מורשת יהדות מרוקו

חסן השני וההודים

אנייס בן סימון

בינואר1961 טבעה האנייה ׳׳אגוז״ בין גיברלטר ומרוקו. באנייה הישנה היו ארבעים ושניים עולים בדרכם לישראל. האסון הקשה והמסתורי עורר התעניינות בפעילותה׳ של רשת יהודית חשאית שהקים ה״מוסד״ במרוקו, במגמה להעביר את יהודי ארץ זו לישראל. בספר נחשפת הפרשה במלואה, בהסתמך על מקורות המידע ועל חומר רב שטרם ראה אור. זהו סיפורה של ״המסגרת" על שלוחותיה השונות, סיפורם של אנשים נועזים ורבי תושייה שנאבקו באילוצים כבדים, שלפרקים הצליחו

ולפרקים נכשלו כשלונות מכאיבים.

אנייס בן־סימון היא עיתונאית ילידת צרפת

(1956), בוגרת המכון למדעי המדינה בפאריס, שהתגיירה וחיה בירושלים.

…

אסון בלב ים

סיפונה של אגוז היה חשוך לחלוטין. הספינה הקטנה עגנה בנמל אל־חוסימה שבים התיכון, בצפון מרוקו, והתכוננה לצאת להפלגה השלוש״עשרה לעבר גיברלטר. זה היה יום רביעי, 11 בינואר 1961, שעה לפני עלות השחר. כוכבים אחדים האירו את הלילה הקר, ונחשול קל טלטל את הספינה. רב־החובל, צוותו ואיש הקשר — חבר הרשת הישראלית החשאית בצפון אפריקה – עמדו בשקט וסקרו את החוף שממול. כאשר הבחינו באיתותי־אור, הזדרז הישראלי לענות עליהם. שני מלחים ירדו לסירת ההצלה שהמתינה בירכתי הספינה וחתרו אל החוף. הם ראו את הדמויות הדוממות, הקפואות מקור, של העולים המצפים להם: עשר משפחות של יהודים מרוקאים — ארבעים ושתיים נפש – הנמלטים בהיחבא, שלא כחוק, מארץ מולדתם, שלא רצתה בהם עוד.

הם מגיעים לספינה בקבוצות קטנות. תחילה הנשים והילדים, אחר־כך הזקנים, ולבסוף הגברים. מטענם צנוע עד מאוד; כל משפחה רשאית לקחת עימה רק מזוודה אחת. שבעה גברים חמושים, פניהם מכוסים ברדסים שחורים, משגיחים על המהלך הזה, שיסתיים בתוך עשרים דקות בלבד. עכשיו אפשר להודיע לנהגים, הממתינים במרחק קילומטרים מאל־חוסימה, שהם יכולים לשוב לקזבלנקה.

המכוניות הריקות יוצאות לדרך, בזו אחר זו. אבל הגברים   רעולי הפנים אינם עוזבים את המקום. הם עורכים בדיקה מדוקדקת לוודא ששום חפץ חשוד לא נשאר בשטח, שלא נותרו שום עקבות העלולים להעיר את סקרנותה של המשטרה המקומית, שאיש לא ראה אותם.

אגוז מרימה עוגן ויוצאת ללב ים. נוסעיה מנתקים באחת את הגשר אל עברם. היעד: הארץ המובטחת. ז'אק ודניז בן־הרוש מאושרים. הם נישאו יום לפני כן, ופשוט לא יכלו לחלום על ירח דבש מוצלח יותר. דוד דדון מאמץ אל חזהו את בתו דניאל ואת בנו ג׳קי השקועים בשינה. הוא חושב על רעייתו ועל שני בניהם הנוספים, הנמצאים כבר בישראל. בעצם, היו צריכים להיות עכשיו יחד, אבל משהו השתבש בנמל־התעופה של קזבלנקה. אשתו עברה את ביקורת הדרכונים בלי שום בעיות, ואילו הוא נתפס עם דרכון מזויף. הוא נעצר, נחקר, ושוחרר לבסוף – כדי שישמש כפיתיון. השוטרים קיוו לעלות באמצעותו על עקבותיה של הרשת המארגנת את הבריחה הבלתי חוקית של היהודים. משום כך ״נחטף״ ברחוב הומה, ומיד הובהל למכונית שבה חיכו לו הילדים לקראת המסע הגדול.

