מורשת יהדות מרוקו

״בחדר משתוללות נשמות טועות שרוצות להיכנס בתינוקת,״ אמרה כלאחר יד, ומשכה את גופה בשמן ארגן חום־זהוב על מנת להסב לעורה רוגע ונינוחות.

״אל תפסיקי להניק את התינוקת, השחפת לא נוגעת בתינוק בשעת הנקה!״ יעצה לה.

בעוד ברוריה מניקה את בתה, החלה אום סעיד לספר על חייה. ״החיים שלי לא קלים… לפעמים אני מתפללת שתנחת על ראשי השחפת ותיקח אותי. אין לי הרבה מזל! פעם אחר פעם זה קורה לי, כל אישה שאני מיילדת רוצה בן זכר.

כאשר היא מתבשרת שהביאה בת לעולם, ברוריה החמיצה פנים מרוב דאגה וחרדה לגורלה של התינוקת שזה עתה באה לעולם.

״אללה יחליק.״ ניסתה אם סעיד להרגיעה.

״אני ילדתי רק בנות. אבו סעיד רצה לגרש אותי, הוא נשבע באללה, אם לא אלד לו בן זכר – יגרש אותי לבית הוריי.״

״אבל בסוף הוא לא גירש?״ שאלה ברוריה בפליאה.

״לא גירש אותי, השבח לאל! הבנות נולדו בריאות, עשו לו כבוד לפני שהלך לעולמו, הממזר הזה. האבן אל כלב היה מבסוט מהחיים. הבנות שירתו אותו כמו מלך, קיבל על כולן מיהר שמן. האל מעניק הרבה תכונות טובות לבני האדם, אבל לו, לחמור הזה, העניק רק את העצלות. הוא לא היה עושה דבר, הבטלן, רק ישן, וכל הכסף שקיבלנו – הלך…״ בעודן מדברות נכנס יעקב אל החדר. אום סעיד הניחה את הקערה ובתוכה חבילה עטופה במגבת לחה.

״אללה נתן לך שושנה יפה,״ אמרה אום סעיד ליעקב.

”מעליש,״ אמר יעקב בעליצות אחר שנרגע קמעה.

״אללה יגמול לך כל טוב על שעזרת לברוריה ללדת את בתנו הבכורה בלילה הזה.״

״שוקראן, אבו יעקב. אתה השכן שלנו, כולנו בני אברהם, אנחנו כמו משפחה. עכשיו קח את זה,״ היא הניחה בידו את הקערה, ״לך תקבור את זה.״ פקדה עליו.

היא הניחה את המגבת שהחזיקה בידה, יצאה מן הבית ונעלמה בסמטה. כשהכול נרגע מעט, הצית יעקב סיגריית מטוסיאן גדושה בטבק גס כמו שאהב, אשר כבר בנשיפה הראשונה הותירה פיסת טבק על לשונו. יעקב לעס אותה ונרגע. בערת הטבק האירה את פניו וחשפה קמטים דקיקים כשורשי נענע יבשה, פנים מוארכות וגבות נפולות במטאטא זרדים קצוץ. פניו היו מכוסות זיפי זקן דוקרניים. הוא ינק את הסיגריה בחוזקה ובתאווה גדולה ונשף עד שענן סמיך כיסה את תווי פניו. אחר כך הלך וקבר את החבילה מתחת לעץ החרוב בחצר האחורית, שיהיה לשדים במה להתעסק.

לפתע קראה לו ברוריה מהחדר הסמוך. כשנכנס לחדרה, החלה לגעור בו על הבושה שהביא עליה ועל כך שלא היה לצידה בשעת הדחק, כשהייתה תלויה בין שמיים וארץ במהלך הלידה. כיוון שהייתה מותשת אחרי הלידה, נשך יעקב את שפתיו והתאפק. הוא יצא לעשן עוד סיגריה והתעלם מדברי הביקורת שלה. כך נהג והתרחק והיא הייתה נרגעת, יודעת מעומק הלב שיעקב בוגנים בעלה לעולם לא יאכזב אותה. היא ידעה כי דאגותיו כנות וכי הוא יהיה מוכן למסור את נפשו למענה כשם שהיא תהיה מוכנה למסור את נפשה למענו.

כשהיה מחוץ לחדר, באוויר הקר, חשב יעקב על אימו – שלא זכתה לראות את צאצאיה. הוא נזכר כיצד הייתה גוערת בו בילדותו, מאלצת אותו להתלוות אליה בנסיעותיה אל קברי צדיקים ולשתות שמן כרוך מנרות הפתיליה, כסגולה לחיים טובים. הוא שנא את טעם השמן בפיו. אז הטיל ספק בפולחן הנרות שלה ובטעימת השמן הכרוך, אולם עתה, אחרי מה שעבר הלילה, חש כי פולחן הנרות הוא מקור לנחמה ורוגע וטעימת השמן מן הצדיק נוסכת בו ביטחון בלתי מוסבר.

השמש זרחה בבוקרו של חודש ינואר. בזו אחר זו הגיעו שכנות ששמעו את זעקותיה של ברוריה – אחת נשאה חבילה עטופה בשמיכה ישנה ובתוכה לחם טרי וגבינת עיזים, אחרת אחזה דלי פח מלא מים זכים מן המעיין. לאחר שהביטו ביעקב כדרכן של נשות יהודי חברון, הבוחנות כל גבר בדקדקנות בסביבת אישה יולדת, בחנו את התנהגותו ולא מצאו בה דופי, פרסו את התקרובת על השולחן. יעקב עמד במלוא קומתו הרמה, והליט שוב בכפות ידיו המגושמות את אוזניו. הוא לא יכול היה להירגע מליל אמש – כיצד סוחר מצליח והדוניסט מושבע כמוהו הפך להיות נתון להתעמרותה של אום סעיד? אישה זו עוררה בו פחדים וזיכרונות מן העבר כמכשפת. ״אללה יח׳ליק״ אחד בקולה הר! עם והוא היה קופץ ממקומו בבהלה, עיניו אחוזות פחד.

בימים שבאו אחרי הלידה, כשעייפה נפשו, היה יעקב הולך לישון כשהוא מכורבל מתחת לשמיכות. שנתו הייתה טרופה והוא היה מתעורר שוב ושוב, ספק נרדם ספק הוזה. בפינת החדר היה מגש ובו נרות שמן דולקים וריח שמן כרוך נישא באוויר. המגש היה מונח במקומו הקבוע בפינת החדר. כשפקח את עיניו פקדו את יעקב שיגיונות. האור חדר מבעד לסורגי הכיסאות של שולחן האוכל. על הקיר מולו הופיעו צלליות שחורות נעות – שלהבת הנר הנרעדת מצד לצד יצרה צלליות מרקדות על הקיר, היו צלליהן של נשים דקות מראה, יוצאות במחולות, מרקדות מולו את מחול הלילה, כאילו נפל אל בור השאול. ברקע שמע יעקב את קולו של אביו קורא לו – ״יעקב! יעקב! – הוא נבהל והתפכח, שפשף את עיניו והתעורר מן הסיוט, קם והתיישב על סף המיטה אפוף חרדות ומתנשם במהירות ולא יכול היה להמשיך עוד בשנתו.

ברוריה, ששכבה לצידו, ידעה על ההזיות והסיוטים שחווה בלילה. יעקב היה מתלונן על העייפות וחוסר השקט שהוא חש וליבו היה נמלא כעס על שאינו מצליח לישון כהלכה במשך הלילה. יחסו של יעקב היה מרחיק לכת לעומתה – היא הכירה מקרוב את בעיותיו ואת החזיונות ואת אמונתו בקיומם של שדים ורוחות פעילים, המצריכים שורה של פעולות אקטיביות כדי לכבול את ידיהם, וידעה על האחריות הרבה שחש לגונן עליה ועל התינוקת שנולדה זה עתה – טקסים שהיו עניין מקובל בתטואן.

מדי שנה ביום כיפור, טרם תפילת הנעילה, היה קונה עמרם בוגנים, אביו של יעקב את הזכות לשאת את ספר התורה בתפילת נעילה של יום כיפור. הוא היה מעביר זכות זו ליעקב ומשביע אותו בעת נשיאת הספר שיקיים וימלא אחר צוואתו.

כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי

עמוד 13

״כוכבים בשמי תטואן״ הוא ספרו הראשון של גבריאל לוי, שבו הוא מגולל את סיפורה המרתק של משפחת בוגנים במשך שלושה דורות – החל מהתקופה הטורקית ועד הקמת מדינת ישראל.

יעקב חי בוגנים עלה לחברון בשנת 1902 מתטואן שבמרוקו, כדי לקיים את צוואת אביו. שם פגש את ברוריה, ויחד הקימו משפחה בארץ ישראל – אך בשל המצב הפוליטי המתוח והמגפות שפקדו את הארץ, נאלצו לשוב למרוקו, שם המתינו להם אתגרים חדשים.

ברוריה, ששכבה לצידו, ידעה על ההזיות והסיוטים שחווה בלילה. יעקב היה מתלונן על העייפות וחוסר השקט שהוא חש וליבו היה נמלא כעס על שאינו מצליח לישון כהלכה במשך הלילה. יחסו של יעקב היה מרחיק לכת לעומתה – היא הכירה מקרוב את בעיותיו ואת החזיונות ואת אמונתו בקיומם של שדים ורוחות פעילים, המצריכים שורה של פעולות אקטיביות כדי לכבול את ידיהם, וידעה על האחריות הרבה שחש לגונן עליה ועל התינוקת שנולדה זה עתה – טקסים שהיו עניין מקובל בתטואן.

מדי שנה ביום כיפור, טרם תפילת הנעילה, היה קונה עמרם בוגנים, אביו של יעקב את הזכות לשאת את ספר התורה בתפילת נעילה של יום כיפור. הוא היה מעביר זכות זו ליעקב ומשביע אותו בעת נשיאת הספר שיקיים וימלא אחר צוואתו

״בטרם אחזיר את נשמתי לבורא, אדע שילדיי וצאצאיי יעלו לארץ ישראל כדי לקבל את פניו של המשיח. ביום שצאצאי יתייצבו למעמד הזה?! גם רוחי ונשמתי יהיו איתם,״ היה אומר. הם היו מוציאים את ספר התורה בשירה ובפיוט, ויעקב היה מניפו ונושא אותו לתיבה. בסיום הצום נהג להכניס את עניי העיר לסעודת שבירת הצום בבית הכנסת בתטואן, מספר להם על תוכניותיו ועל צוואתו, ומבקש מהם שיתפללו שיעקב יצליח במשימתו. משנסתלק מן העולם, לא היה ספק בתטואן שיעקב יקיים את צוואתו – כך האמינו כולם. מיום מותו לא נח יעקב ולא ידע שינה ערבה מהי. עניין הצוואה לא הרפה ממנו. אביו הופיע בחלומותיו, לבוש גלימה לבנה ובידו הצוואה, והיה מטיח בו האשמות.

״מעשיך יוליכוני היישר לגיהינום,״ פונה אליו ושואל ״כיצד ייתכן שבן ישמוט מידי אביו את משאלתו האחת והיחידה?״ על כן בכה ובכה בחלום, התפלש בעפר וקרע את בגדיו, עד שיעקב התעורר מזיע, חרד ומיוסר. באותו הלילה נשבע יעקב שלא ידחה עוד את הפלגתו – עליו לעלות ולהתיישב בחברון, לקבל את פני משיח. עד שלא הניח את כף רגלו על סיפון האונייה לא הרפה ולא חדל אביו, עמרם בוגנים, לבוא אל תוך שנתו, עד שיעקב לא יכול היה עוד לדחות את נסיעתו, למרות המיסים הכבדים שגבו הטורקים בבית המכס ביפו מכל הבאים בשערי הארץ.

לאחר ימים רבים ותלאות בים הסוער הניח יעקב את כפות רגליו הרצוצות בשערי העיר חברון בסתיו 1902, בימים שבהם שררה מגפת הכולרה הקשה ביותר שידעה הארץ תחת שלטון הטורקים. בשל סכנות המגפה והמוות שהיא המיטה על האזרחים, לא היה זה דבר פשוט. עד סוף העשור שיירי המגפה עוד נתנו אותותיהם, והביאו להאטה בפעילות הכלכלית. כסף הפסיק לזרום בצינורות הבנקים במשך שנים. אליעזר סלונים, מנהל בנק אפ״ק, לא הניח ליעקב ודרש שיחזיר את הלוואותיו, והזכיר לו את סכום הכסף העומד כמשכון, שהניח בבנק. מאז עברו שנים ויעקב נותר ספון בביתו, אך ניצל את שהותו בעיר כדי לחדש את קשריו עם הסוחרים, קשרים אשר הביאוהו לעסוק בחלפנות כספים ובמסחר של כלי בית. בשנת 1913 הגיעה התפנית. יעקב חבר לשני רוכשי אדמות מירושלים שהציעו לו לקנות חלקה ביפו. העסקאות היו מבטיחות והיו אמורות להעשיר את נכסיו של יעקב. אולם באותה שנה בדיוק חוקקו הטורקים את חוק הקרקעות האוסר על נתינים שאינם אזרחים עות׳מאניים לרכוש אדמות. התוכנית ירדה לטמיון ויעקב נותר עם חובות רבים.

”איני חפץ להחזיק בכעס או בטרוניה כלפיך על שלא סייעת לי. איני מוצא מרגוע לנפשי בשעת דחק, מגפה ומשבר כלכלי, למרות שאת צוואת אבינו זכרונו לברכה קיימתי. אין צורך שגם אתה תלקה בסבל ובתלאות הפוקדים רבים מבתיה של העיר, סבל שאני חווה מדי יום. נסתתמו כמעט כל אפשרויות המסחר עבורי. בשווקים בין הסמטאות הצפופות רובצת מחלת הכולרה. אני מקווה שאתה לא מתכוון לעזוב את ביתך בתטואן, הישאר במקומך ואל תתפתה! לשווא תעבור את תלאות הדרך ולא תמצא נחמה.״

בעודו כותב את המכתב לאחיו יהודה זלגו דמעות מעיניו של יעקב. לא היה זה דבר קל שבקלים, להכניס לתוך מספר שורות במכתב זה ולסכם את כל רצונותיו העזים ואת תשוקותיו עד עתה.

כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי

פרק שני 1918

יעקב היה האיסטניסט הראשון בחברון. הוא נרתע מכל דבר שיש בו גסות או כיעור והקפיד מעבר לסביר על כל פרט בלבושו ובמזון שהכניס לפיו. בכל בוקר היה מתמרק ומקדיש זמן רב להופעתו החיצונית. מורח את שיערו בג׳ל ברילנטין, השומר כל שערה במקומה למשך שבוע ימים, ומקצץ מעט את שפמו הדקיק, כמו רוב הגברים במשפחת בוגנים. על אצבעו המגושמת בלטה טבעת זהב, שעליה הוטבעה במכבש דמותו של המלך הספרדי אלפונסו ה־13 רכוב על סוס אצילי העומד על שתי רגליו האחוריות, ולידו מוטבע תאריך – 1914. את הטבעת המגושמת רכש בשוק אצל צורף ערבי. כדי להפיג את ריח העיזים וריח הפחם שדבקו בבגדיו במהלך שהותו בשוק היה מתיז על עצמו בושם מי קולון שקנה ממיסיונר גרמני בירושלים, ואלה הצילו אותו מריחות העשן והזוהמה. תמיד נמצא בסביבה גרמני, ספרדי או אנגלי שמכר את בשמיו או איבד בדרך מסתורית את חפציו. את רוב הפריטים שחיפש יעקב מצא אצל מוכרים מסוימים בשוק, שהתמחו במכירת תכשירים וחפצים מאירופה.

אִיסְטֵנִיסִים – אִסְטֵנִיס, שם עצם, הטייה: רבים

אנין טעם, קפדן בניקיון

אִיסְטֵנִיסִים – אִיסְטֵנִיס, שם עצם, הטייה: רבים

מעודן, אנין טעם

בעל דאגה מוגזמת לניקיון וסדר (א.פ)

בגילוי לב הודה כי כל הגינונים סייעו לו להרגיש נעלה, כפי שאהב, ונועדו לשוות לו מראה של איש עסקים מכובד. במהרה למד יעקב שלא כך היו פני הדברים והחל להבין את תרבות הסוחרים בארץ ואת הפער שיש בינו לבינם. יעקב תכנן להפיק רווחים מקניית סחורות באירופה והעברתן לחברון, כלומר לקנות בזול ולמכור ביוקר, אך אין זה פשוט. ישנם חוקים לא כתובים שאותם לומדים עם הזמן. הסוחרים רוצים שיתחשב בהם וימכור במחיר נמוך. לא תמיד קיבל את כל שכרו. כך היה יושב יעקב בפינת השוק ומתבונן בעוברים ושבים, מהרהר ומהרהר.

באחד הימים מכר יעקב את סוסתו, שעייפה מעבודת השדה איבדה ממרצה, ומאז הייתה עליו לנטל. הוא רצה להתנתק מעסקיו האזוטריים ותכנן להעביר סחורות ממדינה למדינה. הסוסה הייתה מעוברת ויעקב ביקש תשלום גם על הסייח שבבטנה. לאחר דין ודברים ויתר על התשלום בעבור הסייח, שעדיין לא נולד, בתנאי, שהסייח יועבר אליו בעתיד. למרבה הפלא הסכים הפלאח לעסקה ההוגנת, אולם לאחר ההמלטה ראה הפלאח כי טוב, וסירב להחזיר ליעקב את הסייח ולעמוד בהסכם. כשראה יעקב את עווית פניו המאיימת של הפלאח, הציע לו ללכת אל המוכתר כדי להתייעץ אתו בעניין. המוכתר שמע את הסיפור בקשב, הרים את ראשו ואמר לפלאח. ״יא אבני! לך ותתבע את כספך בחזרה. אם יוחזר לך כספך, הרי תוכל לקנות לך בהמה חדשה – וגם הרווחת את ימי האסיף והחריש.״

יעקב התייעץ עם החכם דן סלונים, אשר יעץ לו להחזיר לפלאח הערבי את כספו כדי להשכין שלום והוסיף – ״תרוויח שתי בהמות וגם את ימי כלכלתן עת ששהו אצל הפלאח.״ חשב יעקב וכך עשה. כך התנהלה שגרת החיים בחברון – חכמי העיר מצאו דרך פשרנית כדי למנוע מריבות וסכסוכים הרסניים. כל מה שניתן להפיק ממנו רווחים, ניצל עד תום, ללא היסוס, גם אם לפעמים רטן, רדה בסוחרים שבאו עימו במגע, אך מעולם לא הונה או ביזה אותם. יעקב למד על בשרו את כללי ההתנהגות המקובלים. העובדה שקרא בספרדית את הסיפור המפורסם ״מסעותיו של מרקו פולו״ סייעה לו לקבל השראה ולגבש תמונת עולם מסודרת לגבי המסחר בבדי משי. מזגו של יעקב, שלא ידע מנוח, הביא אותו לחפש כל דרך להבין את חוקי השוק הקפדניים, הבלתי כתובים, ששורטטו כל יום מחדש: שפת גוף, הסתרת כוונות, הפרזה במחיר, אמון ויושר שלא מפירים אותם לעולם – מילת כבוד היא הנכס היקר ביותר שיכול כל אדם לאמץ בעסקיו עם ערביי חברון וסביבתה – ותפקידם החשוב של חכמי העדות במניעת איבה. אולם במציאות היום יומית הענינים התנהלו אחרת… אחרי שנים של דיכוי היהודים בחברון הגיעה העת לשינוי, אך זה התמהמה לבוא. מרגע שהותר הרסן והשלטון הטורקי נחלש, צפו על פני השטח בעיות אחרות – הבריטים עדיין לא השליטו סדר בעיר, והמתח בין היהודים והמוסלמים רק הלך וגאה. ערביי השוק לא החזירו את חובותיהם והתמהמהו בתשלום עבור הסחורות שקיבלו. שיתוף הפעולה בין הצדדים בקסבה הלך והצטמצם לעסקה אחת או שתיים. הערבים ביקשו לוותר על חובם לסוחרים היהודים, ואלה לא ראו כל סיבה לוותר על כספם.

שמי וחבורתו קראו להתכנס ולטקס עצה בהקדם האפשרי. ההשכלה שרכש בחברת עזרה בירושלים הקנתה לו מעמד מכובד, ואנשים הטו אוזן לדבריו. שמי אזר אומץ ויחד עם יעקב חי בוגנים ואבישר הצטרף לאגודת צעירים שהתגבשה במרתף בחברון. שמי, שהיה מנהיג מלידה, זכה במשרה רשמית בחסות המנהיגים של קהילת הספרדים בעיר. בין יתר תפקידיו נתמנה כחבר במג׳לס בלדי, מועצה מקומית שבה חברים נכבדי העיר. מעמדו זה הביאו לעסוק בענייני הציבור היהודי, אולם עם עזיבת הצעירים את חברון – נותר עם תואר כבוד בלבד. עתה, עם התחדשות האירועים, ביקש להנהיג את החבורה שעוד נותרה בעיר. קסטל הצורפים – שמי, גוזלן ואבישר, שנחשפו לפעילות הציונית – הביאו את הרוח הלוחמנית. אחרי שזכו במאבקם על הנהלת חברת עזרה, מאבק על הזכות ללמוד בשפה העברית, יעקב וחבריו ביקשו להעתיק זאת גם לחברון.

רובע קאזאזין המה אדם, בו התנהלה רקמת החיים הפועמת של אנשי חברון, על פני השטח וגם מתחתיו. במרתף אפלולי ומפויח במאפייתו של אימרמן האש בטאבון דעכה ונחנקה לקראת כניסת השבת. קומץ של יהודים, בהם יעקב חי בוגנים, התיישבו על לוחות העץ המכוסים בפלומה של קמח שנערם עליהם כמו שלג צחור. כבר בתחילת המפגש נשמעו קולות המלחמה. חמתם של הצעירים בערה בשל הרצח המזעזע של סוחר יהודי מירושלים. הם קראו למושל הבריטי לתגבר את השוטרים כדי להרתיע את התנכלות הבדואים המגיעים מן הכפרים הסמוכים ומתיישבים ליד החרת [שכונת פחונים.] בחושות ובצריפי פח. אז התערער השקט ורבו מעשי השוד והביזה, מבחינתם הגיעו מים עד נפש. חבורה נזעמת של כמה בעלי חנויות בשוק ביקשו מיעקב להיות להם לפה מול השלטון הבריטי – דלות לשונם בשפה האנגלית והעיסוק הבלתי נלאה בפרנסתם לא אפשרו להם להשמיע את מחאתם באופן משביע רצון והם חששו שזכויותיהם ייפגעו. כיוון שהיה רהוט ובקיא בחוק, כך האמינו, החליטו שיעקב הוא האדם המתאים למשימה זו. ״כדאי הדבר!״ החליטו פה אחד.

״עדיף אדם כמוך, עם קשרים טובים ומאור פנים, על פני אחרים שייצגנו.״ בעודו מקשיב לדבריהם ליד קיר הארובה, במרכז החדר, ישב יעקב בוגנים עם חבריו מאגודת נהוראי, חבורת צעירים תוססים אשר התכוונו להכניס רוח חדשה ומודרנית ואפילו מעט מהפכנית לעיר חברון. זקן שישב לידו לא חדל לחרף ולגדף, רעש והמולה מילאו את החדר המפויח, הרוחות להטו. הזקן מבית משפחת הורוביץ דיבר מדם ליבו וקבע – האנגלים לא עושים דבר.

ראשית עלה לנאום מר אבישר – מהתומכים הנלהבים ברוח המהפכנית – והציג לנוכחים את הרעיון הציוני.

״הגיעה העת לשינוי,״ אמר, ״יבוא היום ולא נזדקק לחסדיו של איש. העולם היהודי כולו יכיר בציונות ואף יתמוך בה!״ אחריו עלה חסון, נציג הסוחרים, ופרש בפניהם את דרישתו. ״אנו, נציגי הסוחרים, מבקשים מכם לשמור על הקיים בעיר האבות ולא לעשות כל שינוי שיביא עלינו צרות עם שכנינו ולהתרחק מאותם רעיונות משיחיים הבאים להפר את היחסים התקינים עם שכנינו הערבים.״

כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי

עמוד 21

ראשית עלה לנאום מר אבישר – מהתומכים הנלהבים ברוח המהפכנית – והציג לנוכחים את הרעיון הציוני.

״הגיעה העת לשינוי,״ אמר, ״יבוא היום ולא נזדקק לחסדיו של איש. העולם היהודי כולו יכיר בציונות ואף יתמוך בה!״ אחריו עלה חסון, נציג הסוחרים, ופרש בפניהם את דרישתו. ״אנו, נציגי הסוחרים, מבקשים מכם לשמור על הקיים בעיר האבות ולא לעשות כל שינוי שיביא עלינו צרות עם שכנינו ולהתרחק מאותם רעיונות משיחיים הבאים להפר את היחסים התקינים עם שכנינו הערבים.״

קולות מהומה החלו לעלות בחלל המרטף. תומכי הציונות חיכו לדבריו של יעקב, שכן האמינו בכושר שכנועו. אימרמן האופה התחנן שיתנו ליעקב לדבר. רק כשהרים קול צעקה השתרר שקט, וכולם הביטו בו כלהקת אפרוחים הנאלמת דום למשמע רעש חזק. במילים יפות ובקור רוח ביקש מהם לצנן את הרוחות. יעקב ביקש מהחברים הצעירים לקבל את הצעתו – להקים מוסדות ציוניים ובתי ספר באופן חשאי ומבלי להרגיז את ערביי העיר.

״הטענה שהציונים מפירים את השקט ששרר בחברון עשרות שנים אינה מדויקת, בלשון המעטה. האנגלים כבר נמצאים בעיר, לא יחלוף זמן רב והשקט ישוב על כנו, אך אנו צריכים לחשוב על העתיד. ככל שנקדם את עננינו בשקט ובשכל ישר, כך נוכל לקצור את הפירות בעתיד. אני מבטיחכם!״ אמר יעקוב בביטחון, ״ההתחנפות הייתה טובה ונכונה עד עתה, אולם החנופה והיחסים הטובים – הגיע זמנם לחלוף מן הארץ!״ פסק יעקב.

בתום דבריו החלו רשרושים התלחשויות דרמטיות. חסון התפרץ לפתע, והחל להטיח מילים קשות נגדו ונגד כל מי שצידד בקו מיליטנטי. הוא הוסיף להאשימם שהם נוהגים בחוסר אחריות: ״מעשיכם ישנו את מרקם החיים העדין בין היהודים לערבים, הערבים ינצלו כל מהלך כזה כדי להימלט מתשלום הכספים, והסיכויים לראות את כספינו בחזרה ירדו לטמיון! והיחסים התקינים ששררו עד עתה ייהרסו לבלי שוב!״ יעקב השתתק לרגע למשמע הדברים. נסוג לאחור פניו החווירו כסיד הוא לא יכול היה עוד לשאת זאת.

״אל נא תטיף לנו מוסר! זוז מכאן יא כלב!״ הדפוהו כמה בריונים מהחבורה הקולנית.

חסון הפנה אצבע מאשימה ליעקב – הוא עשה זאת באספניולית, כדי לגרוף את אהדת הספרדים:

״מי קומי דה לה מאגו״ – זה אכל מן היד של השטן, אמר, ואחר הוסיף – ״מיד הציונים!״

יעקב עמד ללא זיע. הקולות התלהמו מאוד. יעקב אליעזר, יצחק שמי ודוד אבישר הציונים נחלצו לעזרתו. כמה סוחרים קולניים מחבורתו של חסון נדחקו אל הפתח ומנעו מהם לצאת מן המרתף. במקום החלו דחיפות הדדיות, וכמעט ופרצה תגרת ידיים בין הצדדים. בפינה עמד יצחק שמי, זקוף קומה בחליפתו המעוטרת פסים, נעליו המבריקות כוסו בשכבת קמח דקיקה שהעניקה להן מראה קטיפתי. כאשר נרגעו הרוחות ביקש בנימוס את זכות הדיבור, ומשלא נענו רטן ונזף בהם. רק אחרי הפצרותיו הרבות נרגעו הרוחות והקולות נדמו. הוא נעמד והחל להרגיעם ולשכנעם לקבל את הצעתו לפעול בדרכים דיפלומטיות ולא להוסיף דברי רהב. הוא הבטיח להם קבל עם ועדה שאם יסכימו לכך יפעל אצל כל הנוגעים בדבר, ולא ייזום דבר שיצטערו עליו.

״סמכו על מילתי!״ אמר בקולו הבריטוני. ״אני יודע איך לשכנעם, יש לי שיח וסיג איתם. מה שנחוץ לנו יותר מכול ברגע זה הוא סבלנות ואורך רוח.״

חסון הביט לרגע בעיניו של יעקב, אך מייד השפיל את מבטו ולא אמר דבר. יעקב ניצל את הסחת הדעת ויצא מן המאפייה אל רחוב קאזאזין. בצאתו מן המרתף עטה עליו קבוצה של פרחחים ערבים שעבדו במאפייה וחסמה בפניו את הדרך, אחדים מהם החלו להמטיר עליו כיכרות לחם. אחת אחת נחתו כיכרות הלחם היבש על ראשו עד כי חש מושפל עד עפר… באותו הרגע קצה נפשו של יעקב מהעלבונות, מהקללות, מהנידויים, מהחרמות, מיידויי האבנים, מהשקרים – את כל אלה חווה ללא הפסק מאז הגיע לעיר. מיואש ומושפל, צמוד לקירות הסמטה המפוייחים, מיהר יעקב אל ביתו.

בלי לשים לב למה שהתחולל מחוץ למרתף של אימרמן, בעודם מקללים  את יעקב חי בוגנים, נעמד במקומו בן ציון גרשון הרוקח וסיפר לכל מי שהסכים לשמוע מיהו האויב האמיתי – הוא הראה לכולם את הכתוב בעיתון ״הארץ׳/ ידיעה מרעישה על התפשטות מחלת השחפת וסכנת המוות שהיא זורעת בקרב ילדים ומבוגרים כאחד. אולם לשווא היה ניסיון זה להסיט את השיחה הקולנית. הפרנסה הייתה מעל הכול.

מאז אותו מפגש אומלל השתנו חייו של יעקב חי בוגנים. הוא חדל להסתובב בחופשיות בסמטאות העיר. מחשש שדבר חברותו בקבוצה הציונית ייחשף וערביי העיר לא יסלחו לו. המסיתים כנגדו – חסון וחבריו – השחיתו כל חלקה טובה. מאז אותו אירוע מביש במרתף של אימרמן חש יעקב כנטע זר, ללא כל יכולת השפעה. המאורעות האלה הביאו את יעקב לכדי ייאוש ובליבו גמלה החלטה כי חלקת האדמה הקדושה אינה מניחה לנפשו – עליו לשוב לעיר הולדתו, לתטואן, בהקדם. אולם כיצד ישכנע את ברוריה רעייתו?

ברוריה נולדה בתטואן למשפחה שמוצאה מקסטיליה. היא גדלה והתחנכה בבית הספר לבנות של אליאנס. בשנת 1891 עלתה משפחתה לירושלים והתיישבה בעיר העתיקה. מאז החלו העניינים בחברון להסתבך ייעצה ליעקב לעבור לירושלים. היא העדיפה את הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים ובלילות לא הניחה ליעקב עד שייאות להסכים לעזוב את חברון ולחבור לקהילה הספרדית בירושלים. המחשבה לחזור להתגורר ליד הוריה בירושלים הייתה עשויה להיות משמחת, אילולא יעקב התנגד. היא ניסתה לשכנעו שמצבם הכלכלי ישתפר וקיוותה ששם החיים יאירו להם פנים, אך יעקב דחה זאת והעדיף לחזור לתטואן, אולם לא לפני שיסדיר את חובותיו לבנק אפ׳׳ק. מנהל הבנק, היה איש קר ומחושב ואיים להפקיע את המשכון שהפקיד יעקב בידי הבנק – חמש מאות פרנקים צרפתיים. ״לא רצוי לעשות מהלך פזיז,״ אמר לברוריה והוסיף כי ״אין הבדל בין חברון לירושלים. גם שם החיים אינם סוגים בשושנים,״ ואם כבר לעזוב את חברון – הוא מעדיף לחזור לתטואן.

כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי

עמוד 23

הישועה ללבטיו המיסרים את נפשו השסועה, באה בפגישתו עם יצחק טולדנו. הוא הכיר את יעקב מהפעמים הרבות שבהן ביקר בבית הכנסת כשליח של הקהילה היהודית בתטואן. וכעת הגיע לחברון בפעם האחרונה, לפני שיחזור לביתו לבלות את שארית חייו עם בני משפחתו. לפני שעזב, מיהר יעקב להיפגש איתו ולהתרשם מדבריו על אורחות החיים בעיר – האם נותרו כשהיו, או שיש מידע חדש ומועיל על העיר תטואן, שהייתה במוקד התעניינותו. להכיר את העיר שאליה רצה לשוב בשנית, לשמוע על המצב הכלכלי, על יחם השלטונות ליהודים. סוגיות רבות עניינו אותו, אולם הזמן אזל. יעקב יצא וחצי תאוותו בידו. בדרך אגב שמע את אשר רצו אוזניו לשמוע. טולדנו סיפר בהתלהבות על סוחר יהודי מיפו שמסייע לו, תמורת תשלום של כמה לירות, לארגן את סידורי ההפלגה לתטואן בחודש אפריל. לאחרונה חש מותש מן המסעות והתלאות, והיה להוט לחזור למשפחתו בתטואן. ״השליחות לקהילות ישראל ברחבי מרוקו היא מלאכה קשה וטומנת בחובה סכנות בדרכים, ועכשיו – עייפות הגוף הכריעה אותי,״ אמר בכאב לב. ״הלוא גם תלמידי ישיבה אוכלים אצלנו מהזריחה ועד השקיעה, ואני אחזור עם בשורה בעניין הזה,״ פסק. ״כל היתר חיים בשפע, יש אינספור אפשרויות למסחר אם בידך היוזמה. דבר אחרון ומכריע הוא שיהודי העיר חיים בשלום עם שכניהם המוסלמים והנוצרים.״

הוא אף הוסיף את דעתו על ההתפתחויות הכלכליות והפוליטיות האחרונות, וסיפר כי מחיר הסחורות ירד בשווקים עקב התפתחות הסחר בכותנה ופיתוח אמצעי העיבוד המשוכללים מספרד. בעקבות הסכם פס שנחתם ב-1912 בין המעצמות על הפיכתה של מרוקו למדינת חסות צרפתית. יש הסכם חדש בין צרפת לבין ספרד הנוגע לתטואן. ״מהו אותו הסכם?״ שאל יעקב בסקרנות רבה. ״סולטן מרוקו, עבד אל חפיר, הסכים עם ממשלת צרפת על הפיכת מרוקו למדינת חסות צרפתית, וצפון מרוקו תהיה למובלעת ספרדית הכוללת

את הערים סאוטה, מלייה ותטואן. טנג׳יר תהיה עיר בינלאומית, ויגיעו אליה קונסולים מכל מעצמות אירופה. תטואן תהיה הבירה הספרדית באזור.״ כך סקר יצחק טולדנו בהתלהבות את המצב הפוליטי והכלכלי, על פניו נסוך חיוך רחב, כי חשב שזו בשורה ליהודים בתטואן, וטובה למסחר, ובמיוחד למסחר במשי, שבו התעניין יעקב. הדברים ששמע יעקב הביאוהו להתרגשות גדולה והוא חש כי זהו העיתוי הנכון לנסוע לתטואן. כעת היה בידיו כל המידע הנחוץ לו כדי להתחיל ברגל ימין את ההכנות להפלגה למרוקו ולשוב לעיר הולדתו אחרי שנים. יעקב האמין בכל מאודו בתעשיית המשי ובאותו רגע גמר בליבו לחדש את עסקיו – אולי יעלה בידו להחזיר את חובותיו. ברוריה רעייתו לא גילתה עניין בכל הפרטים, למעט הידיעה שתטואן נמצאת כעת תחת שלטון ספרדי. יעקב היה ער לנטיות ליבה ולרגישותה לעניין האוריינטציה האירופית, שעל ברכיה התחנכה. עד עתה הוכיח הדרכון הספרדי את עצמו בפתרון בעיות היומיום. השנים במחיצתם של ערביי חברון בדרב אל יהוד גרמו לה לסלוד במופגן ממנהגיהם ומנימוסיהם הנלוזים. המביט מן הצד היה בוודאי מזהה את סגנון לבושה, שהיה כמראה הנשים האירופיות, שפקדו את העיר רק לעיתים רחוקות. בימים רגילים לבשה אריגי כותנה צבעונית, והייתה עוברת בשוק כשושנה בין החוחים, ועיני כל הרוכלים נישאות אליה, כאילו הייתה האישה הראשונה מאז בריאת העולם. לתחושת התרוממות הרוח הוסיף גם מכתבו של ד״ר משה מני, יליד חברון, שבו הוא מבשר לאחיו ישראל כי סיים בהצלחה את לימודי הרפואה בפריז. הוא קיבל הצעה מחיים בן שמחון לשמש כרופא בבית החולים היהודי בטנג׳יר והודיע כי אינו מתכוון להגיע לעיר בזמן הקרוב, והזמין את ישראל אחיו, שהיה עורך דין, לבוא ולהצטרף אליו. מאז ששמע על כך יעקב היה פוקד את ביתם של משפחת מני כדי לדלות מידע ממכתביו של מנשה לפני נסיעתו לתטואן. ״העיר טנג׳יר קרובה לתטואן ואוכל להיעזר בו במידת הצורך,״ סיפר יעקב לברוריה בהתרגשות. אט אט החלה ברוריה להשתכנע ולקבל בחיוב את תוכניתו של יעקב.

רחמה, בתם היחידה של יעקב וברוריה, גדלה בינתיים ופרחה והגיעה לגיל מצוות, ובעיני יעקב משמעות הדבר הייתה שעליו להעמיד אותה על חובותיה במסגרת מעמדה החדש. הסדר והחוק נעדרו מחיי היומיום בחברון, והחשש הלך וגאה שמא רע יאונה לילדה שזה עתה תמו ימי ילדותה. רק בזמן האחרון התירה לה ברוריה להיפגש עם חברותיה בחצר הבית – עד עתה הייתה ספונה בין חומות של אבן וחלונות מוגפים בשל מצב התברואה ומפאת חשש ממחלת הכולרה שהתגברה בעיר, שגבתה עד אותו היום קורבנות חסרי מזל. לא זאת בלבד, גם החשש פן יראה ערבי מחברון כי יפת מראה היא וירצה בה גרמו להוריה לנהוג בזהירות רבה.

בברוריה עלו וגאו חששות והיא הפנתה את כל מרצה ותשומת ליבה לחינוכה של בתה, וזאת מצידה עשתה חיל בלימודיה והמורים שיבחו אותה בכל הזדמנות – אך רחמה הייתה מופנמת ונחבאת אל הכלים וסלדה מתשומת הלב היתרה שהפגינו כלפיה. יפה וזוהרת הייתה בשמלתה הפרחונית ופניה קרנו יותר ויותר. ככל שהתבגרה, רחמה עוררה את תשומת ליבן של נשות חברון. שכנותיה היו זריזות כדרכן, והחלו לרחרח סביבה ולרקום במוחן תוכנית לשידוך הנערה. ברוריה הצהירה תמיד שהבן הצעיר של שמואל תנחום השכן מוצא חן בעיניה, אבל רחמה תינשא רק לבחיר ליבה, כמו שנהוג לעשות בחברה המודרנית. ברוריה תסנן עבורה את כל הצעות השידוכים שהחלו כבר להגיע אליה, ורק היא תחליט מי יהיה השידוך הראוי?! היא לא תולך שולל במלכודת השדכניות של חברון. העין רואה והנפש חושקת. איך תתיר את נשואיה לאדם לא ראוי, רק משום שאביו יבקש את ידה. ברוריה ידעה היטב עד כמה מחשבה זו אינה מקובלת בחברון. יעקב שתק בעניין זה. ברוריה תמיד הרגיעה אותו, והוא סמך על חושיה. תמיד ידע כי נישא לאישה מיושבת בדעתה. נשות חברון הספרדיות ביקשו את קרבתה בשל כך. יעקב אמר שיש לה עין טובה לגבי אנשים: בפעמים שנועץ בה – תמיד צדקה בסופו של דבר. מאז ציין בפני כל: יש ־'אישה הזאת עין חודרנית הבוחנת לב וכליות.״ באשר לתוכניותיו אמרה: ״אתה יכול לנצל את קשריך ואינך צריך להסתמך על טולדנו.״ יעקב הבין מנימת דבריה שהוא אינו עושה מספיק, ויכול להשתדל יותר.

נכון שיש קשרי ידידות עם כמה מבעלי השררה והממון,״ אמר. אתרי דברי הביקורת של ברוריה כשהיה מהרהר כיצד לקדם את ענייניו באמצעות קשריו האישיים, הבין יעקב בוגנים שעליו לנצל את קרבתו ־'סגן מנהל הבנק, על מנת שיסייע לו להחזיר את חובותיו לפני נסיעתו. יצחק דה אבילא, סגן מנהל הבנק הצרפתי ״קדרי ליונה״, היה הראשון שהציע לו עזרה. הוא פגש את יעקב כשהגיע לבקר את בני משפחתו בחברון, אז שמע מפיו על נכונות הבנק לסייע לסוחרים בחברון במתן ־לוואה קצרת מועד. יצחק היה מגיע בערבי חג לחברון, ויעקב התלבש בחליפה מהודרת לכבודו. חליפותיו של תנחום החייט היו בעלות יכולת להותיר רושם רב, והמראה החיצוני סייע בידו. יחסיו עם הבנק הצרפתי עלו על דרך המלך, וכעבור זמן מה, אחרי שפרע את כל חובותיו, הכול היה מוכן לקראת הפלגתם לתטואן.

כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי

פרק שלישי

לפני שירדו ליפו ברכבת חש יעקב חובה לבקר ברובע היהודי, כדי לגעת באבני העיר רוויות הקדושה. וכדי להיפרד מחותנתו, איטה ־ אימה האהובה של ברוריה, לפני שיעזבו את הארץ. בבואם אל שער יפו הגיחו שני שוטרים אנגלים, לבושי מדי חקי מגוהצים, בעת סיורם היומי אל תוך הרובע היהודי. שם החליט יעקב, בניגוד לפעמים קודמות, שעליו להתעכב בצלמנייה ברחוב הפטריארכיה הארמנית ליד כנסיית יעקב הקדוש, כדי ליטול מזכרת מיוחדת מארץ הקודש. הצלמנייה של צדוק בסן היא המקום המתאים לכך, חשב בליבו. תמונת מזכרת לאחי, מזכרת מירושלים. כשדרכו רגליו בשערי הצלמנייה התמלא ליבו שמחה גדולה. עתה תהיה בידו מזכרת מיוחדת, תמונה, פאר היצירה מעירם של דוד ושלמה.

״אין חידושים כאלה בכל מקום, בני אדם באים והולכים מן העולם ואילו תמונות יכולות להישאר לעד, לעולם!״ אמר צדוק, בעל הצלמנייה. הוא התפלא מכוונתו של יעקב לקבל עשרה עותקים מן התמונה שיצלמו. לנוכח פניו המשתאות, כאילו לסבר את אוזנו, הוסיף יעקב: ״תמונה למשפחת בוגנים על רקע העיר העתיקה – היא תוכיח עשרה דורות אחר כך כי חומות העיר עמדו על תילן,״ אמר כשהוא משווה לדבריו נימה נבואית.

״בשביל מה לבזבז את הפרנקים המעטים שיש לנו על התמונות האלה?״ שאלה ברוריה בתמיהה, ״זה רק נייר שמתכלה עם הזמן.״

״עוד תיווכחי בבוא היום,״ אמר יעקב בביטחון מלא, ״אחזיר כל אגורה ששילמתי בעדן! ״הוסיף והיה בטוח בעצמו. כשהצטלבו מבטיהם, ראה יעקב על פניה כי תשובתו אינה מניחה את דעתה והיא מעקמת את פנים. כדי להפיס את דעתה אמר יעקב: ״תמונות כאלה שוות זהב ואין במשפחתנו הרבה מהן. הן עדות לכך שאנו קיימים בזמן הזה. כשנספר על ארץ הקודש ועל חברון, איש לא יאמין לנו בלי הוכחה נחרצת. דעי לך כי רבים בתטואן יהיו מוכנים לשלם ביד נדיבה תמורת תמונה של ירושלים. חלומות וכיסופים יבואו לקיצם ויתממשו לנגד עיניהם, יראו את זיוה של העיר, שניטל מהם בשנות הגלות, האור יעבור מבעד לתמונה ויחדור אל הלבבות.״ ברוריה לא השתכנעה מדבריו והבהירה שאין באפשרותם להוציא סכום גדול על תמונות.

צדוק בעל הצלמנייה עמד במקומו והקשיב, הנהן בראשו ואז אמר: ״אדון בוגנים, אני אפתח לך שלוש תמונות, תשלם לי על שתיים. באחד הימים תמצא את הדרך לשלם לי את הסכום הנותר, אתה עוד תשוב לירושלים בעזרת השם. אני אהיה בוודאי כאן בצלמנייה, אם ירצה השם, ואם לא, תמצא כאן את אחד מבניי. אני מקווה שתאריך ימים ותשלם להם, אפילו בעוד מאה שנים, העסקה הזאת תהיה ברית בינינו,״ פסק. ״אדון, אני…״

״אל תוסיף מילה אחת! כל המוסיף גורע, אני מאמין שאתה תקיים את ההסכם בינינו, אתה צריך רק להסכים.״

״אני מסכים, אדוני,״ אמר יעקב בהתרגשות, חייך ולחץ את ידו. אז הביט אל ברוריה, כאילו רצה לומר לה שבזכות דבריה יהיו בידו שלוש תמונות. לפתע הגיע בכור כהן, אחיה של סבתה איטה, שעזב את האטליז ובא להיפרד. יעקב, ברוריה, רחמה, איטה ובכור גדל הגוף, שעוד התנשף, נעמדו כולם מול מצלמת העץ. לחיצת כפתור קטנה באצבעו הרגישה של צדוק הצלם והזמן עמד מלכת עד קץ הימים.

כשבאו לאסוף את התמונות עטף אותן הצלם בנייר לבן של חנוונים העוטפים גבינות, בירך את יעקב לשלום ונתן לו את התמונות, וזה הכניסן לתיק העור יחד עם פמוטי הנחושת העתיקים וספר תפילה נדיר שהורישה לו אימו לפני מותה – שאותם שמר קרוב אל ליבו. את התמונות ויתר המיטלטלין היקרים הכניס לארגז ועלה על הרכבת מירושלים לכיוון יפו. את ארגז העץ הקטן הניח ליד מושבו ועליו הניח את כף רגלו, להבטיח שלא יזוז ממקומו מטלטולי הדרך או מיד נעלמה אשר תיקחהו. ארבע שעות לא הניח יעקב את עיניו מן הנוף ואת רגלו מארגז העץ. הרכבת שעטה דרך עמק רפאים, בדרך עברה מאה שבעים ושניים גשרים עד לעיר רמלה, כמו שהבטיח לו צדוק הצלם. ארבע שעות בהה יעקב, בין גשר לגשר, בשקריות הפורחות. אותן שקדיות פורחות שקיבלו את פניו כשעלה לירושלים – זמן נצחי שאותו רצה לשמור בזיכרונו, רגעי חסד בארץ הקודש. מדי פעם הביטה ברוריה בפניו וראתה שהוא משתומם מהנוף ומהפרדסים הפורחים. היא לא הייתה צריכה להתאמץ במיוחד כדי לראות על פניו כי ההחלטה לעקור את משפחתם מחברון הייתה כרוכה בייסורים ובכאב לב. טלטולי הרכבת, פיה הקיטור שדבק בו ומושבי העץ הנוקשים היו קשים מנשוא ליעקב. כשנעצרה הרכבת בתחנה האחרונה, בנווה צדק, מצא עצמו יעקב מתבונן בסקרנות אל הבאים בשערי הארץ – לא חלום מאז ראשית הדורות כפי שהאמין אז, כי אם חלום ושברו ראה יעקב בעיני רוחו. חלום של עולים מזה ויורדים מזה, של נכנסים ושל יוצאים, של חולמים ושל שבורי לב, והוא אינו אלא פליט הנמלט מחידלון אישי, רעב ועול סוחרים שרדפוהו, ושגרת יום אינטנסיבית בשנים שלאחר המלחמה.

כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי

עמוד 31

יעקב חי בוגנים עלה לחברון בשנת 1902 מתטואן שבמרוקו, כדי לקיים את צוואת אביו. שם פגש את ברוריה, ויחד הקימו משפחה בארץ ישראל – אך בשל המצב הפוליטי המתוח והמגפות שפקדו את הארץ, נאלצו לשוב למרוקו, שם המתינו להם אתגרים חדשים.

לוי מכניס את הקורא לעולמה של משפחת בוגנים, שבמרכזה ניצבת הבת, רחמה. רחמה היא דמות טרגית המאבדת כל שליטה על גורלה בעולם הישן־חדש של המחצית הראשונה של המאה ה־20, בתקופה שבה מתקיים מאבק גלוי בין מעצמות, המתגוששות על השפעה ועל כוח בצפון מרוקו ובארץ ישראל.

זהו רומן היסטורי סוחף הרוקם בחוט הזמן את קורותיה של משפחה יהודית, שיצאה למסע נדודים וחיפוש אחר בית, זהות, אהבה, מולדת ואמונה דתית. טרגדיה של דור אחד ותקווה של הדור הבא אחריו.

המשך מהפרק הקודם………..

יום בהיר וחם קיבל את פניהם, שורה של כרכרות עמוסות נוסעים עזבה את נווה צדק וחצתה את הגשר מעל פסי הרכבת לכיוון נמל יפו. אגב, את הגשר בנתה בשנת 1892 ״החברה הפריזאית לעבודות ציבוריות בהוראת מושל יפו, אשר בנה גשר לכבוד אהרון שלוש, מנכבדי העיר.

מרחוב יפו נראתה אונייה עוגנת בקרבת החוף, סירות משוטים הובילו נוסעים וארגזי מטען אל האוניות המרוחקות כמה עשרות מטרים מן החוף. אחרות הובילו עולים שהגיעו זה עתה מהאונייה אל החוף. ים התכלת נגלה בשיא הדרו, ונתפעם ליבו של יעקב. אשרות היציאה היו בידו – השוטרים הבריטים בבית המכס בנמל יפו הקפידו על היוצאים והנכנסים, והיה צורך לצרף הצהרה על סיבת ההפלגה. יעקב כתב במסמכיו ״ביקור משפחה.״ דרכי המעבר, ובעיקר הצפיפות, החום והלחות של יפו, העיקו עליו. כשעבר את פקיד ההגירה הסקוטי בתור הארוך והמייגע התפנה יעקב להתרגש מעט – הוא הביט בברוריה ורחמה הנפעמות הסוקרות את ההמולה סביב האונייה, יושבות על סירת משוטים הדומה לפרעוש רב רגליים השוכב על גבו. במרחק מה מהחוף עגנה אונייה צרפתית, ושמה התנוסס באותיות גדולות ודהויות ״טואש״. הייתה זו אונייה ישנה, רעועה ובלויה וצבעה דהוי, אך מסע דרך הים היה עדיף מאורחת פרדות וכרכרות ביבשה. מבטיהם של ברוריה ויעקב הוסטו לנוכח צעקותיהם של הסוורים על סיפון האונייה. בחוף נראו בני משפחה וקרובים מנופפים בידיהם לשלום, שלום אחרון לפני פרידה מיקיריהם היוצאים אל העולם. יעקב עמד בירכתי האונייה, אוחז בידיו בארגז העץ והביט בצריחי הכנסיות והמסגרים של יפו, ההולכים ומתרחקים. קולם של יתר הנוסעים נבלע ברעש הגלים המתנפצים על ירכתי האונייה המפלסת את דרכה בין זרמי המים. בין התרנים עוד נסקו שחפים, כאילו ביקשו להיפרד מארץ אהובה, ומילות הפרידה שלחש יעקב נבלעו ברחש הגלים ועלו לשמים אל הלא נודע. רחמה לפתה את ידה של אימה בחוזקה, והן לא יכלו לשמוע זו את זו בשל עוצמת הרוח שהחרישה את אוזניהן. ברחמה אחזה התרגשות עזה – הייתה זו הפעם הראשונה בחייה שבה ראתה את הים, צבוע בצבע טורקיז, שהתמזג אל תוך עיניה הגדולות.

יעקוב עמד בצד מסוגר במחשבותיו ובהה בגלים הנשברים על ירכתי האונייה החבוטה. מדי פעם התבונן במלחים המותחים את חבלי התורן אל עוגני קשירה בעוד אחרים מטילים קרסים ומעלים רשתות עמוסות לוקוסים וברבוניות. יעקב השתומם ולא הסיר את עיניו לרגע – רק שתק והביט בהם. בחילה חזקה אחזה בו, טלטולי הגלים גברו והוא נעמד ליד דלת הקברניט במרכז האונייה, כי חשב שהטלטולים שם קטנים. במסע הזה טולטלו מחשבותיו – לא לרגע הזה פילל. מצפונו נקפו ולא הניח לו. עיניו פנו אל פני העולים החדשים הצובאים על שער העלייה לארץ הקודש, מנשקים את עפרה – כיסופים, חלומות, ונבואות בנות אלפי שנים מתממשים לנגד עיניו, והוא מביט בהם בערגה ובקנאה על שמימשו את חלומותיהם, בעוד הוא מנפץ את חלומותיו במו ידיו ואינו משיגם. הוא שב והזכיר לעצמו את הימים הקשים, הבלתי נסבלים, שחווה בחברון, ולרגע קל ייסורי המצפון נעלמו כלעומת שבאו. ברגעים אחדים הטרידה את מחשבותיו האפשרות שהבריטים המשייטים בים התיכון עלולים לעצור את האוניה ממסעה. ימים ספורים לפני שעזב את חברון הלך יעקב לקבל את ברכתו של חכם סולימאן מנחם מני, הרב של חברון. יותר מכל הטרידה אותו השאלה ־ האם מותר לו כיהודי מאמין לעזוב את הארץ? כך ניצל את ביקורו כדי לחדד את הנקודה ולקבל הפעם היתר הלכתי לכך. החכם, שהיה בקי בהלכה, הביא בפני יעקב את פסיקת הרמב״ם – כי הירידה מהארץ מותרת רק למטרות מסחר, נישואים ולימודי תורה – אך לא חסך ממנו תיאורים של הייסורים והקשיים שיבואו עליו והפנה את תשומת ליבו לדברי הפתיחה בספר ״שדי חמד״, שבו כתב הרב החכם יחזקאל מדיני את רחשי ליבו ביום שבו ירד מן הארץ: ״נער הייתי כבן עשרים שנה בצאתי מירושלים. בעיצבון קול ורפיון ידיים עזבתי עיר מולדתי ציון. דמי עליי כעובר על תרי״ג מצוות, והיה קשה בעיניי פרידתה, כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים״.

פעמים מספר חווה יעקב בוגנים פרידות מכאיבות – פעם אחת הייתה כשנפרד מהוריו בעודו עלם צעיר, ופעם נוספת הייתה עתה, כשנפרד מהחבורה הנהדרת של הצעירים התוססים, המשכילים והלוחמניים בני הארץ, בני הקהילה הספרדית. כיצד הצליחו לעורר מרד בחברת עזרה? ביום בו… החליטו לשנות את שפת הלימוד בסמינר לשפה העברית, ויעקב וחבריו הקימו קול מחאה והצליחו להביא לשינוי. עד שנסגר הסמינר, המלחמה על השפה העברית הייתה מעשה שהותיר ביעקב רושם עז.

הזיכרונות צפו ועלו, ויעקב נזכר כיצד בסמינר הכיר את ברוריה, נערה עם פני מלאך, בת למשפחה ירושלמית מהעדה הספרדית. ברוריה למדה במגמת תפירה ואריגה. בימי המחאה הראשונים הם יצאו להפגנות, שם נפגשו והתאהבו, ואף הוציאו יחד עיתון סטירי מחתרתי ובו ביקורת לעגנית לסמינר ולמוריו – מעשה שבאותם ימים נחשב חוצפה, אך גם מעשה אמיץ לכל הדעות. יעקב וחבריו הגו את הרעיון, וברוריה הדפיסה אותו במכונת כתיבה חדישה בשפה ברורה ומדויקת. אך בסתר ליבו יחד עם הזיכרונות התחוללה סופה הקורעת וגוזרת את נפשו של יעקב…

״ההחלטה לעזוב את חברון הייתה מההחלטות הקשות שהיה עליי לקבל במהלך חיי. התרחקתי ממחשבות בעלות אופי דתי שלא הניחו לי ומתפיסות מיסטיות של ספר הזוהר שהתרוצצו במוחי וכמו ניסו למנוע ממני לעזוב את ארץ הקודש, לרתק אותי בכוח האמונה, ולהביאני לכלל החלטה להישאר בחברון, לקיים את רצון הבורא. בשל המעשה התייסרתי כל העת, למרות כמה בריות שמהן רציתי להיפרע ועל אף מגפת השחפת שממנה נסתי על נפשי, עדיין מהדהד במוחי קולו הרועם של אבא, שממנו לא יכולתי להימלט – אפילו על סיפונה של אוניית הנוסעים הרעועה״.

כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי

עמוד 34