מורשת יהדות מרוקו

״בחדר משתוללות נשמות טועות שרוצות להיכנס בתינוקת,״ אמרה כלאחר יד, ומשכה את גופה בשמן ארגן חום־זהוב על מנת להסב לעורה רוגע ונינוחות.

״אל תפסיקי להניק את התינוקת, השחפת לא נוגעת בתינוק בשעת הנקה!״ יעצה לה.

בעוד ברוריה מניקה את בתה, החלה אום סעיד לספר על חייה. ״החיים שלי לא קלים… לפעמים אני מתפללת שתנחת על ראשי השחפת ותיקח אותי. אין לי הרבה מזל! פעם אחר פעם זה קורה לי, כל אישה שאני מיילדת רוצה בן זכר.

כאשר היא מתבשרת שהביאה בת לעולם, ברוריה החמיצה פנים מרוב דאגה וחרדה לגורלה של התינוקת שזה עתה באה לעולם.

״אללה יחליק.״ ניסתה אם סעיד להרגיעה.

״אני ילדתי רק בנות. אבו סעיד רצה לגרש אותי, הוא נשבע באללה, אם לא אלד לו בן זכר – יגרש אותי לבית הוריי.״

״אבל בסוף הוא לא גירש?״ שאלה ברוריה בפליאה.

״לא גירש אותי, השבח לאל! הבנות נולדו בריאות, עשו לו כבוד לפני שהלך לעולמו, הממזר הזה. האבן אל כלב היה מבסוט מהחיים. הבנות שירתו אותו כמו מלך, קיבל על כולן מיהר שמן. האל מעניק הרבה תכונות טובות לבני האדם, אבל לו, לחמור הזה, העניק רק את העצלות. הוא לא היה עושה דבר, הבטלן, רק ישן, וכל הכסף שקיבלנו – הלך…״ בעודן מדברות נכנס יעקב אל החדר. אום סעיד הניחה את הקערה ובתוכה חבילה עטופה במגבת לחה.

״אללה נתן לך שושנה יפה,״ אמרה אום סעיד ליעקב.

”מעליש,״ אמר יעקב בעליצות אחר שנרגע קמעה.

״אללה יגמול לך כל טוב על שעזרת לברוריה ללדת את בתנו הבכורה בלילה הזה.״

״שוקראן, אבו יעקב. אתה השכן שלנו, כולנו בני אברהם, אנחנו כמו משפחה. עכשיו קח את זה,״ היא הניחה בידו את הקערה, ״לך תקבור את זה.״ פקדה עליו.

היא הניחה את המגבת שהחזיקה בידה, יצאה מן הבית ונעלמה בסמטה. כשהכול נרגע מעט, הצית יעקב סיגריית מטוסיאן גדושה בטבק גס כמו שאהב, אשר כבר בנשיפה הראשונה הותירה פיסת טבק על לשונו. יעקב לעס אותה ונרגע. בערת הטבק האירה את פניו וחשפה קמטים דקיקים כשורשי נענע יבשה, פנים מוארכות וגבות נפולות במטאטא זרדים קצוץ. פניו היו מכוסות זיפי זקן דוקרניים. הוא ינק את הסיגריה בחוזקה ובתאווה גדולה ונשף עד שענן סמיך כיסה את תווי פניו. אחר כך הלך וקבר את החבילה מתחת לעץ החרוב בחצר האחורית, שיהיה לשדים במה להתעסק.

לפתע קראה לו ברוריה מהחדר הסמוך. כשנכנס לחדרה, החלה לגעור בו על הבושה שהביא עליה ועל כך שלא היה לצידה בשעת הדחק, כשהייתה תלויה בין שמיים וארץ במהלך הלידה. כיוון שהייתה מותשת אחרי הלידה, נשך יעקב את שפתיו והתאפק. הוא יצא לעשן עוד סיגריה והתעלם מדברי הביקורת שלה. כך נהג והתרחק והיא הייתה נרגעת, יודעת מעומק הלב שיעקב בוגנים בעלה לעולם לא יאכזב אותה. היא ידעה כי דאגותיו כנות וכי הוא יהיה מוכן למסור את נפשו למענה כשם שהיא תהיה מוכנה למסור את נפשה למענו.

