המשפט העברי קהילות מרו- מ.עמר


המשפט העברי בקהילות מרוקו-חזקה ומודעה

חזקה ומודעה

ע״ד. בראות החכמים השלמים נ״נ ז״ל, שהרבה אנשים אשר מטה ידם הוצרכו למכור קרקעותיהם לגוים, כדי שתשאר חזקת הקרקע בידם, ויש להם תוחלת שאולי יחנן ה׳ ויחזור גם הקרקע לבעליו, ולכן הסכימו גם החכמים השלמים ז״ל, ותקנו תקנה הגונה וישרה, לתועלת הקהלות יצ״ו, שהמוכר הקרקע שלו לגוי ויודה לו עאקד מהשכירות, הוא או שלוחו, תכף למכירתו הקרקע שתשאר חזקת הקרקע הנז׳ ביד המוכר הנז׳, ולפי שהתקנה הנז׳ היא טובה לכל הקהלות יצ״ו, לכן גם אנחנו הלכנו בעקבותיהם, וראינו ג״כ להוסיף בתקנה זו תוספת טובה, שהמוכר קרקעותיו לגוי וחזר הגוי ומכר הקרקע הנז׳ לישראל, עם כל זה לא נפקע בזה כח הישראלי המוכר מחזקתו, ועדיין חזקת הישראלי בתוקפה ובגבורתה, וגם כן תקננו בכלל התקנת הנז' שאם ימכר איזה קרקע של ישראלי במאמר ערכאותיהם ש״ג, מחמת איזה חוב שנושה בו איזה גוי, ויקנה הקרקע הנז׳ שום יהודי, או שום גוי, עדיין חזקת הקרקע הנז׳, ביד הישראלי בעליו, ויעשה מודעה בב״ד על בכה, כדי שלא יפסיד זכותו, עם היות שיודה המוכר הנז׳ בעש״ג, שלא נשאר לו שום חזקה בקרקע הנז', ולפי שכך הסכמנו, ח״פ בעישור אחרון לחדש מנחם במהרה יבוא משנת ב״ן אי״ש חי לפ׳׳ק פה העירה פ׳אס יע״א וקיים עב״ל. וחתומים במהר״ר שמואל בן דנאן ז׳׳ל, וכמהר׳׳ר שאול סרירו ז״ל, וס״ל נמ״ב וז״ל.

ע״ה. ומה שזכרנו בתקנה הנז׳, שבעל הקרקע תשאר לו החזקה בקרקעו שנמכר לגוי, אפי׳ אחר שיקנו ב״ב מיד הגוי עה״ד הנז', יובן שתהיה בחירה ביד המוכר, או לתת דמי המכר ביד הלוקח ויחזיר לו קרקעו בתוך שנה מהיום שנמכרה, או להוציא ממנו לבן ברית שיקנה אותו מהגוי ולתת לו שכרו. ואין רשות לשום ב״ב אחר לשוכרו מיד הישראלי הלוקחו מן הגוי, כי אם בעליו הראשון, כמו שהיה זכותו בה לענין שכירותה בעודה ביד הגוי, ולראיה ח״פ בי״ג לאדר שני שנת ששים ותשע לפ״ק בפ׳אס יע״א, והכל שו״ב וקיים ואינה חתומה.

ומפני שלא נחתמה התקנה הנז, וראינו שהיא בזמן הזה תקנה הגונה וישרה, וכ״ש בזמן הזה שהרבה מבעלי בתים מתמוטטים מנכסיהם, ומוכרים בתיהם בזול הרבה, ועומדים בעלי זרוע וקונים מן הגוים, ומאבדים זכות המוכר לגוי מחמת דוחקו ואונסו. לכן חתמנו אנו החתומים על תקנה זו, שתהא נוהגת במדינה זו, עד יערה עלינו רוח ממרום ויקבץ נפוצותינו מארבע כנפות כל הארץ, והיה זה בשני בשבת שנים עשר יום לחדש אייר בשנת היובל הזאת תשובו איש א״ל אחוזת״ו לפ״ק, והכל שו״ב וקיים עכ״ל. וחתומים הרבנים כמוהר״ר מנחם בהה״ר דוד סרירו זלה״ה, וכמהר״ר וידאל הצרפתי זלה״ה, ובמהר״ר מימון אפ׳לאלו זלה״ה, והכרנו חתימותם ומע״ל נמ״כ וז״ל.

ע ׳ו. עם היות דברי פי חכמים השלמים נ״נ ז״ל, כולם נכוחים וישרים למוצאי דעת, נתוועדנו לשאת ולתת בתיקון בקיעי עירנו, וראינו לחוסיך על התקנות הכתובות מע״ל קצת פרטים. ראשונה מה שנזכר בדברי רבותינו קדמונינו נ״נ ז״ל, שצריך למסור מודעה בעל הקרקע שאינו מסתלק מן החזקה מפורש, ראינו דלאו ב״ע דינא גמירי, ולהיות המוכר נבהל ונחפז לרוב דוחקו וצערו, לבו בל עמו ואין איש אשר יעירנו משנתו, ויתן לו עצה הוגנת לו, למסור מודעה. וגם לפעמים מתחכם הגוי לבוא אליו בפתע, ולהכריחו להודות תכף סילוק מהחזקה, או מכר ממש בעש״ג, או בדיננו הצדק, לזכות הגוי או לזכות שום ב״ב שלוחו, ואין שהות למסור מודעה, לכן הוספנו לתקן שמהיום הזה והלאה אעפ״י שלא ימסור בעל הקרקע מודעה, אם יראה לב׳׳ד אשר יהיו בימים ההם, שעל צד האונס וההכרח נעשה הסילוק ההוא מהחזקה, או המכר בעש״ג, או בדיננו הצדק, אפי׳ יעשה בקנין ושבועה חמורה, ובכל מיני יפוי כח שבעולם, הן לזכות הגוי, או לזכות ב״ב שלוחו כנז׳, הרי הוא בטל ומופקע מעכשיו, ולא יורע כח בעל החזקה, כי לב ב״ד מתנה עליו והרי הוא כאילו מסר מודעא בכל תקף, על הסילוק או המכר ההוא ועל כל האופנים שיתחכם הגוי לעשות או ביטולי מודעות ופיסולן בפרט ובכלל, לא יועילו ולא יצילו כת׳׳ה.

זאת שנית ראינו, דהאידנא נפישי רמאי ואלמי וגברי דלא מעלי, והולכים להשחית את נחלת בעל החזקה ולהסיג גבולו, וקונים מהגוי ביוקר, ועיני בעל החזקה רואות וכלות, כי אין לאל ידו לתת לקונה דמי קנינו תוך שנה כמו שנזכר בפנים, וממילא יהיה המכר נחלט לצמיתות לקונה אותו. ואף גם זאת אם ישתדל בעל החזקה ויתן לו דמיו כנז׳, הרי הוא נוטלה ביוקר, דהיינו בערך אשר מכרה הגוי לקונה הנז׳, ואנן סהדי דאי הוה חזי הגוי דלא קפצי עלה אינשי למיזבינה, הוה זבנה למרא קמא, דאיהו בעל החזקה, ולמאן דאתי מחמתיה בבציר מהכי, גם לפעמים הולכים ושוכרים מהגוי ביוקר ג״כ, להקהות שיני בעל החזקה. לכן חקה חקקנו, וגזירה גזרנו, לבל יוכל איש זר לקנות ולא לשכור ולא למשכן מהגוי כלל, וכל איש אשר ימרה את פינו ויקנה מהגוי וכו', מעתה אנו גוזרים מכח הפקר ב׳׳ד הפקר, ואנו מפקיעין זכותו לגבי חומש המקח הפקעה גמורה, ומזכים אנו אותו חומש מעתה זכיה גמורה לבעל החזקה יתר על חזקתו, יובן שהחזקה הוא רביע הקרקע, דאסמכוה אדין סקריקון שנתבאר בח״מ סימן רל׳׳ו, שעליו נתיסדה תקנת חזקה הנז׳ מעיקרא. ושלשת רבעים שקנה הקונה מהגוי אנו מזכין מעתה חומשן לבעל החזקה. באופן שיש לו לבעל החזקה רביע הקרקע, ועוד חומש שלשת הרבעים האחרים, ונשאר לו לקונה מהגוי ארבע חומשי שלשת הרבעים.

המשפט העברי בקהילות מרוקו-עמוד 52-53

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי

ע ׳ו. עם היות דברי פי חכמים השלמים נ״נ ז״ל, כולם נכוחים וישרים למוצאי דעת, נתוועדנו לשאת ולתת בתיקון בקיעי עירנו, וראינו לחוסיך על התקנות הכתובות מע״ל קצת פרטים. ראשונה מה שנזכר בדברי רבותינו קדמונינו נ״נ ז״ל, שצריך למסור מודעה בעל הקרקע שאינו מסתלק מן החזקה מפורש, ראינו דלאו ב״ע דינא גמירי, ולהיות המוכר נבהל ונחפז לרוב דוחקו וצערו, לבו בל עמו ואין איש אשר יעירנו משנתו, ויתן לו עצה הוגנת לו, למסור מודעה. וגם לפעמים מתחכם הגוי לבוא אליו בפתע, ולהכריחו להודות תכף סילוק מהחזקה, או מכר ממש בעש״ג, או בדיננו הצדק, לזכות הגוי או לזכות שום ב״ב שלוחו, ואין שהות למסור מודעה, לכן הוספנו לתקן שמהיום הזה והלאה אעפ״י שלא ימסור בעל הקרקע מודעה, אם יראה לב׳׳ד אשר יהיו בימים ההם, שעל צד האונס וההכרח נעשה הסילוק ההוא מהחזקה, או המכר בעש״ג, או בדיננו הצדק, אפי׳ יעשה בקנין ושבועה חמורה, ובכל מיני יפוי כח שבעולם, הן לזכות הגוי, או לזכות ב״ב שלוחו כנז׳, הרי הוא בטל ומופקע מעכשיו, ולא יורע כח בעל החזקה, כי לב ב״ד מתנה עליו והרי הוא כאילו מסר מודעא בכל תקף, על הסילוק או המכר ההוא ועל כל האופנים שיתחכם הגוי לעשות או ביטולי מודעות ופיסולן בפרט ובכלל, לא יועילו ולא יצילו כת׳׳ה.

זאת שנית ראינו, דהאידנא נפישי רמאי ואלמי וגברי דלא מעלי, והולכים להשחית את נחלת בעל החזקה ולהסיג גבולו, וקונים מהגוי ביוקר, ועיני בעל החזקה רואות וכלות, כי אין לאל ידו לתת לקונה דמי קנינו תוך שנה כמו שנזכר בפנים, וממילא יהיה המכר נחלט לצמיתות לקונה אותו. ואף גם זאת אם ישתדל בעל החזקה ויתן לו דמיו כנז׳, הרי הוא נוטלה ביוקר, דהיינו בערך אשר מכרה הגוי לקונה הנז׳, ואנן סהדי דאי הוה חזי הגוי דלא קפצי עלה אינשי למיזבינה, הוה זבנה למרא קמא, דאיהו בעל החזקה, ולמאן דאתי מחמתיה בבציר מהכי, גם לפעמים הולכים ושוכרים מהגוי ביוקר ג״כ, להקהות שיני בעל החזקה. לכן חקה חקקנו, וגזירה גזרנו, לבל יוכל איש זר לקנות ולא לשכור ולא למשכן מהגוי כלל, וכל איש אשר ימרה את פינו ויקנה מהגוי וכו', מעתה אנו גוזרים מכח הפקר ב׳׳ד הפקר, ואנו מפקיעין זכותו לגבי חומש המקח הפקעה גמורה, ומזכים אנו אותו חומש מעתה זכיה גמורה לבעל החזקה יתר על חזקתו, יובן שהחזקה הוא רביע הקרקע, דאסמכוה אדין סקריקון שנתבאר בח״מ סימן רל׳׳ו, שעליו נתיסדה תקנת חזקה הנז׳ מעיקרא. ושלשת רבעים שקנה הקונה מהגוי אנו מזכין מעתה חומשן לבעל החזקה. באופן שיש לו לבעל החזקה רביע הקרקע, ועוד חומש שלשת הרבעים האחרים, ונשאר לו לקונה מהגוי ארבע חומשי שלשת הרבעים.

וגם יוספים אנחנו לתקן, שהרשות נתונה ביד בעל החזקה להוציא את הקונה מהקרקע ההוא, ולהעלות לו שכר עד״ז, שישומו שמאי ב״ד יב״ץ כמה שוה שכירות הקרקע ההוא אילו היה של ישראל, ויפרע לו בעל החזקה להקונה חלק וחצי מד׳ חלקים בשומא ההיא, יובן שאם יעריכו ששוה הקרקע ההוא ארבע אוקיות בב״ח, סמי מכאן אוקיא אחת שמגעת לו לבעל החזקה בחזקתו, ונשארים שלש אוקיות לכל שלשת הרבעים, ולא יפרע לו לבעל הקרקע בעד ד׳ חומשי שלשת הרבעים הנז', הנשארים לקונה הנז', רק אוקיא וחצי דהיינו חלק וחצי מג׳ חלקים כנז', וזה הן ירצה בעל החזקה לדור בקרקע ההוא, או להשכירו המשפט העברי בקהילות מרוקו

לזולת לפי רצונו, ואעפ״י שהקונה אין לו קרקע אחר לדור בו, ובעל החזקה אינו צייר לו אלא להשכירו בנז', לעולם אין לו לקונה רק מהשכירות הנז עה׳׳ד הנז', דהכי קנסינן ליה והכי דיינינן ליה ולכל אלמי דכוותיה, אשר זדון לבם השיאם לעבור על תקנה זו, ושאר השכירות יזכה בו בעל החזקה עד אשר ירחיב ה׳ את גבולו הוא או יורשיו וב״ב, ויתנו לו או לב״ב ויורשיו אחריו עד עולם, דמי המכר פחות חומשן. כגון שאם קנה במאה, יתנו לו או לב״ב כנז׳ בעל החזקה, וב ׳כ עד עולם כנז׳, שמונים. שכך מגיע בר׳ חומשין של שלשת הרבעים כנז״ל, ויסתלק הקונה וב״ך מכל וכל. ותו לא מידי.

ובן אם ילך שום אדם וימשכן מהגוי, הבי נמי דיינינן, שחומש המשכון הוא מופקע מעכשיו, ויזכה בו בעל החזקה נוסף על חזקתו, ורשאי בעל החזקה להוציא את האיש הממשכן, ולפרוע לו בשכירות משכונתו ד׳ חומשי שלשת רבעי הקרקע בכללו, חלק וחצי מד״ח במה שישומו הקרקע ההוא בכללו, עד שיזדמן לו לבעל החזקה ויתן לו הוא או ב״כ כנז', לו ולב״ב כנז׳, דמי משכונתו פחות חומש ויסתלק כנז׳, וכן ג״כ מי שישכור מהגוי, רשאי בעל החזקה להוציאו ויפרע לו שבירותו חלק וחצי בד׳׳ח בשומת שכירות הקרקע בכללו, ותו לא מידי. זהו מה שראינו לתקן, בענין זה, שיהיה נוהג בינינו אנו ובנינו ובני בנינו, ובין כל הנלוים אלינו וסרים אל משמעתינו, עד כי יבא שילה. כי זהו הטוב והישר לפי הזמן והאישים, לעודד לב האומללים קשי יום, אשר לרוב חובם ומכאובם מצטרכים למכור אחוזתם לעם נכרי, ונושאים עין למרחמם ינהלם עד ישובו איש אל אחוזתו, ואל נחלת אבותיו, ואיש על מקומו יבוא בשלום. וצור ישראל יחזיק במעוזנו. יעשה שלום לנו. ויעלה אותנו אל ארצנו. אח חמדתנו. ואל נחלת אבותינו. נאם חותמי ברכות בשנת כי ימוך אחיך ומט״ה ידו עמך והחזקת בו, לפרט המאה החמישי מהאלף חששי ליצירה בתשעה ימים לחדש אייר פה העירה פ׳אס יע״א עכ״ל. וחתומים הרבנים המובהקים כמוהר״ר מנחם סרירו זלה״ה, וכמוהר״ר וידאל הצרפתי זלה״ה, וכמוהר״ר יהודה ן׳ עטר זלה״ה, וכמהר״ר שמואל הצרפתי זלה״ה.

ע״ז. טופס הסכמת החרם על הדן חבירו בעש״ג, שנת יג״ן היא ש׳ שס״ג לפ״ק.

לפי שראו החכמים השלמים יצ״ו, שכל א׳ וא׳ שיש לו שום ענינא, ויש לו דין עם חבירו היה מעליל עליו להביאו לפני עש״ג, וכמעט קט נשתכחה תורה מישראל, והתורה אמרה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ומפי השמועה למדו לפניהם ולא לפני גוים, ואין לך עבירה גדולה מזו שמבזים התורה, ומפארים דת גוים, והתורה אמרה כי לא כצורנו צורם וכו'. ולכן לפי שראו החכמים השלמים יצ״ו, תפארת הדת וג״כ מאמר אדוננו המלך יר״ה, והשופט עז״א שיהודי עם היהודי לא ידונו כי אם לפני דייני ישראל, לכן אנו מחרימין ומנדין ומשמתין ומקללין ומאררין, כל מי שיבוא בחוזקה על הכירו להוליכו לפני עש״ג, או לפני שום ענאייא. וכל מי שיעבור על מאמרנו זה פתו פת כותי, ויינו יין נסך, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר משה, ומחה ה׳ את שמו וכו', ואף הישראלי שיש לו עאקד בערכאות הגוים, לא ימסרנו ליד גוי, ולא יוליכנו לפני דייני אומות העולם, זולת אם בעל חובו גברא אלמא ולא ציית לדינא, אז ב״ד יתנו רשות למסור האלעאקד שלו ליד גוי, ובאופן אחר אין לו רשות. ולחזק ולקיים הענין עם היות שהאמת אינו צריך חיזוק, ח״פ בעישור ראשון לאלול המרוצה שנת יג״ן עלינו לפ״ק עד כאן נוסח התקנה הנז׳, וחתומים עליה החכמים השלמים הרבנים המובהקים, כמוהר״ר יהודה עוזיאל זלה׳׳ה, וכמוהר״ר סעדיה ן׳ רבוח זלה״ה, וכמוהר״ר יצחק אבן צור זלה״ה, וכמוהר״ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה.

מתוך האינטרנט : פתו פת כותי

פירוש תוספות יום טוב

האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר. ופירש הר"ב לאו דוקא שאין האוכל פת כותי וכו' וכן פי' הרמב"ם. ומשמע דלאחר שגזרו על הכותים שיהיו כעובדי כוכבים לכל דבריהם איירינן. וקשה דליתני עובדי כוכבים. ועוד שאין מדרך המשנה לשנות דין לכותים לאחר שגזרו. לפי שאז הם בכלל עובדי כוכבים. והר"ש מפרש דמחמיר בפת כותים משום דלא מעשרי כשמוכרין לאחרים וכמו שמפורש במשנה ט פ"ה דדמאי. ולפירושו קשה דאמאי תנן פת ליתני האוכל פירות כותים [אבל התוס' במס' חולין פ"ק דף ד כתבו שגזרו על פתן לפי שהיו מבטלין בנין בה"מ בימי עזרא כדאמר בפרקי ר"א וליכא למימר דהיינו בכותים ראשונים דכתיב בהם (מלכים ב יז) ואת אלהיהם היו עובדי' דהא קאמר התם מכאן אר"א כל האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר ותנינא נמי לקמן שחיטת מין לעבודת כוכבים פתו פת כותי ושם דף יג כתבו פתו פת כותים בפרקי ר"א יש עזרא וזרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק נידו אותן בג' מאות כהנים ובג' מאות תינוקות וג' מאות ס"ת והיו תוקעים והלוים משוררים ומסיימים בה מכאן אמרו כל האוכל פת כותי כאילו אוכל בשר חזיר ע"כ. הרי מוכח שאין גזירת פתן אותה הגזירה שגזרו עליהם להיותם כעובדי כוכבים לכל דבריהם. אבל מ"מ אין הענין כמו שנראה לכאורה מדברי התוס' שבימי עזרא גזרו על פתן שהרי מכאן אמרו כו' אלא ז"ש התוס' בדף ד שגזרו ר"ל החכמים שגזרו וסמכו על הנידוי דבימי עזרא שהיה לפי שבטלו כו'. ולישנא דבימי עזרא דנקטי התוס'. קאי אדסמיך לפי שהיו מבטלין כו' דאלת"ה הכי הנ"ל שגזרו על פתן בימי עזרא לפי שהיו כו'. וצריכין לומר ג"כ דהך דמכאן אמרו כו' דבפרקי ר"א. מהנך דאמרו לפני ר"ע נתיסדו:

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי-עמ'55-52 

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי

ע״ח. טופס תקנה לתועלת העניים בצד מה מהעזר הנק׳ סיג׳א.

בהיותינו אנו החתומים מקובצים בבה״כ של תלמוד תורה הי״ג, עם אנשי המעמד יצ״ו, והנגיד המעולה הנבון ה״ר דוד אבן זמירו יצ״ו, נשאנו ונתננו לתקן בקיעי עירינו, וראינו שהעניים הבאים מחוץ לעיר וגם קצת עניים מבני מדינתינו, אם יהיו להם נוגשים, אין לאל ידינו לסייעם ולמלט נפשם מיד הנוגשים, כי אם מבתי כנסיות שבזה האלמלאח, וראינו שיש בזה עון אשר חטא, א׳ דקי״ל ענייך ועניי עיר אחרת ענייך קודמין, ובהיות שמזמן לזמן בעלי תורה מצפין בכל בתי כנסיות הי״ג לזמן המועד, שכל אחד יתנו לו כפי מסת נדבת הקהלות הקדושות ישצ״ו, ואם יכבידו העול על בתי כנסיות הי״ג מטי לבעלי תורה שלנו היזיקא, מצורך לזה העניים האומללים בבואם לכאן הנה הם נשארים למקרה ופגע אין מנהל להם, ואין מאסף אותם הביתה, והם הולכים ושבים בפחי נפש, וכן לא יעשה לכן ראינו לתקן המעוות.

בהיות שבימי הנגיד המעולה הנבון ה״ר אברהם רותי ז״ל, כבר נתקבצו אנשי המעמד ותקנו תקנה הגונה וישרה בראותם שהקצבים גוזלים לקהלות הקדושות ישצ״ו, בצד מה מהעזר הנקרא סיגא. שיש לקהל ישצ״ו בבשר הנמכר במקולין, כי הם מוכרים קרבי בהמה הכרס והדרא דכנתא עם הבשר בשער עצמו, שהבשר נמכר ואין פורעים לקהל זולת הסיג׳א של הבשר, ולכן תיקנו באותו זמן הנגיד המעולה ז״ל ואנשי המעמד ישצ״ו, שיתנו הקצבים סך ידוע לכל בהמה גסה ודקה. והממון המקובץ מאותה הסיג׳א הקטנה יהיה לעניים הבאים מחוץ ולעניים ג״כ אשר הם בצער במדינתנו יע״א, אחר כל זאת לרוב המסים והארגוניות נטלו הקהל יצ״ו הכל, והעניים הבאים מחוץ נשארים בכאן עידן ועידנין בלי תועלת. ומלבד המתנה המועטת אריכות זמן בלי ריוח, לכן אנחנו החתומים עם היות שראינו שמן הדין שיהיו הקרביים הנז' נשקלים יחד בפלס בבית המטבחיים, כדי שיפרעו הקצבים לקהל ישצ״ו הסיג'א של הקרביים במושלם, עכ״ז בתורת חסד ורחמים ראינו לתקן שמהיום הזה והלאה יפרעו הקצבים לקהל יצ״ו, נוסף על עזר הבשר חצי אוקייא מעות לכל בהמה גסה ושמונה פונדיונים מעות לכל בהמה דקה בעד הסיג׳א של הקרביים, שמוכרים בשער הבשר. וגם ראינו לתקן שמכל חצי אוקייא של בהמה גסה יותן ליד הגזבר שיתמנה מלפנינו שנים עשר פונדיונים. ומהח׳ פונדיונים של בהמה דקה יותן ליד הגזבר הנז׳ שני פונדיונים, ויהיו הארבעה עשר פונדיונים לעזר הצדקה לעניים הבאים מחוץ לעיר וגם לעניים שבכאן אם יראה לחכמים יצ״ו, והשאר יהיה לעזר שאר הוצאות הקהל יצ״ו, והגזברים שיתמנו מלפנינו לא יוציאו המעות הנז', זולת בהסכמת ג׳ חכמים מחכמי המעמד יצ״ו, והנגיד המעולה יצ׳׳ו, וקבלנו עלינו אנו החתומים זאת ההסכמה, ומינה לא גזוז לבלתי החליף את המעות לשום דבר אחר מצורכי הקהל יצ״ו, זולת לדבר הזה הנז׳. וגם הקצבים באו מוסכמים לדבר הזה, ולראיה שכך הסכמנו ח״פ בפ׳אס יע״א. ולהיות שההסכמה הנז׳ היתה בזמן החולף זה כמו שתי שנים או יותר, לקיים כל דבר ח״פ בעישור ראשון לאלול המרוצה משנת ה׳ צבאות יג״ן עלינו לפ״ק, והכל שו״ב וקיים עכ״ל. וחתומים עליה החכמים השלמים הה״ר יהודה עוזיאל ז׳׳ל, וכהה״ר סעדיה אבן רבוח ז״ל, וכה״ר יצחק אבן צור זלה״ה הי׳׳ו, וכהה׳׳ר שמואל אבן דנאן זלה״ה.

ע׳׳ט. יען ראינו אנו החתומים טופס הסכמה אחת שתקנו החכמים השלמים נ״נ ז״ל בכתב יד החכם השלם הה״ר סעדיה אבן דנאן ז״ל שראה בכ״י החכם השלם הה״ר שמואל אביו זלה״ה, אמרנו להעתיקה כאן בספר התקנות להיותה למשמרת וזה נוסחה.

בהיותינו גם כן אנו חתומים מקובצים בכ״ה הגדול הי״ג היום קרוב לשתי שנים, וראינו לתקן לתועלת הקדש עניים, שהגזברים הממונים על הקופה של הצדקה, אין להם רשות למשכן קרקעות הקדש עניים או לשכור הקרקעות הנז', אף לצורכי עניים זולת לשנה ולא יותר, ואם ירחיבו זמן הגזברים שיתמנו על התקופה יותר משנה, הרחבת זמן שהרחיבו בטלה ומבוטלת כחרס הנשבר שאין בו ממש. אך אמנה אם תהיה ההרחבה הנז׳ בעצת אנשי המעמד יצ״ו כולם או רובם, עליה יש לסמוך. ולקיים ההסכמה הנזכרת חזרנו אנו החתומים, ונתייעצנו עם הנשיא ונעלה הנגיד המעולה הנבון הה״ר משה הלוי יצ׳׳ו, והסכים גם הוא עמנו בדבר מצוה. ולראיה ח׳׳פ בעישור אמצעי לאדר המהודר שנת ה׳ צבאות יג״ן עלינו לפ׳׳ק עכ״ל. ונתאמתה לנו הכתיבה הנזכרת שהיא מיד החכם הנז״ל, ולראיה ח״פ בפ׳אס יע״א וקיים וחתומים כהה״ר יצחק הצרפתי זלה״ה, וכמהר״ר יעקב אבן צור זלה״ה.

פ. עוד ראינו אנו החתומים בכת״י החכם הנז׳, טופס הסכמת אחרת על הענין הנזכר שראה בכת״י אביו זלה״ה וז״ן.

בהיות שהנגיד המעולה נשיא נשיאי הלוי הה״ר משה הלוי נר״ו, לא יכבה, וגדולתו לעד תרבה, חפץ ה׳ בידו יצלה. כוונתו להעמיד האמת ולחזק הבדק בהקדש עניים, הקב״ה יראה בעניים ויחוס ויחמול עלינו ועליהם, נתקבצנו אנו החתומים וגם המעולים אנשי המעמד ישצ״ו, ונשאנו ונתננו עם הנגיד המעולה נר״ו בתועלת קרקעות הקדש עניים. וקבלנו עלינו שקרקעות הקדש עניים לעולם לא ימכרו, אף אם ח״ו יצטרכו הקהלות יצ״ו או העניים, זולת אם יצטרכו ימשכנו הקרקעות הנז', עד ישקיף ה׳ וירא וישלח ברכה והצלחה בנכסי הקהלות הקדושות ישצ״ו, ויפדו המשכונות ויעמוד קרקע ההקדש קיים, שכך היתה כוונת הנותן תחלה. ולא ימכר הקרקע זולת לקנות בו קרקעות אחרים, שירויחו בהם העניים פירות יותר מהנמכר. וקבלנו עלינו ההסכמה הנז', בכה נח״ש ומינה לא נזוז. וג״כ מהיום הזה והלאה קבלנו אנו החתומים, שהיהודים השוכרים קרקעות הקדש עניים, לא יטעון שום א׳ מהם טענת חזקה בקרקע הקהלות ישצ״ו. וכל המוסיף בשכירותם עליו תבוא ברכת טוב, ולקיים כל דבר ח״פ בי״ג לאדר המהודר שנת בנשא״י ידי אל דביר קדשך לפ״ק, ע״כ נוסח ההסכמה הנז', שראינו בבת״י החכם הנז׳. לראיה ח״פ אחר שנתאמתה לנו כתיבתו עכ׳׳ל. וחתומים כהה״ר יצחק הצרפתי זלה״ה, וכמוה״ר יעקב אבן צור זלה׳׳ה.

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי-עמוד 57

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי

טופס הסכמה למעט בתכשיטין.

פי׳א. בהיותינו מקובצים החכמים השלמים יצ״ו, והנגיד המעולה הנבון ה״ר דוד אבן זמירו יצ״ו, בעישור אחרון לס׳ון שנת וירם קרן משיח״ו. נשאו ונתנו בתועליות הקהל יצ״ו, וראו כמה נזיקין יבואו בסבת הנשים היוצאות מלובשות ומקושטות, בתכשיטי זהב ואבנים טובות הנקראים כ׳אלכ׳אליס או תאזראש, או עקוד די אלג, ופאר ועיני העמים ראות וכלות. ועל זה הסכימו החכמים השלמים והנגיד המעולה יצ״ו, וגזרו שמהיום והלאה לא תשים שום אשה לא נשואה ולא בתולה ולא קטנה, תכשיטים הנז׳ כ׳לכ׳אליס, או תאזראש, ולא עקוד דיל ג׳ופאר, בשום צד שבעולם זולת אלג, ופאר שיהיה עם האלכורסאס, ונותנים רשות שיוכלו ללבוש פרונטאל, בתנאי שלא יהיה בו כי אם תומון די קודו של משי ברחבו. עוד גזרו שמהיום הזה והלאה לא יעשו כ׳מא״ר לשום כלה, ולא תשים דלא י׳׳ל בפנים כלל ועיקר, לא של זהב ולא מן אלג׳ופ׳אר, זולת שיוליכו אותם עם פרונטא״ל עשוי באופן האמור. עוד גזרו שמהיום הזה והלאה לא יארגו בשום כתונת זהב ולא רקמה, ולא איסאנטאדו כי אם בבית הצואר אילה ג׳ורג׳ירה, וכל מי שתעבור על איזה דבר מהאמור,נתנו רשות להנגיד המעולה יצ״ו, שימסרנו ביד הרשות להענישו, ויקחו ממנו מה שלובש מכל האמור.

 

שוב ראינו שאין רוב צבור יכולים לעמוד בהסכמת הפרונטא״ל מהמדה הנז״ל, ואי איפשר לתת דברנו לשיעורין, לכן גמרנו והסכמנו שאין רשות לשום בת ישראל לשום פרונטא״ל כלל, אעפ״י שיהיה קטן. ולקיים כל דבר ח״פ בא״ך טוב לישראל מחדש כסלו, משנת ומשפטיך כצהרי״ם לפ״ק בפ׳אס יע׳׳א, והכל שו״ב וקיים. זולת הבלות יוכלו לשים פרונטא״ל בז׳ ימי החופה ולראיה חתמנו. ע״ב נוסח התקנה הנז׳ וחתומים עליה החכם השלם הה״ר סעדיה ן׳ רבוח ז״ל, והחכם השלם הה״ר יצחק אבן צור ז״ל הי״ן, והחכם השלם הה״ר שמואל ן׳ דנאן ז״ל, והחכם השלם הה״ר יעקב חאג׳יז ז״ל, והחכם השלם הה״ר אהרן אבן חיים ז״ל, והחכם השלם הה״ר וידאל הצרפתי ז״ל, והחכם השלם הה״ר ישעיה בקיש ז״ל, והחכם השלם הה״ר יצחק אבן זמרה ז״ל, והחכם השלם הה״ר שאול סרירו ז״ל, והחכם השלם הה״ר יחייא בירדוגו זלה״ה.

 

פ״א. איסטאנדו ג׳ונטוס החכמים השלמים יצ׳׳ו והנגיד המעולה הנבון ה״ר דוד אבן זמירו יצ״ו בעישור אחרון לסיון שנת וירם קרן משיח״ו דיירון אי טומארון אין פרוביג׳וס דיל קהל יצ״ו אי ב׳יירון קואנטוס דאנייוס סי שיגין פור קאב׳זה דילאש מוג׳יריס קי סאלין קון כ׳אלכ׳אליס אי תאזראש אי עקיד די אלג׳ופ׳אר ועיני העמים רואות וכלות פור לו קואל פ׳ואירון מסכימים החכמים השלמים והנגיד המעולה יצ״ו אי פ׳ואירון גוזרים שמהיום והלאה נון שי פונגה נינגונה מוג׳יד ני קזארא ני אלעזבה ני פיקינייא כ׳לכ׳אליס ני תאזרה ני עקאד די אלג׳ופ׳אר בשום צד בעולם זולת איל אלג׳ופ׳אר קי איסטוב׳יירי אינלאש אלכ׳ורסאס אי דאן ליסינסייא קי פואידאן ויסטיר פרונטאל בתנאי קי נון טינגה שאלוו און תומין די קודו די סירה די אנג׳ודה איל טאנטו מאנדארון שמהיום הזה והלאה נון ראג׳ה כ׳מאר פארה נינגונה נוב׳ייה כי מינוס שי פונגה דלאיל אין לה קארה כלל ועיקר נון די אורו נון די אלג׳ופ׳אר זולת קי לה ליב׳ראן קון פרונטאל היג׳ו דילה מאנירה די׳גה איל טנטו מאנדארון שמהיום הזה והלאה נון איג׳ין אין נינגונה קאמיזה אורו ני לב׳ראדו ני איסטאנטאדו שאלוו אין איל קאב׳יסון אילה ג׳ורג׳ירה אי קואל קירה קי פשארי אלגו די לו דיג׳ו דיירון ליסינסיא אל נגיד המעולה יצ״ו קי לו אינטריגי אל מכ׳זאן אי לו לייב׳י דיל נצאך לו קי וישטיירי דילו דיג׳ו.

 

שוב ראינו שאין רוב צבור יכולין לעמוד בהסכמת איל פרונטאל מהמדה הנז', ואי אפשר לתת דברינו לשיעורין, לכן גמרנו והסכמנו שאין רשות לשום בת ישראל די פוניר פרונטאל כלל, אעפ״י שהיה קטן, ולקיים כל דבר ח״פ בא״ך טוב לישראל מחדש כסלו משנת ומשפטיך כצהריי׳ם לפ״ק בפ׳אס יע״א, והבל שו״ב וקיים. זולת אלאש נוב׳ייאש פודראן פוביר פרונטאל בשבעת ימי החופה, ולראיה חתמנו ע״ב נוסח התקנה הנז׳, וחתומים עליה החכם השלם הה״ר סעדיה ן׳ רבוח ז״ל והחכם השלם הה״ר יצחק אבן צור ז״ל הי״ן, והחכם השלם הה״ר שמואל ן׳ דנאן ז׳׳ל, והחכם השלם הה״ר יעקב חאג׳יז ז״ל, והחכם השלם הה״ר אהרן אבן חיים ז״ל, והחכם השלם הה״ר וידאל הצרפתי ז״ל, והחכם השלם הה׳׳ר ישעיה בקיש ז״ל, והחכם השלם הה״ר יצחק אבן זמרה ז״ל, והחכם השלם הה׳׳ר שאול סרירו ז״ל, והחכם השלם הה״ר יחייאבירדוגו זלה׳׳ה.

 

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי-עמוד 59

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבא

טופס פסק דין על ענין קידושין זה נסחו.

פ׳׳ב. לפי שישועה אוג׳ואילוס בר ש״ט נ״ע, הוציא לעז על ג׳אמילא בת יצחק קמחי שקדש אותה ואמר בפני עדים שקידש אותה, ושאלו אותו על העדים מי הם, ואמר הלא הם פ׳ ופ׳, ובתוך כדי דיבור חזר בו כמו שנתברר לחכמים השלמים יצ״ו עפ׳׳י עדים, שהוציא הקול לפניהם ואמר ישועה הנז׳ בתוך כדי דיבור שדברו כולם תוהו, ושמעולם לא קדשה אלא שכוונתו היתה לאוסרה על בן גילה, ושרצונו היה להשכיר עדי שקר שיעידו איך קדשה. ואח״כ נתקבצו ג׳ מחכמי המעמד יצ״ו, ושאלו את העדים שאמר ישועה הנז׳ שבפניהם קדשה. ואחד מהעדים הנז׳ נשבע באותו מצב בהיכל הקדש, שמעולם לא עבר דבר זה בפניו. והעד השני מעיד שהוא ראה איך קדשה ישועה הנז׳ לג׳אמילא הנז', ולזה נתקבצו החכמים השלמים יצ׳׳ו, בב״ה של תלמוד תורה הי״ג, הלא המה החכם יוסף אבן עמרם יצ״ו, והחכם הה״ר יצחק אבזרדיל יצ״ו, והחכם הה״ר יוסף נחון יצ׳׳ו, והחכם הה״ר יצחק אבן שלום יצ״ו, והחכם הה״ר יצחק אבן צור יצ׳׳ו, והחכם הה״ר שמואל אבן דנאן יצ״ו, והחכם הה״ר יעקב חאג׳יז יצ׳׳ו, והחכם הה״ר וידאל הצרפתי יצ״ו, ונשאו ונתנו בדבר הזה היטב כמה פעמים, לראות אם יש לחוש לקול זה העד הנז׳, שהעיד שראה איך קדשה לענין שיאמר ישועה הנז', בקרובות ג׳אמילא הנזכרת, להיות שכבר קידש אחותה של ג׳אמילא הנז', וראו כל החכמים הנז׳ שעם היות שנראה מתשובת הרשב״א ז״ל הביאה הב״י ז״ל, שהאומר קדשתי אשה בפני עדים אפי׳ בא העד והכחישו שאסור בקרובותיה, מטעמא דשוייא אנפשיה חתיכה דאיסורא. עכ״ז בנדון זה הרי קול ושוברו עמו, שבתוך כדי דיבור חזר בו ישועה הנז׳, כמו שהעידו העדים והקול נתבטל מאליו, כאילו לא היה ולא נשאר כי אם עד אחד, והמקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו.

ועם היות שכבר נראה שתוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי לענין קידושין.

הני מילי לענין המקדש את האשה וחזר בו תוך כדי דיבור, ואמר מעות שנתתי לה במתנה הן, דכי האי גוונא לאו כדיבור דמי, וכן מפורש בטא״ה סי' מ״ט המשפט העברי בקהילות מרוקו וג״כ במס׳ נדרים בסוף הגמ׳ בשם הר״ן והרא״ש ז״ל, ור׳ נתן בעל הערוך ז יל הסכים לזה בערך תוך, אמנם בנדון זה שלא היה כי אם דיבור בעלמא, כל זמן שעוסקים באותו ענין וחזר בו המוציאו, נתבטל הדיבור מעיקרו. דהו״ל כשאר מילי כדיני מקח וממכר, שחוזר בו כל זמן שעסוקים באותו ענין. ולכן יצא מבין החכמים השלמים יצ״ו, ברובא דמינבר שמותר ישועה הנז׳ בקרובות ג׳אמילא הנז׳, ורשאי לישא ריינא אחותה. ומצורף לזה ג״כ ראו החכמים יצ״ו, עדים אחרים שהעידו שישועה הנז׳, אמר בפניהם שרצונו לומר שקדשה ולהוציא לעז, כדי לאוסרה על בן גילה ולהשכיר עדי שקר שיעידו שקדשה. ולכן מכח הדין ומכח האמתלאות הנז' שנראו לחכמים השלמים יצ״ו, התירו ריינא הנז', להנשא עם ישועה הנז', ולראיה וזכות ביד ישועה הנז׳ צוו לנו החכמים לחתום פסק דין זה להיות להם למשמרת.

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי-עמוד-60

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי

תקנה על העתקת טופס נגד יחיד או רבים.

פ״ג. בהיותינו אנו החתומים מקובצים בב״ה של ה״ר יוסף אבן צור נ״ע, נשאנו ונתננו בענין כמה טופסים שנעשו בהסכמת ב״ד, והסופרים כותבים בהסכמת ב״ד אפי׳ יחיד, ואינם בהסכמת ב״ד של ג׳, וכן לא יעשה דסתם ב״ד של ג׳ הם. והם מעידים שקר בדבר הזה, שיכתבו ב״ד סתם והרואה חושב שהם שלש ואינו כן. לכן הסכמנו אנו החתומים שמהיום הזה והלאה, כל טופס שיטפיסו הסופרים במאמר ב״ד יצ״ו, אם יהיה במאמר ג׳ יהיה כתוב במאמר פ׳ ופ׳ ופ׳ בפירוש, ואם יהיה במאמר א׳ מן החכמים, יכתוב בטופס בפירוש במאמר פ׳, וגם כן בקבלת עדות יכתוב הסופר עזה״ד, וזה יובן בטופס שבין יחיד ליחיד, אך אמנה טופס שום זכות שיהיה ליחיד מן היחידים, נגד הקהלות הקדושות ישצ״ו, לא יטפיסנו שום סופר כי אם בהסכמת ורשות בל חכמי הדור אשר יהיו בימים ההם, נמנים לכל דבר דת ודין. ומהיום הזה והלאה קבלנו עלינו אנו החתומים, אמונת שמים לבלתי יבטל שום א׳ ממנו ההסכמה הנז', ובל סופר שיעבור על שום דבר מהכתוב לעיל, מלבד שיסתלק ממלאכתו, יענישו אותו ב״ד אשר יהיו בימים ההם, כפי מה שיראה להם. והטופס הנז׳ כחרס הנשבר שאין בו ממש, ולקיים כל דבר מהיום הזה והלאה, ח״פ בעישור אחרון לאלול המרוצה, עש״ק כ״ו לחדש הנז', שנת אני ישנ״ה ולבי ערלפ״ק, ע״ב נוסח התקנה הנז׳, וחתומים עליה החכמים השלמים, הה״ר סעדיה אבן רבוח ז״ל, והה״ר שמואל אבן דנאן ז״ל, והה׳׳ר יוסף הכהן ז״ל, והה״ר וידאל הצרפתי ז״ל, והה״ר ישעיה בקיש ז״ל, והה׳׳ר שמואל אבן חביב ז״ל, והה״ר יצחק ביבי ז״ל והה״ר יחייא בירדוגו ז״ל, והה״ר שאול סרירו זלה״ה.

פ״ד. טופס הסכמה שלא יחתום הסופר צוואת שכיב מרע כי אם בפני המצוה, ובפני החכם שימצא לשם, ושיכתוב הסופר שהחכם הוכיח למצוה על אעבורי אחסנתא. בהיותינו מקובצים לשאת ולתת בתיקון בקיעי עירנו, ראינו לתקן שאין רשות לשום סופר לכתוב ולחתום צוואת שום שכיב מרע, כי אם בפני המצוה, ובפני החכם שימצא לשם, ומשם לא יצא הסופר והעד, עד שיחתמו בפני המצווה והחכם ההם בל דברי צוואתו. וגם החכם לא יצא משם עד שיחתמו הסופר והעד בפניו, וגם יכתוב הסופר שהחכם הוכיח למצווה על אעבורי אחסנתא ולא קבל, שעל החכם מוטל להוכיח למצווה על זה, ולראיה שכך גזרנו ותקננו להרים מכשול מדרך עמו, ח׳׳פ בעישור ראשון לכסלו, משנת ועתה מלכים השכיל״ו לפ״ק בפ׳אס יע״א, וקיים ע״כ נוסח ההסכמה הנז', וחתומים עליה החכמים השלמים, הה״ר סעדיה ן׳ רבוח ז״ל, והה״ר שמואל אבן דנאן ז״ל, והה״ר וידאל הצרפתי ז׳׳ל, והה׳׳ר אהרן אבן חיים ז״ל, והה״ר יצחק אבן זמרה ז״ל, והה״ר שמואל אבן חביב ז״ל, והה״ר יחייא בירדוגו ז״ל, והה״ר יצחק ביבי ז״ל והה״ר שאול סרירו זלה״ה.

פ ׳ה. טופס תקנה שסופר הכותב הגט צריך להיות בקי בטיב גטין וקדושין.

בו ביום ג״כ ראינו לתקן אנחנו החתומים, שאין רשות לשום סופר לכתוב הגט, עד שיהיה מצוי עמו החכם ה״ר יעקב אבן דנאן יצ״ו, לראותינו חומר הענין ושאר הסופרים אינם בקיאים כל כך, וכל מי שאינו יודע בטיב גטין וקדושין לא יהיה לו עסק עמהן. ואם לא יהיה מצוי החכם ה״ר יעקב יצ״ו הנז', אם יהיה לשם מצוי ה״ר מוסא הסופר סגי ג״כ, ושכר הסופרים לכל הפחות חצי אוקייא וחמשה פונדיוגין, ולקיים כל דבר חתמנו ג׳׳כ בזמן הנז״ל, משנת ומלך מלך והשכי״ל לפ״ק וקיים. ואם שום א׳ מהסופרים יעבור על הסכמתינו הנ״ל, מלבד שיענש כפי ראות הנגיד יצ״ו, יעבור מאומנותו ולא ישוב עוד לכסלה, וקיים שנית. ולראיה ח״פ ע״כ נוסח התקנה הנזכרת, וחתומים עליה החכמים השלמים, הה״ר סעדיה אבן רבוח והה״ר שמואל אבן דנאןז׳׳ל, והה״ר יצחק אבן זמרה ז״ל, והה״ר וידאל הצרפתי ז״ל, והה׳׳ר אהרן אבן חיים ז׳ ל, והה״ר שמואל אבן חביב ז״ל, והה״ר יחייא בירדוגו ז״ל, והה״ר יצחק ביבי ז״ל, והה״ר שאול סרירו זלה״ה.

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי-עמוד-61

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי- טופס תקנת ב״ד להרחקה מהרבית.

המשפט העברי במרוקו

טופס תקנת ב״ד להרחקה מהרבית.

פ ׳ו. בהיותינו מקובצים בב״ה הי״ג, של הנגיד המעולה הה״ר יעקב רותי יצ״ו, לשאת ולתת בתיקון בקיעי עירנו, ראינו להרים מכשול מדרך עם ה׳, בענין הרבית שנהגו קצת יחידים לקבל מבני ברית אשר לא כדת, משכונות קרקע שעושים מהם לזכות יתומים, ומהם כפי משכנתא דסורא, ובשעת מעשה מקבלים שוכר שיתחייב בשכירות המשכנתא ההיא, סך קצוב בכ״ח כל ימי משך המשכונא. וגם מקבלים פודה שיתחייב בפדיון המשכונה לזמן קצוב, ולפעמים מקבלים משכון להבטחת המעות של הפודה, או של בעל הקרקע. באופן דמוכחא מילתא שמתחילה בקום עשה מלוים מעותיהם ברבית, ולפעמים מתחייבים השוכרים לתת בשכירות המדור הממושכן, יותר ממה ששוה המדור ההוא בשכירות, לפי העת והזמן. ועם היות דקיי״ל אין אונאה בקרקעות, ראינו שאינם מתחייבים בשכירות ההוא, כי אם בבחינת המעות, ועושים קצבה לרבית בעד סכום המעות לפי רובם או לפי מיעוטם, ולא בבחינת שכירות המדור.

 

אי לזאת, ראינו לתקן שמהיום הזה והלאה, לא תעשינה ידיהם של בני ברית תושיה בענין הנז', זולת מי שימשכן קרקע לחברו, יטפל בו בעל המעות לשכון בו, או להשכירו, בכדי דמיו, לפי ראות שמאי הקהלות, שכירות המדור ההוא לפי העת והזמן. ומי שיתחייב בשכירות יותר משומת השמאין. אנו מפקיעין זכות בעל המעות מאותו עודף, הפקעה גמורה. וגם ראינו לתקן, שלא יקבל בעל המעות המשכונה להבטחת משך השכירות אפי׳ בכדי שומתו, לא מהשוכר ולא מבעל הקרקע בעד השוכר. אמנם להבטחת הקרן, רשאי לקבל משכון מהפודה או מבעל הקרקע. כל זה ראינו לתקן להבא אמנם השטרות העשוים כבר, ישארו בתוקפם וגבורתם, כי לא הפקענו זכות בעליהן ממ״ש בהן. ולראיה שכך הסכמנו ותקננו להבא, ח״פ בר״ח סיון שנת שכ״ל טו״ב לכל עושיהם לפ״ק. נאם דייני העירה פ׳אס יע׳׳א, וקיים. ע״כ טופס מוגה מהתורף אות באות, תיבה בתיבה, וחתומים עליו החכמים השלמים, הה״ר שמואל אבן דנאן ז״ל, והה״ר וידאל הצרפתי ז״ל, והה״ר אהרן אבן חיים ז״ל, והה״ר יצחק אבן זמירו ז״ל, והה״ר ישעיה בקיש ז״ל, והה״ר שמואל אבן חביב ז״ל והה״ר יחייא בירדוגו ז״ל, והה״ר שאול סרירו ז״ל, והכרנו חתימת ידם, ולראיה ח״פ במעמד ב״ד הצדק בעישור לחדש אדר שנת תצ״ד לפ״ק וקיים.

 

אמר הכותב ראיתי לסמוך לתקנה זו שו״ת דשייכא לה, כדי שלא יצטרך הקורא לשוטט בעיניו על הכתב.

 

פ״ז. נשאול נשאלנו אנחנו אלה פה ב״ד החתו׳ על דבר המשכונות הנהוגות ליעשות בנכסי יתומים במשכנתא דסורא, ובהעמדת שוכר לפרוע ליתום סך קצוב בכ״ח, מה המנהג הזה ומה טעם יש בו, ועל מה אדני ההיתר הוטבעו בו מדברי הפוסקים ז״ל, להציל מפח יקוש, ולבטל ולהשבית לתא דרבית

 

תשובה. עם היות שבא בדברי השואל שהמשכונות הנהוגות בנכסי יתומים, הם במשכנתא דסורא, אנו לא ראינו מי שנהג כן, רק המנהג הפשוט במדינה זו מימי עולם ושנים קדמוניות, הוא שקונים מהלוה בק״ס, איך קבל מנכסי היתום סך כך וכך, ומשכן ביד אפוטרופוס היתומים קרקע פ׳ עד חדש ימים תוך החדש לא יפדה, ואח״ך יפדה כל אימת שידרש עכ״פ, ומשכונה זו בניכוי פש״ן בכ״ח ולא כדסורא. ומעמיד שוכר כנז״ל, והיו מתעסקים בזה אנשים גדולים בחכמה ובמנין, ולית מאן דחש ליה עד זה היום, כשנה וחצי שנתקבצנו לשאת ולתת בענייני תיקון בקיעי עירנו, וראינו כי פשה הנגע עד שגם הבעלי הבתים התירו דבר זה לעצמם, להערים ולעשות משכונה בהעמדת שוכר המתחייב להם בשכירותם, אלא שהבעלי בתים היו עושים במשכנתא דסורא. ובכן נשאנו ונתננו בדבר, וראינו שגמרא ערוכה היא, דלית הלכתא כחבירי נרשאי, דהיינו שממשכן שדהו למלוה, וחוזר והוכרה ממנו הלוה עצמו. ונחלקו בזה הפוסקים ז״ל, דלרש״י והרי״ף הוי רבית קצוצה. אבל הרמב׳׳ם בפ׳׳ה ממלוה ולוה כתב דלא הוי אלא הערמת רבית, ואפי׳ אבק ליכא, והרא״ש כתב בכלל צ״א סימן ג׳ דלא הוי רבית קצוצה, אבל לכתחילה יש לאוסרו. ועם היות שלא נתברר בדברי הרא״ש, אי משום אבק נגע בה, או הערמה לבד, כהרמב״ם. הדעת נוטה דמשום אב״ר נגע בה, וכן הוזכר בלשון הב״י סי׳ קס״ד. וכתב הב״י בסי׳ הנז׳ בשם תלמידי הרשב״א, דאי אפסיקא אחר שרי, וסיים בה בבדק הבית בשם הריטב״א, ושכן קבל מרבו הרב ז״ל, דאפי׳ לא נחית לה מלוה כלל שרי, עוד כתב הב״י אהא דתלמידי רשב״א וז״ל, מכאן משמע דס״ל לתלמידי רשב״א דלאו רבית קצוצה היא, דאי ר״ק היא כי אפסיקה אחר הוה סגי לאפוקה מר״ק, אבל אכתי אבק רבית הוי וכו'. וסיים בבד״ה דמשכנתא אי אפסיקא אחר שרי לכ״ע. א״ב זכינו לדין דהני משכונות דידן, דעבדינן בנכסי יתומים, משרא שרו. לא מבעייא להרמב״ם והרא״ש, דס״ל דבשאר משכונות כי הני, דלאו במשכנתא דסורא, כי אחכרה ליה לדידיה לא הוי ר״ק, אלא או הערמה או אבק, והם ב׳ מעמודי הוראה. והו״ל רבים לגבי הרי״ף ז״ל העמוד הג׳, שרגיל מוהריק״א ז״ל לפסוק כתרי מנייהו, דודאי לדידהו בנדון דידן, ליכא שום צד איסור, כיון דאפסיקינהו אפי׳ אבק ליכא, כדכתב הב״י אהא דתלמידי רשב״א. אלא אפי׳ לרש״י והרי״ף, דס״ל בשאר משכונות כי הני, דכי אחכירה לדידיה הוי ר״ק. אפי״ה השתא דנהגינן לאפסוקינהו אחר אפיקנהו מר״ק, וליכא אלאץאבק, דשרי לכתחילה בנכסי יתומים. כדאיתא בסי׳ ק״ס.

 

אכן במשכנתא דסורא ואפסיקה אחר, שהוא מה שנהגו הבעלי בתים לעשות כג״ל, מן הדין שרי לכ״ע. דהא אפי׳ לרש״י וסיעתו דאמרן דהוי ר״ק כי לא אפסיקה אחר, או אבק כי אפסיקה, לא אמרן אלא בשאר משכונות, אבל משכנתא דסורא ואפסיקא אחר, אפי' אבק ליכא. וכדסיים בה בב״ה כנ״ל דשרי לכ״ע. אמנם ראה ראינו תקנה לקדמונינו נ״נ ז״ל, בשנת שכ״ל טו״ב הנז׳ מע״ל דשדו בה נרגא, מחמת שעושים קצבה לשכירות, כפי סכום המעות אם רב ואם מעט. ולכן גזרו שכל הממשכן קרקע לחבירו, יטפל בו לדור בו או להשכירו בכדי דמיו יע״ש. ובכן הלכנו בעקבותיהם וגזרנו על הבעלי בתים לבל יתעסקו בזה עוד, וכרוזא קרי בחיל בכל הבתי כנסיות, וגם הסופרים הזהרנום על ככה, והרי הם מצווים ועומדים לבל יכתבו שטר בעניו זה עוד לבעלי בתים. אמנם בענין נכסי יתומים לא גזרנו, יען ראינו שגם קדמונינו ז״ל אחר זמן התקנה הנז׳, נשארו נוהגים כן. ומהם נמשך המנהג לדורנו זה, והתעסקו בזה גדולים כנ״ל, ואין פוצה פה ואין מצפצף.

 

אמנם ראינו לחדש בה דבר עכ״פ, והוא דאע׳׳ג דהבאנו לעיל דברי ריטב״א, שהביא בב״ה דבי אפסיקה אחר אפי׳ לה מלוה כלל שרי. ראינו שהרב ט״ז שהוא אחרון כתב, דדוקא כי אחזיק בה מלוה הוא דשרי. וא״ב נראה לכאורה דלדידיה הני משכונות דידן דעבדינן בנכסי יתמי, שאין האפוטרופוס מחזיק בהם אין להתיר. אכן אחר העיון, הדבר ברור דהפוסקים הנז׳ לא מיירי, אלא בהלווהו על שדהו ולא קנו ממנו בק״ס, שהוא ממשכנה לו. ומטעמא דאמרו בגמ׳ אימת קנייה, דהדר לקנייה. אבל בנ״ד שקונין מבעל הקרקע בק״ס, שהוא ממשכנו ביד האפוטרופוס, הרי האפוטרופוס קנייה בק״ס, שהוא א׳ מדרכי ההקנאה, דקרקע נקנה בכסף, ובשטר ובחזקה, ובק״ס כדאיתא בח״מ סימן ק״ן והו״ל בהחזיק בה. אכן לחזור הוא ולהקנותה לשוכר, צונו לסופרים שיקנו ג״כ מאפוטרופוס בק״ס, שמשכיר הקרקע ההוא לשוכר, דהשתא קנייה נמי שוכר בק ׳ס, ואזי יקנו מהשוכר בק״ס, שהוא מתחייב לפרוע השכירות לאפוטרופוס, וגם בכח הקנין יחזור וישכירנו לבעל הקרקע להקנותו לו, או יקנהו לו בחזקה, אם הוא דר בו ויחזור בעל הקרקע, ויתחייב לפרוע השכירות לשוכר ראשון. זהו מה שנראה בעינינו, וצור ישראל ינחנו בדרך אמת. נאם החותמים בר״ח חשון שנת יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדי״ו, לפרט המאה החמישי מהאלף הששי, דייני ק״ק פ׳אס יע״א עכ״ל. וחתומים הרבנים המובהקים, כמוה״ר וידאל הצרפתי ז״ל, וכמוהר״ר יהודה ן׳ עטר ז״ל, וכמוהר״ר שמואל הצרפתי ז״ל, ונתקיימו לנו חתימותיהם כראוי.

 

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי- טופס תקנת ב״ד להרחקה מהרבית.

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי- טופס תקנה על ענין המס

המשפט העברי במרוקו

טופס תקנה על ענין המס

פ״ח. בהיותינו אנו החתומים מקובצים עם אנשי המעמד יצ״ו, ועם הנגיד המעולה ה״ר יעקב רותי יצ״ו, בפרדס הנגיד המעולה הה״ר אברהם רותי ז״ל, ביום שבת קדש בפ׳ מה טובו אהליך יעקב, שנת חיים לפ״ק. נשאנו ונתננו בענין צרכי הקהלות, קהלות הקדש קהלות פ׳אס יצ״ו. וראינו עון גדול בינותינו, שעל דבר המס מלאה הארץ חמס, הרבה בעלי בתים ירדו מנכסיהם ונדלדלו, והרבה יש לאל ידם לתת המס ככל היהודים, והנם נתלים באלי הארץ גוים אלמים, ופוערים פיהם לבלי חק, לבלתי שאת משא מלך ושרים, המוטל על כל בר ישראל, ועברו תורות וחלפו חק, ולא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם, שאחד מד׳ דברים שנכסי בעלי בתים יורדים לטמיון, הוא שפורקין עול מעליהם, ומעמיסים על חבריהם, ומלבד כל זה, מצאנו ראינו כתוב בספר הזוהר הקדוש בר״מ פ׳ בהעלותך דף קנ״ג וזי־׳ל.

ובגלותא בתראה לית מיתה אלא עוני, ועני חשוב כמת. לקיים בהון ׳והשארתי בך עם עני ודל״, וחסו בשם ה׳ לאתקיימא בהון "ואת עם עני תושיע״, ואלין עתירין דאשתארו, יתקיים בהון ״נרפים אתם נרפים״. נרפים הם באורייתא, נרפים הם למעבד טיבו עם בעלי אורייתא, ואנשי חיל המסובבים מעיר לעיר ולא יחוננו, ונרפים הם בכובד המס, דאיתימא כבדין אינון בכובד המס, ולא עבדין טיבו. בגין דא ״תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה״, דכובד המס עלייהו, ״ואל ישעו בדברי שקר״. דאינון משקרין ואמרין דכובד המס עלייהו, בגין דלא יעבדון טיבו, אינון משקרין במלולייהו.

נראה מזה שכל מיני הפסד שבא לבעלי בתים העשירים שבזמן הזה, אינו אלא ממיעוט צדקה וגזל המס, וצאו וראו מי׳ש מחבר אחרון בס׳ סאה סילת, וכמה בני אדם חלושי הכה וכו', ואין להם פרנסה ויש להם טפול גדול, שופכים דמם ומביאים אל המס חלקם חלבם דמם, ונקראים המעות דמים לפי שנוגעים עד הדם. והעשיר הבליעל והנבל אשר אמר בלבו אין אלהים, וירצה למלאת ביתו משוד עניים מאנקת אביונים, כדי להקל עולו. ולהכביד על היתומים והאלמנות, הנה זה מחלל שם שמים בפרהסיא, ותגלה רעתו בקהל, ואין לתמוה איך לא נפקד על החוטא בזה לשעה, ואיך לא יענש מיד׳ ואיך לא תבלענו הארץ מתחתיו.

אל תתמה על החפץ, לפי שאין מדותיו של הקב״ה למהר נקמתו, שאין ראוי זה אלא לבשר ודם, שהוא מתיירא כי יברח אויבו ממנו. אבל הקב״ה אינו ירא שיברח ממנו, וגם אי אפשר ליסתר מפניו, וגם אם יהיו כל ימי חייו ימי שלוה ומיתתו בנחת, הנה הוא מזומן להנקם ממנו נקמה עצומה, כענין שכתוב ״ולהט אותם היום הבא אשר לא יעזב להם שורש וענף״. ויהיה ענש לעולם הבא, ותהיה מדת הדין מתוחה כנגדו להיות נידון באש לא נופח, ומי שעבר על גזל המס הרי זה חלל השם. ובראותינו אנו החתומים צרת הקהלות הקדושות יצ״ו ותוקן המסים והארנוניות אשר בכל יום ויום, צרות רבות ורעות מתחדשות עלינו בכל יום, וראש הצדקות שבעולם היא נתינת המס, יען שהיא מעמדת הדת ופנותיה להתיר פס, ולתת לצרים הצוררים. ולסגור פיפיות השוטנים עלינו תמיד לבלע נחלת ה', ובתת להם המסים וארנוניות, אנו חותמין פי שוטנים מלהשטין עלינו, ולכן לראותינו אנו החתומים את כל זאת, ולבלתי יהיה עוז המס עלינו לפוקה ולמכשול ולמזכיר עון, ראינו לתקן המעוות כפי יכולתינו בהסכמת ועצת אנשי המעמד והנגיד המעולה יצ״ו, שיבחרו מכל מלאכה ג׳ אנשים יראי אלהים, והם יחקרו וידרשו בפנקס המם ויאמרו מה שראוי לכל א׳ לתת, ועל פיהם עם ממוני הקהל יצ״ו, יכתב כל א׳ בפנקס ויתן מה שגזרו עליו האנשים הנז׳, ואם יברר שום א׳ שהם טועים בו טעות מפורסם, עליהם לחקור עוד בדבר הזה ולהשיבו תשובה נכונה, וכל מי שיכתב בפנקס הקהל יצ״ו, ולא יתן מה שפסקו עליו הממונים הנז׳, ואנשי מלאכתו כנז׳. מלבד שידוע ידע שאנו מחרימין ומנדין אותו, בכל אלות הכתובות בספר תורת מרע"ה, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, ומחה ה׳ את שמו מתחת השמים, והבדילו ה׳ לרעה. עכ״ז ידוע ידע שאנחנו החתומים קבלנו עלינו בנדר, ששום אחד ממנו לא יתעסק בקבורתו, ולא בהקפתו ולא בפקידותיו, ונושאי המטה גם הם לא ישאוהו עד יפרעו יורשיו כל מה שעלה עליו מן המס, מיום שהביא ענאייא עד יום מותו. ומה שנדרנו אנו החתומים, מלבד מה שעלה בדעתינו בתחילה שהוא דרך עונש, ויכולין אנו לעשות יותר מזה כפי הוראת שעה, אן אמנה לאח״ך מצאנו ראינו שהביא הרב הגדול מהרי״ק ז״ל בטור י״ד בהלכות קבורה במחודשים, בשם נמוקי יוסף ז״ל, שכתב בסוף מם׳ מ׳׳ק, הפורשים מן הצבור שאינם רוצים להצטער בצערן של צבור, ולשאת את משאם במסים וארנוניות, אין מתעסקים במותם להתבטל ממלאכתם, ולבער ולהתם עושי רשעה, הננו אנו החתומים נותנים רשות להנגיד המעולה יצ״ו, למוסרו ביד המלכות יר״ה, לענשו בגופו ובממונו. ובזה הקב״ה ירחם על עמו, ויאמר די לצרותינו וצרות עמו ישראל בכל מקום שהם, ויקיים מאמר הנביא ״תחת הנחשת אביא זהב וכו׳״ ובנדוי הזה ובהסכמה הזאת, לא נכנסו היהודים משרתי אדונינו המלך יר׳׳ה.

 

יען ראינו שרובם אין לאל ידם לתת המם מפני עוניים, והנשארים הוא ראוי גם כן לשאת להם פנים, שהם משרתי אדונינו המלך יר׳׳ה. וההסכמה הנז׳ קראו אותה החכמים השלמים יצ׳׳ו, ביום ש׳׳ק בפ׳ ולא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רועה, משנת עץ חיי״ם היא למחזיקים בה לפ׳׳ק פה העירה פ׳אס יע׳׳א, וקיים עכ״ן התקנה הנז׳, וחתומים עליה החכם השלם כה״ר שמואל אבן דנאן ז״ל, והחכם השלם הה״ר שאול סרירו ז׳׳ל, ורווחא שבק לרבנן דקשישי מיניה, והגהנו טופס זה מהתורף ונמצא על נכון, ונתאמתו לנו חתימות החכמים הנז ז׳׳ל, ולראיה ח״פ וקיים. וחתומים כה׳׳ר יצחק הצרפתי ז״ל, וכמוה״ר יעקב אבן צור ז״ל ונתקיימו לנו חתימותיהם, ומן הצד כתוב בכתב יד הרב הגדול מוהר׳׳ר יעב׳׳ץ ז״ל, וז״ל נזדמן לידי טופס אחר מתקנה זו הובא מתיטוואן יע׳׳א, ושם נאמר שהיו חתומים בה החכמים השלמים מהר׳׳ר יהודה עוזיאל זלה״ה, ומהר׳׳ר אברהם הכהן ז׳׳ל, ומהר׳׳ר סעדיה ן׳ רבוח ז״ל, ומהר״ר שמואל אבן דנאן ז״ל, ומהר״ר יעקב חאג׳יז ז״ל, ומהר׳׳ר וידאל הצרפתי ז״ל, ומהר׳׳ר יחייא בירדוגו ז״ל, ומהר׳׳ר שמואל אבן חביב ז׳׳ל, ומהר״ר ישעיה בקיש ז״ל, ומהר״ר אהרן אבן חיים ז״ל, ומהר׳׳ר יצחק אבן זמרה ז״ל, ומהר׳׳ר שאול סרירו זלה״ה, ונשיא נשיאי הלוי הנגיד הה״ר משה הלוי זלה׳׳ה.

 

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי- טופס תקנה על ענין המס

 

עמוד 66

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי- טופס תקנה על דבר יוקר המטבעות

המשפט העברי במרוקו

טופס תקנה על דבר יוקר המטבעות.

פ״ט. לפי שבששה לשבט שנת חמשת אלפים ושלש מאות וששים וחמש ליצירה,[5365-השס"ה-1605] יצא דבר מלכות מלפני אדונינו המלך יר״ה, וצוה להכריז בכל מדינות מלכותו שהמתקאל של זהב שמשקלו שנים עשרפונדיונים ג׳רביש, שהיה עוכר עד עתה בששה אוקיות, יעבור מכאן ואילך בשבעה אוקיות וחצי מעות, והמעה של כסף שמשקלה שמונה פונדיונים סוסי״ש, שהיתה עוברת עד עתה בשנים עשר פונדיונים, תעבור מכאן ולהבא בט״ו פונדיונים. ובכן רבו קטטות ומריבות בין בני ברית הנושים זה בזה מעות קדומים, שהתובע רוצה לגבות גם העודף שהעדיפו מעותיו שביד הנתבע, והנתבע רוצה ליפטר מהעודף, ובהיותינו מקובצים בב׳׳ה הי׳׳ג, של חכה״ש ה״ר סעדיה ן׳ רבוח יצ״ו, לשאת ולתת בתיקון בקיעי עירנו, ראינו לתקן לפנים משורת הדין לסיבות ידועות לנו, שיש בהם צרכי צבור. שיפטר הנתבע מפרעון העודף שהעדיפו מעות התובע שבידו, הן יהיו מלוה בשטר אעפ״י שיהיה משכון ביד התובע קרקע או טלטל, ואפי׳ כלי כסף וכלי זהב, אין לתובע לגבות מהנתבע שום עודף ממה שהעדיפו מעות, מחמת גזרת המלך יר״ה, שהוקיר המטבעות הנז׳, ואעפ״י שיהיה כתוב בשטר שהודה הנתבע שקבל אוקיות שמשקלם כו״ב פונדיונים, או מתקאלים מזהב שמשקלם כו״ך פונדיונים ממשקל פ׳, אין לתובע לגבות כלום ממה שהעדיפו האוקיות או המתקאלים ההם, מחמת גזירת המלך יר״ה שהוקיר המטבעות. זולת אם יהיה כתוב בשטר בפירוש שנתחייב הנתבע לשלם מה שקבל ממעות הכסף או הזהב במספר ובמשקל, אעפ״י שיוקרו המטבעות ההם בהורמנותא דמלכא, אזי מוטל על הנתבע לשלם גם את העודף שהעדיפו מעות התובע שבידו, ותקנה זו אינה כי אם בשטרי חובות ומשכונות וכתובות שזמנם מאוחר, לכסלו שנת גש״ם לפ״ק. אמנם הקדומים לכסלו הנז׳, לא הפקענו יד בעלי השטרות ההם ממה שתקנו להם רבותינו נ״נ ז״ל, לגבות בהם חמשה פונדיונים מעות עודפות בכל אוקיא, אלא התקנה ההיא עודנה בתוקפה באותן השטרות שקדמו לכסלו הנז', ובענין מעות הפקדון שלא ניתנו להוצאה שיטעון הנפקד ששלח בהם יד והוציאם קודם הכרוז, אם ישבע בנק״ח על טענתו הנז׳, גם הוא יפטר מפרעון מה שהעדיפו המעות ההם מפאת גזרת המלך יר״ה, שמשעה ששלח בהם יד נעשה עליהם גזלן, וקי״ל דכל הגזלנים משלמין בשעת הגזלה. ולראיה שכך הסכמנו וחקקנו, ח״פ בשבעה לאייר שנת ששים וחמש לפ״ק בפ׳אס יע״א, והשבועה שזכרנו שישבע הנפקד עה״ד הנז׳ תובן כנק״ח, והשו״ב וקיים עכ״ן התקנה הנז׳. וחתומים עליה החכמים השלמים, הה״ר סעדיה ן׳ רבוח ז״ל, והה׳ר שמואל אבן דנאן ז״ל, ורווחא שבק לדקשיש מיניה. והה״ר וידאל הצרפתי ז״ל והה״ר יעקב חאג׳יז ז״ל, והה״ר אהרן אבן חיים ז״ל, והה״ר ישעיה בקיש ז״ל, והה״ר שמואל אבן חביב ז״ל, והה״ר יחיא בירדוגו ז״ל והה״ר שאול סרירו זלה״ה.

 

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי- טופס תקנה על דבר יוקר המטבעות

המשפט העברי בקהילות מרוקו-הרב משה עמאר-הרב אליהו עצור-מר משה גבאי.צווחה על היין.

המשפט העברי במרוקו

צווחה על היין.

 

צ״ג. ביום ש׳׳ק שמונה ימים לשבט משנת מגד׳׳ל עוז שם ה׳, מן הפרט נתקבצנו אנו החתומים בפרדס הנגיד המעולה הנבון ה״ר יעקב רותי נר״ו, במאמר השר אלקאיי״ד מאמ״י עז״א, לשאת ולתת בענין כמה נזקים ומבשולות הקורות אותנו בכל יום, מצד מכירת היין והמים שרופים מי המותף מ״א אלחיי״א, הנמכרים באיל מלאח יע״א ע״י קצת בני ברית, שאין יראת אלהים נגד עיניהם, ולא להזיק הקהלות הקדושות ישצ״ו, עדי השם ב״ה ברחמיו וחסדיו השאיר ממנו שריד ולא עזב ולא יעזוב, ומאת ה׳ היתה זאת, ולו נתכנו עלילות מצד כמה הרפתקי שעברו, הסכימו אילי הארץ עם השר הנז', להכרית את שם מכירת היין והמים שרופים מהאלמלא״ח יע״א. ולהיות שאין מחמיצין את המצוות, ובפרט בדבר מצוה כזו, נתן השם ב״ה בלב השר הנז׳ עדי שהסכים להוציא ספר תורתינו שתתעלה בשוקים וברחובות ביום השבת הנז', וכרוזא קרי בחיל שמאותו היום ולעשר שנים הבאים לקראתנו לשלום, כל איש ואשה מבני ישראל המוכר או נותן לשום גוי שאינו ב״ב הן ישמעאלי הן עלג, הן אדומי יחד איש ואשה גויה, הנה הוא מוחרם ומנודה בכל האלות הכתובות בספר תורת משה רבינו ע״ה, ארור הוא ביום וארור הוא בלילה, לא יאבה ה׳ סלוח לו, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, ומחה ה׳ את שמו מתחת השמים. ובכלל הנדוי והחרם ג״כ שלא למוכרו לשום בר ישראל, הן איש הן אשה, ולא יעשו שום הערמה על המכירה הנז', שיתן לו הלוקח שום מתן והוא גם הוא יתן לו תמורת המתנה יין או מים שרופים הלא הוא מ״א אלחיי״א, וכל המערים על זה ג״כ הנה הוא בכל האלות הכתובות בספר תורת מרע״ה, וכל העובר ע״ז ח׳׳ו, מלבד שהוא מוחרם ומנודה בעה׳׳ז ובעה׳׳ב, ביתיה נולי יתשם, וכליו וכלי תשמישו ישרפו ברחובות קריה ודמו בראשו שיתלה על פתח שער העיר האלמלאח יע׳׳א, ופתו פת כותי, ויינו יין נסך, ולא ימנה בעשרה לכל דבר שבקדושה, ולא נכנס בחרם הזה ח׳׳ו הנגיד המעולה הנבון ה״ר יעקב רותי נר״ו, כי אליו נתננו רשות אנו החתומים, לתתו למי שיראה לו על הדרך שיראה לו לתועלת הקהלות הקדושות ישצ׳׳ו.

וביום שבת קדש הנ״ל, שהוכרזה ההסכמה הנז׳ בס׳ תורה בזרועינו נחה שקטה הארץ, וכולם פצחו רנה וקבלו אותה עליהם, כל הקהלות הקדושות ישצ״ו בשמחה ובגיל. אל אלהים ה׳ יאיר עינינו במאור תורתו, ויאמר די לצרותינו ולצרות עמו ישראל, בכל מקום שהם ושלום על הפטורים. ונתאחרה חתימת ההסכמה הזאת עדי עשור ראשון לחדש המהודר. בעזרת אל נאדר. פרשת ואתה תצוה את בני ישראל, מש׳ ואשלמ״ה להם ליצירה.

המשפט העברי בקהילות מרוקו-הרב משה עמאר-הרב אליהו עצור-מר משה גבאי.

עמוד 76

המשפט העברי בקהילות מרוקו-הרב משה עמאר-הרב אליהו עצור-מר משה גבאי. טופס תקנה שלא לבזבז ממון בריבוי הסעודות.

המשפט העברי במרוקו

צ״ד. טופס תקנה שלא לבזבז ממון בריבוי הסעודות בימי שמחות וגיל,טופס במאמר ב״ד ישצ״ו.

 

בהיותינו מקובצים אנו החתומים לשאת ולתת בתיקון בקיעי עירנו זאת פ׳אס המהוללה, בעצת ורשות רבותינו החכמים השלמים חכמי העיר ישצ״ו, היושבים על כסא דין, ובעצת ורשות גבירנו הנגיד המעולה כה״ר יעקב רותי נר״ו. ראינו שרבים מבני עליה ירדו מנכסיהם, ויתר העם מטה ידם וידל, לרובי מסים וארנוניות שהועמסו ורבו כמו רבו, על הקהלות ישצ״ו. בזמנים כאלו שכל יום קללתו מרובה מחבירו בעונות הרבים, מצורף לזה בזבוז ממון שנהגו העם לבזבז בימי שמחות וגיל שיהיו להם, יחד עשיר ואביון מרבים בסעודות ובאים הגוים לשלול שלל ולבוז בז בסעודות ההם, ואין לאל יד בעל הסעודה לימלט מידם, לפעמים שורו טבוח לעיניו ולא יאכל ממנו. ולכן ראינו לתקן שכל בר ישראל הדר בעירנו זאת, בעשותו סעודה לשם שמחה ממיני שמחות וגיל שתהיה לו, הן סעודת אירוסין הנעשית בבית הארוסה, הן בסעודת נישואין הנעשית בבית החתן, הן סעודת מצות ברית מילה, או מצות פדיון הבן, לא יעשה בעל הסעודה כי אם סעודה ראשונה לשם אותה שמחה, ולא יקבע סעודה שנית לאחרים לשם אותה שמחה, בתוך ימי משך השמחה בשום זמן וענין, לא ביום ולא בלילה, כי אם מה שיצטרך לבני החצר דבר יום ביומו. ובסעודה הראשונה עצמה, לא יזמין כי אם הקרובים לעדות לארוס ולארוסה, או לחתן ולכלה, או לאבי הבן ואבי הבכור ולאמם, אפי' יהיו יותר מעשרה. ואם לא יגיעו הקרובים ההם לכלל עשרה, רשאי להוסיף עליהם אנשים מחוץ לתשלום עשרה בלבד. אכן בסעודה ראשונה שעושים לכבוד הארוס בבית הארוסה, הנקראת דיכל״א בפי ההמון, לא יזמינו בה כי אם לארוס ולאביו ולאחיו. ואם אין לארוס אב ולא אחים יזמינוהו לבדו. גם אין רשות לבעלי הסעודות הנז' ובני ביתם, לשלוח מאומה מהתבשילים הנעשים לשם הסעודות ההם, מחוץ לחצר מקום קבע הסעודה. אפי׳ דרך גגות וחלונות, ואפי׳ לשלוח להם שושבינות. ובסעודת מיני מגדים ומשקין, שנהגו חתנים לעשות ביום שיתגלה החתן לכבוד חופתו, לא יזמין בסעודה ההיא כי אם לקרובים לעדות לחתן ולכלה. ואם לא יגיעו לכלל עשרה, רשאי למוסיף עליהם לתשלום עשרה בלבד. גם אין רשות לחתן ובני ביתו להזמין נשים לעשיית אל עקאד״ה, ואל כעאך, שיעשה מתערובת הדבש לצורך חופתו, כי אם לאמו ואם הכלה ולאחיותיהם. ואם לא יגיעו לכלל עשרה, רשאי להוסיף עליהן נשים מחוץ לתשלום עשר נשים בלבד. ולא ישלחו מהעקאד״ה מאומה מחוץ לחצר החתן, אפי׳ דרך גגות וחלונות. גם ראינו לתקן שלא לעשות תקיי״ל בשום ענין, בשום שמחה ממיני שמחות וגיל, שיהיו לבני ברית הדרים בעיר הזאת. גם לא יעשו סעודה ביום השבת שקודם החופה לשם החופה, לא בבית הכלה ולא בבית החתן, אפילו סעודה שעושה לשושביניו לעת ערב הנקראת קאע״ה בפי ההמון. גם לא יעשה החתן סעודה בתוך ימי החופה לשם הריבט״ה שנהגו לעשות. וכן לא יעשה החתן סעודה מדגים ושאר מיני מאכל, אפי׳ לשושביניו ביום צאתו מחופתו, כי אם מה שיצטרך לבני ביתו. גם לא ישלח מנחה הנקראת מיריינד״ה לבית הכלה, בשבת שקודם החופה.גם לא ישלח הארוס מנחה לבית הארוסה ביום תשעה באב, ולא בעשרה באב, ולא ביום שתקיז דם הארוסה. גם לא יזמין ריעיו ואוהביו בבית הארוסה ביום שתקיז דם. גם לא ישלח החתן אלחיניי״א לבית הכלה לצורך החופה, כי אם על ידי אשה אחת, ולא ישלח עמה מנחה ממיני מגדים ומשקים, כי אם חמאה ודבש. וכל החלוקות שזכרנו בארוס וארוסה, יובנו אפי׳ הם בלא קדושין כי אם בשידוכין. גם ראינו לתקן שלא ישלחו מנחת מיני מזון ובשר ומגדנות, לבית היולדת בשבוע של לידתה, בין בחול בין בשבת, כי אם הקרובים לעדות ליולדת ולבעלה. כל הנזכר קבלנו עלינו בשבועה בהשי״ת, לקיים ולהשלים עה״ד הנז', מהיום ועד עשר שנים. ומי שיעבור ח״ו על שום פרט מכל הנז', מלבד שיענש בתורת עבריין, מלפני ב״ד והנגיד ישצ״ו לפי ראותם. ויהי נבדל מעדת ישראל לכל דבר שבקדושה, יפרע קנס לזכות הקהל ישצ״ו, מאה אוקיות מכ״ט ליד גבאי המס על כל פרט שיעבור עליו בכל פעם שיעבור עליו. ולראיה שכך הסכמנו ונשבענו לקיים עה״ד הנז׳, ח״פ בהסכמת ורשות רבותינו הנז׳, וגבירינו הנגיד הנז׳ ישצ״ו, בעישור אחרון לטבת שנת ה' יברך את עמו בשלו״ם, לפרט היצירה פה מתא פ׳אס אלהים יכוננה עליון אכי״ר. וחתומים ע״ז רוב הקהל ישצ״ו, ומן הגב חתמו רבותינו הנז', והנגיד גבירנו הנז׳ ישצ״ו, שהסכימו בכל הנז׳.

וגם הוסיפו לתקן לכסות שער הכלה בבגד משי, אחר שקבלה קידושין,

ולא תלך לבית החתן אפי׳ שערה מכוסה, עד צאת הכוכבים וקיים.

המשפט העברי בקהילות מרוקו-הרב משה עמאר-הרב אליהו עצור-מר משה גבאי. טופס תקנה שלא לבזבז ממון בריבוי הסעודות.

המשפט העברי בקהילות מרוקו-הרב משה עמאר-הרב אליהו עצור-מר משה גבאי. טופס תקנה, שאלמנה המניקה את בנה וכתובה למנהג המגורשים מקאשטי׳ יצ״ו.

המשפט העברי במרוקו

צ ׳ה. טופס תקנה, שאלמנה המניקה את בנה וכתובה למנהג המגורשים מקאשטי׳ יצ״ו, אם אמרה איני מניקה אלא בשכר, לא תטול אלא מחצית שכר ההנקה, ובמה לשכב ובמה לכבס כסותו ובלאותיו.

בראותינו אנו החתומים דייני העירה פ׳אס יע״א, בענין תביעת שכר ההנקה כמה דינים מחולפים, וביחוד מ״ש הרב מגיד משנה ז״ל בשם הרשב״א ז״ל בפ׳ י״ח מהלכות אישות, והביאו מוהרי״ק ז״ל בסי' י״ג מטור אבן העזר וז״ל, אלמנה שהיתה מניקה את בנה, יכולה לומר איני מניקה אלא בשכר, ויכולה היא לתבוע כתובתה לאלתר, ואעפ״י שאינה יכולה להנשא עד סוף כ״ד חדשים עכ״ל. והעמידו החכמים השלמים נ״נ הקדמונים ז״ל זה הדין, במקום שנוהגים לגבות לאלמנה כתובתה מיד אחר מיתת הבעל, או אם תבעה כתובתה וגבתה אותה. בזה הוא דיכולה לומר שאינה מניקה אלא בשכר. אבל אם כתובתה היא כדת וכהלכה, ועדיין לא גבתה אותה, והיא אוכלת מכח תנאי ב״ד אינה יכולה לתבוע שכר ההנקה. וכן נראה מדעת הרא״ש ז״ל, בפ׳ אעפ׳׳י. וגם כן בספר שו״ת למהר״י ן׳ ליב ז״ל. ולכן תיקנו החכמים השלמים נ״נ ז״ל, שאם היתה כתובת האלמנה כמנהג קהלות הקדש המגורשים מקאשטילייא יצ״ו, עם היות שיכולה לומר אינה מניקה אלא בשכר, עם כל זה הואיל והם שותפים בכל אף בהנקה, לא תטול כי אם מחצית שכר.

והם קצבו קצבה לאלמנה באותו זמן, שלש אוקיות שכר ההנקה בכל חדש לא זולת. והמחצית הוא אוקייא וחצי האוקייא, מלבד מה שיותן לילד במה לשכב ובמה שתכבס לו כסותו, ובלאות שלו כמנהג התינוקות. אך אמנה אנו החתומים בראותינו שמה שתיקנו לדורם תיקנו. לכן ראינו ג׳׳כ אנו החתומים לתקן, ששכר ההנקה יהיה מהיום הזה והלאה, כפי העת והזמן. והאלמנה שכתובתה כפי המנהג, יתנו לה היורשים מחצית שכר ההנקה. אך אמנה אם כתובתה כדת וכהלכה, אנו מעמידין הדבר על דין תורה. שאם תגבה כתובתה ואין לה מזונות מכח כתו', יכולה לומר איני מניקה אלא בשכר. והשמאים ישומו לה שכר ההנקה כפי העת והזמן וכפי השער, גם כן הוגד לנו שתיקנו החכמים השלמים נ״נ ז״ל בענין ההנקה, אם מתה אם הולד, כמה חדשים מחייבין לאב לשכור לו מינקת, עם היות שזה הדין לא הוזכר בשום פוסק, שאף מוהרי׳׳ק ז״ל שדרכו להביא חדשים גם ישנים, לא הביאו אפילו במחודשים. אף על פי כן תיקנו הראשונים ז״ל, שמחוייב האב לשכור מינקת, הן לבנו הן לבתו עשרים חדש. ויפה תיקנו, וגם אנחנו הולכים בעקבותיהם. ואין לנו להרהר אחריהם, ולא לזוז מדבריהם, כי כל דבריהם אמת וצדק. ועם כל זה ראינו לתקן, שההנקה לנקבה תהיה שמנה עשר חדשים, ולזכר עשרים חדשים. ולראיה שכך הסכמנו חתמנו פה, עד כאן נוסח התקנה הנז׳ וחתום עליה החכם השלם ה״ר שמואל אבן דנאן זלה״ה.

המשפט העברי בקהילות מרוקו-הרב משה עמאר-הרב אליהו עצור-מר משה גבאי. טופס תקנה, שאלמנה המניקה את בנה וכתובה למנהג המגורשים מקאשטי׳ יצ״ו.

עמוד 78

המשפט העברי בקהילת מרוקו-דייניה, רבניה ומנהגיה-הרב שלום משאש.

קהלת ישראל בארץ פזוריה במארוקו, דייניה, רבניה, ומנהגיה.

מאת: הרה ׳ג שלום משאש – רבה הראשי וראב״ד ירושלים

קהלת ישראל בארץ מארוקו מאז נתיישבו שם, היתה מליאה חכמים וסופרים, מהם נקראו תושבים כלומר אזרחים מארוקים שעולים עד זמן הבית, ומהם נקראו מגורשים שבאו מגירוש ספרד מקסטילייא, ונקראים חכמי קאסטילייא שהיו מתקדמים בחכמה ובדעת ונטעו את שרשי תורתם ומנהגיהן בשחיטה, בנישואין, ובכל דבר, ומאז מלאו תפקיד גדול בישיבות, ובתלמידי חכמים ודיינים, רועי־צאן קדשים, מה שהם מוכרים אצלינו ונתפרסמו בעולם בחיבוריהם כעמודי התורה וההלכה, הם רבינו יצחק אלפאסי עמוד ההוראה הידוע בשם הרי״ף, ואחריו תלמיד תלמידו הרב משה בר מיימון הנודע בשם הרמב״ם והוא ג״כ א׳ מעמודי ההוראה, אשר הוא הראשון שנתן רוח חדשה בהלכה בסגנונו הנעים ובלשונו העברית הצחה, וכהבדלי ההלכות למיניהן אשר קודם לו היו בלולים ומעורבים בתוך התלמוד בבלי וירושלמי ספרא וספרי וגם בהלכות הרי״ף אחת הנה וא׳ הנה וזרחה עליהם שמש תורתו הנאורה, הקלה והחמורה, קלה בלשונה וחמורה בעומקה ומאז קמו אחריו הטור והב״י ומר״ן הקדוש בשלחנו הטהור והלכו בסגנון שלו ובדרכו אשר התוה ואחריהם זמן רב, אז קמו רבנים גדולים ומנהיגי הדור בכל עיר ועיר, החל מהרב שמואל אבן דנאן זלה״ה הקדמון אשר הוא אחד ממאתים רבנים אשר סמכו את מר״ן הקדוש מהר״י קארו לקבל הוראותיו כפתגם הנודע לכו אל יוסף (קארו) אשר יאמר לכם תעשו, (ראה בקש שלמה אבן דנאן ז״ל), ובימינו נתפרסם מזרעו הרה״ג שלמה אבן דנאן ורבנו ראש רבני מרוקו מוהר״ר שאול אבן דאנן ואחריו נהרו כמה משפחות קדושות אשר היו בהם רבנים גדולים, מתוכם כעין החשמל, הרה״ג המפורסם רויה הא', הב׳ והג׳ (הרב וידאל הצרפתי) והרה״ג אליהו הצרפתי, ועד אהרן הרב אבנר ישראל הצרפתי.

משפחת סירירו, משפחת מונסונייגו, משפחת בן עטר, אשר מתוכם נוצץ הרה״ג מוהר״ר יהודה בן עטר (מהריב״ע) שהיה ראש לכל הרבנים בדורו, וכולם היו נכפפים לו ולדבריו כתלמיד לפני רבו, עי׳ במשפט וצדקה ביעקב בהרבה תשובות.

משפחת מלכא, שמתוכה היה רב ועצום בישראל מוהר״ר יעקב מלכא שהיה לבסוף רב ודיין בעיר תיטוואן יע״א.

משפחת אבן צור, שמתוכה האיר וזרח כוכב מיעקב, הרה״ג המליץ המפואר מוהר״ר יעקב אבן צור עי׳ בספריו משפט וצדקה ביעקב, ועוד ועוד, כל אלו חו״ר פאס יעא׳.

ובעיר מקנאם, היו גכ׳ הרבה משפחות קדומות, אשר הגיעו בזמן המגורשים נן׳. ה״ה משפחת טולידאנו ומשפחת בירדוגו, ומשפחת מימראן, המפורסמים בהם היו הה״ג משה בירדוגו הנק׳ בשם הרב המשבי״ר והרה״ג מרדכי בירדוגו הנק׳ בשם המרבי״ץ ובנו הרב הגאון המפורסם המלאך רפאל בירדוגו המפורסם בחיבורו ותקנותיו ומנהגיו, ובנו הרב מימון בירדוגו, הנק׳ בשם הרב המבי״ן, הרב מוהר״ר יקותיאל בירדוגו אחיו הגדול של המלאך רפאל ובנו הרב מוהר״ר פתחיה, בעל ס׳ נופת צופים ופתוחי חותם, ואחיו מוהר״ר יעקב בעל ס׳ שופריה דיעקב, ומוהר״ר יוסף בירדוגו בעל כתונת יוסף ודברי יוסף, ועד אחרן הרה״ג מוהר״ר יהושע בירדוגו שהיה אב״ד במקנס, ועוד היה רב ראשי וראב״ד למרוקו, ועוד ועוד.

משפחת טולידאנו היו בה ב׳ אחים גדולים מוהר״ר משה ומוהר״ר חביב טולידאנו שהיו בזמן קודם למוהריב״ץ, ועוד אחריהם מוהר״ר חיים טולידאנו ומוהר״ר יעקב אחיו, המפורסמים בשם מהרח״ט ומוהרי״ט, גם מוהר״ר משה טולידאנו בעל שמים החדשים, ועד אחרן הרה״ג החסיד מוהר״ר רפאל ברוך טולידאנו ראב״ד בקנס.

גם משפחת משאש, הרבה דורות רבנים ומביניהם הרה״ק מו״ז הרב שר שלום משאש, בעל ס׳ דברי שלום ואחיו מוהר״ר מגן דוד. ואחיו הרב החסיד מוהר״ר חיים ובנו הרה״ג הוד יוסף משאש שהיה רב ראשי לחיפה, ולהבדיל בין החיים אני ע״ה שמשמתי במארוקו שלושים שנה בתור רב ראשי וראב״ד והיום זכיתי ועליתי לירושלים ומשמש כרב ראשי וראש אבות בתי הדין בירושלים.

ומשפחת עמאר האחים הרה״ג מוהר״ר אברהם ומוהר״ר שמואל עמאר ובנו הה״ג מוהר״ר שלום עמאר, ומשפחת אבן צור, הרה״ג ר׳ רפאל אבן צור. ועוד הרבה משפחות קדושות.

בעי״ת צפרו, היו משפחת אביטבול, הרב שאול ישועה, בעל ספר אבני שי״ש והרב עמרם לבאז בעל ס׳ חיי עמרם, והרב רפאל משה לבאז, בעל ס׳ הלכה למשה, הרב רפאל מאמאן הא׳ והב', והרב ישמח עובדיה, בעל ישמח לבב

בעיר סאלי ורבאט זרחו אורים גדולים הרה״ק המפרוסם ר׳ חיים בן עטר, והרה״ג ר׳ אליעזר דאבילה בעל ס׳ מגן גבורים ומעין גנים ובאר מים חיים, הרב הגדול יוסף אלמליח בעל תקפו של יוסף. ועד אחרן הרה״ג מוהר״ר רפאל אנקאוה רב ראשי וראב״ד לערעורים, ובנו הרה״ג השר מיכאל חבר ב״ד הגבוה, ועוד, וכן בערי מראקש היו רבנים גדולים מפורסמים אשר שמענו את שומעם כהר׳׳ב דודצבאח וחביריו רק שלא חיברו ספרים הרבה או חיברו ונאבדו.

בערי תאפילאלת אחד היה נודע למשגב בתורתו בחסידותו ובחיבוריו, הרה״ק יעקב אביחצירא ובניו והקדושים, עד הדור הזה, נמצא בינינו נכדו האדמו״ר המפורסם ר׳ ישראל אביחצירא ובניו, ואחיו הה״ג יצחק אביחצירא ובניו הרבנים שמתוכם נוצץ אור בהיר, הר׳ אהרן אביחצירא שר הדתות.

בכל התקופות הרבנים מלאו את תפקידם, כראשי העיר כדרשנים, כמורים, כטובי העיר, באופן שעל פיהם יקום כל דבר, והיה בידם הכל לנדות ולהחרים למי שיעבור על דבריהם.

אלו הידועים בעולם התורה מתוך חיבוריהם, והשאר לך נא ראה בספר נר המערב וספר מלכי רבנן, כמה חכמים ורבנים של מרוקו, באופן שמעולם לא פסקה שלשלת התורה והרבנים, וכל דור מוסיף חוליא לשלשלת הארוכה, עד זה זמן קרוב שהתחיל זרם העליה לארץ ואז כל רבני המערב עלו לארץ.

תמיד היהודים בכל ערי מרוקו היו דרים לבדם במחנה מיוחד להם, כמעט היו גוי בקרב גוי, הערבים בכללותם אינם יודעים כלל ואינם מתערבים בענייני היהודים, היו עושים כל מנהגיהם וסדר תפלותיהם כמו שירצו ובזמן שירצו, וזר לא יקרב אליהם, והממשלה אדרבה מחזקת ידיהם ושומרת עליהם לקיים את דתם כפי רצונם, יש להם בתי דינים משלהם, כל המשפטים בין איש לאשתו, ובין איש לרעהו היו אצל הרבנים, ומי שתובע חבירו אצל הערכאות והפסידו שלא כדין, חוזר ומוציא בלעו מפיו על ידי הרבנים, והממשלה מאשרת משפטם, הרבנים וחכמי הדור מנהיגים קהלותיהם, בדרכי התורה והדת והמוסר, בחדר לקטנים, ובישיבות לגדולים, וקול תורה נשמע במחנה העברים, וכמעט כל אנשי הקהלה היו דתיים במלא מובן המלה, ואשה שנמצא בה איזה כיעור היתה לחרפה ובוז לשמצה וקלון.

המשפט העברי בקהילת מרוקו-דייניה, רבניה ומנהגיה-הרב שלום משאש.
עמוד 449

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר