טללי א. בתורת ר' "אור החיים" הק'


פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

דברי שלום ואמת מאת הרב שלמה טולידאנו . כרך אלף.

הקדמת המו"ל.

אנו מתכבדים להגיש לפני הציבור הרחב את הספר " דברי שלום ואמת " המיישב מנהגי מרוקו שיצא עליהם ערעור בדור האחרון.

זכות נפלה בחלקו של המחבר, הרב שלמה טולידאנו שליט"א, הוציא לפועל מה שהרבה חכמים כמתו רצו לעשות, לחבר ספר העונה על כל השאלות שצצו על מנהגינו שירשנו מאבותינו הקדושים.חוברת 5

עוד לפני גירוש ספרד, מרוקו התברכה במרכזים תורניים שלא פסקה מהם תורה וגדולה מאות בשנים . בספר " מלכי רבנן " של החוקר הרה"ג רבי יוסף בנאיים זצוק"ל מונים כ-1700 חכמים במרוקו שחיברו ספרים, או חתמו על פסקים או שהיו מוכרים כתלמידי חכמים רשומים.

ור׳ שמואל עמאר ממקנס, כתב בספר לקוטים: ״ובשביל זה אין להתחסד חסידות המביאה לידי קולא באסור חמור לזלזל בקדש חלילה, דקשה מאד ליזהר, עד שאי אפשר ליזהר, ובשביל זה הרבה תלמידי חכמים אנשי מעשה אין עושים טלית קטן״.

יש לציין כי כבר במאות הי״ב־י״ג, בעלי התוספות מסרו לנו כי במקומם לא נהגו בד״ב ללבוש טלית קטן. ואלה דבריהם (תוספות נדה סא, ע״ב, ד״ה אבל עושה אותם) על מה שכתוב במסכת מנחות (מא, ע״א) שלכתחילה צריך ליתן ציצית בבגדי המתים משום לועג לרש: ״ואומר ר״י דבימי חכמים שכולן היו לובשים ציצית, אם לא היה להם גם במותם – לעג גדול היה, שדומה כמו שהיו אומרים: הואיל ומת אין צריך עוד ציצית, אבל עכשיו שאין הכל לובשים ציצית בחייהם, אם ישימו ציצית לכולן, הוא יותר לועג לרש, שבחייו לא קיים, ובמותו יקיים, ואם ישים למי שהיה לו בחייו ולא למי שלא היה לו, יתביישו החיים״. גם התוספות במסכת ברכות(יח, ע״א, ד״ה למחר) כתבו: ״אבל אנו שגם בחיינו אין מנהגינו ללבוש תמיד ציצית, אי הוי רמינן להו(למתים) הוי כמו לועג לרש״.

כמו כן כתב הכלבו(שבת, סי׳ לא, דף כט, ע״ב): ״אמנם הר״מ היה מחמיר על עצמו מלילך בטלית קטן לרשות הרבים בשבת, דלמא מפסיק אחד מן הציציות, והויא ליה טלית שאינה מצוייצת כהלכתה, וכן עמא דבר״. א״כ החשש שהיה בצפון אפריקה שמא ייפסל הטלית הקטן – היה כבר חששו של מהר״ם מרוטנבורג.

 

הלכות תפלין

הנחת תפלין של יד מעומד

הלכות תפלין

א. הנחת תפלין של יד מעומד

כתוב בילקוט יוסף (שארית יוסף ח״א, עמי שנג, סדר הנחת תפלין, נא): ״מנהגנו על פי הקבלה להניח תפלין של יד מיושב, ותפילין של ראש מעומד. ומנהג האשכנזים להניח בין תפילין של יד בין תפילין של ראש מעומד״. למעשה, אין זה מנהג האשכנזים בלבד, אלא זה גם מנהג רוב הספרדים, ובכללם קהילות צפון אפריקה, וכך היה המנהג המקורי אצל כל הספרדים, והוא השתנה אצל עדות המזרח בהשפעת המקובלים.

 

ר׳ אהרן הכהן מלוניל (ממגורשי צרפת בשנת 1306) כתב בספרו (ארחות חיים, הלכות ציצית, כז): ״ירושלמי: כל הברכות מעומד. ועל ברכת המצוות קאמר ולא על ברכת הנהנין. ומצאתי סמך לדבר דכתיב ויעמוד שלמה ויברך. וכן נמי מצינו בלויים, דכתיב: לעמוד לשרת. מכאן אמרו שאין שירות אלא מעומד, והשירות שלנו בעשותינו המצוות. אם כן מברך מעומד״.

והגאון ר׳ יוסף משאש זצ״ל הביא סימן משם הראשונים שהניח דודו הרב דוד משאש זצ״ל(אביו של יבל״א מוהר״ר שלום משאש נר״ו)(מים חיים ח״ב, או״ח, סוף סי׳ צג): ״עצת ה׳ לעֹלם תעמֹד, נוטריקון: עמידה, ציצית, תפלין, לולב, עומר, לבנה, מילה, תקיעה, עירוב, מקדש (קידוש של שבת, יו״ט, חופה, מילה, קדיש וקדושה), דיברות (קריאת עשרת הדיברות) – תעמוד בהם״(בסה״כ 11 מצוות שצריך לקיים מעומד). ויש להוסיף על זה את ההלל, את קריאת התורה ועוד, להוציא קריאת שמע שנאמר בה ״ובלכתך בדרך״ שפירושו, לפי בית הלל, הוא שכל אדם קורא כדרכו (ברכות י, ע״ב). אם כן הכלל הוא שעומדים בקיום המצוות. ואם באמת צריך לשבת בהנחת תפילה של יד, הרי שמדובר בדבר יוצא דופן מאד, ומדוע עבר מרן השו״ע על זה בשתיקה י הלא מרן לא הזכיר בכלל שמניחים תפילה של יד מיושב! ולכן חייבים לומר שהוא סמך על הכלל שכל המצוות הן מעומד.

פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

דברי שלום ואמת מאת הרב שלמה טולידאנו . כרך אלף.

הקדמת המו"ל.

אנו מתכבדים להגיש לפני הציבור הרחב את הספר " דברי שלום ואמת " המיישב מנהגי מרוקו שיצא עליהם ערעור בדור האחרון.

זכות נפלה בחלקו של המחבר, הרב שלמהתפילה בכותל טולידאנו שליט"א, הוציא לפועל מה שהרבה חכמים כמתו רצו לעשות, לחבר ספר העונה על כל השאלות שצצו על מנהגינו שירשנו מאבותינו הקדושים.

עוד לפני גירוש ספרד, מרוקו התברכה במרכזים תורניים שלא פסקה מהם תורה וגדולה מאות בשנים . בספר " מלכי רבנן " של החוקר הרה"ג רבי יוסף בנאיים זצוק"ל מונים כ-1700 חכמים במרוקו שחיברו ספרים, או חתמו על פסקים או שהיו מוכרים כתלמידי חכמים רשומים.

ב. תפלין של רבינו תם

כתוב בילקוט יוסף (ח״א, הלכות תפלין, עמי מו: ״אף על פי שמרן השלחן ערוך כתב שלא יניח תפילין של רבינו תם אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות, (ומקור דבריו בבית יוסף בשם תשובה אשכנזית, והיא בשו״ת מהרי״ל סימן קלז, ושם מבואר שהטעם הוא משום דמתחזי כיוהרא). וכן נהגו אחריו רבים ושלמים. מכל מקום בזמן הזה שהנחת תפילין דרבינו תם נפוצה גם אצל אברכים ובעלי בתים יראי שמים, אין לחוש יותר משום יוהרא. ולכן מצוה שכל אחד ואחד יחוש לדברי גדולי הפוסקים, שסוברים כדעת רבינו תם׳

אך נהגנו כדעת מר״ן שלא יניח תפלין של רבינו תם אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות.

בעל כף החיים כותב (או״ח כה, אות לג) שמדובר במחלוקת בין הפוסקים והמקובלים, כאשר הפוסקים סוברים שיש להניח תפילין של יד מעומד, והמקובלים אומרים שיש להניחן מיושב. הפוסקים הם מהר״י וייל (סי׳ קצ״א) ורש״ל (תשובה סי׳ צ״ח), ודעת הקבלה מופיעה בשער הכוונות של האר״י ז״ל. הראיה שהובאה מן הזוהר(סוף פרשת חיי שרה) בספר ילקוט יוסף (שארית יוסף ח״א, עמי שנג, סדר הנחת תפלין, נא) אינה חד משמעית. וזה לשון הזוהר מתורגם: ״בוא וראה, תפילת בן אדם מעומד, הואיל ויש שתי תפילות, אחת מיושב (היוצר) ואחת מעומד (העמידה), והן אחת לעומת שתי מדרגות תפילה של יד ותפילה של ראש וכו' ״. לפי לשון הזוהר התפילה מיושב היא כנגד תפילה של יד, הואיל ושתיהן מסיטרא דנוקבא, ואין כאן הכרח לומר שיש להניח תפילה של יד מיושב.

מכל מקום, מו״ר מופת הדור הרב שלום משאש מוכיח שאין פוסקים כמו הזוהר נגד כל הפוסקים (תבואות שמ״ש או״ח סימן סז). והוא מוסיף שם: ״ואך לא אכחיד שאף שראיתי לחכמים ואנשי מעשה בדור הקודם שמניחין של יד מיושב, אך כל שאר העם לא הקפידו על זה, ותיכף שנכנסים לבית הכנסת בעודם עומדים לובשים טלית ותפלין הכל מעומד וביד גלי ולא היו חכמים מוחים בהם, מזה מוכח דהמנהג היה כדעת מור״ם וסיעתיה״. ובהמשך הוא כותב: ״וממילא גם חכמים שלא ירצו להתחסד ויהיו נמשכים אחר מנהג רוב העם להניח מעומד, אין עליהם תלונה, רק מהיות טוב שהת״ח יהיו חסים להחמיר״. גם הגאון ר׳ יוסף משאש זצ״ל כתב (מים חיים ח״ב, או״ח, סוף סי׳ צג): ״רק המנהג פשוט במזרח ובמערב להניח שתיהן מעומד ובלי האפלת טלית, ורק אחדים ונער יכתבם הם שנהגו כן שלמדו כן מאיזה שד״רים מתחסדים. ואני מכד הוינא טלייא שלמדתי בש״ע ובש״ס ענין זה כמש״ל, עומד במנהגי ככל המון ישראל להניח שתיהן מעומד ובלי האפלת טלית״. והוא הקדיש לעניין הנחת תפילין של יד מעומד, שלשה סימנים: פט, צ, צג, בספרו הנ״ל.

ג.   גיל בר מצוה

״היו מקדימין לחנך במצות תפלין לקטן שעוד לא הגיע לי״ג שנה, ובגיל עשר ואחת עשרה, מתחנך למצות תפלין בברכה״.

[1]    כן פסק מר״ ן(ב״י סוף סי׳ ל״ז), והסכים איתו בעל ב״ח (שם). והחולקים הם בעל העיטור שהובא ע״י ב״י, והרמ״א שפסק כדעת העיטור בדרכי משה (שם). ומנהג האשכנזים הוא כדעת הרמ״א ״שאין הקטנים מניחים תפלין עד יהא בר מצוה דהיינו בן י״ג שנים ויום אחד״(שם). ומנהג עדות המזרח בארץ הוא כדעת רמ״א.

וזה לשון השו״ע (סי׳ ל״ז, ס״ג): ״קטן היודע לשמור תפילין בטהרה שלא יישן ולא יפיח בהם (ושלא יכנס בהן לבית הכסא) ־ חייב אביו לקנות לו תפלין לחנכו״. ורמ״א כותב בהמשך: ״ויש אומרים דוקא שהוא בן י״ג שנים ויום אחד, וכן נהגו ואין לשנות״. ראה עוד מקורות בכף החיים (סי׳ ל״ז, אות י״ד).

אם כן מדובר במחלוקת בין האשכנזים והספרדים, ורצוי להחזיר עטרה ליושנה. ור׳ יוסף משאש כתב: ״אלא לכת העצלנים המאחרים לחנך בניהם עד אחר י״ג שנה שאז באו לחיוב מצוות, אמנם רובא דעלמא זריזים המקדימים לחנכם מבני עשר ובני י״א, ויש עוד מקדימים יותר מבני ח׳ וט׳ שעדיין לא באו לכלל חיוב מצוות״(מים חיים ח״ב, סי׳ א). וראה נספח ׳נהגו העם׳ בסוף ספר ׳קהלת צפרו׳ לר׳ דוד עובדיה (עמי 265).

פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

דברי שלום ואמת מאת הרב שלמה טולידאנו . כרך אלף.

אנו מתכבדים להגיש לפני הציבור הרחב את הספר " דברי שלום ואמת " המיישב מנהגי מרוקו שיצא עליהם ערעור בדור האחרון.

זכות נפלה בחלקו של המחבר, הרב שלמ

הרב יעקב משה טולידאנו

הרב יעקב משה טולידאנו

ה טולידאנו שליט"א, הוציא לפועל מה שהרבה חכמים כמתו רצו לעשות, לחבר ספר העונה על כל השאלות שצצו על מנהגינו שירשנו מאבותינו הקדושים.

עוד לפני גירוש ספרד, מרוקו התברכה במרכזים תורניים שלא פסקה מהם תורה וגדולה מאות בשנים . בספר " מלכי רבנן " של החוקר הרה"ג רבי יוסף בנאיים זצוק"ל מונים כ-1700 חכמים במרוקו שחיברו ספרים, או חתמו על פסקים או שהיו מוכרים כתלמידי חכמים רשומים.

====================================================

ד.   ברבת ׳ברוך שפטרנו׳

לא נהגנו לברך את הברכה ״ברוך שפטרני מעונשו של זה״ כשהגיע הילד לחינוך, ואפילו בלי שם ומלכות, לא נהגנו לומר אותה.

ברכה זו הובאה ע״י הרמ״א (סי׳ רכ״ה ס״ב).

          ראה ׳נהגו העם׳(שם). והטעם – לפי ר׳ דוד עובדיה (שם) ־ הוא מפני שמחנכים את הילדים לפני י״ג, ואי אפשר לברך ברכה זו לפני שהילד מתחייב במצוות מן התורה. ור׳ שם טוב גאגין כותב (כתר שם טוב ח״א, עמי שיח, סעיף פו): ״לא ראיתי ולא שמעתי שהספרדים נהגו לברך ברכת ברוך שפטרני מעונשו של זה כשהבן נעשה בר מצוה, והאשכנזים נוהגים לאומרה בעת שהבן עולה לתורה כשנעשה בר מצוה ואומרים אותה בלי שם ומלכות״. והוא כתב שהטעם שאין אנו אומרים ברכה זו, הוא שהיא לא הוזכרה לא בבלי ולא בירושלמי, וכן לא הזכירוה הרי״ף, הרמב״ם, הטור והשו״ע. מקור ברכה זו הוא באגדה (ב״ר, פרשת תולדות על פסוק ויגדלו הנערים).

הלכות ברכות השחר

א. מי שלא נתחייב בהן

כתוב בספר ילקוט יוסף (ח״א, עמי נ, הלכות ברכות השחר, ס״ג): ״יש לברך כל ברכות השחר אפילו באופן שלא נתחייב כלל וכו' ואע״פ שאין זו דעתו של מרץ השו״ע20, מכל מקום הואיל ופשט המנהג לברך, ספק ברכות להקל במקום מנהג לא אמרינן, ומה גם שכן סברת רבותינו המקובלים״.

[1] ואלו דברי מרן השו״ע(ברכות השחר מו, א): ״כשיעור משנתו יאמר אלהי נשמה, כשישמע קול התרנגול יברך הנותן לשכר בינה, כשלובש יברך מלביש ערומים, כשיניח ידיו על עיניו יברך פוקח עורים, כשישב יברך מתיר אסורים, כשזוקף יברך זוקף כפופים, כשיניח רגליו יברך רוקע האח על המים, כשנועל מנעליו יברך שעשה לי כל צרכי, כשהולך יברך המכין מצעדי גבר, כשחוגר חגורו יברך אחר ישראל בגבורה, כשמשים כובע או מצנפת בראשו יברך עוטר ישראל בתפארה, כשיטול ידיו יברך על נטילת ידים, כשירחץ פניו יברך המעביר שינה מעיני וכו' ויהי רצון וכו' עד ברוך אתה ה׳ גומל חסדים לעמו ישראל״. ובסעיף ח׳ אח״כ כותב מרן: ״כל הברכות האלו, אם לא נתחייב באחת מהן כגון שלא שמע קול תרנגול או שלא הלך או לא לבש או לא חגר, אומר אותה ברכה בלא הזכרת השם״. ורמ״א חולק על מרן ואומר: ״ויש אומרים דאפילו לא נתחייב בהן מברך אותן, דאין הברכה דוקא על עצמו, אלא מברכין שהקב״ה ברא צרכי העולם, וכן המנהג ואין לשנות״.

נמצא שהרב עובדיה יוסף שיחיה פסק כאן כדעת רמ״א, והנימוק הוא שכן פשט המנהג ושכן דעת המקובלים. ואמנם כך פסק רבינו האר״י (שער הכוונות, ענין ברכת השחר). הא למדת שאין לבוא בטענה נגד עדה ספרדית כלשהי כשאינה נוהגת לפעמים כדעת מרן. למשל אין להפעיל מכבש נגד קהלות צפון אפריקה לבטל מנהגן לברך על ההלל בראש חודש מנהג שמבוסס על הרי״ף, הרא״ש ורוב הראשונים, ושקדם במאות שנים למרן השו״ע, ומה גם שדעת מרן השו״ע נגד ברכה זו אינה חד משמעית (ראה מאמר ט׳).

גם בצפון אפריקה נהגו לברך את ברכות השחר אפילו מי שלא נתחייב בהן. מכל מקום. מתברר שלא תמיד הרב עובדיה יוסף שיחיה פוסק כדעת מרן השו״ע.

ב.    שעשה לי בל צרכי

בספר ילקוט יוסף ( ח״א, הלכות ברכות השחר, ס״ה, עמי נ׳) פסק שיש לברך ברכת ׳שעשה לי כל צרכי׳ גם בתשעה באב, אע״פ שברכה זו נתקנה על הנעלים. אך בצפון אפריקה נהגו שלא לברך אותה לא בתשעה באב ולא ביום הכפורים.

[1]    החיד״א כתב בספרו ״קשר גודל״ שדעת האר״י ז״ל שלא לברך ״שעשה לי כל צרכי״ לא בתשעה באב ולא ביום הכפורים! וכן פסק ר׳ אברהם אלקלעי בספר ״זכר לאברהם״ (הלכות ברכות, אות ש׳)! וכן פסק בסידור ״בית עובד״; וכן פסק בספר ״כף החיים פלאג׳י״ (סי׳ ט, אות י״א); וכן פסק בספר ״יפה ללב״(ח״ג, סוף אות ג׳); וכן פסק בספר ״בן איש חי״ (פרשת וישב, אות ט׳).

אין ספק כי מרן סובר שאין לברך ״שעשה לי כל צרכי״ לא בתשעה באב ולא ביום הכפורים, אע״פ שלא כתב זאת בצורה מפורשת, שהרי ראינו לעיל שלדעתו אין מברכים כל אחת מברכות השחר אלא אם כן מתחייבים בה. והואיל ולא נועלים נעליים לא בתשעה באב ולא ביום הכפורים, פשוט הוא שאין לברך בהם ״שעשה לי כל צרכי״.

ג.   הנותן ליעף בח בלי שם ומלבות

כתוב בילקוט יוסף (ח״א, עמי נ, סעיף ח : ״יש לברך ברכת הנותן ליעף כח עם ברכות השחר. ואף על פי שלא נזכרה ברכה זו בתלמוד, וכתב מרן בשלחן ערוך שמטעם זה לא יברכו ברכה זו בשם ומלכות, וכן נהגו הפרי חדש והגאון רבי אליהו מוילנא, מכל מקום הואיל והגאונים הראשונים הביאוה, ואפשר שכך היתה נוסחתם בגמרא, ועוד, שפשט המנהג בכל תפוצות ישראל לאומרה בשם ומלכות, ומה גם שרבותינו המקובלים סמכו ידיהם על אמירתה, לפיכך יש לאומרה בשם ומלכות׳

והנה כתב מר״ן בשו״ע (שם, ו: ״יש נוהגין לברך הנותן ליעף כח, ואין דבריהם נראין. ורמ״א הוסיף: ״אך המנהג פשוט בבני האשכנזים לאומרה " וטעמו של מר״ן הוא שלא נזכרה ברכה זו בתלמוד. ואעפ״כ הראשון לציון הרב עובדיה יוסף שליט״א פסק שיש לאומרה, שכן פשט המנהג לאומרה בשם ומלכות. והמנהג פשט בעיקבות כתבי האר״י ז״ל (שער הכוונות, ענין ברכת השחר). אך המנהג בצפון אפריקה לאומרה בלי שם ומלכות, כדעת מר״ן. וכך כותב הרב הראשי לירושלים מוהר״ר שלום משאש שליט״א (שמש ומגן או״ח ח״א, סי׳ יא, עמי לא): ״והעיקר אצלנו היא חתימת השו״ע כפי מה שהוא לפנינו, ואחת מהן היא ברכה זו, דחוץ מאיזהו מקומן, המנהג בכל העולם שלא לומר ברכת הנותן ליעף כח בשם ומלכות, וכפסק מר״ן ז״ל

נמצא שבמקרה זה כמו במקרים רבים אחרים, פוסק הרב עובדיה יוסף שליט״א נגד מר״ן. כמו כן הוא מודה שהמנהג גובר על הכלל האומר שקיבלנו אנו הספרדים את דעת מרן בלי עוררין. ואם כן קהילות צפון אפריקה יכולות לשמור על מנהגיהן שקדמו למר״ן.

אמנם לא נהגו בצפון אפריקה כדעת מרן לגבי ברכות השחר, ומברכים אותן גם כשלא מתחייבים בהן. אך יש טעם לדבר, והוא כמו שאמר רמ״א (שם) שמברכים על מנהג העולם, כלומר: הברכה אינה צריכה לשקף את קיומו הפרטי של אדם מסויים, אלא את קיומו הכללי של עם ישראל. ובמקרה של תשעה באב ויום הכפורים, כל עם ישראל אסורים בנעילת הסנדל, ואין זה עניין פרטי של יהודי זה או אחר.

אבל ר׳ דוד עובדיה כתב שנהגו לאומרה כדעת האר״י בשם ומלכות(נהגו העם, תפלת שחרית ומנחה, ג).

פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

דברי שלום ואמת מאת הרב שלמה טולידאנו . כרך אלף.

אנו מתכבדים להגיש לפני הציבור הרחב את הספר " דברי שלום ואמת " המיישב מנהגי מרוקו שיצא עליהם ערעור בדור האחרון.

זכות נפלה בחלקו של המחבר, הרב שלמה טולידאנרבי שלום משאשו שליט"א, הוציא לפועל מה שהרבה חכמים כמתו רצו לעשות, לחבר ספר העונה על כל השאלות שצצו על מנהגינו שירשנו מאבותינו הקדושים.

עוד לפני גירוש ספרד, מרוקו התברכה במרכזים תורניים שלא פסקה מהם תורה וגדולה מאות בשנים . בספר " מלכי רבנן " של החוקר הרה"ג רבי יוסף בנאיים זצוק"ל מונים כ-1700 חכמים במרוקו שחיברו ספרים, או חתמו על פסקים או שהיו מוכרים כתלמידי חכמים רשומים.

===================================================

א. אמירת פיוטים

בספר ילקוט יוסף <ח״א, עמי ע״ז, סעיף כ״ט) הוא כותב נגד אמירת פיוטים בתוך הזמירות, לפני ישתבח. ומנהגנו לומר פיוטים כגון פיוט ׳מי כמוך של ר׳ יהודה הלוי בשבת זכור, באמצע ׳נשמת כל חי׳, אחרי ׳כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך׳, וכן לומר פיוט ׳אשירה כשירת משה׳ לפני ׳אז ישיר׳ בשבת בשלח, וכן לומר בראש השנה וביום הכפורים את הפיוטים שנמצאים במחזורים לפני ׳נשמת׳ כגון ׳שואף כמו עבד׳, ׳אלהי אל תדינני כמעלי׳ וכו'

24. ראה על כל זה שו״ת שמש ומגן למוהר״ר שלום משאש (ח״א, סי׳ מ״א). וזה לשונו בעניין קריאת הפזמונים בראש השנה וביום הכפורים: ״אם כל הקהל או רובו הוא מרוקאי, צריך להישאר במנהג מרוקו שהוא משובח ומפואר, לומר כל דבר במקומו, דאזי יש בזה רגש וחרדה הרבה ומעורר הלבבות. לא כן אחר התפלה, אנשים יודעים שכבר גמרו את חובת התפלה ואלו רק דבר טפל בעלמא ואינו צריך, ולא יבא לכוין בזה כלל״. וראה מאמר ב׳ בד״ה ׳הפיוטים באמצע התפילה׳.

מנהג צפ״א הוא מנהג עתיק יומין מימי ראשוני הראשונים, וכבר אז ניטשה מחלוקת עזה בנושא. ראה את מה שכתבתי לעיל בנידון(מבוא, פיסקה שכותרתה: ״אמירת פזמונים בתוך התפילה״). וראה מה שכתבתי בנידון לקמן בהלכות ר״ה ויוהכ״פ (פיסקה ה׳) וכן מה שכתבתי לקמן במאמר ב׳(טענת הפסק, פיסקה שכותרתה ״הפיוטים באמצע התפלה״). מרן בסי׳ ס״ח אוסר לומר פיוטים בתוך היוצר ובתוך העמידה, אך הוא לא אסר לומר פיוטים בתוך הזמירות. לכן מנהג צפ״א הוא כדעת מרן.

פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

באדיבותו של מר יוסף בן-חמו הי"ו

פרשת "כי תשא"

הפטרה: "וישלח אחאב"חוברת 5

טו' אדר א' תשע"ד

יוצא לאור ע"י מדרשת

"ויזרע יצחק"

ע"ש יצחק בן חמו בר אסתר ז"ל

זמני החג

י"ם

ת"א

חיפה

כניסה

16:49

17:06

16:54

יציאה

18:02

18:04

18:03

ר"ת

18:43

18:40

18:38

הגיגים לפרשת השבוע

"כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה" (שמות ל' יג)

ה"אור החיים" הקדוש מבאר שמכאן אנו לומדים את מה שאמרו חז"ל שמהתורה אין האדם חייב אלא עד שהוא בן עשרים (שבת פט:), והטעם הוא משום שרק בגיל זה מגיע האדם "לגדר זה שתהיה נפשו שלימה מהשגת המושכל מההדרגות הרוחניים הא-לקיים, אשר נפש ישראל משם הוא ולזמן הנזכר תשיג", ואת רעיון זה רמז דוד בתהלים באומרו: "אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך" (תהלים ב' ז), ומסביר ה"אור החיים" את הטעם מדוע לא נענש האדם עד גיל זה: "כי הוא לצד שעדיין לא שלמה דעתו בהכרת המושכל ובהשכלת הידיעה ובתגבורת המספיק להערכת מלחמה, לשבור כח המסית ולנצח תאות הטבעיות, ולהשכיל ברצון הנפש, ולהבחין את אשר ידבר בלבו אם לאושר, ובהיותו בן עשרים הנה הוא שלם בדעתו להחזיק מגן וצנה בתגבורת השכל וההבחנה והבחירה בדרך החיים"  

 

"ולקחת את כסף הכיפורים… ונתת אותו על עבודת אהל מועד" (שמות ל' טז)

מבאר רבינו בחיי שמחצית השקל שנתנו בני ישראל הוא כופר נפש עבור חטא העגל שעשו, ושקלים אלו, כופר הנפש, הובאו לצורך עבודת אהל מועד ומהם נבנו האדנים, שהם יסודות המשכן ותחתיתו, כי ידוע שהמשכן שקול כנגד בריאת העולם הזה, והמשכן היה נשען עליהם, ומשום כך מסיים הכתוב ואומר: "והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם", שכוונתו לומר שמהכסף הזה של השקלים יעשו בבנין המשכן דבר מיוחד ומסוים שהוא יהיה לבני ישראל לזכרון, שיזכיר להם תמיד את חטאם בבחינת: "וחטאתי נגדי תמיד" (תהלים נא'), ודבר זה יהיה לפני ה' על מנת שיכפר להם כי יתרצה להם בהיות האדנים יסודות של משכן, לכן קרא לכסף הזה כסף הכפורים.

 

"קח לך סמים" (שמות ל' לד)

אמרו חז"ל "קח לך – משלך" (יומא ג:), ואילו בהמשך נאמר: "והנשאים הביאו… ואת הבשם ואת השמן למאור ולשמן המשחה ולקטרת הסמים" (שמות לה' כז-כח) ולא מוזכר שהם הביאו זאת למשה. מתרץ ה"משך חכמה" לפי דברי חז"ל (יומא עה:) שכתוב נשאים ללא האות יו"ד ללמדנו שהעננים הם שהביאו אותם בעת ירידת המן. וידוע שהמן ירד לעם ישראל בזכותו של משה (תענית ט.) אם כך נחשב הדבר כאילו שמשה לקח משל עצמו.

 

"וירא אהרן ויבן מזבח לפניו" (שמות לב' ה)

מבאר הרמב"ן שאהרון ראה את עם ישראל ברע שנאמר: "כי ברע הוא" (שמות לב' כב) כלומר הוא הבין שהם מתכוונים לעשות את העגל לעבודה זרה, ולכן הוא קם ובנה בעצמו מזבח, וקרא "חג לה' מחר", והמזבח שבנה אהרון היה לשם שמים והוא התכוון שבני ישראל יזבחו עליו לה', ולא כפי כוונתם לבנות מזבח לעבודה זרה. ומה שדחה אותם אהרון ואמר להם, "מחר", כוונתו היתה להאריך להם את הזמן, אולי בינתיים יגיע משה ובני ישראל יעזבו את העגל, אלא שהם השכימו בבקר "ויעלו עולות ויגישו שלמים". מדגיש הרמב"ן שהכתוב בכוונה אינו אומר: "ויעלו לו עולות ויגישו לו שלמים", לפי שחלק מהאנשים אכן מעשיהם היו מכוונים לשם הקב"ה כאשר אמר אהרן, אך חלק מהאנשים העלו זבחים לשם העגל. ועל אלה אמר הקב"ה למשה: "וישתחוו לו ויזבחו לו" (שמות לב' ח), וגם אם נאמר שאהרון הוא זה שמקריב את הקרבנות, בכל זאת ניתן לפרש מדוע נאמר סתם "ויעלו עולות ויגישו שלמים", ללא הציון למי מעלים את הקרבנות, וזה מהטעם שאהרון היה מכוין בעבודתו שהקרבנות הם לשם ה', ואילו הם כיונו את דעתם שהקרבנות הם לעגל אשר עשו. 

"ועשית כיור נחשת" (שמות ל יח)

מעיר ה"ספורנו" שהכיור לא הוזכר ברשימת הכלים שנדרשים למשכן, וצריך להבין מדוע? ומתרץ שהכלים שהוזכרו ברשימה הם כלים הדרושים לצורך השראת השכינה במקדש ואילו הכוונה בכיור איה להשראת השכינה אלא רק להכנת הכהנים לעבודתם.

 

"ראה קראתי בשם בצלאל" (שמות לא' ב) 

מה כוונת הקב"ה כשאומר למשה "ראה"? מבאר ה"כלי יקר" שבפסוק שלפנינו אומר הקב"ה למשה ראה ברוח הקודש שעליך שבצלאל ראוי והגון למלאכה הזו, כאומר: "ואתה תחזה ברוח הקודש שעליך" ומה שמוסיף הכתוב ואומר "בשם" הוא ללמדנו ששמו מוכיח עליו, בצלאל", שהיה בצילו של הא-ל, משום כך, לפי המדרש, אמר משה בגמר מלאכת המשכן את הפסוק: "יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן" (תהלים צא' א) לומר שעושי המלאכה היו בצל א-ל, וזה מסתדר גם עם סיום העניין שם נאמר: "ככל אשר צויתיך יעשו" (שמות לא' יא) לא נאמר כאן שיעשו ככל אשר אתה תצוה להם, אלא יעשו ככל אשר אנכי מצוה אותך, אלא חייבים לומר  שהיו בצל א-ל וכך גם פירש רש"י את הפסוק "ובצלאל בן אורי עשה ככל אשר צוה ה' את משה" (שמות לח' כב).

 

"ויאמרו אליו קום עשה לנו א-לקים״ (שמות לב' א)

מציין ה"אזנים לתורה" שבדרישתם מאהרון לא ביקשו בני ישראל מנהיג אחר במקום המנהיג משה החסר, אלא הם מבקשים "א-לקים". כי המנהג בישראל הוא שכאשר המנהיג מסתלק הם מתחילים להעריץ אותו עד כדי כך שהם אומרים שרק "א-לקים״ יכול למלא את מקומו.

 

״ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות״ (שמות לב' יט)

שואל האלשיך הקדוש, מדוע ממתין משה עד שהוא יורד מההר ורק אז הוא שובר את הלוחות ולא שבר אותן מיד כאשר הקב"ה אומר לו הוא שישראל עשו את העגל? הלא לא התחדש לו מאומה הוא ידע ושמע מפי ה' על חטאם של ישראל , וגם שמע את קול העם וידע פשר הקולות. מדוע שבר את הלוחות רק בראותו את העגל והמחולות? ומתרץ, שגם על החטא הגדול והנורא ביותר יש עדיין תקנה ותקוה, אם מצטערים עליו וחוזרים בתשובה לפיכך לא שבר משה את הלוחות, ולא חרה אפו. אך כאשר ראה את העם החוטאים שהם רוקדים ושמחים בחטא הבין משה שאין תקנה ולכן שבר את הלוחות.

 

"פסל לך שני לוחות אבנים ראשונים" (שמות לד' א)

"הראהו מחצב סנפירינון מתוך אהלו ואמר לו הפסולת יהיה שלך, ומשם נתעשר משה הרבה" (רש"י)

אמר הקב"ה בדין הוא שיטול את אותה הפסולת מכיוון שביציאת מצרים כשכל בני ישראל היו עסוקים בביזה משה היה עסוק בהעלאת עצמות יוסף ולכן הקב"ה העשיר אותו. אלא, שלפי זה קשה, כי אם העושר הזה שניתן כעת למשה הוא מפני שהוא לא שלח ידו בביזת מצרים, מדוע המתין הקב"ה זמן רב כל כך עד שפיצה אותו? מתרץ ה"קטורת הסמים" שמשה מרב ענוותו לא חפץ כלל בכל העושר הזה שהקב"ה הביא לו. אך אחר מעשה העגל אומר משה לקב"ה שהסיבה לחטא היא רוב הכסף והזהב שהיה לעם ישראל,  וכשמשה גוער בעם ישראל ומוכיח אותם על עשיית העגל הם עונים לו שאמרו חז"ל: "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" איך אתה יכול לדון אותנו הרי אין לך בכלל כסף ולכן אין לך את היצר-הרע הזה של העגל. ולכן הקב"ה העשיר אותו דווקא עכשיו כדי שגם לו יהיה כסף וזהב ואז יוכל להוכיח את עם ישראל .

 

"כי קרן עור פניו" (שמות לד' כט)

רבינו החיד"א מביא ב"נחל קדומים" את המדרש המסביר כיצד קרן עורו של משה, בכך שאת הדיו שנשאר בקולמוס נתן הקב"ה על ראשו של משה ומזה קרנו פניו. שואל הר״ר העשל כיצד נשאר דיו בקולמוסו של משה? הרי הדיוט אינו יודע כמה דיו צריך לצורך הכתיבה ויתכן שיתן יותר דיו ממה שצריך ולכן ישתייר דיו בקולמוס, אך אצל הקב"ה ידוע בדיוק כמה דיו צריך אם כן כיצד נשאר דיו? ופירש על פי מה שאמרו חז״ל שמשה היה צריך לכתוב "עניו מאד", ומרוב ענוותו כתב "ענו" בלי יו״ד, ונשתייר הדיו שיעור לכתוב יו״ד. 

פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

מעוניין לקבל את העלון ישירות לתיבת הדוא"ל שלך?   שלח מייל לכתובת: Yossef.Benhamo@gmail.com

פרשת "ויקהל"

הפטרה: "וישלח המלך"חוברת 5

כב' אדר א' תשע"ד

זמני החג

י"ם

ת"א

חיפה

כניסה

16:55

17:12

17:00

יציאה

18:08

18:10

18:10

ר"ת

18:49

18:46

18:44

הגיגים לפרשת השבוע

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל… וביום השביעי יהיה לכם קדש" (שמות לה' א-ב)

מדוע מזכיר הכתוב "עדת", די היה לכתוב "ויקהל משה את כל בני ישראל" מבאר רבינו החיד"א ב"פני דוד" על פי מה שאמרו חז"ל (שבת פח.) על סמיכות הפסוקים: "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב" (שמות לג' ו) "ומשה יקח את האהל" (שמות לג' ז), שבני ישראל הפסידו בחטא העגל את העדיים שזכו בהם במעמד הר סיני, ומשה זכה בכל העדיים הללו, וזה מה שנאמר "ומשה יקח את האהל" מלשון אור, שמשה לקח את כל האורות מעדיי ישראל. ואמרו המקובלים שמשה בענותנותו לא רצה לקחת אותם אליו לגמרי, אלא הם שמורים אצלו לטובת ישראל, ובכל שבת הוא מחזיר אותם לישראל, וזה המקור לנשמה היתירה שזוכים ישראל ביום השבת, ועל זה אנו אומרים בתפילה "ישמח משה במתנת חלקו" כלומר משה שמח בחלקו בלבד ואינו רוצה ליהנות ממה ששייך לאחרים. ועל זה מרמז הכתוב, "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל", "עדת" מלשון "עדי", כי משה קבץ כל עדיי ישראל שנאמר "ומשה יקח". אך נהג טובת עין בישראל ואמר להם שהדרך להחזיר אליהם את העדיים היא על ידי שמירת השבת, זה שאמר "אלה הדברים… וביום השביעי יהיה לכם קדש" שבזכות שמירת השבת תזכו בעדייכם שוב.

 

"ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש" (שמות לה' ב)

ה"אור החיים" הקדוש מבאר את הפסוק מהסוף להתחלה ואומר שהתנאי לכך ש"ששת ימים תעשה מלאכה", כלומר שששת הימים יצליחו במלאכתם אשר הכינם ה' לעשות, הוא אם יתקיים "ביום השביעי יהיה לכם קדש", דהיינו שיקדשו את השבת, אבל אם לא ישמרו בני ישראל שבת לא יהיו ששת הימים, כי השבת היא הנפש וקיום העולם.

 

"ויבאו כל איש אשר נשאו לבו" (שמות לה' כא)

מבאר הרמב"ן שכוונת הכתוב היא שהחכמים העושים במלאכה הם אלו שבאו, כי לא מצאנו בכתוב שהוא מזכיר על המתנדבים את הביטוי "נשיאות לב" אלא הכתוב מזכיר אצלם רק את הביטוי "נדיבות". ומדוע מוגדר הרצון לעשות את המלאכה "נשיאות לב"? מתרץ הרמב"ן שבעצם לא היה בבני ישראל אף אחד ש"ידע" לעשות את המלאכה, לא היה בבני ישראל מי שלמד את המלאכות האלה ממורה ומלמד, ולא היה לאיש מהם נסיון במלאכה מהסוג הזה. אלא הם האמינו שהם מסוגלים לעשות את המלאכה וה' יעזור להם, בבחינת "ויגבה לבו בדרכי ה'" (דה"ב יז ו) הם באו לפני משה ואמרו לו "אנחנו נעשה כל אשר אדני דובר", זו הסיבה שהדבר מוגדר כ"נשיאות לב".

 

"ויבואו האנשים על הנשים" (שמות לה' כב)

ה"משך חכמה" מזכיר את תרגום אונקלוס שפירוש הכתוב הוא שהאנשים הביאו את התכשיטים בעודן על הנשים. ומדוע היה צריך להביא את התכשיטים בצורה זו? מתרץ ה"משך חכמה" על פי הדין שאם אדם מקצה דבר לצורך עבודה זרה הדבר אינו נאסר להדיוט אך הוא נאסר לגבוה, ועל הפסוק: "אלה אלהיך" הנאמר בחטא העגל אמרו חז"ל "מלמד שאיוו לעגלים הרבה" (ע"ז נג) כלומר בני ישראל התכוונו לעשות מהתכשיטים עוד עגלים בנוסף לעגל שעשו, ואם כך יוצא שהתכשיטים שלהם היו מוקצים לעבודה זרה ואז אסור היה לעשות מהם את המשכן. לכן הביאו האנשים את התכשיטים, בעודם על הנשים שעל התכשיטים האלו אין שום חשש של מוקצה לעבודה זרה, כי ידוע שהנשים לא הסכימו לתת את תכשיטיהן לצורך עשיית עגל, שכן כתוב "ויתפרקו" כלומר בעל כרחן

מעוניין לקבל את העלון ישירות לתיבת הדוא"ל שלך?   שלח מייל לכתובת: Yossef.Benhamo@gmail.com

פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

פרשת "תזריע" שבת "החדש"

הפטרה: "כה אמר ה'"

כז' אדר ב' תשע"דפרשת השבוע

 

זמני החג

י"ם

ת"א

חיפה

כניסה

18:20

18:38

18:27

יציאה

19:33

19:35

19:35

ר"ת

20:14

20:11

20:11

העלון ניתן להורדה באתרים הבאים:                  ladaat.net/gilionot.php                alonolam.com

הגיגים לפרשת השבוע

"וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב' ג)

ה"אור החיים" הקדוש מבאר שסמיכות הפסוק שלפנינו לפסוק שלפניו "וטמאה שבעת ימים" היא כדי להסביר מדוע יש לעכב את מצות הברית עד יום השמיני ולא צוה הקב"ה למול את התינוק שנולד בו ביום, כמו שמצינו בעבד מקנת כסף שנימול בו ביום, לכן בא הכתוב ואמר: "וטמאה שבעת ימים" ומיד מוסיף הכתוב: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", כלומר טעם עיכוב המילה ליום השמיני הוא משום שאימו טמאה, וכמו שהסבירו חז"ל "כדי שלא יהיו כל העולם שמחים ואביו ואמו עצבים" (נדה לא:), ה"אור החיים" הקדוש מביא הסבר נוסף מהמדרש שאומר שהתינוק נימול לשמונה ימים, משום שה' ברחמיו ממתין לתינוק עד שיהיה בו כוח לשאת את המילה, וכשם שרחמיו של הקדוש ברוך הוא על האדם, כך רחמיו על הבהמה שנאמר: "ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'" (ויקרא כב' כז) וטוען ה"אור  החיים" הקדוש שהמקור שממנו שואב התינוק את הכוח היא השבת, כפי שמובא בזוהר (ח"ג צא:) שהמילה נדחית ליום השמיני כדי שתעבור על התינוק שבת, שבה מגיעה לתינוק הנפש החיונית המושפעת בעולם ביום השבת, ואז יהיה בן קיימא, ואמרו חז"ל במדרש על בריאת העולם שלפני שבאה השבת היה העולם רופף ורועד כיון שבאה השבת העולם התחזק ונח.

 

"ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה" (ויקרא יב' ד)

הרמב"ן מביא את פירושו של רש"י שהלשון "תשב" הוא לא במשמעות של "ישיבה" אלא במשמעות של "עכבה", כמו "ותשבו בקדש ימים רבים" (דברים א' מו), או "וישב באלוני ממרא" (בראשית יג יח). אך מקשה עליו ואומר שלפי זה על הכתוב היה לומר: "ושלשים יום ושלשת ימים תמתין עוד עד שלא תגע בכל קדש ולא תבא למקדש אף על פי שהם ימי טוהר אצל הבעל, "בדמי טהרה". ומתרץ שנקט הכתוב בלשון "תשב", להודיענו שאפילו אם בימים אלו לא תראה היולדת דמים בכל זאת תמתין מלגעת בכל קודש וכל זאת מפני הלידה עצמה.

 

"אדם כי יהיה בעור בשרו" (ויקרא יג' ב)

רבינו בחיי מביא את המדרש ששואל מדוע בפרשת נגעים לא נאמר: "דבר אל בני ישראל"? והתשובה במדרש היא, שאין הקב"ה חפץ לחייב שום בריה כפי שנאמר: "כי לא א-ל חפץ רשע אתה לא יגורך רע" (תהלים ה'), ועוד נאמר: "חי אני נאם ה' א-לקים אם אחפוץ במות הרשע" (יחזקאל לג'), אלא כל חפצו של הקב"ה הוא להצדיק את בריותיו, שנאמר: "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר", הקב"ה חפץ להצדיק את בריותיו ולא לחייב אותן, זו הסיבה שלא אמר הכתוב בפרשת נגעים: "דבר אל בני ישראל".

 

"ושער בנגע הפך לבן" (ויקרא יג' ג)

אומר ה"כלי יקר" שבכל מקום שיש שער לבן זה סימן לחולשה בגוף, ומביא הוא ראיה מהתופעה של הלבנת השער אצל האדם לעת זקנתו. עוד מציין ה"כלי יקר" שכל הסוסים הלבנים הם תשושי כח ביחס לסוסים האחרים וגם אצל הכבשים, כבש שצבע צמרו לבן הוא אינו משובח כמו כבש בצבע אחר. וההסבר לכך הוא שמקור הצבע הלבן הוא מהליחה הלבנה שגורמת לעצלות האדם, והעצלות היא מקור החולשה. 

"והיה בעור בשרו לנגע צרעת" (ויקרא יג' ב)

שואל רבינו החיד"א בספרו "פני דוד" מדוע נאמר "והיה" הלוא אמרו חז"ל שבכל מקום שכתוב "והיה" זהו לשון שמחה? ומתרץ שעל האדם לשמוח כאשר יסורים הם בגופו, כפי שאמרו המפרשים שעדיף שיבואו נגעים בגופו של האדם היות שעל ידי זה הוא יתעורר לשוב בתשובה מיד. ובזה ניתן להסביר את מאמר חז"ל: "אין לך אדם בלא יסורים, אשרי מי שיסורים באים עליו" שלכאורה אינו מובן, בתחילה פתח ואמר "אין לך אדם בלא יסורים" כלומר כולם כלולים בגזרת היסורים, ובסוף מסיים: "אשרי מי שיסורים באים עליו", כלומר מאושר מי שזוכה ביסורים כלומר לא כולם זוכים לכך. אלא הכוונה היא שבודאי "אין אדם בלא יסורים", אלא שיש סוגים שונים של יסורים, יש יסורים בממון, יש יסורים מבני הבית, מחברים ורעים, ועוד סוגים רבים ומשונים, וכל מיני היסורים הם מזבח כפרה. אלא  שעל אחד מהם נאמר "אשרי" והוא למי שיש יסורים בגופו, וזה מה שנאמר: "אשרי מי שיסורים באים עליו", אל עורו ואל בשרו, שעל ידי שהם בגופו מתעורר הוא לשוב כדבר האמור.

 

״ושער בנגע הפך לבן" (ויקרא יג' ג)

אומר רבי יהונתן אייבישיץ ב"תפארת יהונתן" שבשעה שאדם חוטא בצעירותו, עדיין יש תקווה שתתיישב דעתו וישוב לדרך הישר, אך אם הגיע למצב של ״ושער בנגע הפך לבן", כלומר, אם הנגעים הם כבר בעלי "שערות שיבה" אזי "טמא הוא״, לחוטא כזה קשה מאוד לשוב בחשובה.

 

"נגע צרעת הוא" (ויקרא יג' ג)

מעיר ה"ספורנו" שלפעמים אומר הכתוב: "נגע צרעת הוא", לפעמים אומר הכתוב: "צרעת היא" ולפעמים כתוב: "צרעת נושנת הוא" ולפעמים נאמר: "נגע הוא" ומבאר הוא שהבדל הוא מבטא שלבים שונים בהתפתחות החולי.  בהתחלה נאמר "נגע" בלבד, ובהמשך נאמר "נגע צרעת" המבטא תוספת בנגע, ולבסוף בהגיע לתכלית נאמר "צרעת", וכאשר הצרעת מתישנת היא נקראת "צרעת נושנת" וכאשר תהיה בירידה יאמר הכתוב: "נרפא הנגע" או "נרפא הנתק". ומכיון שכל מטרת הנגעים היא להעניש את החוטא כפי שאמרו חז"ל: "כל מי שיש בו אחד מארבעה מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה" (ברכות ה:) נתן הכתוב לאדם זמנים של הסגר כדי לעורר את האדם אל התשובה, כאמור: "ויגל אזנם למוסר ויאמר כי ישובון מאון" (איוב לו' י)

 

"נגע צרעת הוא וראהו הכהן וטמא אותו" (ויקרא יג' ג)

מובא במדרש שדוד המלך ביקש מהקב"ה שתהא חשובה לפניו אמירת התהלים כנגעים ואהלות, כלומר שאמירת התהלים תחשב כאילו למדו באותה שעה את הסוגיות החמורות בש"ס כמו "נגעים ואהלות". וצריך להבין מדוע בחר דוד דוקא את הדוגמאות הללו? ראיתי מביאים בשם ה"משך חכמה" שהדין במראות הנגעים הוא שההכרעה נתונה אצל הכהן, בידו לטהר את הנגע או לטמא אותו, בבחינת "ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר ל' ג). אך מה קורה כאשר אין כהן מומחה שיודע להבחין בין נגע לנגע? הדין הוא שקוראים לתלמיד חכם, שאינו כהן, שיראה את הנגע, ולאחר שהוא פוסק את הדין הוא מוסר את הכרעתו לכהן עם הארץ, ועל הכהן לומר בפיו על טמא, "טמא", ועל טהור, "טהור". יוצא שהגם כאשר הכהן אינו יודע ומבין את סיבת אמירתו ומהותה, הרי שאמירתו היא הקובעת והיא חורצת את טיב הנגע. זה מה שביקש דוד המלך מהקב"ה, שאמירת פרקי התהלים תהיה מקובלת לרצון לפניו, אפילו אם אין הקורא מבין את פירושם כלל, רק משום עצם האמירה.

 

"כולו הפך לבן טהור הוא" (ויקרא יג' יג)

תמה ה"חפץ חיים" על דברי הכתוב, הרי צבע לבן בנגע זהו סימן טומאה, אם כך, מדוע כאשר נהפך כל הנגע ללבן הנגע טהור? ומתרץ על פי מה שאמרו חז"ל שהצרעת באה על לשון הרע ועוד עבירות הקשורות למידות (ערכין טו) ותכלית הנגעים היא להביא את אדם לידי הכנעה ותשובה. וכאשר יש באדם נגע מועט בעור בשרו עדיין לא נכנע לבבו מעצמו ולכן צריך שיבוא אל הכהן שירחיק אותו מהמחנה שישב בצד ויכנע לבבו אולם כאשר כולו הפך לבן מבין האדם בעצמו שלא נשאר בו שום דבר טוב, ואז כבר מעצמו נכנע לבו ואינו זקוק להשלח מחוץ למחנה. 

 

"איש צרוע הוא טמא הוא וטמאו הכהן בראשו נגעו" (ויקרא יג' מד)

אמרו חז"ל שנגעי הצרעת באים על חטא. אומר הנצי"ב שאינה דומה הסיבה לצרעת הגוף לסיבה לצרעת הראש. צרעת הגוף באה על חטא התאוה המחטיא את הבשר, ואילו צרעת הראש באה על חטא דעות משובשות. לכך אמר "בראשו נגעו", להורות, שאף שסימני הקרחת או הגבחת הם כמראה צרעת עור בשר, נבדלים הם בהיותם אות לעוונות הראש דוקא. והנפקא מינה היא, להתרחק ולהזהר ממנו באופן מיוחד, כי החוטא בדעות משובשות מחטיא את המתרועעים עמו, יותר מבעל תאוה. 

מעוניין לקבל את העלון ישירות לתיבת הדוא"ל שלך?   שלח מייל לכתובת: Yossef.Benhamo@gmail.com

פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

פרשת "מצורע"

הפטרה: "וארבעה אנשים"

ה' ניסן תשע"ד

זמני החג

י"ם

ת"א

חיפה

כניסה

18:25

18:42

18:32

יציאה

19:38

19:40

19:40

ר"ת

20:19

20:16

20:16

הגיגים לפרשת השבוע

"זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן" (ויקרא יד' ב)

אמר רבי חמא ברבי חנינא: מה תקנתו של מספרי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנאמר: "מרפא לשון עץ חיים" (משלי טו' ד)… ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו שנאמר: "וסלף בה שבר ברוח" (ערכין טו:)חוברת 5

לפי הגמרא שלפנינו תקנתו של האדם המדבר לשון הרע היא לעסוק בתורה, שואל רבינו החיד"א ב"אהבת דוד" הרי לימוד התורה נעשה בעזרת הלשון, אם כך, כיצד זה ניתן לתקן בדבר שבו נעשתה העבירה, והלא הכלל הוא ש"אין קטגור נעשה סנגור"? ומתרץ לפי מה שכתב הרב "גור אריה" שבמקום שבא לתקן את החטא עצמו מותר הדבר, ואין זה נקרא שה"קטגור נעשה סנגור" ולכן ניתן לתקן את חטא הלשון באמצעות הלשון. תירוץ נוסף מביא רבינו על פי דברי חז״ל שאמרו שבעל תשובה נעשה בריה חדשה, וכיון שהוא בריה חדשה הרי שהלשון שחטא בה הלכה וכעת יש לאדם לשון חדשה, משום כך לא שייך לטעון ש"אין קטגור נעשה סנגור", שהרי הלשון שהיא הקטגור כבר לא נמצאת כאן אלא פנים חדשות באו לכאן.

 

"ועץ ארז ושני תולעת ואזוב" (ויקרא יד' ד)

מבאר ה"כלי יקר" שהמצורע צריך להביא לטהרתו שתי צפורים, אחת שוחטים ואחת משלחים, והטעם הוא משום שלאדם יש שני סוגי דיבור: דיבור של איסור ודיבור של מצוה. כנגד הדיבור של איסור, כגון לשון הרע וכדומה, מביא המצורע ציפור ושוחט אותה "אל כלי חרס על מים חיים" (ויקרא יד' ה) כי אם המצורע הוא עם הארץ תהיה לו תקנה, כי לעם הארץ יש דין של כלי חרס שאין לו תקנה כי אם בשבירה וכנגדו נאמר שישחט את הצפור, העושה מעשה פטיט, "על כלי חרס". ואם המצורע הוא תלמיד חכם שנכשל בדיבורי איסור תקנתו היא שיעסוק בתורה שנמשלה למים חיים לכך נאמר "על מים חיים". זה הטעם לכך שבתורה נאמר חמש פעמים הביטוי "זאת תורת…" בענין המצורע לומר לך שהעוסק בחמשה חומשי תורה ניצול מהצרעת הבאה על לשון הרע. את הצפור החיה מביא המצורע כנגד פטפוטי דברים של מצוה כגון תורה ותפלה, אלא שצריך לצרף לדיבור הזה את עץ הארז, את תולעת השני ואת האזוב, דברים המורים על הכנעה ושפלות ללמד את האדם שאפילו בדיבור התורה יהיה בעל "לב נשבר ונדכה" וכפי שאמרו חז"ל (סוטה ה) שעל האדם לא נאמר "ונרפא" ואילו על הבשר נאמר "ונרפא" שנאמר: "ובשר כי יהיה בעורו שחין ונרפא" (ויקרא יג' יח) כי מי שיש לו לב בשר ורך יש לו רפואה לכן נאמר "וטבל אותם בדם הצפור השחוטה" להזות עליו משתי הצפרים כדי להסמיך עליו שני דברים כאחד גם תשובה על העבר וגם תיקון על העתיד.

 

"ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם" (ויקרא יד' יב)

שואל הספורנו מדוע צריך המצורע להביא קרבן אשם? הלוא קרבן האשם מביא מי שמעל בקדש כמו שקרבן חטאת מביאים על חיוב כרת? ומתרץ על פי מה שאמרו חז"ל שנגע הצרעת הוא עונש למי שעבר על איסור לשון הרע ועל גסות הרוח ושניהם מהווים מעילה בקדש, ועל מעילה זו בקודש מביא המצורע קרבן אשם. ומניין למדנו שלשון הרע וגסות הרוח מהווים מעילה בקדש? לשון הרע עיקרו נאמר בסתר ונראה שהאדם מנסה להסתיר זאת מה', כפי שאמרו חז"ל: "העובר עברה בסתר כאילו דוחק רגלי שכינה" (חגיגה טז.) ועל המתגאה נאמר "גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל" (תהלים קא' ה), אמר הקב"ה זה גונב מלבושי אין אני והוא יכולים לעמוד בעולם אחד, וכפי שמסופר בפירוש על עוזיהו באמרו "ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' א-לוקיו והצרעת זרחה במצחו" (דברי הימים ב כו' יט)

"זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן" (ויקרא יד' ב)

שואל ה"חפץ חיים" מדוע יש להביא את המצורע דוקא "אל הכהן"? ומתרץ ש‏מאחר שלפי חז"ל הנגעים באים על עוון לשון הרע שמקורו בפה, משום כך לכך טהרתו תלויה בפיו של הכהן דוקא, כמאמר הכתוב "שפתי כהן ישמרו דעת, תורה יבקשו מפיהו" (מלאכי ב' ז). כלומר, שעל פי מאמרו של כהן המצורע מתרפא, שאם הכהן יאמר "טהור" המצורע נטהר ואם הכהן יאמר "טמא" המצורע נטמא. ללמדך, ש"מות וחיים ביד הלשון". זו הלשון שבחטאה באו הנגעים על האדם, וזו היא הלשון שמרפאת את הנגעים. 

 

‏"זאת תהיה תורת המצורע" (ויקרא יד ב)

‏"כל המספר לשון הרע וכל המקבל לשון הרע וכל המעיד עדות שקר, ראוי להשליכו לכלבים. שנאמר לכלב תשליכון אותו, וכתיב בתריה לא תשא שמע שוא, וקרי ביה לא תשיא" (פסחים קיח)

בפניני הגר"א מובא מהגמרא שלפנינו ביאור למאמר חז"ל: "אמר רב פפא לית דעניא מכלבא ולית דעתיר מחזירא" (שבת קנה) [אין עני מהכלב ואין עשיר מהחזיר], שלכאורה אינו מובן מדוע מספר זאת לנו הכתוב? אלא שלמרות הידוע שכל התורה נאמרה מפי הגבורה, אנו רואים שלא כל הלאוים שבתורה שוים בעיני הבריות, יש לאוים שהעולם נזהר בהם עד מאד, כגון "ואת החזיר לא תאכלו", שאם רואה אדם את חברו שאוכל חזיר, יפרוש ממנו ולא ירצה להתחתן עמו. מאידך, יש לאו חמור מזה הרבה, וקל הוא בעיני האדם, כגון לדבר לשון הרע. נמצא שהלאו של "חזיר" הוא "לאו עשיר", שהכל יראים ממנו, והלאו של "לשון הרע" הוא "לאו עני", שאין מי שירא ממנו, אמנם אמרו חז"ל "כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים", והטעם בזה, כי גם המספר דרכו תמיד לנבוח ככלב, זהו שאמר רב פפא דרך רמז, "לית דעני מכלבא", רצה לומר, אין לאו עני מלשון הרע, "ולית דעתיר מחזירא", היינו מהלאו ד"ואת החזיר לא תאכלו", שכולם יראים ונזהרים ממנו. 

 

"על פני השדה" (ויקרא יד' ז)

רבינו בחיי מבאר את הטעם לטומאת המצורע ואומר שטומאת המצורע היא מפני רוח הטומאה שפורחת על המצורע שמקורה מכחות הטומאה הנאצלות מהנחש הקדמוני, אבי אבות הטומאה, שהוציא שם רע על בוראו, והמצורע נענש על שהלך בדרכו והוציא שם רע ובזה הוא נדמה לנחש הקדמוני, ועל כן הקיש הכתוב את המצורע למת שהוא אבי אבות הטומאה. מוסיף רבינו בחיי שמניין הנגעים בפרשיות אלו הוא וזה כנגד עשרת הדברות, לומר לנו שבזמן שהיו בני ישראל מקיימים את התורה והמצות בארץ היו נצולים מהנגעים, ואם לאו היו לוקים בהן.

 

"והעמיד הכהן את האיש המטהר ואתם לפני ה'" (ויקרא יד' יא)

מעניין הדבר שבכל הפרשה של טהרת המצורע לא כתוב "איש", רק בפסוק זה. מבאר ה"משך חכמה" שיש בדבר הזה חידוש גדול, שהרי ידוע מה שאמרו חז"ל ש"ביאה במקצת שמה ביאה" (זבחים לב) כלומר, טמא שהכניס רק את ידו לעזרה נחשב כאילו נכנס כולו. והרי כאן מכניס המצורע את ידיו לשער ניקנור בעוד שהוא עדיין הוא לא סיים את טהרתו, והיינו אומרים שמדובר במצורע שהוא קטן מגיל בר מצוה שבא להיטהר, ועל הכנסתו חלקית למקדש אין בזה איסור משום מכניס דבר טמא, לכן בא הכתוב ואמר "האיש המטהר" דהיינו גם גדול שהוא בר מצות, אם נכנס במקצת עונשו כרת או מלקות, בכל זאת כדי לטהר אותו מצרעתו, התירה התורה.

 

"ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית" (ויקרא יד' לה)

מבאר הרש"ר הירש שהחטא שבגללו באים הנגעים בבתים הוא חטא האנוכיות, כפי שמדגיש הכתוב: "אשר לו הבית", שהאדם מייחד ביתו רק לעצמו ומסתגר בו ואינו נחלץ לעזרת הזולת. וכמדת סדום שאומרת: "שלי שלי, שלך שלך", לכאורה העקרון בסדום המיוסד על דקדוקו של חוק, אבל הוא מתעלם מהצורך לצרף לכל חוק גם את האהבה לבני אדם, לפי שרק על כך יכון קיומו הפרטי של כל בית ובית. והודיע הקב"ה לבני ישראל: "כי תבואו אל ארץ כנען… ונתתי נגע צרעת… כנגע נראה לי בבית", כלומר מהרגע שתאחזו בארץ אשר אני נותן לכם, אטיל סימנים בבתיכם, ומי שמייחד את ביתו לעצמו בלבד, עתיד לבוא אל הכהן ולהודיעו: דומה שכעין תו אלקי נראה לי בבית.

 

"ואם ישוב הנגע ופרח בבית" (ויקרא יד' מג)

אומר הרמב"ן  שהנגע הזה שבא שנית בבית, אחרי שחלצו את האבנים הראשונות אשר היה בהם הנגע ובנו את הבית באבנים אחרות ובעפר האחר, איננו אותו הנגע הראשון, אלא זהו נגע אחר שבא לבית, ודבר זה שונה מהפריחה האמורה באדם, שאחרי שהכהן מסגיר את האדם שרואים אם פשתה הפריחה, שם מדובר באותו הנגע עצמו שהתפשט בגוף, כי בנגעי אדם מדובר בליחה שתחת העור "כי פעמים רבות תסתתר הליחה תחת העור ותשוב אל פנימית הגוף ואחרי כן תשוב ותמשך אל העור ואל חיצוניו". אבל בנגעי בתים הענין הוא שזהו נגע ומכה מא-לקים, שתהיה רוח רעה במקום ההוא, גם לאחר החלפת האבנים. 

פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת בא.
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
דברי התורה לע"נ א.מ. אשת החיל זוהרה בת חנה ע"ה, שעלתה לגנזיAsilah
מרומים בש"ק לסדר "ויחי" "צדיקים במיתתם נקראים חיים" –
גאולת עם ישראל ממצרים –
תדריך לגאולה עצמית וכללית גם לדורנו.
א. "ויאמר ה' אל משה: ב א אל פרעה…". )שמות בא י, א(
בא הקב"ה ב א עם כל אחד מאתנו לכל מקום.

הזוהר הקדוש כותב ) פרשת בא עמ' לד' ( "אמר רבי שמעון: כעת יש לגלות סודות דבוקים למעלה ולמטה. מה נאמר
"בא אל פרעה היה צריך לומר לך אל פרעה, מה הוא "בא"? הוא עונה: הקב"ה הביא את משה אצל תנין אחד – –
עליון וחזק, ומשה נתיירא ממנו ולא יכל להתקרב אליו היות וזה מעל לכוחותיו הרוחניים כפי שעשה בשבע המכות
/הספירות התחתונות. הקב"ה אמר לו: "הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו" )יחזקאל כט'(.
כלומר, בא איתי ואתן לך כוחות נגד שרי מצרים העליונים, ואחר כך עם התחתונים, היות ואני שולט בכל העולמות.
מסר חשוב עבורנו: "הקב"ה בא אתנו לכל מקום, לכן אין לדאוג ואין לפחד מבשר ודם.
ידוע ומפורסם ששמה של כל פרשה קדושה מפרשיות התורה, רומז לתוכנה ומהותה הרוחנית. הגימטריה
. כלומר, השם ומהותו רמוזים בספר. 340 המשותפת של המילים: שם ספר = –
שמה של פרשתנו "בא" ) ב + א = ג(, רומז לג' המכות האחרונות: א. ארבה. ב. חושך. ג. מכת בכורות, שהן –
מכוונות כנגד שלש הספירות העליונות: כתר, חוכמה ובינה . לכן, זה לא פלא שהמכות הנ"ל הן שמימיות כאשר
המכנה המשותף שלהן הוא: החשכת עולמם של המצרים בניגוד לעם ישראל עליו נאמר: "ולכל בני ישראל היה
אור במושבותם" )שמות, י' כג'(. על כך אומר רבנו "אור החיים" הקדוש: "שחושך זה היה מהגיהנום.. וגם כל אחד
ואחד מישראל שהיה הולך לבית המצרי, היה לו אור במושבותם של המצרים" .כל זה שימש הכנה טובה לבני
ישראל לבדוק ולצלם בבתי המצרים בזמן מכת החושך, ובכך לקיים את מצוות ה' :"דבר נא באוזני העם וישאלו
איש מרעהו… כלי כסף וכלי זהב". )שמות, יא' ב'( אכן, בני ישראל יצאו ברכוש גדול כפי שהובטח לאברהם אבינו
בברית בין הבתרים. במעשה הנ"ל, הצליחו לתקן במשהו את העוול והניצול שנעשה להם ע"י המצרים.
המצרים, כמו העמים הפגניים האחרים, עבדו לשמש, ולכן רצה הקב"ה להעביר להם סדנא חינוכית אמונית
שהשמש משמשת כשמשו של הקב"ה להאיר את העולם ולחיותו בלבד.

גם במכת בכורות הבכורים הגיעו במותם למקום חושך וצלמוות בגיהנום, ואילו אבותיהם למדו פרק חשוב בשלטון
הקב"ה בעולם. מלכות ה' לא רק בעולם הטבע כפי שהיה במכות הקודמות, אלא גם בבני אדם, היות ורק הקב"ה
יתעלה שמו, יודע להבחין בין בכור ושאינו בכור, כדברי רבנו "אור החיים" הק': "בין טיפה ראשונה של אדם
שיקרא בכור הגם שהוא ב' וג' )דוגמת יעקב שהיה הבכור מטיפה ראשונה מול עשיו ( , זולת הוא היוצר, הוא
הבורא ברוך הוא מכיר הטיפות שצר מי ומי הבכור " )שמות, יא' ד' (

מנהגנו בעת קריאת עשרת הדברות בקהילות ספרד וצפון אפריקה לעמוד כנתינתם מהר סיני מעומד.

מנהגנו בעת קריאת עשרת הדברות  בקהילות ספרד וצפון אפריקה לעמוד כנתינתם מהר סיני מעומד. משה רבנו

וכתב הרמב"ם בשו"ת פאר הדור כתב לבטל מנהג קדמון זה שלא לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות וכל זאת מפני תרעומת הקראים. וכתב על כך החיד"א בספרו טוב עין (סימן יא), דשאני הכא שקורין בס"ת כל התורה מידי שבת בשבתו, וגם ביום זה הם קוראים עשרת הדברות איזה חלק בס"ת, בכי האי לית לן בה שמוכח שהכל אמת, אלא שהם עומדים בהם להיות שהם יסוד התורה ונכתבו בלוחות, ורוצים לעשות איזה זכר לקום אמירתן ובזה ליכא שום קפידא, והוחזקו במנהג זה כמה שנים כידוע, ונראה שמאחר שנהגו העם כן לקום בערת הדברות, נראה שחייבים הכל לעמוד, ואין לשום אחד להשאר יושב, דגם אם אין מן הדין לקום, עתה שנהגו כל הקהל בזה, נעשה חיוב על הכל ואם ח"ו בעני ההמון נראה כמזלזל וכו'. ראה בספר נוהג בחכמה (עמוד קמג אות ט), להגר"י בן נאים. כתב הרב יצחק חזן
בשו"ת יחוה דעת (ח"א סימן יג), ואם נהגו אבותינו ואבות אבותינו לעמוד לא הלכו בזה נגד דעת מרן, והרי ראינו לכמה פוסקים רבים וגדולים שישבו המנהג ויש כמה שקילסוהו, אין לנו לבטל המנהג מפני חשש תרעומת המינים וכו' ועוד כתב הרב ולולא דמסתפינא הוה אמינא כי זה שכל האחרונים לא העלו על שפתם את תשובת הרמב"ם זו, מטיל ספק בנכונותה.
וכתב הרב שלום משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן (ח"א סימן נז), גם אם מצווים המינים בינינו הם שונים מאילו שהיו בזמנו של הרמב"ם שבזמנם חילקו בין עשרת הדברות לשאר התורה, אך אלו של זמננו אינם מאמינים בה' ובתורתו וכופרים בעיקר, וכ"ש שהם כופרים בערת הדברות עצמם, אשר על כן גם אם נעמוד או נשב, הרי אצלם אין הדבר מעלה או מוריד מאומה, ומסיים הרב, מקום שנהגו לעמוד אין לבטל מנהגם, שאדרבה בזה מורידים כבוד התורה, אלא מצוה עליהם להחזיק במנהגם הטוב שאין בו כ"א כבוד והדור ותפארת לתורתנו הקדושה, וכל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות.
וכך כתב רבי רפאל ברוך טולידאנו בספרו קיצור ש"ע (הלכות חג שבועות ה"ט), ויש לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות מעין דגמת קבלתם בסיני, וצריך להיות באימה וביראה דגמת מעמד הר סיני שהיו באימה וביראה, וכך אנו נוהגים (ובסימן קלב אות יב), כתב אין לשום יחיד לשאר יושב בשעת קריאת עשרת הדברות, כיון שנהגו לעמוד. ושמעתי מהרב אברהם מוגרבי ששנה אחת בחג השבועות התפלל עם חמיו הרב אברהם אבוחצירא זצ"ל, ועם סדנא בבא סאלי ובעת עשרות הדברות עמדו כל הציבור ללא עוררין. וכן נוהגים יהודי אלג'יר כמובא בספר מטה יהודה (סימן א אות ו). וכן בספר עלי הדס (פ"ו אות לג), מנהג יהודי תוניס. פסק בשו"ת דברות אליהו אברז'ל (ח"ז סימן יח), כתב שגדולי תימן שנהגו גם הם במנהג זה של עמידה בעשרת הדברות, בשו"ת ויצבור יוסף להגר"י צוברי זצ"ל (ח"ב פרק ששה עשר סימן יד), וכן הגר"ש עדני זצ"ל בספרו נחלת יוסף (ח"ב מנהגים סימן ב), וז"ל ונהגו פה כשקורא עשרת הדברות כל הציבור עומדים ושכן המנהג בצנעא מימי קדם, בשעת קריאת עשרת הדברות בספר תורה כל הקהל כאחד עומדים על רגליהם ועומדים כך בחרדת קודש באימה וביראה עד שגומר דיבור עשירי ואז חוזרים ויושבים. ובשו"ת ישכיל עבדי (ח"ב סימן א), נשאל בנדון זה מהגאון הרב שבתאי בוחבוט הרב הראשי לבירות הואיל ויש מערערים על מנהגם, ובסוף תשובתו כתב ותצא דינא בנ"ד דאין להם לזוז ממנהגם והנח להם לישראל קדושים במנהגם הקדוש שכוונתם רצויה לשמים ואף למי שרוצה לנהוג מחדש אין בידנו כל למונעם לא ע"פ הפשט, והסוד עכ"ל. ובספר כתר שם טוב (ח"א עמוד שטו). כתב נהגו לעמוד בעשרת הדברות בקהילות הספרדים בלונדון ואמשטרדם.