כשהיה מחוץ לחדר, באוויר הקר, חשב יעקב על אימו – שלא זכתה לראות את צאצאיה. הוא נזכר כיצד הייתה גוערת בו בילדותו, מאלצת אותו להתלוות אליה בנסיעותיה אל קברי צדיקים ולשתות שמן כרוך מנרות הפתיליה, כסגולה לחיים טובים. הוא שנא את טעם השמן בפיו. אז הטיל ספק בפולחן הנרות שלה ובטעימת השמן הכרוך, אולם עתה, אחרי מה שעבר הלילה, חש כי פולחן הנרות הוא מקור לנחמה ורוגע וטעימת השמן מן הצדיק נוסכת בו ביטחון בלתי מוסבר.

השמש זרחה בבוקרו של חודש ינואר. בזו אחר זו הגיעו שכנות ששמעו את זעקותיה של ברוריה – אחת נשאה חבילה עטופה בשמיכה ישנה ובתוכה לחם טרי וגבינת עיזים, אחרת אחזה דלי פח מלא מים זכים מן המעיין. לאחר שהביטו ביעקב כדרכן של נשות יהודי חברון, הבוחנות כל גבר בדקדקנות בסביבת אישה יולדת, בחנו את התנהגותו ולא מצאו בה דופי, פרסו את התקרובת על השולחן. יעקב עמד במלוא קומתו הרמה, והליט שוב בכפות ידיו המגושמות את אוזניו. הוא לא יכול היה להירגע מליל אמש – כיצד סוחר מצליח והדוניסט מושבע כמוהו הפך להיות נתון להתעמרותה של אום סעיד? אישה זו עוררה בו פחדים וזיכרונות מן העבר כמכשפת. ״אללה יח׳ליק״ אחד בקולה הר! עם והוא היה קופץ ממקומו בבהלה, עיניו אחוזות פחד.

בימים שבאו אחרי הלידה, כשעייפה נפשו, היה יעקב הולך לישון כשהוא מכורבל מתחת לשמיכות. שנתו הייתה טרופה והוא היה מתעורר שוב ושוב, ספק נרדם ספק הוזה. בפינת החדר היה מגש ובו נרות שמן דולקים וריח שמן כרוך נישא באוויר. המגש היה מונח במקומו הקבוע בפינת החדר. כשפקח את עיניו פקדו את יעקב שיגיונות. האור חדר מבעד לסורגי הכיסאות של שולחן האוכל. על הקיר מולו הופיעו צלליות שחורות נעות – שלהבת הנר הנרעדת מצד לצד יצרה צלליות מרקדות על הקיר, היו צלליהן של נשים דקות מראה, יוצאות במחולות, מרקדות מולו את מחול הלילה, כאילו נפל אל בור השאול. ברקע שמע יעקב את קולו של אביו קורא לו – ״יעקב! יעקב! – הוא נבהל והתפכח, שפשף את עיניו והתעורר מן הסיוט, קם והתיישב על סף המיטה אפוף חרדות ומתנשם במהירות ולא יכול היה להמשיך עוד בשנתו.

ברוריה, ששכבה לצידו, ידעה על ההזיות והסיוטים שחווה בלילה. יעקב היה מתלונן על העייפות וחוסר השקט שהוא חש וליבו היה נמלא כעס על שאינו מצליח לישון כהלכה במשך הלילה. יחסו של יעקב היה מרחיק לכת לעומתה – היא הכירה מקרוב את בעיותיו ואת החזיונות ואת אמונתו בקיומם של שדים ורוחות פעילים, המצריכים שורה של פעולות אקטיביות כדי לכבול את ידיהם, וידעה על האחריות הרבה שחש לגונן עליה ועל התינוקת שנולדה זה עתה – טקסים שהיו עניין מקובל בתטואן.

מדי שנה ביום כיפור, טרם תפילת הנעילה, היה קונה עמרם בוגנים, אביו של יעקב את הזכות לשאת את ספר התורה בתפילת נעילה של יום כיפור. הוא היה מעביר זכות זו ליעקב ומשביע אותו בעת נשיאת הספר שיקיים וימלא אחר צוואתו.

כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי

עמוד 13

״כוכבים בשמי תטואן״ הוא ספרו הראשון של גבריאל לוי, שבו הוא מגולל את סיפורה המרתק של משפחת בוגנים במשך שלושה דורות – החל מהתקופה הטורקית ועד הקמת מדינת ישראל.

יעקב חי בוגנים עלה לחברון בשנת 1902 מתטואן שבמרוקו, כדי לקיים את צוואת אביו. שם פגש את ברוריה, ויחד הקימו משפחה בארץ ישראל – אך בשל המצב הפוליטי המתוח והמגפות שפקדו את הארץ, נאלצו לשוב למרוקו, שם המתינו להם אתגרים חדשים.

ברוריה, ששכבה לצידו, ידעה על ההזיות והסיוטים שחווה בלילה. יעקב היה מתלונן על העייפות וחוסר השקט שהוא חש וליבו היה נמלא כעס על שאינו מצליח לישון כהלכה במשך הלילה. יחסו של יעקב היה מרחיק לכת לעומתה – היא הכירה מקרוב את בעיותיו ואת החזיונות ואת אמונתו בקיומם של שדים ורוחות פעילים, המצריכים שורה של פעולות אקטיביות כדי לכבול את ידיהם, וידעה על האחריות הרבה שחש לגונן עליה ועל התינוקת שנולדה זה עתה – טקסים שהיו עניין מקובל בתטואן.

מדי שנה ביום כיפור, טרם תפילת הנעילה, היה קונה עמרם בוגנים, אביו של יעקב את הזכות לשאת את ספר התורה בתפילת נעילה של יום כיפור. הוא היה מעביר זכות זו ליעקב ומשביע אותו בעת נשיאת הספר שיקיים וימלא אחר צוואתו

״בטרם אחזיר את נשמתי לבורא, אדע שילדיי וצאצאיי יעלו לארץ ישראל כדי לקבל את פניו של המשיח. ביום שצאצאי יתייצבו למעמד הזה?! גם רוחי ונשמתי יהיו איתם,״ היה אומר. הם היו מוציאים את ספר התורה בשירה ובפיוט, ויעקב היה מניפו ונושא אותו לתיבה. בסיום הצום נהג להכניס את עניי העיר לסעודת שבירת הצום בבית הכנסת בתטואן, מספר להם על תוכניותיו ועל צוואתו, ומבקש מהם שיתפללו שיעקב יצליח במשימתו. משנסתלק מן העולם, לא היה ספק בתטואן שיעקב יקיים את צוואתו – כך האמינו כולם. מיום מותו לא נח יעקב ולא ידע שינה ערבה מהי. עניין הצוואה לא הרפה ממנו. אביו הופיע בחלומותיו, לבוש גלימה לבנה ובידו הצוואה, והיה מטיח בו האשמות.

״מעשיך יוליכוני היישר לגיהינום,״ פונה אליו ושואל ״כיצד ייתכן שבן ישמוט מידי אביו את משאלתו האחת והיחידה?״ על כן בכה ובכה בחלום, התפלש בעפר וקרע את בגדיו, עד שיעקב התעורר מזיע, חרד ומיוסר. באותו הלילה נשבע יעקב שלא ידחה עוד את הפלגתו – עליו לעלות ולהתיישב בחברון, לקבל את פני משיח. עד שלא הניח את כף רגלו על סיפון האונייה לא הרפה ולא חדל אביו, עמרם בוגנים, לבוא אל תוך שנתו, עד שיעקב לא יכול היה עוד לדחות את נסיעתו, למרות המיסים הכבדים שגבו הטורקים בבית המכס ביפו מכל הבאים בשערי הארץ.

לאחר ימים רבים ותלאות בים הסוער הניח יעקב את כפות רגליו הרצוצות בשערי העיר חברון בסתיו 1902, בימים שבהם שררה מגפת הכולרה הקשה ביותר שידעה הארץ תחת שלטון הטורקים. בשל סכנות המגפה והמוות שהיא המיטה על האזרחים, לא היה זה דבר פשוט. עד סוף העשור שיירי המגפה עוד נתנו אותותיהם, והביאו להאטה בפעילות הכלכלית. כסף הפסיק לזרום בצינורות הבנקים במשך שנים. אליעזר סלונים, מנהל בנק אפ״ק, לא הניח ליעקב ודרש שיחזיר את הלוואותיו, והזכיר לו את סכום הכסף העומד כמשכון, שהניח בבנק. מאז עברו שנים ויעקב נותר ספון בביתו, אך ניצל את שהותו בעיר כדי לחדש את קשריו עם הסוחרים, קשרים אשר הביאוהו לעסוק בחלפנות כספים ובמסחר של כלי בית. בשנת 1913 הגיעה התפנית. יעקב חבר לשני רוכשי אדמות מירושלים שהציעו לו לקנות חלקה ביפו. העסקאות היו מבטיחות והיו אמורות להעשיר את נכסיו של יעקב. אולם באותה שנה בדיוק חוקקו הטורקים את חוק הקרקעות האוסר על נתינים שאינם אזרחים עות׳מאניים לרכוש אדמות. התוכנית ירדה לטמיון ויעקב נותר עם חובות רבים.

”איני חפץ להחזיק בכעס או בטרוניה כלפיך על שלא סייעת לי. איני מוצא מרגוע לנפשי בשעת דחק, מגפה ומשבר כלכלי, למרות שאת צוואת אבינו זכרונו לברכה קיימתי. אין צורך שגם אתה תלקה בסבל ובתלאות הפוקדים רבים מבתיה של העיר, סבל שאני חווה מדי יום. נסתתמו כמעט כל אפשרויות המסחר עבורי. בשווקים בין הסמטאות הצפופות רובצת מחלת הכולרה. אני מקווה שאתה לא מתכוון לעזוב את ביתך בתטואן, הישאר במקומך ואל תתפתה! לשווא תעבור את תלאות הדרך ולא תמצא נחמה.״

בעודו כותב את המכתב לאחיו יהודה זלגו דמעות מעיניו של יעקב. לא היה זה דבר קל שבקלים, להכניס לתוך מספר שורות במכתב זה ולסכם את כל רצונותיו העזים ואת תשוקותיו עד עתה.

כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי

פרק שני 1918

יעקב היה האיסטניסט הראשון בחברון. הוא נרתע מכל דבר שיש בו גסות או כיעור והקפיד מעבר לסביר על כל פרט בלבושו ובמזון שהכניס לפיו. בכל בוקר היה מתמרק ומקדיש זמן רב להופעתו החיצונית. מורח את שיערו בג׳ל ברילנטין, השומר כל שערה במקומה למשך שבוע ימים, ומקצץ מעט את שפמו הדקיק, כמו רוב הגברים במשפחת בוגנים. על אצבעו המגושמת בלטה טבעת זהב, שעליה הוטבעה במכבש דמותו של המלך הספרדי אלפונסו ה־13 רכוב על סוס אצילי העומד על שתי רגליו האחוריות, ולידו מוטבע תאריך – 1914. את הטבעת המגושמת רכש בשוק אצל צורף ערבי. כדי להפיג את ריח העיזים וריח הפחם שדבקו בבגדיו במהלך שהותו בשוק היה מתיז על עצמו בושם מי קולון שקנה ממיסיונר גרמני בירושלים, ואלה הצילו אותו מריחות העשן והזוהמה. תמיד נמצא בסביבה גרמני, ספרדי או אנגלי שמכר את בשמיו או איבד בדרך מסתורית את חפציו. את רוב הפריטים שחיפש יעקב מצא אצל מוכרים מסוימים בשוק, שהתמחו במכירת תכשירים וחפצים מאירופה.

אִיסְטֵנִיסִים – אִסְטֵנִיס, שם עצם, הטייה: רבים

אנין טעם, קפדן בניקיון

אִיסְטֵנִיסִים – אִיסְטֵנִיס, שם עצם, הטייה: רבים

מעודן, אנין טעם

בעל דאגה מוגזמת לניקיון וסדר (א.פ)

בגילוי לב הודה כי כל הגינונים סייעו לו להרגיש נעלה, כפי שאהב, ונועדו לשוות לו מראה של איש עסקים מכובד. במהרה למד יעקב שלא כך היו פני הדברים והחל להבין את תרבות הסוחרים בארץ ואת הפער שיש בינו לבינם. יעקב תכנן להפיק רווחים מקניית סחורות באירופה והעברתן לחברון, כלומר לקנות בזול ולמכור ביוקר, אך אין זה פשוט. ישנם חוקים לא כתובים שאותם לומדים עם הזמן. הסוחרים רוצים שיתחשב בהם וימכור במחיר נמוך. לא תמיד קיבל את כל שכרו. כך היה יושב יעקב בפינת השוק ומתבונן בעוברים ושבים, מהרהר ומהרהר.

באחד הימים מכר יעקב את סוסתו, שעייפה מעבודת השדה איבדה ממרצה, ומאז הייתה עליו לנטל. הוא רצה להתנתק מעסקיו האזוטריים ותכנן להעביר סחורות ממדינה למדינה. הסוסה הייתה מעוברת ויעקב ביקש תשלום גם על הסייח שבבטנה. לאחר דין ודברים ויתר על התשלום בעבור הסייח, שעדיין לא נולד, בתנאי, שהסייח יועבר אליו בעתיד. למרבה הפלא הסכים הפלאח לעסקה ההוגנת, אולם לאחר ההמלטה ראה הפלאח כי טוב, וסירב להחזיר ליעקב את הסייח ולעמוד בהסכם. כשראה יעקב את עווית פניו המאיימת של הפלאח, הציע לו ללכת אל המוכתר כדי להתייעץ אתו בעניין. המוכתר שמע את הסיפור בקשב, הרים את ראשו ואמר לפלאח. ״יא אבני! לך ותתבע את כספך בחזרה. אם יוחזר לך כספך, הרי תוכל לקנות לך בהמה חדשה – וגם הרווחת את ימי האסיף והחריש.״

יעקב התייעץ עם החכם דן סלונים, אשר יעץ לו להחזיר לפלאח הערבי את כספו כדי להשכין שלום והוסיף – ״תרוויח שתי בהמות וגם את ימי כלכלתן עת ששהו אצל הפלאח.״ חשב יעקב וכך עשה. כך התנהלה שגרת החיים בחברון – חכמי העיר מצאו דרך פשרנית כדי למנוע מריבות וסכסוכים הרסניים. כל מה שניתן להפיק ממנו רווחים, ניצל עד תום, ללא היסוס, גם אם לפעמים רטן, רדה בסוחרים שבאו עימו במגע, אך מעולם לא הונה או ביזה אותם. יעקב למד על בשרו את כללי ההתנהגות המקובלים. העובדה שקרא בספרדית את הסיפור המפורסם ״מסעותיו של מרקו פולו״ סייעה לו לקבל השראה ולגבש תמונת עולם מסודרת לגבי המסחר בבדי משי. מזגו של יעקב, שלא ידע מנוח, הביא אותו לחפש כל דרך להבין את חוקי השוק הקפדניים, הבלתי כתובים, ששורטטו כל יום מחדש: שפת גוף, הסתרת כוונות, הפרזה במחיר, אמון ויושר שלא מפירים אותם לעולם – מילת כבוד היא הנכס היקר ביותר שיכול כל אדם לאמץ בעסקיו עם ערביי חברון וסביבתה – ותפקידם החשוב של חכמי העדות במניעת איבה. אולם במציאות היום יומית הענינים התנהלו אחרת… אחרי שנים של דיכוי היהודים בחברון הגיעה העת לשינוי, אך זה התמהמה לבוא. מרגע שהותר הרסן והשלטון הטורקי נחלש, צפו על פני השטח בעיות אחרות – הבריטים עדיין לא השליטו סדר בעיר, והמתח בין היהודים והמוסלמים רק הלך וגאה. ערביי השוק לא החזירו את חובותיהם והתמהמהו בתשלום עבור הסחורות שקיבלו. שיתוף הפעולה בין הצדדים בקסבה הלך והצטמצם לעסקה אחת או שתיים. הערבים ביקשו לוותר על חובם לסוחרים היהודים, ואלה לא ראו כל סיבה לוותר על כספם.

שמי וחבורתו קראו להתכנס ולטקס עצה בהקדם האפשרי. ההשכלה שרכש בחברת עזרה בירושלים הקנתה לו מעמד מכובד, ואנשים הטו אוזן לדבריו. שמי אזר אומץ ויחד עם יעקב חי בוגנים ואבישר הצטרף לאגודת צעירים שהתגבשה במרתף בחברון. שמי, שהיה מנהיג מלידה, זכה במשרה רשמית בחסות המנהיגים של קהילת הספרדים בעיר. בין יתר תפקידיו נתמנה כחבר במג׳לס בלדי, מועצה מקומית שבה חברים נכבדי העיר. מעמדו זה הביאו לעסוק בענייני הציבור היהודי, אולם עם עזיבת הצעירים את חברון – נותר עם תואר כבוד בלבד. עתה, עם התחדשות האירועים, ביקש להנהיג את החבורה שעוד נותרה בעיר. קסטל הצורפים – שמי, גוזלן ואבישר, שנחשפו לפעילות הציונית – הביאו את הרוח הלוחמנית. אחרי שזכו במאבקם על הנהלת חברת עזרה, מאבק על הזכות ללמוד בשפה העברית, יעקב וחבריו ביקשו להעתיק זאת גם לחברון.

רובע קאזאזין המה אדם, בו התנהלה רקמת החיים הפועמת של אנשי חברון, על פני השטח וגם מתחתיו. במרתף אפלולי ומפויח במאפייתו של אימרמן האש בטאבון דעכה ונחנקה לקראת כניסת השבת. קומץ של יהודים, בהם יעקב חי בוגנים, התיישבו על לוחות העץ המכוסים בפלומה של קמח שנערם עליהם כמו שלג צחור. כבר בתחילת המפגש נשמעו קולות המלחמה. חמתם של הצעירים בערה בשל הרצח המזעזע של סוחר יהודי מירושלים. הם קראו למושל הבריטי לתגבר את השוטרים כדי להרתיע את התנכלות הבדואים המגיעים מן הכפרים הסמוכים ומתיישבים ליד החרת [שכונת פחונים.] בחושות ובצריפי פח. אז התערער השקט ורבו מעשי השוד והביזה, מבחינתם הגיעו מים עד נפש. חבורה נזעמת של כמה בעלי חנויות בשוק ביקשו מיעקב להיות להם לפה מול השלטון הבריטי – דלות לשונם בשפה האנגלית והעיסוק הבלתי נלאה בפרנסתם לא אפשרו להם להשמיע את מחאתם באופן משביע רצון והם חששו שזכויותיהם ייפגעו. כיוון שהיה רהוט ובקיא בחוק, כך האמינו, החליטו שיעקב הוא האדם המתאים למשימה זו. ״כדאי הדבר!״ החליטו פה אחד.

״עדיף אדם כמוך, עם קשרים טובים ומאור פנים, על פני אחרים שייצגנו.״ בעודו מקשיב לדבריהם ליד קיר הארובה, במרכז החדר, ישב יעקב בוגנים עם חבריו מאגודת נהוראי, חבורת צעירים תוססים אשר התכוונו להכניס רוח חדשה ומודרנית ואפילו מעט מהפכנית לעיר חברון. זקן שישב לידו לא חדל לחרף ולגדף, רעש והמולה מילאו את החדר המפויח, הרוחות להטו. הזקן מבית משפחת הורוביץ דיבר מדם ליבו וקבע – האנגלים לא עושים דבר.

ראשית עלה לנאום מר אבישר – מהתומכים הנלהבים ברוח המהפכנית – והציג לנוכחים את הרעיון הציוני.

״הגיעה העת לשינוי,״ אמר, ״יבוא היום ולא נזדקק לחסדיו של איש. העולם היהודי כולו יכיר בציונות ואף יתמוך בה!״ אחריו עלה חסון, נציג הסוחרים, ופרש בפניהם את דרישתו. ״אנו, נציגי הסוחרים, מבקשים מכם לשמור על הקיים בעיר האבות ולא לעשות כל שינוי שיביא עלינו צרות עם שכנינו ולהתרחק מאותם רעיונות משיחיים הבאים להפר את היחסים התקינים עם שכנינו הערבים.״

כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי

עמוד 21

ראשית עלה לנאום מר אבישר – מהתומכים הנלהבים ברוח המהפכנית – והציג לנוכחים את הרעיון הציוני.

״הגיעה העת לשינוי,״ אמר, ״יבוא היום ולא נזדקק לחסדיו של איש. העולם היהודי כולו יכיר בציונות ואף יתמוך בה!״ אחריו עלה חסון, נציג הסוחרים, ופרש בפניהם את דרישתו. ״אנו, נציגי הסוחרים, מבקשים מכם לשמור על הקיים בעיר האבות ולא לעשות כל שינוי שיביא עלינו צרות עם שכנינו ולהתרחק מאותם רעיונות משיחיים הבאים להפר את היחסים התקינים עם שכנינו הערבים.״

קולות מהומה החלו לעלות בחלל המרטף. תומכי הציונות חיכו לדבריו של יעקב, שכן האמינו בכושר שכנועו. אימרמן האופה התחנן שיתנו ליעקב לדבר. רק כשהרים קול צעקה השתרר שקט, וכולם הביטו בו כלהקת אפרוחים הנאלמת דום למשמע רעש חזק. במילים יפות ובקור רוח ביקש מהם לצנן את הרוחות. יעקב ביקש מהחברים הצעירים לקבל את הצעתו – להקים מוסדות ציוניים ובתי ספר באופן חשאי ומבלי להרגיז את ערביי העיר.

״הטענה שהציונים מפירים את השקט ששרר בחברון עשרות שנים אינה מדויקת, בלשון המעטה. האנגלים כבר נמצאים בעיר, לא יחלוף זמן רב והשקט ישוב על כנו, אך אנו צריכים לחשוב על העתיד. ככל שנקדם את עננינו בשקט ובשכל ישר, כך נוכל לקצור את הפירות בעתיד. אני מבטיחכם!״ אמר יעקוב בביטחון, ״ההתחנפות הייתה טובה ונכונה עד עתה, אולם החנופה והיחסים הטובים – הגיע זמנם לחלוף מן הארץ!״ פסק יעקב.

בתום דבריו החלו רשרושים התלחשויות דרמטיות. חסון התפרץ לפתע, והחל להטיח מילים קשות נגדו ונגד כל מי שצידד בקו מיליטנטי. הוא הוסיף להאשימם שהם נוהגים בחוסר אחריות: ״מעשיכם ישנו את מרקם החיים העדין בין היהודים לערבים, הערבים ינצלו כל מהלך כזה כדי להימלט מתשלום הכספים, והסיכויים לראות את כספינו בחזרה ירדו לטמיון! והיחסים התקינים ששררו עד עתה ייהרסו לבלי שוב!״ יעקב השתתק לרגע למשמע הדברים. נסוג לאחור פניו החווירו כסיד הוא לא יכול היה עוד לשאת זאת.

״אל נא תטיף לנו מוסר! זוז מכאן יא כלב!״ הדפוהו כמה בריונים מהחבורה הקולנית.

חסון הפנה אצבע מאשימה ליעקב – הוא עשה זאת באספניולית, כדי לגרוף את אהדת הספרדים:

״מי קומי דה לה מאגו״ – זה אכל מן היד של השטן, אמר, ואחר הוסיף – ״מיד הציונים!״

יעקב עמד ללא זיע. הקולות התלהמו מאוד. יעקב אליעזר, יצחק שמי ודוד אבישר הציונים נחלצו לעזרתו. כמה סוחרים קולניים מחבורתו של חסון נדחקו אל הפתח ומנעו מהם לצאת מן המרתף. במקום החלו דחיפות הדדיות, וכמעט ופרצה תגרת ידיים בין הצדדים. בפינה עמד יצחק שמי, זקוף קומה בחליפתו המעוטרת פסים, נעליו המבריקות כוסו בשכבת קמח דקיקה שהעניקה להן מראה קטיפתי. כאשר נרגעו הרוחות ביקש בנימוס את זכות הדיבור, ומשלא נענו רטן ונזף בהם. רק אחרי הפצרותיו הרבות נרגעו הרוחות והקולות נדמו. הוא נעמד והחל להרגיעם ולשכנעם לקבל את הצעתו לפעול בדרכים דיפלומטיות ולא להוסיף דברי רהב. הוא הבטיח להם קבל עם ועדה שאם יסכימו לכך יפעל אצל כל הנוגעים בדבר, ולא ייזום דבר שיצטערו עליו.

״סמכו על מילתי!״ אמר בקולו הבריטוני. ״אני יודע איך לשכנעם, יש לי שיח וסיג איתם. מה שנחוץ לנו יותר מכול ברגע זה הוא סבלנות ואורך רוח.״

חסון הביט לרגע בעיניו של יעקב, אך מייד השפיל את מבטו ולא אמר דבר. יעקב ניצל את הסחת הדעת ויצא מן המאפייה אל רחוב קאזאזין. בצאתו מן המרתף עטה עליו קבוצה של פרחחים ערבים שעבדו במאפייה וחסמה בפניו את הדרך, אחדים מהם החלו להמטיר עליו כיכרות לחם. אחת אחת נחתו כיכרות הלחם היבש על ראשו עד כי חש מושפל עד עפר… באותו הרגע קצה נפשו של יעקב מהעלבונות, מהקללות, מהנידויים, מהחרמות, מיידויי האבנים, מהשקרים – את כל אלה חווה ללא הפסק מאז הגיע לעיר. מיואש ומושפל, צמוד לקירות הסמטה המפוייחים, מיהר יעקב אל ביתו.

בלי לשים לב למה שהתחולל מחוץ למרתף של אימרמן, בעודם מקללים  את יעקב חי בוגנים, נעמד במקומו בן ציון גרשון הרוקח וסיפר לכל מי שהסכים לשמוע מיהו האויב האמיתי – הוא הראה לכולם את הכתוב בעיתון ״הארץ׳/ ידיעה מרעישה על התפשטות מחלת השחפת וסכנת המוות שהיא זורעת בקרב ילדים ומבוגרים כאחד. אולם לשווא היה ניסיון זה להסיט את השיחה הקולנית. הפרנסה הייתה מעל הכול.

מאז אותו מפגש אומלל השתנו חייו של יעקב חי בוגנים. הוא חדל להסתובב בחופשיות בסמטאות העיר. מחשש שדבר חברותו בקבוצה הציונית ייחשף וערביי העיר לא יסלחו לו. המסיתים כנגדו – חסון וחבריו – השחיתו כל חלקה טובה. מאז אותו אירוע מביש במרתף של אימרמן חש יעקב כנטע זר, ללא כל יכולת השפעה. המאורעות האלה הביאו את יעקב לכדי ייאוש ובליבו גמלה החלטה כי חלקת האדמה הקדושה אינה מניחה לנפשו – עליו לשוב לעיר הולדתו, לתטואן, בהקדם. אולם כיצד ישכנע את ברוריה רעייתו?

ברוריה נולדה בתטואן למשפחה שמוצאה מקסטיליה. היא גדלה והתחנכה בבית הספר לבנות של אליאנס. בשנת 1891 עלתה משפחתה לירושלים והתיישבה בעיר העתיקה. מאז החלו העניינים בחברון להסתבך ייעצה ליעקב לעבור לירושלים. היא העדיפה את הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים ובלילות לא הניחה ליעקב עד שייאות להסכים לעזוב את חברון ולחבור לקהילה הספרדית בירושלים. המחשבה לחזור להתגורר ליד הוריה בירושלים הייתה עשויה להיות משמחת, אילולא יעקב התנגד. היא ניסתה לשכנעו שמצבם הכלכלי ישתפר וקיוותה ששם החיים יאירו להם פנים, אך יעקב דחה זאת והעדיף לחזור לתטואן, אולם לא לפני שיסדיר את חובותיו לבנק אפ׳׳ק. מנהל הבנק, היה איש קר ומחושב ואיים להפקיע את המשכון שהפקיד יעקב בידי הבנק – חמש מאות פרנקים צרפתיים. ״לא רצוי לעשות מהלך פזיז,״ אמר לברוריה והוסיף כי ״אין הבדל בין חברון לירושלים. גם שם החיים אינם סוגים בשושנים,״ ואם כבר לעזוב את חברון – הוא מעדיף לחזור לתטואן.

כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי

עמוד 23