חיי היה. במר. תערוכת מ.ישראל


חיי היהודים במרוקו – תערוכת מ.ישראל

הועתק 94

למעלה מצד שמאל, גברת קורקוס ובנה דוד מוגאדור – תרע"ז – 1917

מתוך אוסף דוד קורקוס ירושלים

 

למטה מצד ימין : עריסה – " כונה " או " מהד " המאה העשרים

חומר : עץ

אורך העליון 120 ס"מ : גובהו : 65 ס"מ

מוזיאון ישראל, אוסף אליכס.

 

למטה מצד שמאל : קלעה אל מגונה : תשי " ב – 1952

מוזיאון ישראל, אוסף אליכס-פלאמנד

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מ.ישראל

 

הועתק 98ילדות

בגיל חמש עורכים מסיבה לילד. בקרב כמה משפחות (פאס, מראכש) מסורת היא לערוך טקסי־חתונה לילדים בגיל חמש. טקסים אלה, המשופעים במנהגים (כגון כתיבת הכתובה), מטרתם להרבות שמחה לילדים ולהביא להם אושר. מקווים, כי כאשר יגדלו הילדים יתחתנו זה עם זו.

תמונות למעלה……

ילדה ב״קפטף׳

פאס—צפרו; שנות הארבעים של המאה הכי ה״קפטן״ שימש לילדות קטנות בחגיגת ״חמש שנים״

קטיפה ירוקה, רקמה של פתילי זהב וכסף על־פי דוגמת ה״קפטן״ שלבשו המבוגרות בחג המימונה (ראה הפרק על מחזור השנה, מס׳ 142) האורך: 84 ס״מ אוסף סימי קדוש, ירושלים (161)

התמונות למטה….

 

בובות בלבוש מסורתי — ״תצוויראת״ שנות השלושים של המאה הכ'

הגובה: 23—28 ס״מ מוזיאון ישראל, אוסף אליכס־פלאמאנד

בובה של קני־סוף ואריגים

שמלת קטיפה בצבע בורדו; עיטור בסרטים של נייר־ זהב דוגמת ״השמלה הגדולה״ של רבאט (ראה הפרק על הלבוש, עמי 205) (162)

 

תלבושת כדוגמת ״השמלה הגדולה״ מפאס—צפרו (ראה הפרק על הלבוש, עמי 207)

שמלת קטיפה ירוקה עם אפליקאציה של סרטי־זהב

בובה של פיסות־אריג מודבקות על קנה־סוף

שמלת קטיפה שחורה ; בחזה ובחצאית עיטור של זהרונים

 

 

 

 

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מ.ישראל

 

ידידי מוזיאון ישראל בפאריס התארגנו מחדש כדי לסייע למוזיאון ישראל לערוך את התערוכה על יהדות מארוקו, במגמה הועתק 205לשפוך אור על חלקה של יהדות זו בתרבות היהודית, על כל גילוייה — הן בהווי, בפולקלור ובמלאכת־מחשבת הן בחיי־הרוח.

לא הייתה זו משימה קלה, ולצערנו אין הביצוע מושלם, שכן היינו זקוקים לזמן רב יותר, למקום נרחב יותר ואף לתקציב נכבד יותר. משום כך לא יוכלו התערוכה, הקטלוג והאמצעים האור־קוליים — שנועדו לשקף את הצדדים שאין אפשרות להציגם בדרך אחרת — להביא אלא אפס קצה מתרבותה של עדה כה עתיקה ומגוונת כמו יהדות מארוקו.

יהודי מארוקו פזורים היום על־פני ארצות רבות ובכל שכבות החברה — באירופה, באמריקה ובישראל. אל כל חוגיה של תפוצה חדשה זו פנינו כדי לבקש עזרה, ואכן, הידיעה על התערוכה נתקבלה לעתים בספקנות, לעתים קרובות בהתלהבות, אך מעולם לא באדישות.

 למן האומן־הצורף לשעבר, היום עובד־תברואה בעיריית דימונה, ועד לתעשיינים באמריקה ולפרופסורים באוניברסיטאות פאריס וירו­שלים — כולם הפקידו בידנו חפצים ומסמכים יקרים להם, או מסרו מידע נדיר ויקר־המציאות, זיכרונות או חוויות אישיות. תרומות רבות אלו העשירו הן את התערוכה הן את הקטלוג והפיחו חיים חדשים באוספים הנאים השמורים בבתי־ הנכות בפאריס, באמסטרדאם, בשטוקהולם ובירושלים.

תודתנו נתונה לכל אלה שסייעו בידנו להתגבר על הקשיים הרבים ולסיים את המלאכה.

מי יתן, והודות לתערוכה זו ייטיבו יוצאי מארוקו להכיר את עברם־הם, וגם העם היושב בציון ובתפוצות ילמד להכירו — ובכך תתרום התערוכה למאמץ' האיחוד שבשוני בשנת כ״ה למדינת־ישראל.

אליכס דה־רוטשילד יו״ר הוועד הצרפתי של ידידי מוזיאון ישראל בפאריס

קישוט מצוייר לסוכות וקופסא לאתרוג

תערוכת מוזיאון ישראל " חיי היהודים במרוקו "

קישוט מצוייר לסוכה

מכנאס תשרי תשט"ו – 1954

מעשה ידי רבי יוסף משאש זצוק"ך

למטה קופסא לאתרוג מהאוסף הפרטי של רבי יוסף משאש זצוק"ל

הועתק 38

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מוזיאון ישראל-נר לחתונה – סמע דל ערס- שעווה לבנה

נר לחתונה – סמע דל ערס- שעווה לבנה

קערית לחינה – זלאפה – פאס ראשית המאה העשרים

מיכלים לפוך – מכחלה דל כחולהועתק 108

 

חיי היהודים במרוקו תערוכת מוזיאון ישראל

 

הועתק 86ידידי מוזיאון ישראל בפאריס התארגנו מחדש כדי לסייע למוזיאון ישראל לערוך את התערוכה על יהדות מארוקו, במגמה לשפוך אור על חלקה של יהדות זו בתרבות היהודית, על כל גילוייה — הן בהווי, בפולקלור ובמלאכת־מחשבת הן בחיי־הרוח.

לא הייתה זו משימה קלה, ולצערנו אין הביצוע מושלם, שכן היינו זקוקים לזמן רב יותר, למקום נרחב יותר ואף לתקציב נכבד יותר. משום כך לא יוכלו התערוכה, הקטלוג והאמצעים האור־קוליים — שנועדו לשקף את הצדדים שאין אפשרות להציגם בדרך אחרת — להביא אלא אפס קצה מתרבותה של עדה כה עתיקה ומגוונת כמו יהדות מארוקו.

יהודי מארוקו פזורים היום על־פני ארצות רבות ובכל שכבות החברה — באירופה, באמריקה ובישראל. אל כל חוגיה של תפוצה חדשה זו פנינו כדי לבקש עזרה, ואכן, הידיעה על התערוכה נתקבלה לעתים בספקנות, לעתים קרובות בהתלהבות, אך מעולם לא באדישות.

חיי היהודים במרוקו תערוכת מוזיאון ישראל

%d7%94%d7%95%d7%a2%d7%aa%d7%a7-244

בשנת הכ״ה למדינה מקדיש מוזיאון ישראל תערוכה רבת־היקף לתרבותה של אחת מעדות ישראל. המשימה הוטלה על המדור לאתנוגראפיה היהודית, אשר מאז תערוכת ״בוכארה״ של שנת 1967 לא הקדיש תצוגה מיוחדת לעדה כלשהי.

בחירת הנושא לא הייתה קלה, שכן ערכה הסגולי של קהילה אחת אינו נופל מזה של רעותה. מתוך שיקולים שעוד נמנה, נבחרה לבסוף יהדות מארוקו לייצג את יהודי צפון־אפריקה, ובמידת־מה אף את יוצאי כל ארצות האיסלאם, כביטוי למגמת המוזיאון להביא לפני העם בישראל ולפני הבאים לחוג את חגו מעט מזער מפסיפס התרבויות שכמעט חדלו עם הקמת המדינה.