הרב אברהם אסולין

פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

טללי אורו בתורת רבנו "אור החיים" הק' לספר שמות פרשת תצוה, ושבת זכור". –
מאת הרב משה שמיר אסולין.רבי חיים בן עטר קבר
"ואתה תצוה את בני ישראל" )תצוה כז, כ(."משה רבנו גואל ראשון וגואל אחרון". )רבנו אוה"ח הק'( –"כל עוד אין עוסקים בתורה ובמצוות, אין משה רבנו חפץ לגאול עם של בטלנים מהתורה". )רבנו אוה"ח הק'( רבנו חיים בן עטר בעל "אור החיים" הק' מדגיש על פי הזוהר הק' שהגאולות הראשונות של עם ישראל היו בזכות אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב, ואילו הגלות האחרונה גלות אדום בה אנו שרויים, תהיה רק בזכות משה –
רבנו ע"ה. על השאלה מדוע הגלות הזו מתארכת זה למעלה מאלפיים שנה, הוא עונה:
"כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מהתורה, וזה הוא שרמז הכתוב כאן – באומרו: ואתה תצווה את בני ישראל על דרך "כי מלאכיו יצווה לך", }תצווה מלשון צוותא, צוות שמתלווה לצדיק{. או – –על דרך אומרם ז"ל: אין צו אלא מלכות, כי הוא }משה רבנו{ ימלוך עלינו לעתיד, ותנאי הוא הדבר שיעסקו ישראל
בתורה. וזה הוא אומרו: ויקחו אליך שמן זית זך. ירמוז אל התורה שנמשלה לשמן. מה השמן מאיר לעולם, כך התורה. והם דברי הזוהר שכתבנו בסמוך. ודקדק לומר זך, שצריכים לעסוק בתורה לשמה בלי שמרים, שהם לקנטר ח"ו או להתגדל וכו'. ואמר עוד "כתית", פירוש שצריכים לעסוק בתורה ולכתת גופם וכוחם, על דרך אומרו "זאת התורה אדם כי ימות באוהל" )במדבר חקת, יט, יד(. וכבר כתבתי ענין זה בחפצי = }"חפץ ה'" הוא ספרו של רבנו האוה"ח הק' על הגמרא{ בעניין המיימינים בה" )אוה"ח הק' שמות כז, ב(. }וכך עולה מדבריו ב"חפץ ה'": המיימינים הם תלמידי חכמים הלומדים תורה מתוך עיון וטורח כדי לברר את טעמי הוראות התורה כמו אדם העושה מלאכה ביד ימינו שהיא מיומנת ובעלת עוצמה. וזה בניגוד ל"משמאילים בה" הלומדים תורה מבלי לטרוח להבין כל פרט. כך מפרש רבא בר רב שילא,
ויש אומרים רב יוסף בר חמא בשם רב ששת את הפסוק: "אורך ימים בימינה }של תורה{, ובשמאלה עושר וכבוד" )משלי ג, טו(. יוצא לפי הפירוש הנ"ל, המיימינים הם אלה הלומדים תורה מתוך עמל רב, וזוכים לאורך ימים… וכל שכן   לעושר וכבוד, ואילו הלומדים מתוך עצלות, זוכים רק לעושר{. לכן התורה משתמשת כאן בביטוי "כתית" לכתת את – כוחו ואונו עד שיבין את התורה. )רבנו אוה"ח הק' בספרו "חפץ ה' לגמרא שבת סג ע"א(. בזוהר חדש )בראשית טו' א'( שאל רבי יוסי בר חלפתא את רבי יצחק , מדוע הגלות האחרונה מתארכת? ענה לו: "לא אתארך אלא על ביטול אורייתא , וכך שמעתי מרב המנונא סבא. ."תלתא גלותא גלו ישראל וחזרו בזכות האבות, גלות
רביעית בזכות משה רבנו. מ ש ה = "מה שהיה הוא שיהיה" )קהלת א' ט'(. – – –
גם לפי פשט הפסוק עולה, המיימינים הם אלה שלאחר לימודם, מסתכלים ימינה כדי לדעת מה הספיקו ללמוד. – לעומת זאת, המשמיאילים אלה העצלנים המסתכלים שמאלה לראות כמה נשאר להם לסיים, כמקובל אצל ילדים. – בהמשך מסביר רבנו האוה"ח הק' את הביטוי "למאור" כי יכוון בשמן זית להאיר למאור ולייחדו במכוון". הכוונה כאן – לקב"ה שגלה עם בני ישראל כדברי רבי שמעון בר יוחאי לפסוק: "ושב ה' אלוקיך את שבותך" )דברים ל, ג(. "בוא וראה כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו שכינה עמהם…. ואף כשעתידים להיגאל, שכינה עמהם" )מגילה
כט, ע"א(. רבנו אוה"ח הק' מדמה את השכינה למאור הקטן, ואילו הקב"ה אלופו של עולם, למאור הגדול. נזכה להאיר בתורה מתוך הארה רוחנית, ונזכה לקבל את גואלנו הראשון והאחרון משה רבנו רעיא מהימנא. – – מדרש תנחומא )תצווה ו'(. "אמר ליה הקב"ה למשה: מלך עשיתיך גזור = תצווה עליהם והם עושים. כמו שכתוב –
בספר שמואל )א', יג יד'(: "ויצווהו ה' לנגיד על עמו" וכן לעיל )פרק ו' יג' בפרשת וארא(: "ויצוום אל בני ישראל". כלומר, הביטוי "לצוות" הוא בבחינת מלך, כך שמשה רבנו היה ויהיה מלך המשיח על עם ישראל, רבנו אוה"ח הק' מדגיש שהביטוי "ואתה תצוה" לזמן עתיד = בגאולה האחרונה. שאת ניצניה זוכים אנו לראות. – רוצה לזכור את מה שלמדת? הרמז לכך, נמצא בפסוק הבא העוסק במעיל האפוד "והיה פי ראשו בתוכו שפה יהיה לפיו סביב מעשה ארג…" )שמות כח, לב(.

פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו-מאת: הרב משה אסולין שמיר.

ליהודים הייתה אורה ושמחה, וששון ויקר". –
גילוי סתרי ההיסטוריה היהודיתרבי חיים בן עטר קבר
ב"מגילת אסתר".
לברכה והצלחת ראש הממשלה מר בנימין נתניהו, ומרדכי היהודי מבנימין,
הזועקים זעקה גדולה ומרה נגד עמלק הפרסי ועשיו האובמי
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
רבנו חיים בן עטר בעל "אור החיים" הקדוש כותב בספרו "ראשון לציון" למגילת אסתר, שגם אחשוורוש שנא
יהודים כמו המן, רק שלכל אחד מהם היה תפקיד במזימה האנטישמית נגד היהודים: המן העמלקי רצה להשמידם
מבחינה פיזית כמו היטלר ימ"ש, ואילו אחשוורוש רצה להשמידם מבחינה רוחנית. לקראת סיום "המשתה לכל שריו
ועבדיו", אחשוורוש מחליט להזמין גם את היהודים כדי לבולל אותם מבחינה רוחנית, ולהשכיח מהם את המשך בנין
המקדש השני בו החלו עזרא ונחמיה, בעקבות הכרזת כורש זקנו של אחשוורוש )עזרא א' א'(. את זאת לומד רבנו
האוה"ח הק' מהכתוב: "ובמלאת הימים האלה עשה המלך לכל העם" = עם ישראל. כמו כן מהכתוב: )עזרא א' ו'(
"ובמלכות אחשוורוש בתחילת מלכותו, כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים".
אחשוורוש ראה שתמו 70 שנות גלות עם ישראל לאחר החורבן ולא נגאלו, כפי שאכן הבטיח ה' ע"י הנביא )ירמיה
כט, י( "כה אמר ה' לפי מלאת לבבל 70 שנה, אפקוד אתכם": 45 שנות מלכות נבוכדנצאר, 23 שנות אוויל מרודך
}כולל שאר המלכים שמלכו עד אחשוורוש: כורש, כנבוזי, דריווש הראשון{, 2 שנים של אחשוורוש = 70 שנה.
את זה הוא לומד מן הכתוב: "בימים ההם" = "ב' ימים" = ב' שנים. כידוע המילה "ימים" בתנ"ך רומזת לשנה ככתוב: –
"ימים תהיה גאולתו" )ויקרא כה' כט'(, לכן "בשנה השלישית כשבת המלך" = שנתישבה דעתו כדברי הגמרא. הוא
עושה משתה, בו השתמש בבגדי כהונה וכלי המקדש, כדברי הגמרא )מגילה יב' ע"א( "בהראותו … את יקר תפארת".
מוסר השכל: יש לקרא את מגילת אסתר בעיון רב לא רק ברובד הגלוי, אלא גם ובעיקר ברובד הסמוי, היות והיא
נכתבה ברוח הקודש ע"י מרדכי היהודי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני, שהיה מאנשי הכנסת הגדולה, ומוצאו
מזרע שאול המלך מבנימין. כזכור, שאול המלך לא השמיד את עמלק כפי שציווה אותו ה', והנה צאצאיו מרדכי
ואסתר, נאלצים שוב להתמודד עם המן העמלקי לאחר 520 שנה.
במהלך המלחמה, לא שלחו את ידם בביזה ככתוב "ובביזה לא שלחו את ידם", )אסתר ט, טז(, כדי לתקן את לוחמי שאול
ששלחו את ידם בביזה ולקחו מן הצאן "ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאו והבקר… )שמואל א, טו, ט(.
"זכור את אשר עשה לך עמלק…" )דברים כה, יז יט(. –
עמלק של המן הגגי ועמלק של ימינו. –
בשבת הסמוכה לפורים, תחול "שבת זכור" בה מצווים מדאורייתא לזכור את מעשי עמלק על ידי קריאה בספר תורה,
ולכן משתדלים להוציא ספר תורה מהודר לשם כך, בו קורא המפטיר בספר שני את פרשת "זכור", ואחר כך קוראים
בהפטרה מתוך ספר )שמואל א טו( המתאר את מלחמת שאול בעמלק, חטאו וקריעת המלוכה משאול וזרעו.
אין שום איסור בתורה הדומה לציווי הכול כך מפורט, כמו הציווי למחות את עמלק: "זכר… ולא ירא אלוקים… תמחה
את זכר עמלק… לא תשכח". לא רק שנזכור, אלא גם נמחה, וגם לא נשכח לאורך ההיסטוריה.
עמלק "מלווה" את עם ישראל מאז יעקב אבינו כאשר עשיו הרשע הסבא של עמלק עורך "קבלת פנים" צבאית –
ליעקב אבינו וב"ב החוזרים מלבן הארמי ומנסה לחסלם. לאחר יציאת עם ישראל ממצרים, עמלק מתייצב על משמרתו
ונלחם עם ישראל ברפידים. )שמות בשלח יז, ח טז(. עמלק שוב מתגלה בדמותו של המן האגגי. –
בגרמניה המזוהה עם עמלק כדברי הגמרא )מגילה ו ע"א( לפסוק: "אל תתן ה' מאווי רשע, זממו אל תפק" )תהלים קמ, ט(..
"אמר יעקב לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אל תיתן לעשיו הרשע תאוות לבו. זממו אל תפק זו גרממיה של רומי". –
ויש גורסים גרמניה של רומי. במשפטי נירנברג לאחר השואה, עמדו לדין 23 פושעי מלחמה נאציים, 11 מתוכם נידוני
למוות. היה צפוי שיוצאו להורג ע"י כיתת יורים בהיות המשפט צבאי, אבל הוחלט לבסוף לתלות אותם. אחד מהם,
הצורר ה ר מ ן = המן רשע{ גרינג ממקימי הגסטפו התאבד בכלאו שעתיים לפני ביצוע גזר הדין, כך שביום כ"א – – –
תשרי תש"ז } 1946 { יום הושענא רבה = יום החיתום, נתלו רק עשרה, מעין מהדורה חוזרת של עשרת בני המן –
שנתלו על העץ. שנת תש"ז אכן רמוזה באותיות הקטנות בשמות עשרת בני המן שנתלו במגילה: פרשנדתא,
פרמשתא, ויזתא = ת ש ז – – 1946 . האות ו במלים "ואת" המופיעה בבני המן רומזת לריבוי, היות ומבחינה תחבירית
היא מיותרת. זה רומז לאלף השישי בו הצוררים הנאציים נתלו. גם המלה "ואת" המופיעה לפני כל אחד מבני המן,
באה לרבות כדברי רבותינו )ילקוט מעם לועז אסתר רלז( רומזת על תליית עשרה נוספים בנוסף לעשרת בני המן. כמו כן,
המלה את רומזת תמיד לריבוי כדברי הגמרא )סוטה יז, ע"א(.
מעניין לציין, שאחד הנידונים הגרמניים יוליוס שטרייכר שבמשך למעלה מעשרים שנה הפיץ שנאה נגד העם היהודי
בעיתונו "דר שטירמר" בו שימש כעורך, אמר לפני שחבל התלייה נכרך על צווארו: "חג פורים 1946 ."
כל זה מסביר את דברי חכמים ש"אסתר ברוח הקודש נאמרה" )מגילה ז ע"א(.
כעמלק אחרון של ימינו, מהווים היאטולות מאירן/פרס צאצאי המן הרשע המכריזים השכם והערב על רצונם –
להשמיד את ישראל ללא כל התגרות מצדנו כמו "קבלת הפנים הצבאית העמלקית" לה "זכינו" עם יציאתנו ממצרים.
המסר המרכזי במגילת אסתר לדורנו. –
"נס פורים היה הכנה לבית שני…יהיה לעתיד לבוא נס כזה קודם הגאולה" )שפת אמת(.
אירועי המגילה התרחשו בתקופת אחשוורוש ששלט באימפריה הפרסית במשך 20 שנה בין השנים: 485-465
לפנה"ס. הוא התמנה למלך לאחר שאביו דריוש הראשון יצא למלחמה נגד מצרים בה נהרג. אחשוורוש בנו המשיך
במלחמה ואף מצליח לכבוש אותה, דבר המסביר את הרקע למשתה שנמשך 180 יום, כדי לבסס את מעמדו
באימפריה שהתרחבה. שמו הפרסי הוא "חשיארש", ואילו בפי היוונים כסרכסס. בפי היהודים כונה "אח שורוש", –
היות ומי ששמע את שמו צעק "אח ראשי", היות והוא רושש את העם בגלל גובה המיסים למימון שיגעונותיו: כיבושי
נשים וארצות. אשתו "ושתי" הייתה נכדתו של נבוכדנצאר דבר המסביר את מעמדה הרם וסירובה להתייצב לפניו,
ואילו אמו "אטוסא" הייתה ביתו של כורש זקנו, דבר שהקנה לו מעמד מכובד.
היהודים שראו כי טוב ליבם ביין הפרסי, סירבו לעלות לארץ ישראל בימי עזרא ונחמיה, ובעצם עלתה רק "דלת העם".
שמות הגיבורים הראשיים במגילה: מרדכי )מורדוך( ואסתר )אסתיריס( מזכירים שמות אליליים פרסיים. כמו כן אסתר
בבית אחשוורוש, ומרדכי "יושב בשער המלך" בתפקיד של שר. כל זה משקף תפאורה של "יהודי אמריקה של אז". –
הרבי מגור מחבר "השפת אמת", כותב על פורים: "נראה כי נס פורים היה הכנה לבית שני. כי היה צריך להיות
כוח ועוז לב … וכן אפשר שיהיה לעתיד לבוא נס כזה קודם הגאולה כמו שאמרו חז"ל: מעמיד עליהם מלך קשה
כהמן… שנס כזה הכנה לגאולה". לדבריו, הגאולה אינה באה על מגש של כסף, אלא יש צורך בכוחות רוחניים ="עוז
לב", ופיזיים = "כוח". כלומר, יש צורך בתעוזת המנהיגות נגד עמלק, והכנות צבאיות מצד שני. לכן, הקב"ה זימן את
גזירת המן שהובילה אותם לתשובה שלמה וקבלת התורה שבע"פ מרצון: "קיימו וקיבלו עליהם". ניתן להם ניסיון צבאי
שהרגו באויבם עמלק כמו שהשואה שמשה כהכנה להקמת המדינה.
פורים מקיף את כל החגים: פ = פסח, ו = ו' בסיון שבועות, ר = ראש השנה, י = יום הכיפורים מ = סוכות )בארמית(.
כיפורים = כמו פורים. את השגות כיפורים נוכל להשיג ע"י שמחה בפורים.
"והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור, משפחה ומשפחה…" )אסתר ט, כח(. האורות של אז, מאירים –
גם כיום מידי שנה בשנה כדברי חכמים לכתוב "והימים האלה נזכרים ונעשים". האורות של כל חג מאירים בכל חג
כדברי רבנו האר"י הק', כך שצריכים רק להתעלות כדי לקבל את אותם אורות.
המן האגגי של ימינו = רבים מהפרסים וגרורותיהם כמן חיזבאלה וחמס הצועקים מעל כל במה, שרוצים להשמיד
את מדינת ישראל ואף פועלים להשגת פצצה גרעינית לביצוע זממם. המנהיג הפרסי כיום" "ח/המנ אי. = המן. –
אחשוורוש של ימינו, מהווים רבים מראשי אירופה ואמריקה מזרע עשו ממנו יצא עמלק, שבמשחקי מלים
דיפלומטיות דוחים את הקץ לרגע בו תהיה לפרסים פצצה גרעינית ואז יהיה מאוחר מידי לפעול.
הפתרונות לבעיית עמלק בימינו אחדות ומנהיגות. –
אומרים חז"ל שרק מרדכי היהודי קלט את גודל האחריות מהשואה ההמנית הקרבה, ולכן החליט לקחת פיקוד
ולפעול בכל החזיתות: פקודות לאסתר מול אחשוורוש. אסתר גוזרת על היהודים לצום 3 ימים יד, טו, טז בניסן –
"שנפלו" גם על "ליל סדר פסח" כך שבאותה שנה לא קיימו מצוות אכילת מצות ולא שתו ארבע כוסות, כך שנשאר
להם רק מצוות "אכילת מרור העמלקי, וקריאת "והגדת לבניך" מתוך זעקה.
הרב חרל"ף )מי מרום מעיני הישועה פרק י"ח( אומר: שיש צורך בשני מנהיגים כמו משה ואהרון, מרדכי ואסתר, אליהו –
ומשיח. המשותף לכולם: הביטוי הפותח את השם, א מ. –
מנהיג אחד מטפל ברוחניות של העם כמו משה, מרדכי ומשיח. השני מטפל בהנהגה הפנימית כמו אהרון, אסתר
ואליהו. המלה המשותפת "א מ" מסמל את האם היודעת לטפל טוב בילדיה, בבחינת "אם הבנים שמחה הללוי ה". – –
עמלק = 240 = ספק. "אין שמחה כהתרת הספקות" כדברי חכמים. ברגע שנתיר את הספקות הן בנושא אמונתנו
השלמה בבורא עולם, הן בנושא אמונתנו בתורתנו הקדושה, והן בנושא נחלת אבותינו על כל גבולותיה לא תהיה –
תקומה לכל אויבינו הרבים. והכל צריך להתקיים מתוך אחדות כדברי אסתר למרדכי: "לך כנוס את היהודים". לכן
השם "בית הכנסת" ולא בית תפילה. קודם יש להתכנס ולהתאחד, ורק אחר כך להתפלל כדברי תורת הח"ן, ואז נזכה
ל"אורה ושמחה וששון ויקר".

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת "פקודי".

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת "פקודי".
מאת: הרב משה אסולין שמיר
"וכבוד ה' מלא את המשכן"(פיקודי מ' לד')
הורדת השכינה אלינו קדושת המקום והאדם. –תפילה בכותל
"רחמנא לבא בעי" ע"י רצון, זוכים בחזרה להורדת צנור של שפע. –
פרשת השבוע "פקודי", סוגרת מעגל של חמש פרשיות: תרומה, תצוה, כי תישא, ויקהל, פקודי מעל – 500 מילים
העוסקות בפרשת הכנת המשכן על פי הציווי האלוקי בתחילת פרשת "תרומה": "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
כלומר, ישנה תכנית אלוקית עם הוראות מדויקות הניתנות למשה, כאשר האמצעים הנדרשים: זהב, כסף וכו',
נתרמים על ידי בני ישראל מכל הלב ומתוך אהבה לקב"ה, כדברי רבי יהודה בר סימון לכתוב )שיר השירים ג ט(:
"אפיריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון, עמודיו עשה כסף, רפידתו זהב, מרכבו ארגמן, תוכו רצוף אהבה מבנות
ירושלים" אפיריון זה המשכן" )שיר השירים רבה(. הביצוע: ע"י חכמי לב כמו בצלאל בן אורי ואחיסמך בן אהליאב. –
התורה מעידה שהמטרה הושגה ככתוב: "וכבוד ה' מלא את המשכן". השכינה אכן יורדת אל תוך המשכן, ומתחברת
אל כל אחד כל אחד מבני ישראל. כאז, כן עכשיו. שנזכה גם כיום.
כמו שבכל מערכת יחסים בכלל, ובמשפחה בפרט, "כל מה שאתה רוצה לקבל תן", כך ביחסינו עם הקב"ה. כדוגמא, –
נציין את דברי ריה"ל בסוף ספר הכוזרי בו הוא קובע שברגע שנרצה לקבל באמת את הקב"ה בתוכנו ושיבנה בית
מקדשנו הקב"ה יתן ומיד את מבוקשנו. במילים אחרות, ברגע שנפעיל את הרצון נקבל צנור רווי שפע של – –
אנרגיות רוחניות וגשמיות, ולא כצפצוף הזרזיר שהוא רגיל בכך, כדברי ריה"ל.
השאלה המתבקשת: איך ניתן להוריד את השכינה אז והיום אלינו? –
על כך רבנו אוה"ח הק' על פי הזוהר.
רבנו "אור החיים" הקדוש עונה על כך בדבריו לפסוק: "קחו מאתכם תרומה לה', כל נדיב לבו יביאה" )ויקהל לה' ה'(,
וכדברי קודשו: "ועיקר הרצון במעשה, הוא המושכל… ואמר "כל נדיב ליבו", פירוש העושה דבר בנשיאות הלב – –
אשר ידבנו ליבו. לצד התנועעות הרוחנית השוכן בלב, יפעיל במושכל נעלם. אבל אם יביא תרומה בלא נדיבות לב, אין
זה פועל במושכל" )אוה"ח לה' ה'(. מילת המפתח בדבריו היא המילה "המושכל" = דבקות בה'. כלומר היכולת להגיע
לדביקות בה' תושג רק ע"י עשייה מכל הלב ככתוב: "כל נדיב לבו" או כדברי אוה"ח הק' "מנשיאות הלב" דבר המזכך
ומזכה את האדם להשראת נועם ה' בקרבו, וכן לדבקות באורו יתברך שזו בעצם התשוקה הכי חביבה והערבה, אליה
האדם יכול להגיע בחייו. התופעה הנ"ל היא אכן אבן דרך בעבודת ה' כדברי הזוהר הקדוש "רחמנא ליבא בעי". –
הזוהר הקדוש בפרשת )ויקהל קצח'( אומר על כך: "פתח רבי אבא: קחו מאתכם תרומה. בא וראה, בשעה שמתעורר
באדם הרצון לעבודת קונו, הרצון עולה תחילה ללב המהווה יסוד קיום הגוף, אח"כ הרצון עולה לכל איברי הגוף
המתחברים יחד ומושכים את השכינה שתדור עמהם, דבר שהופך את האדם לחלקו של הקב"ה.
לדברי הזוהר, הכול תלוי בלבו של כל אחד מאתנו כל נדיב לב. ורק ע"י כך נזכה לדבקות בה' יתברך. –
תופעה דומה אנו רואים אצל בצלאל = בצל הא ל ,שזכה לחכמת הלב, בו בחר הקב"ה להכין את כלי המשכן ככתוב –
"וימלא אותו רוח אלוקים בחכמה ובתבונה ובדעת… לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת". הסיבה לזכייה,
בגלל "שחכמתו חלחלה עד ליבו" כדברי הרמב"ן לביטוי "חכם לב" ההשתוקקות לעסוק בקודש. –
בצלאל ידע לזהות ברוח הקודש ע"פ צירופי אותיות את כוונת התורם בתרומתו, כך שלאורה שובצה בכלי המתאים.
מסופר על רבי חיים מוולוז'ין תלמידו של הגאון מוילנא שנהג לשלוח שליח לאיסוף תרומות לישיבת וולוז'ין בראשה
עמד. השליח נהג בפשטות וענווה.
יום אחד, השליח התעייף והתחלף, ובמקומו מונה שליח שנהג כגביר שהתכבד במרכבה מפוארת הרתומה לשני
סוסים. בהגיעו אצל אחד התורמים הקבועים, האיש סירב לתרום. כאשר עיין רבי חיים מוולוז'ין ברשימת התורמים
תהה מדוע סירב הנ"ל לתרום, הרי מידי שנה בשנה, הוא תרם "תמידין כסדרן". הרב החליט לנסוע אליו בעצמו.
בהגיעו אליו, הוא שאל אותו מדוע החליט השנה לא לתרום לתלמידי הישיבה, הרי כל שנה תרם בעין יפה? התורם
ענה לו שהפעם הוא לא תרם בגלל שראה שהשליח נהג במרכבה נכבדה עם סוסים אציליים, ואינו רוצה שתרומתו
תממן סוסים. הרב סיפר לו את המדרש לפסוק "לחשוב מחשבות" אצל בצלאל, שידע לזהות ברוח הקודש כוונת
התורם, כך שתרומתו הגיעה למקומה בכלי המשכן. כך תרומתך, תגיע למקומה החשוב בישיבה בהתאם לכוונתך.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר