבים א', סימן קכז).

לכל כניסה למלאח הייתה דלת כבדה שננעלה מבפנים עם רדת הליל על ידי בריח או ״סקרון״, יתקנו אותי בני המקום מלבד דלתות אלה, היה גם שער ראשי גדול מכולם שמע צדדיו ניצבו שומרים מטעם ה״פשה״, ראש העיר. אהבתי להתעכב ליד אחד השומרים ולשוחח עמו עד אשר הדלתות האחרות היו ננעלות בזו אחר זו, ורק שער ראשי זה נותר פתוח לרווחה, כדי לאפשר למאחרים היהודים מקרב תושבי ה״מלאח״ להיכנס. באוזניי מהדהד עדיין קולה של אמי הקוראת: ״מדוע את משוחחת עם השומרים? כנסי מיד הביתה!״

ב״מלאח״ שלי היה שפע חנויות של בעלי עסקים קטנים. היו מוכרי בדים אשר הציגו את מרכולתם בפתח החנויות, גליל בד אחד על גבי השני, לפי סוגי הבד ומחירם. הגלילים היו פתוחים מעט כדי להציג את צבעיהם ואיוריהם, שכללו בעיקר פרחים, נקודות גדולות וקטנות (PETITS POIS), אפוּנים קטנים או פייה דה פול (PIEDS de POULE) – או איורי כפות רגלי תרנגולת. הבד נמדד על פי השיבר או האמה או לפי מידתו של מקל ארוך, ונחתך על ידי סימון קל בקצהו וקריעה מהירה. ברגעי הקריעה האלו, התעופפה לה באוויר אבקה לבנה אשר יצרה צורות עגלגלות שהתפוגגו לאיטן באוויר, – אהבתי לעקוב אחריהן דקות ארוכות עד להיעלמן.

היו חנויות לממכר קטניות אשר הפיצו ריחות משכרים של זעתר וכמון או וניל, שכולם התמזגו ביחד עם מי הוורדים (אלמא דְזְהָאר) ומילאו את האוויר בסימטאות שריכזו בתוכן את המוכרים והלקוחות בהרמוניה נפלאה של קריאות והלצות על המוצרים שהוצגו בפתחיהם. יכולנו לקנות ״סְוַואק״, שהוא צמח מיובש שבאמצעותו צחצחו הנשים את שיניהן ושתמיד הותיר אותן שחורות כשהיו וכלל לא חינניות. האימהות טענו שצמח זה בוודאי יותר בריא ממשחת השיניים הנמכרת בבתי המרקחת. לידו ניצב השמפו הגולמי ״סבון אל בַּלָדִי״, משחה חומה המזכירה קרם קרמל חרוך.

סוחרי המים ״אל גראבה״ עברו בין העוברים ושבים והגישו להם מים צוננים בימי החמסין של מראכש. במקביל היו גם מוכרי השתייה החמה: תה עם נענע או קפה שחור כמחצית הכוס, לא יותר, אותו נהגו לשתות בשעות הצהריים בכדי להילחם בנמנום האוחז בדרך כלל בכולם. תה שתו כל ימות השנה. בחורף כדי להתחמם ובקיץ – להתקרר, כי… ״החום יגבר על השרב״ (סְכוּנִייָא תַאטְקְטְל לוּכְרָה). בימי חול מוכרי המים היו מוסלמים, ובימי השבת, כאשר כל השערים היו ננעלים ושהייתם במקום לא נתאפשרה עוד, היו אל מוכרי המים הרותחים היהודיים שהרתיחו את המים מבעוד מועד, ביום שישי. הם הציבו את חביות המים על גבי מיכלי פח גדולים שמולאו בגחלים. כך שמרו המוכרים היהודיים על חום המים במשך כל השבת.

מי השתייה להכנת התה או הקפה היו חייבים להיות רותחים כראוי, ואבוי לו למוכר אם הם הספיקו להתקרר בדרכם חביתה! הוא ספג את הקללות של בעלת הבית אשר קיללה תחילה והתבדחה בסוף, כאשר פגשה את המוכר למחרת היום!

המוכרים היהודים גבו מראש את התשלום על השתייה במשך ימי החול ומסרו לתושבים פתק קטן שידע מחזורי שימוש רבים. לא פעם נרטב הפתק במים הרותחים, אך מייד שמנו אותו לייבוש בשמש הלוהטת. הפתק נשא בגאווה מספרים מאחד עד עשר אשר ״צוירו״ מחדש על ידי אלה אשר לא ידעו קרוא וכתוב.

לא ידעו קרוא וכתוב, אמרתי? הרי הם החזיקו בספרי תפילה כל ימי חייהם ולא ניתן היה לראותם, ולו לרגע, בלעדיהם. אינני מסוגלת להסביר סתירה זאת. הכל היה טבעי והקריאה גם. לגבי פירוש הכתב, היה צריך לשאול את הרבנים והפירושים היו רבים ומגוונים, בלי עין רעה.

בהגיע ערב השבת, כל דלתות המלאח ננעלו. החנויות נסגרו בזו אחר זו וכל הקהילה מיהרה לאסוף כלי רחצה ולרוץ למקווה – אל חמאם.

למן השעות המוקדמות, היו הזריזים שבהם מגיעים לבתי הכנסת, שהיו פתוחים לרווחה כדי לקלוט את כל המתפללים המגיעים בהמוניהם אחרי תקיעת השופר. כולם בירכו אלה את אלה בברכת ה״סְבָּת סָלוֹם״, ונשאו את תפילתם בקול רם באין מפריע.

מראכש, השוכנת בין הסהרה להרי האטלס, סובלת מתנאי אקלים מדבריים. כמות המשקעים נמוכה והבצורת היא תופעה נפוצה. החוקרת אלישבע שטרית מספרת על משבר כלכלי וחברתי שעבר על קהילת מראכש בעשור הראשון של המאה העשרים עקב בצורת ממושכת. החקלאות נפגעה קשה, וכן המסחר שפסק בעקבות שודדי הדרכים המרובים. בנוסף איים לעלות על המלאח תדיר שבט הרחמנה ממישור החאוז שנהג לפשוט על העיר בזמני משבר. להקלת המשבר קיבלה הקהילה סיוע מכי״ח ומאגודת אחים – ארגונים יהודים מערביים. על מנת להסיר את האיום החיצוני שילם ישועה קורקום שהיה אז ״תאג׳ר אל סולטאן״, מעין סוכן כלכלי של המלך, וראש הקהילה היהודית, לשלטונות ולשבטי החאוז כסף רב. כתוצאה מתשלומים אלה ומשתדלנותו סיפקו השלטונות חיילים חמושים שהקיפו את המלאח בעת סכנה. בנוסף כינס קורקוס אסיפה של עשירי הקהילה בה הוחלט לחייב את עשיריה לספק בכל שבוע כיכרות לחם למשפחות הנזקקות, למרות שמרביתן מהגרים בני המחוז שנהרו אל העיר בזמני בצורת. יצויין שרחוב במלאח נקרא על שמו של ישועה קורקוס ולכבוד פועלו: ״דרב תאג׳ר ישועה קורקוס״

אנחנו הילדים, לבושים בבגדי שבת צחורים, הצטופפנו ליד שערי בתי הכנסת והאזנו ביראת קודש לתפילתם. ״ירושלים האמיתית – יה חסרה״, היו ימים, נהגה אמי לומר באנחה כבדה בהיזכרה בימים בהם אך ורק יהודים מילאו את רחובות המלאח, ובכל רחוב היו שניים או שלושה בתי כנסת. הכל היה שלנו ורק שלנו. והכל בישר את השקט והשלווה. גם חנויותיהם של המוסלמים היו נעולות מתוך כבוד לדתנו, ואנו דאגנו לכבד את דתם ופינקנו אותם בעת שצמו ברמאדן!

אסור היה לחלל את השבת חלילה, ואלו אשר העזו לרכב על אופניים בשבת, עשו זאת בסתר מחוץ למלאח. היו גם יהודים שמכרו פיצוחים ביום שבת. הם העבירו בחשאי את הסחורה מן החנות אל ביתם והמשיכו למכרה בסתר. ״עונג שבת״ התנחמו הקונים, ״אין בזה כל רע״(מָה פִיהָ בָּאס) אין להלשין ואיש אינו צריך לדעת על כך. רבים קנו והתענגו על גרעיני האבטיח או הדלעת ואילו את גרעיני החמנייה, ה״פפה ג׳איו״ (תוכי), השאירו לעניים בגלל מחירם הנמוך וטעמם שלא ערב לחיכם של המפונקים שביניהם.

החלום

בחלומי שבתי אל מראכש, עיר ילדותי, בסמטאות הצרות והעקלקלות טיילתי, דמויות נשכחות פגשתי, דמויות אלה עד דמעות אז הצחיקוני אותן דמויות מן ה״מלאח״ משוטטות עדין, וכמו מתוך עולם האגדות מבצבצת לה דמותה של ״מִימָה עַסְאְב״, הקוראת ״הַגְדָאק תְבְקָה״ לעובר ושב. (שתישאר כך לנצח)

וכמו מתוך ספר של אמיל זולה, קופצת לה דמותו של בַּיזוֹלָה״, ובפינה, ליד שולחן דברי מתיקה, מתחרים בקולם בְּלְ הְוַאנִי ובֵּיטָה.

לצלילי שירתה ותיפופה של מִירָה עְבֹּוֹ אני מקשיבה בדמיוני לרבי המלמד וברקע תפילתו הנוגה של אבי, בבית הכנסת ״תלמוד תורה״.

המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא

עמוד 18

חלוקת תפקידים בין פני המשפחה הייתה נהוגה חלוקת תפקידים צודקת בקרב כל בני המשפחה. הגדולים טיפלו בקטנים. על הבנות הוטל לערוך את שולחן האוכל ולהדיח כלים. במשפחתי, אחותי הכינה סלטים ודאגה לשתייה החמה ולחמין בצהרי יום השבת, עלי הוטל התפקיד החשוב והמרכזי: ״בגלל היותך ילדה טובה ושאינך מתרועעת עם בנים ואינך נוהגת לקלל ומכבדת את הבריות, הנני מוותרת על הסיוע שלך בבית ומטילה עלייך את משימת ניקיונו של בית הכנסת שבחצר ביתנו בדרב סאבא וזאת מידי יום שישי לפני כניסת השבת…״. כך אמרה אמי. משפחתנו הייתה ממונה על החזקתו של בית הכנסת על שם רבי מרדכי בן עטר, זכרונו לברכה, ואני זו שזכיתי לממש את הנדר. לא סבלתי כלל מן הנטל, להיפך. אהבתי מאוד את תפקידי ועמדתי במשימה בכבוד. מידי יום שישי, מיד אחרי שהסתיימו הלימודים בשעה אחת עשרה בערך, שבתי בריצה הביתה, הנחתי את הילקוט בחדרי הקטן וניגשתי לאמי שהמתינה לי עם הכריך המסורתי:

לחם טרי שחזר זה עתה מן ה״פרינה״, המאפייה, וסלט מבושל, סלאדה מטבוח׳ה, שזה עתה הורד מעל לאש הפתיליה דולקת עדיין. ביד אחת החזקתי את הכריך, ובשנייה – דלי מים נקיים ובסמרטוטים שהיו מיועדים רק לניקוי בית הכנסת. במשך השבוע כיבסה אותם אמי בנפרד ותלתה אותם ביראת

כבוד בעליית הגג. ״לכי מיד, בתי! לא נותר עוד זמן!״ קראה אמי לעברי והתכוונה כמובן לזמן הדחוק שנותר עד לכניסת השבת…      

סִיר דִיגִ'יָאק אַבְּנְתִי, רָאהּ מָא בְּקָּאס לוּקְּטְ…..לכי מיד, בתי! לא נותר עוד זמן

בחשיבות יתרה פניתי מיד לכיוון בית הכנסת, כשאני נושאת ביד ימין את דלי הפח הכבד והמלא עד גדותיו במים נקיים, וביד השנייה את הכריך. כל צעד זיכה אותי בחבטה מכאיבה ברגלי מבסיסו החלוד והמיושן של דלי הפח. לא רטנתי חלילה ורק השתדלתי להרחיק מעט את הדלי מרגליי המאדימות מהחבטות. הידית הדקה סימנה על אצבעותיי חבורות אדומות שהלכו והכחילו עד להגיעי לבית הכנסת כדי להתחיל במלאכת הניקוי.

שער בית הכנסת היה פתוח לרווחה, ובפינה, ליד ההיכל, ישב והתפלל רבי נסים דל חזאר (סלע). הכינוי שהוצמד לו, כפי שלכל יהודי מראכשי הוצמד כינוי משלו. הרב נסים היה ״חכם ועקשן כסלע״ שכן הוא התפרסם בחוסר ותרנותו בכל הקשור לזכויותיהם של היהודים שומרי התורה והמצוות. הצצתי לעברו בחטף תוך כדי התארגנות. דמות קטנה ושקועה בספר תפילה המתנועעת כלולב לקצב התפילה. הוא מלמל במרץ משפטים שהיו מוכרים לי היטב אמנם, אך לא ברורים כלל. כולנו הכרנו את השפה העברית, אך לא תמיד הבנו את המשמעות.

מנגינת התפילה הנעימה לי את המלאכה. טיפסתי בזהירות על אחד הספסלים והתחלתי בניגוב הכוסות הענקיות שהיו מלאוה בשמן ומתחתיו במים, ושהכילו בתוכן את הפתיל שכבה מזמן. רוקנתי מהן את שאריות התערובת העכורה, שטפתי היטב את הכוסות, מילאתי אותן במים נקיים ובשמן טהור, והנחתי בתוכן את הפתיל החדש אשר המתין להדלקתו על ידי שמש בית הכנסת לפני תקיעת השופר שבישרה את כניסת השבת. עשיתי כך לכל הכוסות ששמשו כעששיות

והנחתי בתוכן את ה״אְלְ עואם״ – הפתיל שהיה עשוי מצמר נקי שאמי הכינה. היא גזרה בקפידה סביב הפתיל נייר סגלגל בעיגול לא מושלם, ולעתים, השתעשעתי בנענוע הנוזל ובצפייה ב״עואם״ שהחל לשחות במים ולרקוד לפי תנועתם. הוא דמה בעיני לבלרינה של ממש, ואכן, הדמיון הפורה שלי הוליך אותי לא פעם אל תוך עולם זה שהיה קיים רק בדמיוני, עולם של שירה ושל ריקוד ההורה שקיים בוודאי רק בארץ ישראל, מעבר לים. לא פעם ה״עואמים״ איימו לטבוע כאשר ״החצאית״ הפרושה מעל המים נרטבה בקצוות ושקעה לאיטה, ואני, בעוונותיי הרבים, אף סייעתי להן לטבוע מידי פעם…

ניגבתי היטב את ההיכל ואת הספסלים, ולסיום, ניגבתי את הרצפה שהייתה מצופה ב-CARPET – שטיח בצבע חום" כתחליף לריצוף יקר, ושהוחלף כל שנה לקראת חג הפסח. את כל המלאכה ביצעתי בשקט מוחלט בעודי משתדלת לא להפריע לתפילתו של כבוד הרב שהמשיך להתנועע והתעלם מנוכחותי. מבט חטוף לעברו לקראת סיום המלאכה הבהיר לי שהוא היה מודע לעובדה שמילאתי בכבוד את משימתי. המתנתי לתגובתו אשר תבוא בוודאי לפני שאעזוב את שער בית הכנסת, הוא לא מיהר להגיב ורק תנועותיו נעשו אטיות ומהוססות קמעה. ידעתי שהוא לא יאכזב אותי אך לא העזו להתקרב אליו, והנה נפגשו מבטינו להרף עין. עיניו הקטנות שהיו עצומות חלקית הביטו בי בחיבה והוא הושיט יד כדי להניח דבר מה לידו על הספסל. ״הההאם״, השמיע הוא קול נהימה וסימן לי להתקרב ולקחת את החבילה שהניח לידו. ידעתי שזאת המנה השבועית שהוא הכין עבורי: שקית מנייר שקוף ומרעיש ובתוכה ארבע סוכריות ועשרים פרנק. אחזתי בשקית, מלמלתי בצרפתית: ״מרסי״, ויצאתי בזריזות משער בית הכנסת, כשאני סוחבת אחריי את דלי המים שהפכו לעכורים. רוקנתי אותם במדויק אל תוך פתח הביוב הנמצא במרכזה של חצר הבית המשותף לארבע משפחות שכנות ופניתי מיד לאמי שהמתינה לי כדי ללכת יחד למקווה ה״חמאם״, שבקצה הרחוב לפני כניסת השבת.

המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא

החמאם או המקווה

בדרכנו אל ה״חמאם״, פגשתי את השכנה ממול ואת בתה, ז׳אקלין, חברתי ללימודים. נשים נכנסו ל״חמאם״ ויצאו ממנו כמו בסרט נע. הנשים היוצאות נראו בוודאי מבריקות יותר כמו לאחר קרצוף. הנכנסות סחבו סל נצרים ובו מגבות רחצה, סבון ״פלמוליב או קדום״ ושמפו ״דל ג׳זאלה״ (כלומר, ״איילה״, שהייתה סמלו המסחרי). בחדר ההמתנה בכניסה לחמאם, אמי ואני התפשטנו מייד והתעטפנו במגבת נקייה. חום עז ולוהט קיבל אותנו בכניסה לחדר הרחצה. הנשים דלו את המים הרותחים מתוך בריכה ענקית כאשר כל פלג גופן העליון רוכן לעברה ומאיים לגרור אחריו את פלג הגוף התחתון לתוך הלוע המבעבע והמעלה אדים, אדים שיצרו מסך לבן וסמיך אשר כמעט העלים את דמותן מאחוריו. תמיד השתוממתי איך לא קרה שום אסון מסוג זה מעולם. כל אישה ידעה לעצור את גופה מלהחליק על ידי אחיזה במעקה העץ בגדת הבריכה. הן ניהלו מלחמה עם אותה בריכה וידן תמיד הייתה על העליונה. הן שבו תמיד עם ה״דְּלוּ״(דלי שעשוי מגומי של צמיגי מכוניות ישנים) כשהוא מלא עד גדותיו במים רותחים, ואמי דאגה לשבת ליד ברז המים הקרים כדי לקרר אותם ולהתחיל במלאכת שפשוף גופי, חפיפת ראשי, וקרצוף עורי עד אשר זעקתי מכאב. אז הייתה מגיעה ה״טַיָּאבָּה״, הבלנית הערבייה, ומתחילה לשפשף את גופה של אמי שנראתה מרוצה מן התוצאה. במהרה הפך עורה לאדום לוהט, אך היא לא התלוננה והביעה סיפוק רב מעבודתה של הטיאבה פאטימה. אמי הניחה כמה מטבעות בידה וסימנה לי להתעטף היטב ולצאת אל חדר ההמתנה ״אְלְ בְּרוּדִיְיָה״, כדי לצנן את הגוף בהדרגה ולמנוע התקררות חלילה. או אז הצטרפנו אל הנשים שישבו על ספסלי העץ וקילפו תפוזים שהביאו מביתן. הן כיבדו האחת את השנייה בתפוזים כאילו היו אלה פירות שונים שטעמם שונה, כשהן משוות בין הגדלים, הצבעים והטעמים. עודני מריחה את ריחו של פרי ההדר בזמן כתיבת שורות אלו.

החמאם הוא בית המרחץ המשמש לרחצה בכל רחבי המזרח התיכון. בכל שכונת מגורים או רובע קיים חמאם, והוא נפרד לנשים ולגברים. למקווה, לעומת זאת, היה תפקיד דתי בשמירה על הלכות הטהרה לגברים ולנשים, ורבני הקהילות השונות היו עסוקים תדיר בשמירה על כשרותו של המקווה ועל תנאיו ההיג״נים. המקווה מטבעו קטן בהרבה מהחמאם, והטבילה בו נעשית באופן פרטי. בניגוד לחמאם שבו עבדו בלנים ובלניות מוסלמים, שאף העניקו מסדים ללקוחותיהם, הרי שתפקיד הבלנים במקווה היה קשור יותר לשמירת הלכות הטבילה והופקד ביד׳ יהודים.

אֵל בְּרוּדִיְיָה= חדר ההמתנה לצינון הגוף לאחר הרחיצה.

ברחוב שלנו היו שני בתי מרחץ, אחד לגברים והשני לנשים. הבנות התלוו לאמהות, והבנים לאבות. נער אחד, סימון שמו נהג ללוות את אמו לבית המרחץ עד להיותו כבן עשר. הוא עקב בהתמדה אחרי תנועותיהן של הבנות בבית המרחץ. ואני שלא חשתי בנוח כלל תחת מבטיו, הערתי על כך בפני אמי לא פעם. כאשר אמי פגשה את אמו של הנער, היא לא חסכה במילים: אל תביאי עמך יותר את הנער כי הוא ערני למדי! בתגובה, פצחה אמו בצעקות רמות אשר גרמו לתהודה לא קטנה בחדר ההמתנה. נשים נוספות הצטרפו אל אמי, והמריבה שפרצה הותירה אה כולן כועסות ומקללות כל הדרך עד לפתח בתיהן. אך עם כניסת השבת, נפגשו הנשים שוב ושוחחו ביניהן כאילו הכל כרגיל ודבר לא קרה. בזכות קדושת השבת, לא נשמרה טינה לאורך זמן רב מדי.

קללות היו נפוצות בקרב הנשים במלאח. אני ניסיתי לתומי ללמוד לקלל כמותן ברצף אך במהרה הושתקתי על ידי אמי שרצה לעברי, צבטה לי בחוזקה את השפתיים בסיבוב מכאיב ולא הרפתה עד שביקשתי סליחה והבטחתי ששוב לא אעשה זאת. לא היה כל צורך איפוא בניתוח פלסטי לניפוח שפתיי העליונות. כל מה שהייתי צריכה היה רק לקלל בנוכחות אמי, זכרונה לברכה, והתוצאה הייתה ניכרת מייד בזכות טיפולה המסור. היא סובבה את השפה בכל כוחה, אחזה ולא עזבה עד אשר כאבה ידה. שפתיי צורבות עדיין… אח!

והקללות? את פירושן מעולם לא הבנתי, לפחות עד לעלייתי ארצה והגיעי לבגרות.

בפעם הבאה, כשסימון ואמו עזבו את בית המרחץ, הוא ייצב בגאווה את כובע הברט על קודקודו ומלמל לעברי: ״להתראות בשבוע הבא״. מייד התרחקתי ממנו, מסרבת לעורר ב״חמאם״ מריבה נוספת על זו שעוררה אמי.

השעה כעת שתיים אחר הצהריים. רחובות המלאח ריקים מאדם, למעט הנערות המובילות את החמין ל״פרינה״. אותה הפרינה שאפתה עבורנו את הלחם במשך השבוע, בישלה עבורנו גם את החמין לשבת. חמידו טראח, העובד הערבי, היה מציב את הסירים המסומנים של המשפחות אלה לצד אלה בלועה הלוהט והמלא בגחלים לוחשות, ובזריזות מיהר לסגור אותו באבנים ובטיט סביבן כדי להבטיח את החום למשך כל השבת. מעולם לא הבנתי איך ידע להבדיל בין הסירים ולשייך אותם למשפחות הנכונות. אמנם היו פעמים שהעדפתי להביא הביתה ״בטעות״ סיר אחר השייך למשפחה מבוססת יותר, אך תמיד מיהרה אמי להשיב את הסיר למשפחה הממתינה עדיין ליד שער הפרינה יחד עם התנצלותי הכנה על בורותי.

תיירים רבים נהגו לשוטט בין הסמטאות ולהתלהב מעבודות האומנות של היהודים הישובים בחנויותיהם. שעות רבות צפו הם באריגת השטיחים, בריקוע הנחושת, בחריטה על עץ, ובתיקון נעליים תוך כדי הקפדה להתקין ״סְפֵיחָה״ כסוליה של כל נעל. הספיחה – לוחית ברזל לרוב דמויית פרסה, המיועדת לבלום את הבלאי שנגרם לסולית הנעל מבעיטה באבנים או בכדורגל וסתם הליכה. הספיחה מאפשרת לנעל אריכות ימים.

כשהברזל השתפשף ונאכל, מיהרו ההורים להביא את הנעל לסנדלר כדי שיחליפו בחדש. הבנים נהגו לצעוד על האספלט בצעדי מרש וללוות את שירתם הקצבית או דקלומם בנקישות סוליותיהם. ילד שקיבל נעל עם ספיחה חדשה, הרגיש מאושר מאוד כאילו הנעל כולה חדשה, לא משנה כמה ילדים השתמשו בנעל לפניו…

בלילות שבת, בערבי שירת הבקשות, לאחר חצות, נהגו יהודי המלאח להתכנס בבתי הכנסת לצורך שירה ופיוט בפני הקדוש ברוך הוא. לעתים הייתה הישיבה נערכת מסביב לשולחנות המציעים כיבוד קל, שתייה קלה וחריפה, קפה ותה. הייתי בין אלה שחיבבו את השירה ונהגתי להביא למתפללים מגשים עמוסי כיבוד שהכינה אמי עבורם. בכל פעם הייתי מתעכבת יותר מן הדרוש, מתיישבת על שרפרף בכניסה לבית הכנסת, וממתינה עד שהכלים יתרוקנו ואקח אותם הביתה לאמי הממתינה לשובי.

מנהג ״שירת הבקשות״ לא התחיל בלעדי הפייטן הראשי – ״אל מקדם אל כביר״. כניסתו לבית הכנסת הייתה סימן כי הגיעה העת לפתוח בפיוט הראשון של הערב. הוא שקבע את רמת הביצוע של הפיוט. הפייטן היה יושב בראש השולח; המרכזי ופותח בפיוט: ״דודי ירד לגנו״. אבי, זכרונו לברכה. נהג לשבת לידו וללוות את קצב הפיוט בהנהון ראשו. אצבעותיו נקשו על השולחן כמו היו שם קלידי פסנתר דמיוני. אני ישבתי כמהופנטת וחשתי את עצמי כחלק מהמשתתפים. למדתי בעל פה חלק מהפיוטים והם המשיכו להתנגן באוזניי עד לעלייתנו ארצה.

אחי דוד, שהפך לפייטן בבאר שבע, מילא את החלל הריק שהותירו בי אבי ובני הקהילה במלאח של מראכש. עד היוב אני נוהגת להאזין לקלטות של פיוטיו שהוקלטו בעת שהוזמן לשיר בתחנת ״רדיו דרום״ בבאר שבע. ובכל מסיבה או אירוע משפחתי, קולו הערב מנעים לכל המוזמנים את הערב ומחזיר אותי במנהרת הזמן לאותם ימים בבית הכנסת ״תלמוד תורה״.

שירת הבקשות של יהודי מרוקו התפתהה לראשונה בתטואן במאות ה-17 וה־18, עת שגשגה בה הקהילה היהודית-ספרדית. העיר שימשה הן כמרכז בו התפתחה המוסיקה האנדלוסית והן כתחנה הראשונה במסעותיהם של שליחים מארץ ישראל למרוקו. וכך, השתלבו בתטואן מצד אחד פיוטיו של ישראל נג׳ארה שהגיעו אל יהודי תטואן מצפת באמצעות השליחים, והן המוסיקה האנדלוסית. שילוב זה יצר אוסף גדול של פיוטים בהשראה קבלית, צפתית, המאורגנים על פ׳ מודוסים מוסיקליים אנדלוסיים. קשרים מסודרים וענפים נוצרו בין קהילות במרוקו לישוב היהודי בגליל, כבר 200 שנה אחרי גירוש ספרד אז כבשו התורכים חבל ארץ זה ושלטו בו ברציפות עד לנסיגתם במהלך מלחמת העולם הראשונה. אגב, מוצא משפחתו של חביב בר ככבא (זריהן) הוא מטבריה

המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא

עמוד 24

היום הראשון ללימודים

"סוזן" פנתה אלי אחותי הגדולה אנט, הגדולה ממני בעשר שנים, ״רק אתמול מלאו לך שש שנים. לקחתי יוזמה ורשמתי אותך לכיתה א^,… עלייך לבוא עמי אל ביתי בכדי למדוד את החלוק הוורוד שאני תופרת לך״. והוסיפה בצחוק רם, ״את תלבשי אותו מדי יום מעל בגדייך ותשתדלי לשמור על ניקיונו, כי אין אחר״. השבתי, ״יכולה אני לבוא אתך כעת וללכת כבר לכיתה א׳?״ ״ידעתי שמיד תתלהבי! את יכולה למדוד את החלוק עוד היום, אך שנת הלימודים תיפתח רק בשבוע הבא. עלייך להבטיח לי שלימודייך יהיו רציניים ביותר ושתכיני את השיעורים כפי שתידרשי לעשות. אחרת, שנת לימודים אחת תספיק לך ואת תישארי בבית עד שתגדלי ותצאי לעבוד כתופרת או כשוליה לתופרת. האמיני לי. קשה מאוד להעביר ימים שלמים מול מכונת תפירה שאינה מדברת ושמגיבה רק לתנועות ידייך הזריזות. אני עושה זאת וזה לא משעשע כלל. בזמני לא הייתה תכנית לימודים מסודרת, ונאלצתי להשלים את המעט שאני יודעת בכוחות עצמי. זה חבל מאוד כי אני צמאה ללמוד, אבל כעת כשאני נשואה והרה, כבר אין באפשרותי לעשות זאת. אך את יכולה. ברגע שפתחו את הכיתה הראשונה במלאח, הזדרזתי לרשום אותך כי אני מרגישה שאת צמאה כמוני לדעת כל דבר ורק אינך מעיזה לשאול. כל שנת לימודים מוצלחת שתסיימי, תקנה לך חיים אחרים ומעניינים, וכך, במקום לעבוד בעתיד אצל אחרים, אחרים יעבדו עבורך והחיים שלך יהיו מעניינים יותר! בואי עמי כעת!״ נתלוויתי אליה בדילוגים מהירים, חסרת סבלנות וסקרנית לגלות כבר איך תיראה התלבושת האחידה הראשונה שלי, שתלוויני, כך הבטחתי לעצמי, בחמש השנים הבאות. הגענו אל ביתה של אנט, שלאחר נישואיה לז׳קוב, עברה לגור בדירה גדולה ברובע היהודי, במלאה של מראכש. אהבתי לבקרה בביתה החדש והשונה כל כך מכל הבתים שהכרתי במלאח שלנו. עיצובו היה יוצא דופן. השילוב של אבנים עם מרצפות ססגוניות, המובלט על ידי חרסינות המעוטרות בציורי פרחים ומקשטות את הקירות עד למחצית גובהם, יצרו מיזוג מדהים ומלא קסם. ארבעה חדרי שינה היו בדירה. פינת האוכל הייתה מוארת באמצעות קרני שמש המסתננות דרך ויטראז׳ים צבעוניים של חלון עגול חצוב בתקרה היישר אל מרכזו של שולחן גדול ממדים בצבעי בורדו ולבן, מסביבו כיסאות מרופדים בעור כחול כהה. משחק האורות הפנט אותי. שעות ארוכות הייתי עומדת במרכז החדר, עוקבת אחרי ריצוד הצבעים מעל השולחן המלבני עד כי לא היה צריך להשגיח עלי כלל.

החלוק הוורוד והחדש שלי חיכה לי ליד מכונת תפירה חדשה, ידנית, שניצבה בצד השולחן. מיששתי את הבד שהיה נוקשה מעט בשל תמיסת העמילן המרוכזת מדי שהוא הוטבל בתוכה, ונהניתי להרגיש את מגעו על החלקים החשופים של גופי. מיד ניגשה אנט למכונה להשלים את מלאכת התפירה בה היא שלטה היטב, וכעבור זמן קצר היה החלוק מוכן. עמדתי כמהופנטת מול בבואתי שבראי הגדול הניצב במרכז חדר השינה מעל כוננית מעץ בוק כהה. מאחוריי השתקפה לה דמותי דרך מראה נוספת הקבועה בדלת ארון הבגדים, ואני, כמו טווס, התהלכתי בין שתיהן והצגתי את עצמי לעיני אחותי שהייתה מרוצה מהתוצאה וצחקה בקול רם נוכח התלהבותי.

הימים חלפו להם באיטיות והלילות היו ארוכים ומלאי חלומות, דמיוני הפרוע החל לעבוד שעות נוספות. כיצד ייראו הכיתה ובית הספר, מיהן המורה והמנהלת, האם אשאר שם במשך כל היממה או רק בחלק ממנה? שום דבר לא היה ברור וידוע לי אך לא העזתי לשאול. העדפתי לחכות ולגלות בעצמי את הנסתר.

בוקר היום הראשון הגיע. השעה עדין מוקדמת מאוד ואמי לא מיהרה להתעורר. אבי כבר מזמן הלך לבית הכנסת מבלי שהעיר אותי. יושבת אני במיטתי וממתינה בסבלנות לבואה של אנט, אחותי, אשר אמורה ללוותני לבית הספר. אבי ישוב בוודאי עם צרור הספנג׳ ואני עודני מחכה. הייתכן ששכחה היא שזהו היום הראשון ללימודיי? היא אכן נראתה כל כך טרודה בזמן האחרון בבעיות כלשהן שעליהן שוחחה עם אמי, למרות שאני לא הבנתי ולו מילה אחת מדבריהן. אך לא, היא לא שכחה, והנה אני כבר שומעת את צעדיה הנמרצים. היא ניגשה אלי, מתנשפת עדיין, והתחילה לסרק את שערי שנחפף יום קודם על ידי אמי, קולעת אותו לשתי צמות דקיקות, שאותן קשרה בשני סרטים רחבים וורודים כצבעו של החלוק החדש. היא הניחה לרגליי זוג נעליים חדשות שאותן רכשה עבורי מבלי שמדדתי קודם, ובקפיצה קלה התלוויתי אליה לגיגית הגדולה כדי לרחוץ את פניי. לא היה לי צורך במברשת שיניים וגם לא במשחה. באותם ימים, לא הייתה מודעות לנושא, ואכן סבלתי, כמו רבים, לא מעט מכאבי שיניים עזים שחלפו להם בייאוש בעת שלעסתי מעֵשֶׂב השִׁיבָּה או העראק שאמי דאגה לקנות לצורך העניין. אחרי הרחיצה, הלכנו לביתה של אנט ואכלנו עם ז׳אקוב בעלה ארוחת בוקר: פרוסה מרוחה במעט חמאה ודבש, וכוס תה. ויצאנו לדרך.

בדרכנו חלפנו על פני השוק, ״אל גזארין, שהתחיל כבר להתמלא בגברים השבים מהתפילה ונושאים בידיהם שרוך נצרים עליו מושחל צרור ספנג׳, סופגניות זהובות, המפיצות ניחוח בכל הסביבה. הרוכלים המוסלמים החלו להציב את מרכולתם ברחבת השוק שהלכה והצטמצמה בהדרגה, מתפצלת למעברים צרים המתעקלים בין ערימות הסחורה. חנויות מודרניות שוכנות בנינוחות לצד חנויות עתיקות ומיושנות התלויות מעל שתי מדרגות, ומתוך חלון אחת מהן בצבץ ראשו של מוכר חסר שיניים שלא היסס לחייך ולחשוף את שיניו הבודדות שמזכירות מעבר חצייה. תכשיטנים, סנדלרים וירקנים עמדו לצד חנויותיהם ושוחחו ביניהם בשלווה. שום תחרות לא ניכרה ביניהם, גם לאחר שנפתחו עוד ועוד חנויות. הייתה פרנסה לכולם. הם אף הצטערו כשאחד מהם סגר את העסק שלו ועזב מסיבות שהיו שמורות עמו. לקוחות יכלו להתהלך כאוות נפשם בין החנויות ולשוחח עם בעלי הדוכנים והמוכרים על צרותיהם או על מזג האוויר, לעתים מבלי לקנות מאומה, ומבלי שמישהו יראה בזה פגם. היו ימים בהם הפרנסה פרחה, והיו גם ימים אפורים יותר. הכול היה מקובל שם. הכול בידי שמיים. גם הטוב וגם הרע. הייתה לידה? ״תודה לאל!״ הייתה פטירה? ״אלוקים נתן ואלוקים לקח!״

הכול אפשר היה למצוא בחממה של המלאח במראכש, העיר האדומה שלי. הסחורה הייתה תלויה מעל פתחי החנויות הצרות, ההבדלים הגדולים באופי הסחורה נראו הגיוניים ואף יצרו הרמוניה אדירה, כזו שאפשר למצוא רק שם.

בית הספר היסודי הראשון ברחוב קורקוס

אנט ואני התקרבנו לבית הספר. ציירתי אותו בדמיוני כמבנה רחב ומלא בכיתות ובתלמידים המחכים לבואי בכדי להתחיל את יום הלימודים הראשון. חשבתי שהדרך אליו תהיה ארוכה מאוד, אך להפתעתי, כבר בעיקול הראשון באמצע רחוב קורקוס, הגענו לדירה קטנה. כן. דירה רגילה עם שער ומזוזה. היססתי והרמתי מבטי אל אחותי שעודדה אותי להיכנס.

״היכנסי״, היא אומרת, ״הכירי את המנהלת ואת המורה שלך. את מכירה חלק מהתלמידים כי כולם שכנים. יש כאן אה הבת של גב׳ כהן, התופרת שלנו, ואת הבת של פינטו, וגם הבת של אלקיים. אל תחששי…״

מנהלת בית הספר התקרבה אלי, ליטפה את ראשי, ודחפה אותי בעדינות לתוך כיתה שבה ישבו כעשרים תלמידות. כולן היו לבושות בחלוק ורוד ולראשן סרט מגוחך הנראה כמו פרפר המאיים להתעופף באוויר אך שהוא מרותק לקודקוד על ידי סיכה רחבה, בדיוק במרכז הראשים, ראשים שיקבעו מעתה והלאה את עתידנו. דלת הכיתה ננעלה בטריקה מאחורי המנהלת הפונה אל המורה שעומדת בפינה, זקופה כסרגל, ורק עיניה מתרוצצות מצד לצד כאילו מחפשות לשווא מפלט. נוכחותה של המנהלת היא שגרמה לחוסר הנוחות שניכר בה. עובדה שכאשר כבודה יצאה מן הכיתה, התעשתה המורה ובן רגע פתחה בשיעור.

״בוקר טוב ילדים!״, ״בוקר טוב המורה¡״, כך נפתח השיעור. ומייד: ״אנו נתחיל בלוח הכפל… נכפיל בספרה שתיים את כל הספרות שעל הלוח עד שנלמד אותן בעל פה…״ והמורה פצחה בדקלום: ״שניים כפול אחד הם שניים, שניים כפול שניים הם ארבע…״ חזרנו על הדקלום שוב ושוב כמו מנטרה במשך כל שעות הבוקר. המורה לא הרפתה עד אשר ידענו זאת בעל פה. גם בלילה, כשעליתי על יצועי, חזרתי ללא הרף בחלומי על לוח הכפל ומלמלתי את השיעור הראשון מתוך שינה. למחרת היום, כשאמי העירה אותי, מייד דקלמתי באוזניה את לוח הכפל. היא לא הבינה מה אני שחה, והתפלאה שכבר לאחר יום לימודים אחד הצלחתי ללמוד צרפתית, שפה שהייתה זרה לה לחלוטין. היא הרימה מבטה לשמיים והודתה על כך לבורא עולם, וכמובן גם לאנט אחותי שבאה לבקר בהמשך ולראות אם התאקלמתי בלימודים.

למדנו יום, למדנו יומיים, עברו חודשיים, עד שבוקר סגרירי אחד, באמצע השיעור, הרגשנו שהאדמה רועדת והתקרה התמוטטה מעל ראשינו הקטנים. הכיתה התמלאה באבק, ונדמה היה כאילו האדמה פערה את פיה. תוך דקות ספורות מצאנו את עצמנו, כל חברותיי לכיתה יחד עם המורה והמנהלת, מחוץ לכותלי בית הספר שהמשיך להתמוטט. הכל קרה במהירות הבזק ולא הספקנו לעכל מה קרה. לא ידענו רעידת אדמה מהי ולכן גם לא נבהלנו. להיפך, היינו משועשעות מכך שהשיעור המשעמם כל כך נקטע פתאום ושהמורה הקשוחה נראתה מבולבלת ואיבדה את עשתונותיה. היא הרימה את שתי ידיה מעל ראשה כדי להגן עליו. מפני מה ? לא הבנתי. חיקיתי אותה והבטתי סביבי לראות אם חברותיי עושות כמוני. לא קיבלנו שום הוראה מפורשת ורק שמענו את קריאותיה הצורמניות של המנהלת פורצות מן החצר ודורשות לפנות את כל הכיתות כי בית הספר לבנות מתמוטט, ועלינו לעבור מייד לבית ספר אחר. הבית הרעוע ששימש לנו כבית כפר לא החזיק מעמד ופשוט קרס מבלי לחכות שנעזוב. שימחה אותי המחשבה שהעברתנו לבית ספר אחר תימשך שבוע או שבועיים לפחות, בהם נוכל לבלות בחצר או ברחובות המלאח, ושעוד ימי לימודים בוודאי יתבזבזו בהיערכות ובמיון ופיזור מחדש של התלמידות לכיתות.

בינתיים, מורתנו, ששיערה וריסיה האפירו מכמויות האבק שנשר מהתקרה ונראתה קשישה, התעשתה, העמידה את כולנו בשורה אחת, .זוגות זוגות, והובילה אותנו באמצע היום, מבלי להתייעץ עם הורינו, לבית ספר בשם ״ז׳אק בִּיגאר״.

המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא

עמוד29

מדמואזל בן מוראס ובית הספר ז'אק ביגאר

מצאנו את עצמנו ניצבות בחצר בית ספר ענק שבו השתוללו תלמידות רבות, ושמנהלתו, מדמואזל בן מוראס, המכונה בפי כולם דִירֶקְרִיס אְלְעְרְזָה, ״המנהלת הצולעת״, עומדת בחצר, שעונה על מקל הליכה, זקופה וקשוחה. לרגע היא נראתה ל כמו ״סוכרייה על מקל״. שיתפתי ברעיון את חברתי ז'נט.

הערתי גרמה לה לפרוץ בצחוק רם, שעורר מיד את זעמה של מדמואזל בן מוראס. היא סימנה לה בתנועת אצבע חדה להתקרב אליה ולעמוד ליד הקיר. וכך בילתה חברתי ז׳נט את יומה הראשון בבית הספר החדש. אף אחד מצוות המורים לא ניגש אליה, ואנו, התלמידות, שחששנו מאוד מלעורר אה כעסה של המנהלת, שלחנו אליה מבטים חטופים ונואשים, והרגשנו חוסר אונים מוחלט על שאין ביכולתנו להושיעה מן העונש החמור, עונש של ״למען יראו וייראו״

שני בניינים נפרדים ומודרניים ביותר היו בבית הספר ז׳אק ביגאר, בכל בניין כעשר כיתות. עם הישמע צלצול הפעמון הפוקד להיכנס לכיתות, מיהרתי להתייצב בכיתה שאת תלמידותיה ומורתה לא הכרתי קודם. נכנסתי והתיישבתי כמו כולן ושלפתי את המחברת מהילקוט, ממתינה לשיעור בלוח הכפל שלא הגיע. אז הבנתי שאינני בכיתה הנכונה אך שתקתי ולא אמרתי מילה. בשובי הביתה, סיפרתי לאבי על שהתרחש והוא ביקש שאמשיך לשתוק ושאלמד ברצינות כדי שאדביק את החומר כי זהו בית ספר רציני יותר. רק מאוחר יותר הבנתי שלמעשה ״קפצתי״ לכיתה ב׳ לאחר שלושה חודשי לימוד בלבד בכיתה א' ולא בגלל שהצטיינתי. המשכתי בשתיקתי ונאלצתי לגייס אומץ רב כדי להתמודד עם החומר החדש הנלמד, לא תמיד בהצלחה. בהתחלה, פיגרתי לא מעט, אך עם הזמן הכול החל להסתדר והצלחתי לסיים את כיתה ב׳ בציון ממוצע שאפשר לי לעלות לכיתה ג'

עבור המנהלת, מדמואזל בן מוראס, היה בית הספר כל עולמה, והתלמידים – ילדיה. היא הכירה את שמותיהם וזכרה את הוריהם. היא התגוררה בבניין אשר נשא את שם מקימו, מר ג.ו. ישראל, ליד כיכר הג'אמע אל פנה, לא הרחק מבית הספר. לא פעם פנתה אלינו הגברת בן מוראס בבקשה שנודיע לאימא ״להוסיף ביצה לחמין השבת כי אני מגיעה לארוחת צהריים!״

בגלל צליעתה שנגרמה לה מתאונת דרכים, היא-נעזרה בכל בוקר בעוזר האישי שלה בביתה וגם בבית הספר. מידי יום, עלתה על אופניה ורכבה בשביל המוביל לבית הספר. היא לא הייתה נשואה ולא היו לה ילדים. לכן ״אימצה״ את בנות המורים המלמדים בבית הספר או את בניהם. היא נהגה לפנות אליהן במשפטה המפורסם: ״שלום לך, תלמידה רעה״, והן כינוה ״נַנוֹ״. מדמואזל בן מוראס דאגה תמיד להזהיר את המורים מבעוד מועד מפני ביקורי מפקחים בעזרת סיסמאות בצרפתית כגון: ״סערה במדיטרנה״ [L'orage dans la Mediterrannee]כשמו של סרט מאותם: ימים, וכך הבינו אלה שהמפקח בדרכו לכיתתם. פעם באה במבוכה כאשר שמע אותה אחד המפקחים ואמר: ״אכן, הנני כאן!״ הדקלום שנהגנו לדקלם בעת ביקור המפקחים עדין מהדהד בראשי:

גבירותיי ורבותי,   Savez-vous messieurs et mesdames

הידעתם מה נחוץ בביתכם ? Ce qu'il faut dans une maison

ארבע קירות בלבד וחום הלהבה, Quatre murs, une chaude flamme

עוד שימחה בלב ובכל עונה, De la joie en toute saison

ובכדי לשמח גם את הנשמה  Et pour egayer les âmes

של כל עלם ועלמה,           Des fillettes et des garçons

רק שירה ועוד שירה.          Des chansons et des chansons

אחד המבקרים שנהג להגיע תדיר לבית הספר הגדירה כקדושה. היא הייתה ילידת טורקיה, בת למגורשי ספרד, וידעה לדבר ספרדית, צרפתית ולדינו. כאשר עזבה המדמואזל בן מוראס את בית הספר, באה במקומה המדאם ברט קמיי.

זמן קצר לאחר פרישתה, נפטרה מדמואזל בן מוראס בעת ששהתה אצל אחותה במרסיי. האחרונה ששבה מעבודתה אחר הצהריים, מצאה אותה שרועה על רצפת המטבח ללא רוח חיים, לא לפני שהזמינה לשתיהן זוג כרטיסים להצגת תיאטרון לאותו ערב.

ג׳מעא אלפנא היא הכיכר הגדולה במראכש, ולמעלה היא מקום מושבו של השוק הפתוח הגדול ביותר בצפון אפריקה כולה. תרגום השם הוא ״הכיכר בה נאספים המתים״. בעבר הוצאו בה להורג נידונים למוות וראשיהם הערופים של מורדים ופושעים הוצגו בה לראווה כיום ומאז שנות החמישים, היא מתעוררת לחיים כבר בצהר״ם, ועד השעות הקטנות של הלילה הכיכר הומה אדם. להטוטנים, משביעי נחשים, מספרי סיפורים, קוראים בקפה ובקלפים, מוכרי מיץ, תזמורות ועוד ועוד בעלי סחורות שונות ומשונות ממלאים את הכיכר ומרתקים אליהם את העוברים והשבים.

Qui ne dit mot, consent

שתיקה היא וידוי

On prend plus de mouches avec du miel qu'avec du vinaigre

לוכדים יותר זבובים על ידי דבש ולא עם תומץ

המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא

עמוד 31

האגדה לבית בל-חנס

בת שמונה הייתי כשבישרה לי אמי שאני גדולה כבר ומבינה עניין, ואוכל להצטרף לעליה לרגל המסורתית אל קברו של הצדיק, רבי שלמה בל-חנס, הקבור ב״אג^'בלו אוריקה״, בפריפריה של עיר הולדתי, מראכש. לא גיליתי שום סימני התלהבות ותגובתי הפסיבית עוררה כעס רב בקרב בני משפחתי.

״מה לי ולרבי שלמה בל-חנס? מעדיפה אני לנסוע עם חברותיי לקייטנה במוגדור. שם בוודאי אמצא יותר עניין בפעילויות המגוונות וגם האוכל שם טעים לפחות…״ את טענותיי הבאתי בלחש וביראת כבוד לאמי הניצבת מולי. פניה הביעו זעזוע עמוק והיא החלה לנשק בנמרצות את קצות אצבעותיה, ממלמלת שוב ושוב: ״אמות אם רק אשמע אה שמו או קולו״, ומעלה את שתי ידיה מעלה לכיוון עיניך הדומעות.

כלל לא הבנתי מדוע היא הייתה מזועזעת וכעוסה עד עמקי נשמתה, ומדוע אבי הצטרף אליה ועיניו הירוקות פעורות לרווחה. נשימותיו נעשו קצרות וקצבן לא סדיר. הוא החסיר בוודאי לא מעט פעימות. כמעט שחשתי את הלמות לבו שהיה חלש בגלל האסטמה שתקפה אותו לעתים קרובות.

הצטערתי על שהייתי עלולה להיות הגורם לעוד התקן שכזה, ונסתי על נפשי לכיוון ביתה של סבתי אסתר. סיפרת' לה על כך והייתי סמוכה ובטוחה שאמצא אצלה אוזן קשבת ושהיא בוודאי תבין עניין ותדע לשכנע את הוריי בצדקתי. דבר מכל זה לא קרה. סבתי טענה שאם הוריי החליטו שהגיע זמר לביקור בקברו של הרב, עלי לציית להם בלי אומר ודברים היא הושיבה אותי מולה, על שרפרף העשוי מעץ בוק וחבלים והתרתה בי שלא אקטע בשאלות את הסיפור שהיא עומדו לספר לי…. וכך סיפרה לי סבתי:

״…ידוע לך, בתי, ששם משפחתנו הוא גם בל-חנס, ושאתם צאצאיו של הצדיק המהולל, רבי שלמה בל-חנס, הקבור באוריקה.

לכבודו של ר׳ שלמה בלחנס- אג׳באלו-אוריקה, חובר שיר מיוחד: ״נודע בשערים שמו, קדוש הוא מה שמו ומה טעמו, הוא רבנו שלמה, בלחנס שמו נקרא, רבנן: אוריקה נתקדשה, כ׳ בה עלה בקדושה, לגן עדן הראשה, חבוש הוד ועטרה רבנן״. גם לצדיקים או קדושים רבים אחרים חוברו שירים ופיוטים.

אְנְמוּת פְחְסוּ אְוְ אִיסְּמוּ -אמות אם רק אשמע את שמו או קולו

כֻּרְסִי דְל חְבּאל -שרפרף

האגדה הרווחת במשפחתנו מספרת שלסבתא שלך, סבתו של סבא מאיר, לא היו ילדים, וגם כשהיא הרתה ונולד לה תינוק, הוא חי שבועיים בלבד והלך לעולמו.

היא התגוררה בעמק האוריקה בזמן שהרתה ונשאה ברחמה את שלמה הקטן, והמיילדת התקשתה להגיע אליה כדי לסייע לה בעת הצירים. אך קרה נס והתינוק נולד בריא ושלם, והנה הוא חי שבוע, שבועיים, חודש, הוא יונק ופורח כמו יתר התינוקות. אמו לא נהגה להיפרד ממנו, אף לא לשנייה, ושמרה עליו מכל משמר. היא לא ישנה לילות שלמים והשגיחה עליו יום וליל. לילה אחד, נפלה עליה תרדמה, וכאשר התעוררה באמצע הלילה, הבחינה בנחש ענק הכרוך סביב שלמה הקטן ומסרב לזוז ממנו.

על אף האימה שאחזה בה, הייתה אמונתה בקדושים ובנסים כה חזקה עד שהאמינה שאם תדבר בנועם עם הנחש ותגיש לו אוכל בקערה, יסכים הלז להתרחק מן התינוק המתחיל לגלות סימני רעב ואי-נוחות. על כן נטלה קערת חרס קטנה, שברה לתוכה ביצה טרייה והושיטה אותה לנחש במילים אלו: ״נחש נחש, הנני משביעה אותך בשם אלוקים היקר, אני לא אזיק לך ואתה לא תזיק לבני ולי. אתן לך לאכול מתי שרק תרצה בכך, אך בבקשה, הנח לי להניק את תינוקי המסכן הרעב! אנא ממך! אני מתחננת בפניך! תינוקות רבים נפטרו לי, והתינוק הזה שלפנייך הוא כל עולמי. לא אוכל לחיות אם יקרה לו דבר רע כלשהו. בבקשה, תאכל ולך לדרכך. היה שלום, חברי הטוב!״

הרים הנחש את ראשו, הוציא את לשונו, הביט שמאלה וימינה ושוב שמאלה, ניגש אל קערת החרס ושתה את כל תוכנה, ולאחר מכן, פנה לדרכו ונעלם. מיהרה סבתא להרים את שלמה הקטן, בדקה אותו היטב לוודא שלא נגרם לו שום נזק חלילה, ומשראתה שהוא בריא ושלם ורק חסר סבלנות כהרגלו לפני ארוחתו, חלצה את שדה הימני ואחריו את השמאלי והניקתו. אז נרדם התינוק השבע ושוב ישן ב״אל קונה״. באותו לילה, לפני שנרדמה, ביקשה סבתא מסבא להיות תורן ולשמור על התינוק. בחלומה, הופיע שוב אותו נחש. ראשו היה עטור בהילה מיוחדת והוא השמיע קולות צהלולים ושמחה. סבתא שאלה אותו בחרדה: ״שלום לך, חברי הנחש. מה תרצד ממני? אני שפחתך לתמיד, ואעשה כל שתבקש ובלבד שלא תזיק לשלמה בני הקטן. הוא כל מה שיש לי בעולם!״ ענה הנחש: ״בקשה אחת לי אלייך ולא אטריד אותך יותר. מרגע זד ואילך, תינוקך יהיה גם שלי. את תניקיהו אמנם ותמשיכי לגדלו, אך עליך להעניק לו שם נוסף אשר יקנה לי זכות על קיומו!״ ״אעשה כרצונך! איזה שם תרצה להעניק לו, חבר הטוב?״ ״בל-חנס (בן הנחש)״, אמר. ״אם זהו כל רצונך״, נעתרה לו סבתא, ״הדבר לא קשה כלל ואעשה זאת מיד. מעתה יהיה לתינוקי שם חדש נוסף: שלמה בל-חנס. הוא יהיה גב בנך ואנחנו נשמור עליו ביחד!״ מאז אותו לילה, קראו לשלמה הקטן – שלמה בל-חנס. שם זה הפך לשם משפחתו וליווה אותו עד לפטירתו, בשיבה טובה רבי שלמה בל-חנס שגדל והיה לחכם בתורה, סייע לחולים מסכנים שבאו וביקשו ממנו ברכת החלמה. מסופר שברכותיו נענו בדרך כלל ושהוא חולל ניסים בעבור כל מי שביקש את עזרתו. גם לאחר מותו ועד עצם היום הזה, כל יהודי שמבקר במרוקו, מבקש לעלות לקברו באוריקה.

מסופר עוד שהמתפללים הפוקדים את קברו ומבקשים ממנ נס, נוהגים להתפלל ליד הקבר ולהסתגר בחדרו בעת התפילה עד להתפרצות של מים מתוך הקבר. המים הקולחים מעידים על נוכחותו של הצדיק ועל היעתרותו לבקשת המתפללים כשיוצאים המים מן הקבר, מזדרזים הנוכחים להרטיב את גופם במים אלה, הנחשבים סגולה לרפואה, בריאות ואריכו ימים. כאשר אין יוצאים מים, זהו סימן לכך שהבקשה לא נעתרה. אז חוזרים המתפללים לאחר כמה חודשים לקברו ש ל הצדיק, ולא ניכר בהם חלילה כל ייאוש.

המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא- האגדה לבית בל-חנס

עמוד 36

קברי צדיקים במרוקו, כמעט בכל ישוב במרוקו קבור צדיק, המכונה לעיתים ״מול לבלאד״, כלומר, אדון העיר. יששכר בן עמי חקר בצורה מקיפה את נושא קברי הצדיקים וספר שש מאות ושישה עשר קדושים. הקברים מפוזרים ברחבי מרוקו, ובייחוד בהרי האטלס. שירים ופיוטים רבים חוברו לכבוד הקדושים.

ועל כן, סוזן בתי, נערה חכמה את בוודאי מבינה כעת מדוע עלייך לצאת עם הורייך לקברו של הרב שהוא בעצם סבא שלך ושחובתך לכבדו על שום כך!"

…סיפור מרתק זה אכן שכנע אותי לחלוטין, שבתי מייד לבית הוריי ולהפתעתם, צייתנית וללא כל ויכוח נוסף בנושא… למחרת היום, יצאנו לדרך ל״אוריקה״

אוטובוס ישן הסיע אותנו בדרך הררית מפותלת ומשובשת להחריד, עד לעמק האוריקה. במשך שעות הנסיעה הארוכות שנדמה היה שאין להן סוף, גרם לי ריח הדלק שנפלט מהאגזוז ופרץ דרך החלונות השבורים בחלקם, לבחילות ולהקאות איומות, עד שבקושי נותר בי כוח לנשום. הקץ לסבלי הגיע רק לאחר הגעתנו לאתר. התחלנו בטיפוס רגלי אל ראש ההר. להפתעתי, נגלתה לנגד עיני פינת חמד המשרה אווירה פסטורלית מדהימה. המים הזורמים בנחל שליד הקבר היו צלולים ביותר, ובבואתו של העץ הבודד שעמד שם, השתקפה שוב ושוב עד לאופק. הרוח הקרירה שנשבה במקום, ליטפה את פניי ושכנעה אותי שהעליה למקום הקדוש הזה אכן הייתה כדאית הרבה יותר מנסיעה לקייטנה שבמוגדור.

Rien ne sert de courir, il faut partir a point

אין טעם לרוץ, יש לצאת בזמן

הגענו לבית גדול בראש ההר. יהודים רבים ישבו והתפללו בפתחו. גברים וילדים קטנים התקבצו יחד, מאוחדים באמונתם. הגברים חבשו לראשם ״תרבוש״ בצבע שחור דהוי המוכתם בשומן ידיהם, אותו הסירו מעל ראשם רק בעת :גירוד הקרקפת או לפני השינה. הם לבשו חולצת ״ תְשַׁמִר ״, כותונת לבנה ארוכה, המבצבצת מבעד לצווארון הפתוח של ה״ דְזְ'לִיבָּה ״, שצבעה שחור וחום והרכוסה בכפתורים, ״ אְלְ עְקָאד ״, לכל אורכה. היו נשים, גם יהודיות וגם מוסלמיות, שעסקו ברקימת כפתורים בצבעיב שונים, אותם מכרו לתופרות של ה״ פַרָאזִיוֹת" וה"דְז'לִבּוֹת". הנשים למדו עוד בילדותן, שלב אחר שלב, את מלאכת הרקמה של כפתורים. תחילה עיצבו הן את בסיס הכפתור עי ידי ליפוף חוטי צמר גסים סביב לשיפוד מתכת, אל מולדי. הן הרטיבו את אצבעותיהן במי סבון, ובזריזות, מבלי לנתק את מבטן ממספרות הסיפורים שמשגיחות על מלאכתן, הניחו את בסיס הכפתור לייבוש בתוך קערת נצרים. למחרת, הגיע השלב הבא והוא רקימת הכפתור עצמו. ניסיתי ללמוד מלאכת אומנות זו, אך ללא הצלחה מרובה. לכל סיבוב של חוט הרקמה הייתה משמעות, ובכל שבוע לומדים שלב חדש. לעתים נעשתה העבודה בשרשרת וכל אחת מהמשתתפות ביצעה את השלב שהיא כבר ידעה. מעט מאוד נשים ידעו לבצע את כל השלבים.

מצדו השני של פתח הבית, התכנסו הנשים המאמינות כשהן לבושות בשמלות פרחוניות בצבעים כהים, נעלי ״סרביל׳ רקומות זהב או כסף לרגליהן, ושיערן אסוף בתוך ״פולר (מטפחת) צבעוני. הבדלי המעמדות ניכרו בצעיף העשיר המעוטר בחוטי משי ארוכים עד המותניים אצל חלקן, לעומת הצעיף הבלוי שידע ימים טובים יותר ושאיבד מזמן את צבעו המקורי אצל הנשים האחרות. הגברים בפניהם החתומות נראו כדמויות שיצאו היישר מסיפורי הנביאים שבתנ״ך עם מבט זועם וזקן לבן או אפרפר. לתדהמתי גיליתי שחלק מילדיהם המתבגרים היו לבושים כמעט כמותם.

נשאבתי לתוך האווירה הקסומה שממש שבתה אותי לתוכה קסמה נוצר גם על שום שהיה זה מקום קבורתו של סבי וגב משום קדושת המקום. נזכרתי בארכימדס שהצליח לפתור או בעיית הנפח בעת שהיה באמבטיה, ומרוב התלהבות יצה בריצה לרחוב כשהוא עירום וצעק ״איאוריקה!״ (מצאתי! הרגשתי שגם אני כמוהו, חווה גילוי פורץ דרך מקום קדוש זה לפתע הבנתי מדוע כל כך הרבה אנשים נמשכים אליו. ביראת כבוד נכנסנו לבית שבו קבור סבי, או ליתר דיוק אבי שושלת בל־חנס, רבי שלמה בל-חנס. כל בני משפחתי הניחו כיסוי ראש ופנו שמאלה לכיוון החדר שבו נמצא הקבר. אינני יכולה לתאר במילים את הרגשות שהציפוני בעת הביקור, הם בוודאי ילווני עוד הרבה שנים. מודה אני להוריי על שהתעקשו להביאני לשם, וגם לסבתי על שניאותה לשתפני בסיפור המשכנע על המקום הקדוש הזה. אחרי ביקור זה לא החמצתי אף הזדמנות וחזרתי וביקרתי במקום עוד ועוד.

פולחן הקדושים היה, עד לתחילת הפרוטקטוראט הצרפתי במרוקו, עניין איש׳ ומקומי. קדושים רבים היו מוכרים רק לתושבי הכפר הסמוך אליהם. הסיבה היתה בעיקר קשיי תחבורה. משנות השלושים של המאה העשרים חל שינוי בכל מרוקו בעניין זה. קהילות החלו לפתח את המקומות הקדושים, וריבוי המבקרים בהם הביא הכנסות כתוצאה מתרומות וממכירת מצוות. עם הזמן הוקמו ועדים ליד קברים קדושים שהורכבו מנשיא, פקידים וגזבר. הועד היה אחראי לארגון ההילולות. (הילולה היא מילה בארמית, שפירושה ״חג כלולות״). לרוב התקיימו שתי הילולות, האחת בל״ג בעומר, והשניה לאחר סוכות. בשבוע ההילולה היה הוועד אחראי גם לסדר במקום, לבניית כביש גישה אל הקבר, למכירה של מצוות, נרות וכוסות ולחלוקת כסף לעניים ולנושאי תפקידים. הפקידים נהגו לדווח לציבור על הכנסות והוצאות השנה שעברה בכתב. לעיתים הייתה כרוכה העבודה במאמץ ובתסכול רבים. כך למשל כותב יצחק אלמליח, ששימש כפקיד אחראי בקברו של ר׳ דוד הלו׳: ״אינני יכול לתאר בפיכם את הטרחה ואובדן הזמן והכסף שאיבדתי.. ברצוני להודע לכם שהגשתי את התפטרותי מכל תפקידי בקדושים.. מרוב צער שיש לי״.

ועד הקהילה בעיר דמנאת, נרעש מהחלטתו, שיגר מכתב לדיין ר׳ שאול אבן דנאן על מנת שהלה ידבר על ליבו של אלמליח לחזור בו מהתפטרותו, שכן ״איש מאיתנו אינו יכול לעשות את העבודה שלו״, ואם יתפטר יינזקו היתומים, העניים והחכמים״, והסיבה היחידה שהוא מבקש להתפטר היא ״ששני אנשים רעים… מקללים אותו והוא אינו חייב להם כלום״.

יש הקושרים את תופעת העלייה לקברי צדיקים עם מנהגים פגאניים שנשתרשו ביהדות ובאסלאם. אחרים רואים בתופעה היהודית של פולחן קברי הצדיקים ביטוי להשפעה של הקבלה הצפתית שהתפתחה במאה ה-16, לפיה במותו של הצדיק, מתאחדת נשמתו באופן מיסטי עם האל, והוא יכול לשמש מליץ יושר לחסידיו. מעדויות של יהודים אנו למדים אודות מסורות המספרות על משרתים מוסלמיים הנלווים לקדושים יהודים. כמו כן, מרובות האזהרות כלפי מוסלמים על מנת שיכבדו את הקברים ואת הצדיקים הקבורים בהם.

המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא- האגדה לבית בל-חנס

עמוד 39