אנרי ממן, מוזג באחד הברים של קזבלנקה, חולם על חייו החדשים בתל־אביב; יום לפני כן נפרד מבני משפחתו.

חנה אזולאי אינה יכולה לעצום עין מרוב התרגשות. היא מנסה לתאר לעצמה את העתיד המצפה לה ולשבעת ילדיה. הבכור, דוד, העדיף להישאר במרוקו. אבל פאני בת השתים־עשרה ויולנד בת השש נמצאות כבר בישראל. ב־2 בינואר, פחות מארבעים ושמונה שעות לפני בואו של נשיא מצרים גמאל עבדול נאצר למרוקו, כאורח הכבוד של ועידת הפסגה בקזבלנקה, הצליחה הרשת לארגן מבצע נועז ביותר. 64 צעירים יהודים ניצלו את חופשת חג המולד ונמלטו אל החופש. הם התחזו לחניכי תנועת הצופים המרוקאים, התארגנו באזור נופש ליד טנג׳ר, עלו על הספינה ברצועת חוף קטנה, סמוך לעיר, ויצאו לגיברלטר. אנשי הסוכנות היהודית חיכו להם במחנה־מעבר, שהוקם למרגלות הצוק, ושלחו אותם למרסיי. משם המשיכו באניה ישראלית לחיפה. פאני ויולנד אזולאי, וכל האחרים, לא ידעו מהו היעד האמיתי. כאשר ״הבודקים״ באו לקחת אותן, ללא הודעה מוקדמת, חנה לא היתה בבית. מכיוון שהכל ״בער״ כל כך, הבנות נאלצו לצאת לדרך בלי להיפרד ממנה. ועכשיו היא מחייכת למחשבה שבקרוב מאוד תשוב ותראה אותן.

הנוסעים העייפים והמותשים נרדמו, על אף המקום הצר וחוסר הנוחות. הם נסעו ארבע־עשרה שעות, לאורך 600 קילומטרים המפרידים בין קזבלנקה ואל־חוסימה, בדרך עקיפין. הם עברו בהן, והשתטחו שם על קברו של הרב עמרם בן דיוואן, כמקובל על עולי־רגל רבים, יהודים וערבים גם יחד, המעריצים את הקדוש הזה. אילו נתקלו בביקורת משטרתית בדרך, היו מסבירים שזו מגמת פניהם. מווזן ואילך התכוונו לומר שמגמת פניהם חתונה או חגיגה משפחתית אחרת בסביבות אל־חוסימה.

השלג והערפל הכבד שבהרי הריף האטו את המסע. אבל סמוך לחצות, לא הרחק ממקום המפגש, חל שיפור במזג־האוויר. בקטע האחרון של הדרך יכלו הנהגים לכבות בלי חשש את פנסי המכוניות. לבסוף עצרו ליד גשר אחד. שני גברים בברדסים הגיחו מתוך הלילה ואותתו להם לרדת. האנשים ירדו מהמכוניות בדממה, עברו מתחת לגשר והמשיכו לצעוד שלושת רבעי שעה בוואדי הסלעי. וכולם הרי נעלו את נעלי השבת שלהם ולבשו בגדי חג לכבוד המאורע הגדול. הגברים נשאו את המזוודות, וגם את אמו של אנרי ממן, בת השמונים.

ובסוף המסע המייגע הזה, הם נדחסו, לקראת מסע שיימשך עוד שעות רבות, בספינה ישנה זו, ששימשה בעבר כאנית־מלחמה של הצי הבריטי ואחרי כו כספינת מבריחים. בעליה החדשים התאימוה, איכשהו, להעברת נוסעים. ארבעים ושניים היהודים מקזבלנקה הורדו לבטן הספינה, ועכשיו ישנו שם הילדים הקטנים.

איש הקשר, חיים צרפתי, ישראלי בן עשרים ושמונה, יליד פז, קיבל תא קטנטן והתקין בו את מכשיריו. הוא עבד בתנאים קשים מנשוא, אבל לא התלונן. זו היתה משימתו האחרונה על סיפונה של אגוז. כשתסתיים ההפלגה הזאת, הוא יחזור לישראל ויתחתן סוף סוף עם חברתו המצפה לו בכליון־עיניים.

חיים עזב את מרוקו ב־ 1951, ומאז לא ישב זמן רב במקום אחד. תחילה שירת בצה״ל, כקשר. ב־1956 השתתף כאיש מילואים במבצע סיני, שוב כקשר. אחר־כך גויס ל״מוסד״, ונעשה, בגלל כישוריו ומוצאו, לחבר הרשת הסודית שהוקמה בצפון אפריקה. הוא עבד במרסיי ובגיברלטר, והשתתף בכל מסעותיה של אגוז, מאז ספטמבר 1960. עכשיו יצא להפלגה האחרונה; הוא החזיק בכיסו כרטיס טיסה לישראל, והמחשבה על כך עודדה אותו.

אנייס בן סימון-חסן השני וההודים-סיפור העלייה החשאית ממרוקו-אסון בלב ים

עמוד 12

הדרמה

הספינה הפליגה ללב ים. בינתיים התפתחה סערה. אגוז, העמוסה־ביתר, נעשתה עכשיו באמת לקליפת אגוז, התלויה בחסדי הגלים הענקיים. האסון אירע בשעה שלוש אחר־הצהריים, במרחק חמישה־עשר קילומטר מחוף מרוקו. לחץ הגלים קרע חורים בחרטום והמים חדרו פנימה בעוצמה אדירה ושברו את שלד הספינה. לא עברו חמש דקות, ואגוז ירדה למצולות וטבעה. שרידיה לא נמצאו מעולם. גם לא גופותיהם של עשרים מנוסעיה, ובהם שישה־עשר ילדים, שלא הספיקו אפילו לקפוץ למים. גם האלחוטן חיים צרפתי, שהיה שחיין מצטיין, היה בין הנספים. הוא נשאר על משמרתו עד הרגע האחרון ולא חדל מלשדר קריאות מצוקה. עמיתו, איש הרשת בגיברלטר, קלט את האותות והזעיק עזרה, שאיחרה להגיע. באסון נספה גם איש אחד מצוות הספינה. רב־החובל פרנסיסקו מורילה ושני מלחים הצליחו להימלט בסירת־ ההצלה היחידה. אניה ספרדית, קבו דה גאטה, חילצה אותם עם עלות השחר. הם לא יכלו להצביע בדיוק על מקום האסון, ולכן אבד זמן יקר בטרם החלו החיפושים.

שלושת סוכני ה״מוסד״ שפיקחו על המבצע, והיו האחרונים שעזבו את נקודת ההפלגה, לא ידעו דבר על הדרמה שהתחוללה אותה שעה בלב ים. הם יצאו לקזבלנקה, והודיעו ל״בוס״ שהכל התנהל כשורה. במהרה הצטוו לשוב למטה בהקדם האפשרי ולמסור דין־וחשבון מלא. הם עזבו בצער את הבקתה החמימה ביער קטמה, לרגלי הרי הריף, שממנה טלפנו, והגיעו למטה בשמונה בבוקר.

"הספינה טבעה… איש לא ניצל…״ הודיע להם קול אטום. אלכס גתמון, מפקד הרשת, גבר שלכאורה למד כבר לספוג את מהלומות החיים, נראה שבור לגמרי. "גם חיים נעדר" הוסיף. הוא זימן לישיבת חירום את פיקודיו הישראלים ואת המגויסים המקומיים שהיו נוכחים בעת העלייה לספינה. ההודעה על האסון הגיעה אליו היישר מגיברלטר, והוא מיהר להעבירה לאפרים רונאל, הממונה עליו, שניהל מפאריס שלוש רשתות חשאיות – באלג׳יריה, במרוקו ובתוניסיה.

רונאל אמר כי יגיע למרוקו בו ביום. הוא הבריק למפקדו בישראל, איסר הראל, ראש ה״מוסד״, אלא שזה יצא לסיור בן יומיים בנגב ולא היה יכול להשיב.                    

אלכס גתמון הגיע למרוקו חודשיים לפני כן, והחליף את שלמה חביליו, האיש שהקים את הארגון הסודי ב־1955. עתה ניצב מול כישלון חמור, שלא היה כדוגמתו בימי קודמו. לראשונה, אחרי חמש שנים של מאות פעולות חשאיות, בתנאים קשים ומסוכנים, נגדעו חיי אדם.

אלכס ואשתו נחתו בקזבלנקה בתחילת דצמבר 1960 הוא התחזה לאיש־עסקים בריטי, שהגיע בלוויית מזכירתו־פילגשו; אשתו נשארה, כביכול, בלונדון. כרמית גתמון מילאה תפקיד חשוב במבצע. לפני כל הפלגה של אגוז, היתה מטלפנת לשירות המטאורולוגי הימי של מרוקו, מציגה את עצמה כתיירת עשירה, ומבררת אם תוכל להפליג ביאכטה שלה מנמל אל חוסימה^.

 ב-10 בינואר אחר־הצהריים התשובה היתה חיובית. תחנת הרשת בגיברלטר קיבלה אותו מידע: ההפלגה השלוש־עשרה של הספינה היתה צריכה להתנהל ללא תקלה.

החיפושים

איש מהנוכחים במשרדו של אלכם גתמון לא העז לדבר. כולם זכרו את הישיבה שנערכה יום לפני כן, כאשר סקרו בפעם האחרונה את כל פרטי הפעולה. הכל חושב מראש. הם לא השאירו דבר ביד המקרה. גם הנוסעים נבחרו בקפידה — מבין חסרי־המזל שנסיעתם בוטלה פעמים אחדות, אם משום שהים היה סוער, אם משום שכבישי הריף היו חסומים בשלג ואם משום שהמשטרה עלתה על משהו…

כל הנוכחים חיכו לתוצאות החיפושים בתקווה שסירבה לגווע. בעקבות אותות המצוקה ששודרו מגיברלטר, ואחר־כך מהספינה הספרדית שהעלתה על סיפונה שלושה ניצולים, הגיעו לזירת האסון כוחות חילוץ ממקומות רבים. האניה אורפאוס וארבע ספינות מרוקאיות יצאו מנמל אל־חוסימה. ספינה מהירה ומטוס שוגרו מבסיס חיל הים הבריטי בגיברלטר. מפקד הצי הצרפתי באלג׳יריה לא המתין להוראות מפאריס ופקד על שתיים מספינותיו, ונדאן ואנטרפיד, שנמצאו בקרבת מקום, לשנות את מסלולן ולחוש לעזרה. בינתיים הבטיח ראש ממשלת צרפת מישל דברה לאלוף־משנה עוזי נרקיס, הנספח הצבאי בשגרירות ישראל בפאריס, שצרפת תסייע בחיפושים. אבל כל זה היה מאוחר מדי.

המטוס הבריטי גילה רק עשרים ושתיים גוויות צפות על פני המים בעזרת חגורות־הצלה עלובות. ארבעה גברים, שלוש־עשרה נשים, חמישה ילדים, שמתו מקור. החיפושים הופסקו ביום חמישי, 12 בינואר, בשעה 14:25.

בית העלמין של אל־חוסימה

התגובות החריפות שנשמעו ברחבי העולם בעקבות האסון, עוררו מבוכה וזעם בחוגי השלטון במרוקו. המערכה הנמרצת שנוהלה מירושלים העמידה אותם תחת אש צולבת של דעת הקהל העולמית.

המלך ונתיניו התקשו להכיר את עצמם בדימוי בלתי מחמיא זה של ארצם, המאלצת את תושביה היהודים לנקוט צעדים כה נואשים, מאז הפסקת ההגירה החוקית בסוף 1956.

יורש־העצר חסן קיבל משלחת של הקהילה היהודית, שהקמת הרשת החשאית העמידה אותה במצב רגיש. ד"ר ליאון בן זקן, רופאו וידידו האישי של המלך מוחמר החמישי, ומי שכיהן בעבר כשר הדואר, דוד עמר, ראש הקהילה היהודית, ודוד משאש, רבה של הקהילה – כל אלה נשבעו אמונים למלכם ולמולדתם מרוקו. לאחר דקות אחדות, בעוד המתיחות עומדת בחלל האוויר, הם ביקשו שיותר להם לקבור את הנספים בטקס יהודי מסורתי. הנסיך נענה להם, בתנאי מפורש שהטכס יהיה מצומצם ביותר. עשרים ושתיים הגוויות נטמנו בחיפזון בפינה מרוחקת של בית הקברות הספרדי באל־חוסימה. איש מבני המשפחות לא הורשה להשתתף בטקס הקבורה.

עשרים ושניים הקברים האלמוניים, מול מקום האסון, נשכחו זה מכבר. היום מכסים אותם עשבים שוטים.

משא־ומתן שהתנהל במשך שנים אחדות עם חצר המלוכה, במגמה להביא את העצמות לקבורה בישראל, נכשל בשל תקרית מצערת: לאחר שישראלי צעיר נרצח בידי פלסטינאים בעזה, חיללו פעילים של תנועת ״כך״ את האנדרטה שהקימו יוצאי מרוקו באשקלון לזכר מוחמר החמישי. חסן השני השתמש בתקרית הזאת כעילה לשים קץ למשא־ומתן. הישראלים ניסו לחדש את הדיונים, אבל בינתיים אין לדעת אם הצליחו בכך.

חסן השני וההודים-אנייס בן סימון-סיפור העלייה החשאית ממרוקו-אסון בלב ים

עמוד 15

שתיקה מוזרה

קשר של שתיקה אפף זמן רב את סיפורם של יותר מ־200 אלף יהודים מרוקאים שעלו לישראל בעזרת ה״מוסד״. הדרמה של אגוז היתה המאורע היחידי בסיפור מופלא זה שהגיע לתודעת העולם. לישראל ולמרוקו היו סיבות שונות ומניעים משותפים להוסיף ולשמור על מעטה הסודיות. הנימוק הבטחוני כשלעצמו מצדיק את עמדתם של הקברניטים הישראלים. הסיכונים היו גדולים ביותר. בשנים הראשונות לפעולה הבלתי חוקית היו דוד בן־גוריון ושרי ממשלתו, ראשי הסוכנות היהודית ואפילו איסר הראל, ראש ה״מוסד״, שרויים בחרדה מתמדת שמא יתגלה דבר קיומה של הרשת לשירות הביטחון המרוקאי. גילוי כזה היה עלול להמיט אסון על שלושים סוכני ה״מוסד״ שפעלו שם באופן קבוע, בזהויות שונות — שלא לדבר על מאות המתנדבים המקומיים, שהיו מואשמים, אילו נתפסו, בבגידה במדינתם (שהפכה ב־3 במארס 1956 מפרוטקטורט צרפתי למלוכה עצמאית).

כלי־הנשק המשוכללים והרבים שהיו בידי הרשת החשאית במרוקו רק הגבירו את החשש. חשיפתם היתה מוצגת בבירור כהתערבות בענייניה הפנימיים של מרוקו, מסבכת את ישראל עד צוואר במישור הדיפלומטי, ומולידה, מן הסתם, דיכוי קשה של האוכלוסייה היהודית המקומית, שהרשת היה אמורה להגן עליה. אין פלא שהראל, שהיה מודע לכל הדברים האלה, השגיח באופן אישי על כל ההיבטים הבטחוניים.

לישראלים היתה סיבה נוספת להטיל איפול כבד על הפעילות במרוקו. דוד בן־גוריון היה נתון אז בעיצומו של מאבק פוליטי חריף בגין ״פרשת לבון״ וטביעת אגוז, אילו נתפרסמה ברבים, היתה עלולה להכריעו סופית. כדי למנוע מצב זה, הוא הקים ועדת חקירה לבירור נסיבות האסון. הדו״ח שלה, שסווג כ״סודי ביותר״, ניקה את המוסד מכל אשמה. בן־גוריון זכה לארכה של שנתיים, לפני שהתפטר מראשות הממשלה.

המצב בשטח השתפר בינתיים. בפברואר 1961, זמן קצר אחרי מותו של המלך מוחמד החמישי, הותר ליהודים לעזוב את מרוקו בדרכונים קיבוציים. מרוקו עשתה יד אחת עם ישראל להסוות את המפנה הזה במדיניותה.

המלך חסן השני הצליח לשמור על יוקרתו האישית בכך שטען באוזני נתיניו ש״אינו יודע״ מהו יעדם האמיתי של המהגרים. במרוקו לא התפרסם דבר וחצי דבר על הסכם בעניין זה, שנחתם בקיץ 1961. עיתוני האופוזיציה אמנם כתבו על הגירתן של משפחות יהודיות רבות, אבל לא חשפו שום פרט בקשר לנסיבות החשאיות של ההגירה הזאת – ובעיקר     לא בקשר לסידורים הפיננסיים שנלוו לכך. הרשת היתה חייבת עכשיו להקפיד על ביצוע תנאי ההגירה שהוטלו עליה, שאם לא כן היתה חלוקת הדרכונים נפסקת לאלתר. מרוקו, מצידה, היתה חייבת לשמור על מראית עין כלפי מדינות ערב. כחברה בליגה הערבית, שנמצאה בשליטתו של נאצר, נאסר עליה לקיים כל יחסים שהם עם המדינה היהודית – וחסן השני לא רצה ולא היה יכול לנער את חוצנו מהליגה הערבית.

כך או כך, הקשרים בין מרוקו וישראל, שנוצרו כדי להסדיר את הגירת היהודים, הלכו והתפתחו, והתרחבו במרוצת הימים לתחומים שונים. יחסים אלה, פרי יוזמתו ופעולתו של ה״מוסד״ היו עתידים לאפשר שיתוף בין שתי המדינות, בכל מיני רמות' בידיעת הקברניטים. כך היה בקשר להעברת חומר מודיעיני, בעיקר בנוגע למהלכים של האופוזיציה המרוקאית, ולפרשת בן־ברקה. כך היה גם בקשר ליוזמות הדיפלומטיות של מרוקו למען השגת שלום במזרח התיכון. כל אלה נולדו בראשית שנות השישים, בעצם הימים שעשרות אלפי מהגרים עזבו בחשאי את ארץ מולדתם.

שנים רבות נאלצו העולים ממרוקו לחיות עם העובדה, שפרק זה בתולדות חייהם נידון להצנעה גמורה, בנימוקים של בטחון המדינה. הצנזורה הישראלית לא התירה לפרסום שום מידע חשוב בנושא זה. רק בראשית שנות השמונים קבעה ממשלת בגין את כ״ג בטבת — התאריך העברי של טביעת אגוז — כיום זיכרון רשמי לרשתות החשאיות בצפון אפריקה. רק אז החלה הצנזורה הישראלית לאשר פרסומים על הפעילות של הארגון החשאי, הגם שבהגבלות רבות, ובתנאי שפרסומים אלה לא ירחיבו את הדיבור יותר מדי על ההיבטים המדיניים.

שלושים שנה אחרי המאורעות אפשר להסיר את צעיף השתיקה מעל הנסיבות שהביאו את ה״מוסד״ לתקוע יתד בצפון אפריקה, ולאפשר את כינון היחסים בין המדינה היהודית ובין כס המלוכה השריפי. הגיע הזמן לספר את הסיפור המופלא של שש שנות עלייה מחתרתית, שיהודי מרוקו היו גיבוריו האלמונים. בשנים 1954־1964 ידעה הקהילה היהודית במרוקו עליות ומורדות. אם שיבת ציון שמה קץ לגלות בעלת מסורת של אלפי שנים, הנה עבר דור שלם בטרם ניתן ליהדות מרוקו לשוב אל מקורותיה על אדמת האבות.

חסן השני וההודים-אנייס בן סימון-סיפור העלייה החשאית ממרוקו-שתיקה מוזרה.

עמוד 18