לעורר מעט געגועים על העבר, לנסות לשכך במקצת את הצער על כל הטוב והיפה שצריך היה לדחוק לקרi זווית כדי לבנות עולם חדש, ועם זאת אולי למצוא צידוק־מה לדחיקה זו — אלה מטרות סמויות (על־פי־רוב בלתי־מודעות) בתערוכה מעין זו, ומוטב להניח את ניתוחן בידי הביקורת.

לעומת זה מן הדין לעמוד על מגמתו החינוכית המוצהרת של המוזיאון בעריכת תצוגות אתנוגראפיות על העדות השונות, המכונות בפי הקהל ״תערוכות פולקלור״. מגמה זו, שאינה נופלת בחשיבותה מייעודו של המוזיאון להנחיל ערכי אמנות ואסתיטיקה, מקורה בחובה להנציח את שרידי התרבות היהודית שדורנו — ועל אחת כמה וכמה דור המחר — יפנה אליהם בבקשו את שורשי הווייתו.

רבים ייפגשו כאן לראשונה עם דפוסי־החיים של אבותיהם ועם תרבותם — דפוסים הרחוקים מרחק רב מצורות התרבות שעל ברכיה הם מתחנכים עתה. מבחינה מסוימת טוב שפגישה ראשונה זו מתקיימת במוזיאון, שהרי ראיית הדברים במוזיאון, שיש בה מן העיוות האמנותי־האסתיטי, טובה מן העיוות הממעיט והשולל שבראייה הסוב­ייקטיבית, אשר מקורה בתחושת הפער שבין הווה לעבר

חיי היהודים במרוקו תערוכת מוזיאון ישראל – חנוכה.

ידידי מוזיאון ישראל בפאריס התארגנו מחדש כדי לסייע למוזיאון ישראל לערוך את התערוכה על יהדות מארוקו, במגמה לשפוך אור על חלקה של יהדות זו בתרבות היהודית, על כל גילוייה — הן בהווי, בפולקלור ובמלאכת־מחשבת הן בחיי־הרוח.

לא הייתה זו משימה קלה, ולצערנו אין הביצוע מושלם, שכן היינו זקוקים לזמן רב יותר, למקום נרחב יותר ואף לתקציב נכבד יותר. משום כך לא יוכלו התערוכה, הקטלוג והאמצעים האור־קוליים — שנועדו לשקף את הצדדים שאין אפשרות להציגם בדרך אחרת — להביא אלא אפס קצה מתרבותה של עדה כה עתיקה ומגוונת כמו יהדות מארוקו.

יהודי מארוקו פזורים היום על־פני ארצות רבות ובכל שכבות החברה — באירופה, באמריקה ובישראל. אל כל חוגיה של תפוצה חדשה זו פנינו כדי לבקש עזרה, ואכן, הידיעה על התערוכה נתקבלה לעתים בספקנות, לעתים קרובות בהתלהבות, אך מעולם לא באדישות.

 למן האומן־הצורף לשעבר, היום עובד־תברואה בעיריית דימונה, ועד לתעשיינים באמריקה ולפרופסורים באוניברסיטאות פאריס וירו­שלים — כולם הפקידו בידנו חפצים ומסמכים יקרים להם, או מסרו מידע נדיר ויקר־המציאות, זיכרונות או חוויות אישיות. תרומות רבות אלו העשירו הן את התערוכה הן את הקטלוג והפיחו חיים חדשים באוספים הנאים השמורים בבתי־ הנכות בפאריס, באמסטרדאם, בשטוקהולם ובירושלים.

תודתנו נתונה לכל אלה שסייעו בידנו להתגבר על הקשיים הרבים ולסיים את המלאכה.

מי יתן, והודות לתערוכה זו ייטיבו יוצאי מארוקו להכיר את עברם־הם, וגם העם היושב בציון ובתפוצות ילמד להכירו — ובכך תתרום התערוכה למאמץ' האיחוד שבשוני בשנת כ״ה למדינת־ישראל.

אליכס דה־רוטשילד יו״ר הוועד הצרפתי של ידידי מוזיאון ישראל בפאריס

חנוכיה

%d7%94%d7%95%d7%a2%d7%aa%d7%a7-72-1

חיי היהודית במרוקו- תערוכת מוזיאון ישראל..קמעות ואחרים…

קמעות ואחרים…

צורת פגיון בנדנו נולד לתינוק הנולד –הועתק 132

כנראה לטכס התחדיד המפורסם

תליוני קמע מן המאה השערים

צורת נחש….וצורת סלמנדרה….

ענק קמיע, אמצע המאה העשרים

דמות אדם הדוקרת זיקית ענקית

פאס , אמצע המאה העשרים

חיי היהודים במרוקו-מוזיאון ישראל ירושלים- קיץ תשל"ג-1973

ידידי מוזיאון ישראל בפאריס התארגנו מחדש כדי לסייע למוזיאון ישראל לערוך את התערוכה על יהדות מארוקו, במגמה לשפוך אור על חלקה של יהדות זו בתרבות היהודית, על כל גילוייה — הן בהווי, בפולקלור ובמלאכת־מחשבת הן בחיי־הרוח.

לא הייתה זו משימה קלה, ולצערנו אין הביצוע מושלם, שכן היינו זקוקים לזמן רב יותר, למקום נרחב יותר ואף לתקציב נכבד יותר. משום כך לא יוכלו התערוכה, הקטלוג והאמצעים האור־קוליים — שנועדו לשקף את הצדדים שאין אפשרות להציגם בדרך אחרת — להביא אלא אפס קצה מתרבותה של עדה כה עתיקה ומגוונת כמו יהדות מארוקו.

יהודי מארוקו פזורים היום על־פני ארצות רבות ובכל שכבות החברה — באירופה, באמריקה ובישראל. אל כל חוגיה של תפוצה חדשה זו פנינו כדי לבקש עזרה, ואכן, הידיעה על התערוכה נתקבלה לעתים בספקנות, לעתים קרובות בהתלהבות, אך מעולם לא באדישות.

 למן האומן־הצורף לשעבר, היום עובד־תברואה בעיריית דימונה, ועד לתעשיינים באמריקה ולפרופסורים באוניברסיטאות פאריס וירו­שלים — כולם הפקידו בידנו חפצים ומסמכים יקרים להם, או מסרו מידע נדיר ויקר־המציאות, זיכרונות או חוויות אישיות. תרומות רבות אלו העשירו הן את התערוכה הן את הקטלוג והפיחו חיים חדשים באוספים הנאים השמורים בבתי־ הנכות בפאריס, באמסטרדאם, בשטוקהולם ובירושלים.

תודתנו נתונה לכל אלה שסייעו בידנו להתגבר על הקשיים הרבים ולסיים את המלאכה.

מי יתן, והודות לתערוכה זו ייטיבו יוצאי מארוקו להכיר את עברם־הם, וגם העם היושב בציון ובתפוצות ילמד להכירו — ובכך תתרום התערוכה למאמץ' האיחוד שבשוני בשנת כ״ה למדינת־ישראל.

אליכס דה־רוטשילד יו״ר הוועד הצרפתי של ידידי מוזיאון ישראל בפאריס

רקמת־זהב בתעשיית ״בבושאת״ — ״סראבל״

רקמת־זהב בתעשיית ״בבושאת״ — ״סראבל״
לנעליים המארוקאניות יצאו מוניטין. על־פי־רוב נעשו בידי מוסלמים, ורק באזורים אחדים, ובעיקר בדרום, עסקו בכך גם יהודים. מפורסמות במיוחד ה״בבושאת״ הרקומות בחוטי־זהב, שמקורן בפאס ובמראכש. רקמות־הזהב שעיטרו את החלק העליון הוכנו בידי יהודים ומוסלמים כאחת, בעיקר בידי גברים. לא היו הבדלים גדולים בין רקמת ה״בבושאת״ ובין רקמה של חוטי־ זהב לצורך אחר. וזו היתה דרך הרקימה: תחילה נעשה ציור הדגם — בין בידי הסנדלר ובין בידי אומן אחר, לעתים מנהל בית־המלאכה — על־גבי עור, ולאחרונה גם על־גבי קרטון או נייר. לאחר־מכן נגזרו הדגמים והודבקו על בד־קטיפה בעל בטנה של קרטון, של עור או של פשתן עבה. לבסוף נרקמו חוטי־זהב על מגזרות הדגם, עד שנראה רק הדגם הרקום. חוטי־הזהב נתפשו בצדו השני של האריג ונתפרו בחוט־ פשתן חזק.

תכשיטים אצל נשות מרוקו-חיי היהודים במרוקו

תכשיטים אצל נשות מרוקו

תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.

בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.

הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראס עמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים (״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.

הערת המחבר:  נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.

על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באב­נים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.

בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשי­טים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוט­רים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״ המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הב­אה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.

התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.

באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.

מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.

במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.

ז׳אן בזאנסנו

מדאליון־ציפור-התמונה שמופיעה לעיל

נרכש בטנג׳ר; סוף המאה הי׳׳ח או ראשית המאה הי״ט מוטיב הציפור (המופיע כאן גם בעיטור הכנפיים) מיוחד לתכשיטים יהודים, אך לאחרונה נפוץ גם בקרב המוסלמיות

זהב, אבני אזמרגד ואודם; הזנב היה ממולא כנראה באמייל־קלואזונה האורך : 9.5 ס״מ ; הרוחב : 7.5 ס׳׳מ

תכשיטים אצל נשות יהודי מרוקו-חיי היהודים במרוקו

תכשיטים אצל נשות יהודיות במרוקו

תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.

בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.

הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראס עמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים (״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.

הערת המחבר:  נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.

על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באב­נים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.

בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשי­טים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוט­רים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״ המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הב­אה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.

התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.

באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.

מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.

במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.

ז׳אן בזאנסצו

בתמונה מצד ימין….

עיטורי־ראש

כתרים רקומים — ״ספיפה״ או ״תאז׳״

רקמת־פנינים על־גבי כתרים היתה מיוחדת ליהודיות (ז׳אן ז׳ואן, ידיעה בע״פ); לרקמה זו נוספו לוחיות משובצות באבנים צבעוניות ועיטורים אחרים ; עטרות אלה נפוצו בעיקר בערים, אך הופיעו גם בנאות־מדבר

(א) תטואן או רבאט ; המחצית הראשונה של המאה הכי כולו פנינים (אופייני לערי הצפון)

(ב) אמזמיס ; אמצע המאה הכי רקע הפנינים תוקן

(ג) תמנגולת שליד אגדז; אמצע המאה הב׳

אריג כחול, חרוזים שונים (טיפוס כפרי, שמורגשת בו השפעה עירונית)

הגובה המירבי: 8 ס״מ מוזיאון ישראל

ראה : ז׳ואן, תלבושות, עמי 173 ; השווה : אידל, מילון, עמ׳ 198 ; בזאנסנו, תלבושות,לוח 51,עמ׳ 44; הנ״ל, תכשיטים,עמ׳ 5,מס׳ 32(מקרא) (422)
224

מצד שמאל…..

רישום של איז׳ן דלאקרואה משנת 1832 ראה להלן, הפרק על הציור, עמי 250 (423)

עטרה — ״תאז׳״ פאס; סוף המאה הי״ח או תחילת המאה הי״ט

סוג שענדו מוסלמיות, ולאחרונה גם יהודיות; היה שכיח באירופה בימי־הביניים ובתקופת הרניסאנס

זהב; עבודת־חירור כעין התחרה ; אבני אודם ואזמרגד ; לוחיות מעוטרות אמייל כחול, ירוק ולבן האורך: 45 ס״מ אוסף פרטי, פאריס

ראה : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 10, מס׳ 32 ; אידל, מילון, עט׳ 216 (426)

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר