מורשת יהדות מרוקו

הרומן ״מ׳ אתה ישראל מיר״ פורס לפנינו מקרה אמיתי ומרגש, עם חוט בלשי, המספר את קורותיו של יעקב ממן. ממן היה בחור מוכשר ויפה תואר מהעיר פס, במרוקו. יעקב רצה לממש חלום של חופש ועצמאות אישיים ומוצא עצמו נלחם על עצמאותה של ארץ, בה הוא ראה את מקומו האמיתי, יחד עם חבריו, אשר למרביתם לא הייתה ההכשרה והאימון המתאימים לטבילת אש ראשונה.

—————-

שאלה מקדימה.

בטרם אתחיל בסיפור האמיתי והנוקב הזה ברצוני לפנות אליך בשאלת הבהרה. אתה מתאר אותם כבחורים חסרי ניסיון קרבי, נערים ממש אפשר לומר, שהלכו והלכו, מבלי שהיו מודעים די הצורך לעומקה של המטרה. כידוע כול אדם זקוק ליעד, למוקד, למשמעות, הנותנים טעם לחייו, כפי שאומרים ההוגים. אתה מספר לי שהם צעדו, כשצל המוות מלווה אותם עם כול פסיעה. אני חושב שאדם מת שלוש פעמים: כשמושג המוות חודר לתודעתו לראשונה, וזה קורה פחות או יותר בתום תקופת הילדות; פעם שנייה במות אמו, והשלישית במותו הוא. אבל כול עוד נשמה באפו הוא מתמרן את ימיו, את עתידו, את תכלית חייו. המטרה לא תמיד ברורה. יעד לא נהיר משול למצב בו אדם חי בחלל ריק, ממתין יום־יום לסופו, אותו הוא אינו יכול לחשב, על אף בקשתו לבוראו, כנוסח מחבר ספר ׳תהילים׳: ׳הודיעני ה׳ קצי ומידת ימיי, מה היא אדעה, מה חדל אני׳. אתה אומר שבכך שאין אדם יודע את קצו יש משום נחמה, משום שאחרת הוא יחיה במתח ובמצוקה כול חייו. תאריך פטירתו יהיה תלוי מעל לראשו כחרב דמוקלס, וזהו מתכון בטוח לשיגעון. אבל אתה מעיר שבכול מקרה אנחנו חיים על זמן שאול, שקצו, לעיתים לפני זמנו, נתון לא רק בידי האל ובגחמותיהם של איתני הטבע, אלא בעיקר בידי האדם, ולעיתים ביצר השנאה והרוע המניעים אותו. אלה מתבטאים במלוא עוצמתם בשטפי זעם ושנאה, במלחמות ובפעולות טרור, פרטיות, מאורגנות ושלטוניות.

אתה מדגיש בפניי כי כאן מדובר בצעירים אפופי אידיאל ואהבה, שיצר השנאה טרם השחית אותם. שבוהק הנעורים עדיין זוהר בלחייהם, כמו קרן שמש המפזזת בעלי כותרת ורודים. גיל שבו המוות לא אמור להראות את פניו עדיין. אומרים גם שאדם מת כשהזיכרון נגמר. כשהאדם נמחה מזיכרון אחרון יקיריו. אבל יש המתעקשים על אותו זיכרון החקוק באבן, במצבת-שיש בוהקת. בזה יש משהו מהזיכרון הנצחי, לדעתם.

אתה שואל אותי, רטורית, מדוע זמן רב לאחר הסתלקותו של אדם, בעיקר אם הוא בחזקת נעלם, מוסיפים יקיריו לחפש מקום לבכות עליו. הם מוסיפים לכלוא את הכאב והזעם על אותו מלאך בשחור שעקר אותו מחברתה החמימה של משפחתו והשבית את שמחתם לתמיד. ממש כמו אותו עיט, החוטף בציפורניו השלופות כחרב, טלה רך מלב העדר החם, הצפוף והמוגן, לקול פעייתה קורעת הלב של אמו.

אתה תוהה, למשל, מה אנשים מחפשים בכותל עתיק, שריד ממקדש שחרב, כדי לבכות עליו. או ציון של קדוש להשתטח לפניו בדמעות שליש, כדי לבטל גזרה או לשנות מצב. מצבות של נהי או כותל של דמעות, אתה מוסיף מליצות. אבל אתה בכול זאת מבחין בהבדל. במקרים, בהם אין אפילו לוח-שיש חקוק, סימן לשם, לכינוי או קשר לחיים, למי שכבר הלך ואיננו. מצב בו נותרות רק התהייה והתעלומה.

יש המתקשים להבין, משום מה, שיש בציון, במצבה חקוקה, מעין המשכיות המתיימרת לגעת בכנפי הנצח. לא, אני לא מתכוון רק לחזון העצמות היבשות של הנביא, אלא למשהו ארצי, מוחשי יותר. שהנה היקיר שוכב במקום נתון. אפשר לבקרו, לדבר איתו, לעדכן אותו בקורות המשפחה: מי נולד ומי בגר, מי נישא ומי חלה. אפשר גם, בעיקר ביום הולדתו של ההולך, להניח זר פרחים על מקום מנוחתו האחרון. לבטא אהבה מתמשכת רווית געגועים, שלעולם לא תמצא נחת במפגש חוזר עם יקיר שרחק. חזקי האמונה, אלה שאהבתם עזה, ישתלו מסביב גם ערוגות של פרחי גרניום בגוונים מרהיבים, כול מה שאמור להעצים את היופי ולשכך את הכאב. הציניקנים שבהם, דקה לפני לכתם מביקורם במקום מנוחתו, יאמרו לו: ׳להתראות, אנחנו עוד ניפגש׳.

אתה, ששרדת את המלחמות כולן, מספר לי על רבים שמקום קבורתם לא נודע. אתה, שמחזיק מעצמך כפליט שואה בר־מזל, מזכיר לי שישה מיליון קדושים וטהורים שעלו בעשן לשמים. קדושים, כך אתה מכנה אותם ובצדק, בהדגשה מלווה באנחה. אלה, אתה מציין בהגבהת קול שיש עימה מחאה, לא רק שלא זכו ששמם ייחקק על לוח־שיש קר, אלא אפילו לא אירע שהאפר שלהם ידחס לתוך צנצנת פורצלן חתומה, כדי שיונח על שידה מגולפת פיתוחים של עלי גפן ושרפים, ויעמוד שם לאות ולזיכרון דומם עד קץ הימים. אתה מניף אצבע זקורה לשמיים נקיים ואומר שלקורבנות האלה אין מקום לבכות עליו.

אתה עושה אתנחתא בדברים, מסיב פניך ממני ומוחה דמעה, כמו מתבייש באיזה סדק שנבקע בחומת קשיחותך, עמידתך האיתנה. תכונות אותן רכשת במלחמותיך ובמסע חייך רצוף הסבל.

א.

הם משתרכים אחריה בלילות של עלטה עד שמפציע שחר של יום ארגמני בהיר. בבוקר אפוף ענני מלחמה מאיימים, היא מסיעה אותם מכפר הרא״ה, דרך יער חולדה עד לכפר בית ג׳יז. משם היא אמורה להוביל אותם במסע רגלי דרך שער הגיא עד לקיבוץ מעלה החמישה. הם צועדים וצועדים, נושמים את האוויר שצינן הלילה ובלבם תחושה של שחרור, בפרט אלה מהם שבילו שנה שלמה מאחורי גדרות התיל של מחנות המעצר בקפריסין. שם הם התרוצצו עם קיבות מצומקות ומעל לראשיהם צופות עיניהם הבוחנות של זקיפים במגדלי שמירה, שהמיתו בהם את רוח החרות. עכשיו, בהליכה החופשייה הזו, בארץ שייכת, הם כמו מאריקים את כול הבעיות והמצוקות דרך הרגליים, היישר לאדמה התחוחה. כמו פורקים נטל מעיק המקנה להם הרגשה של ריחוף, של ניתוק ממסת הגוף.

נשיאת הרגליים הזו מגבירה אצל אחד יעקב ממן את הדופק, מאיצה בו את קצב הלב. כבר בפסיעות הראשונות הוא בוחן את השמים ומקנא בציפורים. חושב על חיקוי מעשה האל. כמו יש בה בחבטת הרגל הזו שלו כדי ליצוק בו איזו נסיקה, ליצור איזה דחיפת זינוק כלפי מעלה, כשלפתע הוא מצמח כנפיים ומתרחק מהאדמה הבוערת. הוא רוצה להיות במקומם של בעלי הכנף ולחוש לרגע את האימה העמומה הזו, של הינתקות מהקרקע, הבאה בקוצר נשימה. הציפורים. הוא חש כיצור נחות מהם, כי הן חופשיות יותר ומשקיפות עליו מלמעלה. הן נודדות בלהקות מקצה העולם עד קצהו. אבל לפחות הוא לא לבד. יעקב ממן צועד עכשיו בסך, במבנה סדור. גם הוא משתייך ללהקה שאותה מובילה אישה. הוא צריך להישמע להוראות. הוא אינו מכיר את הדרך. הוא בארץ חדשה, לא ידועה, כמו רבים מחבריו החדשים.

הם צועדים ומותחים את נעוריהם לעבר עתיד לא בטוח. הולכים יום ולילה. אור וחושך מתהפכים בעיניהם, אבל הבוקר המפציע של קו הסיום אינו נראה באופק. הם פוסעים בנופים לא מוכרים, מאזינים לקולות היום ולרחשי הלילה של עולמות שונים מאלה שידעו. בלבם מקננת תחושה של התפעמות מהולה בחרדה מפני הבלתי נודע. כשהם מדברים זה מדחיק אצלם את החששות אבל כשנופלת הדממה המחשבות מדברות. הם חשים את ראשיתה של שייכות אבל עדיין אינם מחוברים לזהות השלמה. יעקב ממן חושש יותר מכול ממשהו העלול לבזוז את עתודות הזמן שלו, אותן ארז בתיבות של מסע. הוא חושב על ארגז החול בו עיצב וכייר ארמונות של חול; על תיבת האוצרות בה טמן את כול המשאלות, ותיבת הנגינה של זיכרונות העבר וחוויות העתיד: אהבה, אישה, בית, עבודה, ילדים. מחזוריות עליה גדל בתוך משפחתו הענפה; נעימות של שבת, שבת אחים; ובביתו הוא:

קולה של רעיה אהובה, צהלות השמחה המתפרצות בעולמם הנקי של ילדיו.

אבל עכשיו הוא מונה בעיניו את חבריו למסע. טור ארוך של מאה וחמישים צעירים הלומי הפתעה, שרובם מתכוננים לטבילת האש הראשונה שלהם. אותו רגע היו מחשבותיהם נודדות למחוזות אחרים. אלה הבאים בטבילת אש ראשונה של מגע אהבה או, להבדיל, של היתקלות עם פניו המקפיאות של המלאך עוטה השחורים, אי שם, במחנות המוות של אירופה העשנה. עתה שוררת מסביבם איזו שלווה מדומה, כזו האופפת בתים דוממים אדומי רעפים, של היישובים החלוצים, ושל הכפרים הערביים; אלה הנטושים ואלה הנאחזים עדיין בקרקע, מתוך אשליה על סיומה הקרוב של המלחמה והסתמכות על טוב לבו של האויב המנצח. הבתים מנקדים בדלילות את המישורים של פרוזדור ירושלים, הנמתחים אל ההרים שמנגד. בתים בודדים, מנומנמים, שמשיחות שמש אחרונות מטילות על חזיתותיהם קווים הזויים, מרוסקים.

עכשיו פושטת עונת הביניים שבין אביב לקיץ. בערבים מלטף את הפנים אוויר ההרים הצלול כמי מעיין, המנשב מהרי ירושלים. חודש מאי. זה שהמשורר היינריך היינה כינה ׳מאי היפהפה׳. אבל עכשיו הוא מתחיל להינתק מן האביב ונושק יותר לקיץ החם של העמקים. ההליכה המאומצת והממושכת לשה על פני הצועדים עיסה של אבק וזיעה, הצורבת בעיניים. המבטים הזויים, השפתיים סדוקות מצמא, היד מגששת לעבר המימייה החצי ריקה והמחשבות מקובעות על משמעת המים. אותם אנשי גיוס חוץ לארץ, או בכינוים המקוצר ׳גח״ל׳, עדיין חולמים על ארץ עיינות ותהומות, כפי שהובטח בספר הקודש של משנת ילדותם. המפקדים שלהם, אלה שכבר מושרשים היטב באדמה הזו, נראים להם כמי שאינם שותים. מין קקטוסים קשוחים כאלה העמידים בפני פגעי הזמן ומזג האוויר. עכשיו לומדים המגויסים החדשים, שהישראלים האלה מכונים ׳צברים׳, מאותה סיבה ממש. כאלה שקורצו מחומר דוקרני, המתגרה בשמש, כמו מבקשים לבחון את כוח הסבל שלהם עד קצה גבול היכולת. כול הצועדים נושאים את עיניהם לגלגל השמש המתעמם, ההולך ונוטה ממצב של זנית לגלישה מערבה לקראת שקיעה. רוח קרירה מבקיעה ממערב ומתחילה לנוע לאיטה מעל השדות הפתוחים. כשהחברה קרבים אל שער-הגיא כבר פושט ליל ירח חלמוני מהפנט, המוסיף לשיכרון ההפתעה ולהליכה שלהם אל הלא נודע.

עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.

עמוד 10

היא הולכת זקופה לפניהם. בפניה החיוורות ניצת בוהק המאיר את עורה הצח. שערה האדמוני, שהיה מסורק לרוב לשני מפלים בצורת ׳קארה׳, עטוי הפעם בכיסוי ראש מבד כותנה בצבע חאקי. המטפחת אוספת את שערותיה מתחת למעטה הדק בחינניות כובשת. כובע הפלדה שמוט על כתפה, בהתייחסות מזלזלת של השוואה בין הבשר לברזל. היא משדרת עדנה הנתונה בקליפה של קשיחות ושל עמידות איתנה. בחורה שנולדה בחיק הטבע של נהלל וגדלה באווירה המשפחתית החמימה של כפר יהושע. יש בה שילוב של אהבת הטבע ויופיו, עם קליפת הנוקשות של מלחמת ההגנה הזו, שהיא נוטלת בה הלק חשוב. מה שמתבקש מכול אלה הוא, שהיא בוודאי משתייכת לאותם טורפי האומצות העסיסיות. אבל לא. היא צמחונית.

בשעה שהיא דואגת לחמם לחיילים את שימורי הבשר והדגים היא עצמה מצטיידת בפת שחורה, ירק ופירות יבשים. צמחונית. הכינוי הזה נדבק בה. לא דרך לגלוג, אלא משום ההערצה של החברים, בגלל אהבתה לטבע ולבעלי החיים, דרך דבקותה בערכי המוסר כלפי האדם והחי כאחת. לכן היא קופצת משמחה כול פעם שהיא נתקלת בחומט מחליק על אבן שליטשו המים, או בלטאה בוהה על סלע. מצחקקת בהתפעמות למראה צבי מפוחד החוצה את דרכה, או כשאוזנה קולטת ציפור צייצנית הדואה מעל לראשה במשקי כנף חפוזות. הנעורים ניצתים בוורוד בהיר על לחייה. היא מתמודדת ומצליחה בתפקיד של גברים. היא האישה הראשונה המתמנה לתפקיד של מפקדת מחלקה של אותן פלוגות-מחץ, שיהוו תוך זמן קצר, בהכרזה רשמית, את הבסיס האיתן לצבא הסדיר. היא מפקדת מחלקה בגדוד ׳הפורצים׳ של חטיבת ׳הראל׳.

החברה היו מבחינים בה לפעמים, בהפסקות שבין האימונים, ההדרכה והמסע, כשהיא שעונה על עץ וקוראת ספרי שירה, לירית בעיקרה. לפעמים את היינה, או את פרחי־הרוע של בודלר, ולרוב את רחל. שיר אהוב עליה במיוחד הוא שירה של רחל ׳אורי׳. לפעמים מבחינים בה ממלמלת אותו לעצמה: ׳בן לו היה לי, שחור תלתלים ונבון…אורי אקרא לו. היא אוהבת ילדים. אבל עכשיו מלחמה, ובשעת צחצוח חרבות מוקפאים הילדים ברחמה של אישה לוחמת. היא אוהבת לקרוא הרבה בתנ׳׳ך, ממנו יונקת את הזכות להיאחזות באדמה הזו ומתוכו שואבת את הכוח למלחמה עליה. היא מתרפקת בעיקר על שיר-השירים, במין ערגה לאיזשהו אהוב בלתי נתפס. מכריה, חבריה וחברותיה מעידים עליה שהיא רגשנית. כול כך כואבת את חבריה הנופלים, אבל לבכות היא מרשה לעצמה רק בחוג המשפחה. היא אדם סגור לרוב, שאינו נותן לאיש לחדור לעולמו הפנימי. היא, גילה בן־עקיבא, לשעבר דרוקר, שאימצה לה את השם המחייב כול כך של התנא הגדול.

גדודי חטיבת הראל צועדים. הראל, שיצחק רבין הוא הראשון לעמוד בראשה. הראל של הישראלים הותיקים ושל מגויסי חוץ לארץ מצפון אפריקה, המכונים ׳המחלקה הצרפתית׳, או דרך חיבה עוקצנית ה׳שווארצע-חייעס׳. לפליטי השואה מאירופה, המהווים את הרוב כאן, מדביקים את השם ׳הפרטיזנים'. שתי הקבוצות, הצרפתים והפרטיזנים, שוחררו לא מזמן ממחנות המעצר בקפריסין. צעירים שרובם לא הכירו שימוש בנשק ובקושי השליכו אבן בחייהם. ביניהם צעירים שמשפחותיהם הובלו ככבשים לטבח ועכשיו הם לומדים לאחוז בנשק ולהילחם על חייהם ועל חיי התושבים כאן. זה המקום שנזכר בחלומותיהם ובדפי תלמודם ועכשיו הם הגיעו אליו אחרי שנות סבל ומסעות של בריחה. הנה עכשיו יש להם מטרה, יעוד. אבל הם רואים בו מצב זמני שאינו יכול לדחוק לגמרי את העתיד הפרטי שלהם. את החלום הפשוט של מקצוע, בית, אישה וילדים. חיים שנלקחו מיקיריהם והם, השרידים, נאחזים בהם עכשיו בשיניהם. וכאן מתחולל לעיתים המאבק בין היעד ׳האישי׳ למטרה ׳הכללית׳, או במילה גבוהה יותר: ׳הלאומית׳. חיי היומיום הפשוטים נוכח אידיאלים גבוהים שבסופו של דבר עלולים להשליך על חייו של כול אחד ואחת מהם. אלה שבחרו להילחם במקום זה בו זכו לחופש, בו ילחמו ועל אדמתו הם יבנו את ביתם.

גילה מובילה אותם בתוואי בו תיפרץ מאוחר יותר ׳דרך־בורמה׳, הנתיב החלופי למעבר השיירות לירושלים. הם יהיו הראשונים לחנוך תוואי זה. זו אמורה להיות השיירה המחודשת הראשונה לירושלים, לאחר ניתוקה המוחלט של העיר מזה מספר חודשים. הם חומקים בין הסלעים, מגיעים לשער הגיא ונתקלים במחסומים, שהם רצף של משטחי בטון משובצי לבנות-אבן, שמעליהם הונחו גושי סלע. מכשולים שיצקו הערבים למניעת מעבר השיירות היהודיות לירושלים הנצורה. הצועדים אומדים את דרכי הפריצה וחושבים על מסלולי עיזים שיהפכו לדרך החלופית, דרך־בורמה. עייפים ורצוצים הם נחים בצדי התעלות של הכביש ובסמוך לחאן על שם הקדוש המוסלמי עלי, לא רחוק ממבנה תחנת המשטרה הבריטית שננטשה. גילה מתרוצצת בין פיקודיה, מכנסת אותם ופוקדת אותם. בליבה מתפללת שאיש לא יחסר גם מכאן ולהבא.

״ממש אימא, אפילו שאנחנו כמעט בגיל שלה״ אומר יעקב ממן מהצרפתים.

״אין בה בדיוק רוך אימהי אבל יש בה חום ואחווה, דאגה, מסירות ואכפתיות בכול מה שהיא עושה״ מפטיר אחד המפקדים, המכיר את גילה היטב. יעקב, המפרגן לה בכול הזדמנות, מסתייג בכחכוחי גרון.

״יש לה ניסיון קרבי?״ מתעניין פרוספר אוחיון, חברו של יעקב.

״לא כול כך״ משיב הוותיק ״היא מ״ממית מוסמכת, אבל הייתה מודאגת מכך שמינו אותה למפקדת מחלקה בלי שיהיה לה ניסיון קרבי. זו הייתה הרגשה של רבים מאנשי הפלמ״ח, גם ותיקים, שהצטרפו ללוחמים. היא קיבלה לבסוף את הצעתו של יוספ׳לה, מפקד גדוד, והצטרפה לפני כשבועיים לחוליית משקיפים שיצאה לצפות בקרב על גבעת הראדאר. כך היא ביקשה ללמוד במהלך הקרב את כוחו של האויב הירדני ואת שיטות הלחימה שלו ולהבחין בשגיאותיו. היא יצאה עם היחידה של גלינקה, בן הכפר שלה, כפר יהושע, אבל לצערנו זה היה קרב קשה וחסר סיכוי, שהסתיים בפצועים והרוגים רבים. בקרב זה נפצעה גם אביבה, חברתה של גילה מתקופת גיוסן לפלמ״ח ועוד מהימים שלפני כן. גילה לא רק שלא נתקפה ייאוש אלא ספגה אומץ מרוח הגבורה של אביבה כאישה. עבור גילה זה היה ניסיון כואב, אבל בנחישותה היא אף פעם לא מוותרת…״. הוותיק מהסס לרגע כמו מתחבט אם להרעיף עוד שבחים. כמו מקמץ בסיפורי גבורה הראויים בעיניו לגברים. מחכך את סנטרו בידו ומוסיף:

״בתקופת המאבק בבריטים השתתפה גילה בפיצוץ רכבת וצוינה לשבח על אומץ ליבה״. החבר׳ה מרותקים. לאחר כול משפט הם מגניבים מבטים סקרניים לכיוונה של גילה, השעונה על גזעו של עץ אורן ומבטה בשמים. הוותיק אומר שיש גם חיילים בודדים שמזלזלים בה. שלמה איטח, המכונה סלומון, אומר שזו סתם קינאה של אגו גברי. שהם לא רגילים שאישה תפקד עליהם. יעקב אומר שמגיעים לה הרבה קומפלימנטים. הוותיק מעיר שהמילה בעברית היא ׳מחמאות׳.

״מעניין על מה היא מסתכלת שם למעלה״ תוהה פרוספר.

״היא מחפשת פתרונות בשמים״ מחווה סלומון, חבר ילדות של יעקב, איתו עשה את כול הדרך ממרוקו, דרך אלג׳יר, המחנות בקפריסין ועד הנה. צבירת חוויות משותפות היא זו שעושה את החברות. כמו לבנים של בניין. בהקמת שלב אחר שלב. בניין שאף פעם אינו נופל. כך עד שהריחוק או המוות קוטעים את החברות בעולם הזה. עכשיו הם משתופפים בתחושה של קירבה, של שותפות למשימה ולחוויה, שיתווספו למה שנצבר עד כה. זה מקרין חמימות. יוצר איזו אכפתיות הדדית. לפעמים אפילו סתם בהגנבת מבט. כמו רוצה כול אחד לוודא שחברו נמצא עדיין לצדו, שפניו טובים.

עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.

עמוד 13

הרומן ״מ׳ אתה ישראל מיר״ פורס לפנינו מקרה אמיתי ומרגש, עם חוט בלשי, המספר את קורותיו של יעקב ממן. ממן היה בחור מוכשר ויפה תואר מהעיר פס, במרוקו. יעקב רצה לממש חלום של חופש ועצמאות אישיים ומוצא עצמו נלחם על עצמאותה של ארץ, בה הוא ראה את מקומו האמיתי, יחד עם חבריו, אשר למרביתם לא הייתה ההכשרה והאימון המתאימים לטבילת אש ראשונה.

כל זאת, על רקע מלחמת תש״ח, דרך העלייה הבלתי ליגלית, ההגליה למחנות המעצר הבריטים בקפריסין וההתגייסות לפלמ"ח. גרעין הסיפור מתמקד בדמויותיהן של שני גיבורים טרגיים: יעקב ממן וישראל מיר. האחד, מציאותי והשני הזוי ומסתורי. הסיפור רקום בפרשיית אהבה מרגשת בין גיבור הספר, צעיר מצפון אפריקה, ובין עלמה ניצולת שואה. שפת הקשר ביניהם הייתה לשון היידיש, אותה למד ממן, בעל חוש לקליטת שפות, בשהותו במחנות המעצר בקפריסין, שם פגש בה לראשונה.

המשך מפוסט קודם…..

הם יושבים על סלעים ורגבי עפר בהפסקות הדרך ומפטפטים. ההתרגשות ניכרת על פניהם. זו הצופה אירועים חשובים והרי סכנות. שפת הדיבור השלטת היא יידיש. החייל הביישן ויפה התואר, מהעיר פס, העונה לשם יעקב ממן, מסב עם חבריו שלמה-סלומון, לימים יצחקי, מהעיר מקנס הסמוכה, ופרוספר אוחיון, לימים אשר, מקזבלנקה, ועם שייקה וידבסקי מקרקוב. המרוקאים מדברים ביניהם בשפה הצרפתית. יעקב, בעל התפיסה המהירה לקליטת שפות, שלמד יידיש בקפריסין, מדבר עם שייקה בשפתו זו. כך הוא מרגיש ביתר שאת את שותפות הגורל. למרות שלא עבר את השואה, חש יעקב עמוק בתוכו את הצער על אסון בלתי נתפס של חלק גדול מעמו. הוא ממשיך לספוג משייקה, כפי שעשה עוד מימי שהותם בקפריסין, עוד ועוד סיפורי זוועה, של אובדן כבד מנשוא. ואז מגיעה ההזדהות המלאה, זו שאינה יכולה להיות שלמה אלא עם דו-שיח בשפת היידיש.

״מגיעים עד לדרך לירושלים ולא יכולים להתקרב אליה״ רוטן יעקב בנימה של תסכול.

״כמו משה שהגיע עד הר נבו ומשם ראה את הארץ ולא נכנס אליה״ מגיב סלומון, שעוד מבית הספר במקנס היה ידען בתנ״ך. יעקב מתרגם לשייקה ביידיש את השיח הצרפתי.

״דווקא בשביל זה הביאו אותנו לכאן, כדי לפרוץ את הדרך לירושלים״ מעיר שייקה. אומר ליעקב ביידיש שהוא מעדיף לחיות עם הערבים מאשר עם הגרמנים. יעקב מתרגם לסלומון ולפרוספר.

״מה לעשות, עכשיו הם האויבים שלנו, למרות שהם בני דודנו״ אומר פרוספר. שייקה מחכך בסנטרו במחווה ספקני.

״כן. אבל המלחמה תיגמר מתי שהוא ואנחנו נצטרך לחיות איתם בשלום״ מעיר שייקה. הפעם סולומון הוא זה שמפליט אנחה של ספקנות.

״האם אני שומע יידיש?״ נשמע קול מאחוריהם. נער ג׳ינג׳י מנומש וחייכני, עם פני תינוק, מתקרב אליהם. מסתכל על שייקה.

״הו, הנה יצחק רוטשטיין הג׳ינג׳י״ קורא יעקב.

״ווס מאכסט דו?״ מה שלומך, זורק רוטשטיין לחברה בלשון יחיד.

שייקה מביט בו ומחייך.

״אם אתה שואל לשלומנו אז צריך לומר ׳וואס מאכט איר׳״ מעיר לו שייקה. רוטשטיין מסמיק. שייקה מזכיר לו את המפגש הראשון שלו עם החברה בכפר הרא״ה, שם פטפט איתו שייקה ביידיש. רוטשטיין מהנהן ומסיט למצחו את כובע הסירה הפלמחניקי. עיניו הבהירות בוהקות במין ברק של שמחה וגילוי. יעקב זורק לו כמה משפטים ביידיש ומוסיף: ״מיר זענען אלע געזונט״, שלומנו טוב. רוטשטיין חוכך כפיו, מאדים כמו גזר ומתקפל מצחוק.

״תראו את השוורץ הזה, היידיש שלו משתפרת פלאים״ נלהב רוטשטיין.

״בינתיים היידיש שלו יותר טובה משלך״ מחמיא שייקה ליעקב חברו. רוטשטיין נד בראשו, הוא הלא יליד הארץ שאת מעט היידיש שלו למד מהוריו. הוא מסיר את הכובע מראשו וחובט בו בירכו במין מחווה של פליאה והסכמה. אחר כן הוא מתיישב לידם.

כולם משתתקים לפתע. נענים לקריאה.

״חבריה, תקשיבו״. קולה של אישה תמיד מסב את תשומת לבם המיוחדת של גברים. גילה, מתוך מגמה ציונית ורצון לנטיעת אהבת הארץ בלבם, מתחילה להסביר דברים על שער הגיא ומקורותיו התנכיים. היא דוגלת בגישה שצריך להכיר את הארץ ואת שורשי העם היהודי שישב ויושב בה. זאת כדי להילחם עליה מתוך אהבה והכרה, ועל בסיס רעיון וזיקה היסטורית. היא מציינת ששער הגיא מכונה גם ׳שער האימה׳ או ׳שער הגיהינום׳, בגלל האבידות הכבדות שספגו השיירות בדרך לירושלים. אומרת שלמוות כינויים רבים. לא, היא מבהירה, אין לה כוונה לייאש אותם, לרפות את ידיהם. היא פשוט מציגה בעיה שיש לפתור אותה. יעקב מעיר שבשבילו זה יהיה השער לגן העדן, משום שהוא מוביל לירושלים. גילה מחייכת והחברים צוחקים. גילה מציינת שהשיר ׳באב אל-ואד׳ הוקדש ללוחמי שער-הגיא וכי הגדודים האלה, אותם היא מובילה, יכולים גם כן להיכלל בהגדרה זו של לוחמים, למרות שמרביתם עדיין לא ירו ירייה בודדה אחת לעבר האויב.

״אני לא אוהב להשוויץ אבל כבר סיפרתי לך שיריתי הרבה, כשעבדתי אצל האמריקאים במחנה שלהם בעיר רבט״ לוחש יעקב לסלומון.

״ז׳אקי״ פונה סלומון ליעקב בכינויו הצרפתי, כשהוא מטלטל את ראשו במחווה של

התרפקות על זיכרונות ילדות ״אתה יודע מה אני אוהב אצלך?…״ ״מה אתה לא אוהב אצלי?״ מגיב יעקב במהופך ומחייך.

״לא, קשה לי למצוא משהו שאני לא אוהב אצלך״ נוהה סלומון אחריו, אבל מה שאני כן אוהב אצלך זו הענווה, האופי הרגוע שלך, והכי הכי זו האהבה שלך לחיים, ליופי בכול, באישה, בטבע, באדם ובנפשו של האדם..״.

״אתה מתפלסף ומגזים, חברי היקר, עם הדברים היפים שלך״ נבוך יעקב. סלומון מחייך בסיפוק כאומר: לפי התגובה שלך אני יודע שאני צודק.

ב.

המנוחה הקצרה מגיעה לסיומה. הצועדים קמים וממשיכים עד למשאבות התחתונות שהזרימו את המים למשאבות העליונות שליד קיבוץ שורש, מקום מושבו של כפר הפורעים הערבי ׳סריס׳. משם דחפו המשאבות הלאה את המים לירושלים. המשאבות שהקימו הבריטים בשנת 1936 היו נתונות לחבלות מצד ערביי הסביבה ולכן הוצבה בזמנו על גג בניין המשאבות עמדת שמירה בריטית. לא מזמן עברה העמדה לידי יחידות הפלמ״ח ואף הם לא החזיקו בה ממושכות. חלק מפלוגות חטיבת הראל ממתינות שם למשאיות שיסיעו אותם הלאה לקריית ענבים. החברה של גילה נכנסים לתוך הבניין ומשוטטים בין המשאבות המושבתות. בוחנים את הכתלים. קוראים את הכתוביות באנגלית, שהותירו החיילים הבריטים על הקירות. מישהו מהכותבים מבטא את געגועיו העזים לביתו. אחר כותב מילים לאהובתו. החבר׳ה עולים לגג ובוחנים את נופי גבעות שער הגיא. הסקרנים שבהם נכנסים למבנה העמדה המלבני שעל הגג ומשקיפים מבעד לאשנבים ולחרכי הירי המקיפים אותו. לאחר שהם יורדים למטה נושא רוטשטיין את עיניו לכרכוב הבניין ומבחין שם ברישום גרפיטי, שנכתב באבן זפת. הוא מזהה את שמו של אחד מלוחמי חטיבת הראל שליווה שיירות לירושלים. בשולי הקיר, סמוך לגג, נרשם: ״ברוך ג׳מילי, פ״ת פלמ״ח 1948״. הוא מסב את תשומת לבו של יעקב ממן לרישום. יעקב חושב על הצורך הזה של הנצחה על קירות. מביט בכיתוב ובוחן את תגובתם של סלומון ופרוספר שמגביהים מבט לשם ומחייכים.

״מה הוא מלכלך את הקירות״ מוחה סלומון בנימה מבודחת.

״למה לא, זה דווקא יפה. אולי הוא יחטוף איזה כדור במהלך הקרבות? אז לפחות שיזכרו אותו ככה״ אומר פרוספר. יעקב מהנהן.

״אני מסכים עם פרוספר״ אומר יעקב ״אני חושב שהכיתוב הזה הוא כמו זיכרון והנצחה. למשל כול החיילים האלה שמקום קבורתם לא ידוע, כמו ששמעתי מהסיפורים של המפקדים כאן. אם הם היו רושמים את שמם על הקיר, אז לפחות זה היה בשבילם כמו מצבה וזיכרון ולא כחללים ששוכבים מתחת למצבה ריקה, ללא שם וזיהוי. אלמונים שמקום קבורתם לא נודע ואף אחד לא יכול לבכות על קברם ולהניח שם זרי פרחים. תחשבו על זה״

״כמה שאתה רומנטי, יעקב״, מקניט רוטשטיין והנמשים שלו נדלקים כמו נורות נוצצות. סלומון מהנהן. שייקה שותק וחושב על כול קדושי השואה שלא זכו לא למצבה ולא לכיתוב. ששמם נחקק בשמיים בטבעות של עשן.

המסע הרגלי המתיש אמור להסתיים בקיבוץ קריית ענבים. שם הם מיועדים לשבת זמנית כחיל מצב, המיועד כתגבורת ליחידות פורצי הדרך לירושלים. במהלך כול המסע הרגלי נושא יעקב מבטים לעצי האורן הכהים שקרני ירח מנקדים מטבעות של כסף בקצות עלי המחט שלהם. הוא מלקט בעיניו רסיסי אור כלואים, המבצבצים מבין חופות הצמרות. מהרהר בימי עננה של מלחמה. הוא נוגע בסלעים ונושם את האוויר הצח והצונן של הרי ירושלים. הוא נזכר בקייטנות של ימי ילדותו ונעוריו המוקדמים. מבית הספר ׳אליאנס׳ בעיר פס היו לוקחים אותם לעיירת הנופש היפהפייה ׳איפרן. זו המוקפת ביערות אשוח וארזים, נושמת אוויר הרים, טובלת בירוק עד ואפופה באווירה שוויצרית. הוא בוחן עכשיו את מכנסיו הקצרים, את הנעליים הצבאיות וחולצת החאקי, המזכירים לו את מדי הצופים של אז. תוחב את אצבעותיו לתוך החגורה האמריקאית שלו ואומר לשייקה, שבסיום המלחמה הוא יחרוש רגלי את הארץ^, לאורכה ולרוחבה, עם תרמיל אלפיני על הגב. ינשום אוויר של בריאות, כמו זה של הרי ירושלים, ישרוק שירי ארץ ישראל וירגיש שהוא מרחף. שייקה אומר שהוא מצטרף. יעקב מגלה לו שהוא באמת צריך חבר למסע. הם תוקעים כף. שפת היידיש המשותפת להם יוצרת ביניהם מעין ברית אחים, כמו חולקים סוד אישי משותף.

הם מגיעים. יעקב היה רוצה שהדרך תתמשך לה עד אין סוף. יש בזה איזו תחושה של שחרור מתגבר. משהו מן החלום שאינו נגמר. אבל עכשיו הם כאן בקיבוץ^, קריית ענבים. פלנטה אחרת, ביתה של חטיבת הראל ובסיס הקבע שלה. בה ממוקמים חייליה, בקצה הדרומי של הקיבוץ, בתוך מבנה אחד והרבה אוהלים. נכון לעכשיו יושבים שם שני גדודים. כאן פוגשת גילה כמה מחבריה בפלמ״ח. ביניהם הרבה מאלה שהכירה בתור ׳צנחנים׳, שהוא הכינוי לטירונים של הפלמ״ח, ועתה הם כבר לוחמים מנוסים. התגבורת של גילה מגיעה במועדה. זאת לאור מצב של דלדול בכוח האדם של החטיבה לאחר קורבנות רבים. ימי האימונים הראשונים לא נמשכים זמן רב ואנשיה של גילה משובצים במחזור הכללי של הגדוד. הם מגיעים לפנות בוקר הישר לחדר האוכל. שם מכבדים אותם בתה ובעוגיות. מההרים ברקע נשמעים הדים עזים של התפוצצויות פגזים.

עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.

מי אתה ישראל מיר

עוזיאל חזן

הרומן ״מ׳ אתה ישראל מיר״ פורס לפנינו מקרה אמיתי ומרגש, עם חוט בלשי, המספר את קורותיו של יעקב ממן. ממן היה בחור מוכשר ויפה תואר מהעיר פס, במרוקו. יעקב רצה לממש חלום של חופש ועצמאות אישיים ומוצא עצמו נלחם על עצמאותה של ארץ, בה הוא ראה את מקומו האמיתי, יחד עם חבריו, אשר למרביתם לא הייתה ההכשרה והאימון המתאימים לטבילת אש ראשונה.

כל זאת, על רקע מלחמת תש״ח, דרך העלייה הבלתי ליגלית, ההגליה למחנות המעצר הבריטים בקפריסין וההתגייסות לפלמ"ח. גרעין הסיפור מתמקד בדמויותיהן של שני גיבורים טרגיים: יעקב ממן וישראל מיר. האחד, מציאותי והשני הזוי ומסתורי. הסיפור רקום בפרשיית אהבה מרגשת בין גיבור הספר, צעיר מצפון אפריקה, ובין עלמה ניצולת שואה. שפת הקשר ביניהם הייתה לשון היידיש, אותה למד ממן, בעל חוש לקליטת שפות, בשהותו במחנות המעצר בקפריסין, שם פגש בה לראשונה.

שעת צהריים של שבת העשרים ותשעה למאי 1948. מזג אוויר אביבי. אומרים שבארץ ישראל קיים האביב הארוך ביותר, אבל צריך לקטוף אותו מבין העונות, כפטריות חבויות בין עצי היער. לאחר שהם סועדים בכריכים של גבינה לבנה, המובאים אליהם מחדר האוכל של הקיבוץ, לוקחת אותם גילה לסיור בבית העלמין במקום. מקום מנוחתם האחרון של אזרחים וחיילים. גילה אומרת שכדי להילחם ולשמור על החיים צריך להכיר את המתים. בעיקר את אלה שנפלו על הגנת הארץ. מדברת על גיבורים מתים ועל גיבורים חיים. לעיתים קשה ההבחנה ביניהם. שניהם נישאים מעבר למושג הארצי של החיים. מעין מלאכים ההולכים לפני המחנה, כמו ארון הברית.

חיילי הגדוד החדשים נמצאים בתוך ׳בית־החיים׳ של קריית ענבים, כפי שיעקב מכנה אותו. הוא עושה מקבילה לשמו של בית העלמין בעיר הולדתו. שם זה ניתן למקום ההוא מתוך אמונה שהחיים האמיתיים שייכים לנחים על משכבם. אלה המצויים אי-שם בעולמות עליונים. החברה חשים צמרמורת. הרעד שולט להם בעצבים. הם עולים במדרגות לרחבה המוקפת עצי אורן, ברוש וזית. שייקה אומר ביידיש ליעקב שהוא חושב על משפחתו שעלתה בעשן ולא זכתה לקבר ישראל. יעקב מבחין בדמעה ניגרת על לחיו של שייקה. הוא מעניק לו חיבוק של עידוד. שייקה נד בראשו. האם זו מחוות תודה או שמא סימן להשלמה עם עבר קשה מנשא. גילה מסבירה שבית העלמין הוקם לפני עשרים ושש שנים בתוך ערוץ של הגיא, היורד מגבעת הראדאר. מיקומו נועד לחסום את המעבר בין הכפרים הערביים הסמוכים ובין כפר אבו-גוש.

״תזכרו את השם המקולל הזה שנקרא גבעת הראדאר, כי אני עוד אספר לכם עליו״. החיילים מביטים איש ברעהו ומהרהרים מה עוד צופן להם המחר במסעותיהם.

״כאן החיילים, יחד עם האזרחים, טמונים באותו מקום״ מסבירה גילה ״כביטוי לאחווה וכסמל לקרבה ולשיתוף הפעולה בין הלוחמים ובין האזרחים. קשר שנוצק מאז יסוד המקום…״. היא עושה הקבלה לעבר הרחוק של ימי בית־שני, בו האזרחים עבדו את האדמה וכשנדרשו יצאו למלחמת-מצווה או הגנה וגם למדו תורה. בראשיהם של אנשי גח״ל מתרוצצים מושגים חדשים, כביטוי לאורח חיים חלוצי, כמו: קיבוץ, מושב, מושבה. גילה מביטה אל החלקות הדוממות, פולטת אנחה שרקנית וממשיכה:

״קבורים כאן רבים מחללי החטיבה שלנו. כול קבר הוא סיפור גבורה. היו שמועות שיש כאן גם קברי המונים. אני לא רוצה לזעזע אתכם, למרות שיש סוברים שזה מחשל. אנחנו פתחנו את המסורת הזו של מסע בעקבות לוחמים. לא רק סיור במקומות בהם לחמו אלא גם מקום נפילתם ואתרי קבורתם. אני אומרת את זה גם לזכרם. אני נזכרת שהמקרה הקשה ביותר היה רק לפני כחמישה שבועות, בעשרים ושלושה לאפריל השנה. בערב פסח, חג החרות. הרבה מהנופלים לא זכו לחרות המיוחלת. החטיבה שלנו קיבלה פקודה לכבוש את נבי-סמואל. אתם יודעים, זה מקום קברו של שמואל הנביא, בצפון ירושלים. הקרב היה אסון כבד שעלה בעשרות הרוגים. תראו, הם כולם קבורים כאן. בתום הקרב הובלו החללים בשקים לקיבוץ. המובילים הזעיקו את חברי הקיבוץ, שאותם מצאו כשהם מסבים לליל הסדר בחדר האוכל, עסוקים בקריאת ההגדה ושטים על צלילי זימרת החג. מה נשתנה, והיא שעמדה לאבותינו ולנו…שבכול דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב״ה מצילנו מידם. ככה שרים המאמינים. יש קיבוצים שמתקנים את הנוסח ושרים ׳ואנו ניצלים מידם׳. לא כאן המקום לויכוח. מה שבטוח זה שצריך לסמוך גם על עצמנו. אני חושבת שזה אפילו כתוב בתורה. אבל תשמעו את המשך האירוע הטרגי״ מוסיפה גילה. משתהה קצת ולוקחת אוויר ״המובילים קוטעים את שמחת החג. מודיעים לחברים שיש כאן עשרות חללים שיש לקבור אותם. סועדי ליל הסדר המומים. פניהם קודרים. הם שומטים את כלי האוכל מידיהם. נתקפים בחוסר תיאבון. מייד ניגשים למלאכה. המובילים, בעזרת חברי הקיבוץ, מרכזים את ההרוגים בעליית הגג של הרפת ועוד באותו לילה, ובתוקף מצוות כבוד המת ואיסור הלנתו, עובדים החברים כול הלילה במעדרים ומכושים כדי להכין את הקברים.״״ גילה עושה הפסקה. כאילו ביקשה לחלוק לחייליה את האירועים הקשים, את הצער הנוקב, מנות-מנות. אחדים מהבחורים מוחים דמעה. שייקה אומר ליעקב שהוא נזכר, להבדיל, בערימות הגופות של יהודים שנורו בידי הנאצים ונזרקו לבורות. גילה מבקשת להמשיך בהסבריה כדי לדחוק את הדיכאון ואת המחשבות על ההרג ההמוני.

״אני מסיימת עוד מעט. אתן לכם אחר כך זמן של כשעה להסתובב כאן חופשי ואחר כך ניפגש ליד חדר האוכל. טוב. הנה תסתכלו על הקבר הזה עליו כתוב נחום אריאלי, המכונה ג׳וני. הוא נפל בקרב כשעלה בראש חייליו לכיבוש הקסטל. זה היה בשביעי לאפריל. הוא היה אחד מתוך שלושים ותשעה הרוגים שלנו בניסיון ההתקפה הזה. למחרת הקרב, כשעלו לחפש את גופתו היא לא נמצאה. את פיקודיו קברו במעלה החמישה. מספר שבועות לאחר שנפל נתגלתה גופתו בכפר הערבי אבו-גוש, הצמוד לכאן ואיש אינו יודע איך הגיעה לשם. מה שעצוב עוד יותר בסיפור של ג׳וני זה שהוא היה בן יחיד שהתחתן רק שבוע לפני שנפל״.

גילה נאנחת ובעקבותיה נשמעים המהומי צער, כמו נהמות רוח המתגלגלות מן ההרים שמנגד. גילה, למרות הבטחתה, ממשיכה בסיפורים על החללים במין דחף בלתי נשלט, ממש כפי שהיא ידעה להסתער על יעד ולהאריק לכול פעולה שלה את האנרגיה הג׳ינג׳ית הבלתי נדלית, האופיינית לה: ״טמונים כאן גם נערים בני חמש עשרה עד שבע עשרה. ילדים ששיקרו בקשר לגילאים שלהם כדי להתגייס לפלמ״ח. תארו לכם איזו מסירות ונכונות הקרבה, למרות שזה נוגד את העקרונות שלנו. אבל לא ידענו. בלהט הקרב למי יש זמן לבדוק תעודות לידה. זה מזכיר לי את הילדים והנערים של הרובע היהודי, אלה שנפלו ונקברו בחלקת הרובע בהר הזיתים. הם היו תצפיתנים וקשרים. רק אתמול קבלתי מידע על נפילתו של החייל הצעיר ביותר בתולדות הצבא וארגוני ההגנה שלנו. בסך הכול בן תשע וחצי. שמו ניסים גיני. בקרבות האחרונים ברובע, סביב בית הכנסת ׳תפארת ישראל' השתתפו ילדים. אחדים מהם בני תשע ועשר. הם הועסקו בעבודות ביצורים. ה׳מבוגרים׳ יותר, בני שתים עשרה, העבירו מסרים בין העמדות, מזון ואף נשק ותחמושת. אחדים מהם נהרגו ובהם גרציה (יפה), בת השש עשרה וניסים גיגי, שהוא עכשיו החלל הצעיר ביותר במלחמת העצמאות. הוא נפל במילוי תפקידו כשהוא עוטה מדים וסמלים של הצבא וגם נשא מספר אישי. הוא גויס להגנה. בסיום משמרתו כתצפיתן, שתפקידו להעביר ידיעות בין עמדות לוחמי הרובע, הוא חזר לעמדת השמירה. כשהרים את ראשו הוא נורה בידי צלף ירדני ונהרג. הוא נקבר רק אתמול לפני כניסת השבת. יום נפילתו הוא מועד מצמרר. ערב שבת. הוא נפל במרחק מה מהכותל המערבי. זה היה אתמול, העשרים־ושמונה למאי 1948….”.

גילה שוב נאנחת. משא המוות כבד על לבה הרגיש. כול כך הרבה נעורים שאבדו. עתיד שנמחק. שרשרת יוחסין שניתקה.

עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.

עמוד 19

״״.תסתכלו על המקבץ של חמשת הקברים שאני מצביעה עליהם. הם שייכים לחללי הגרעין שיסדו את קיבוץ מעלה החמישה ועל כך אספר לכם כשנגיע לשם. זהו חבריה, עכשיו תסיירו בעצמכם ואחר כך תתרכזו בחדר האוכל. אני אברר כמה דברים שבנוהל ואגיע כדי לעדכן אתכם. כעקרון הפקודה היא שאתם נשארים בינתיים בקרית ענבים כחיל־מצב וחיל-עזר ובקרוב תקראו למשימה״.

סלומון נושך את שפתיו ומניח את ידו על כתפו של יעקב במחווה של חיזוק לעצמו ועידוד לחברו, שאת פניו מקדירה העצבות. שייקה אומר ליעקב ביידיש:

״בינתיים אנחנו נמצאים כול הזמן במסלולו של המוות, מתי כבר נגיע לשערי החיים״.

״ידוע שהמוות נילווה אלינו כול החיים כמו צל״ אומר סלומון.

״בקרוב מאוד נגיע אל שערי החיים, שייקה היקר״ מחזק יעקב ומחבק את חברו. זה נד בראשו ומשפיל את מבטו. יעקב יודע שמוראות השואה, עליהם סיפר לו שייקה בקפריסין, ילוו את חברו עוד הרבה שנים ואולי כול חייו, בעוצמה זו או אחרת. אבל אט-אט הם גם הופכים להיות חלק מההוויה האישית של יעקב עצמו. זו לא רק ההזדהות ומשהו משותפות הגורל. עבור יעקב היו סיפורי המוות והגבורה האלה מאירופה העשנה והבוגדנית מעין טירוף מערכות בכול דרך החשיבה שלו. מטרות ושאיפות אישיות שמתגמדות. תפיסת חיים שמשתנה.

החברה מתפזרים בראשים מורכנים. לאחר מנוחה קצרה וארוחה קלה מופיעה גילה ומבשרת להם שיש שינוי בתוכנית וכי נתקבלה פקודה שהם צועדים לכיוון מעלה החמישה. היה חשש שהלגיון הירדני יפרוץ לשם ולבית ההבראה הסמוך בית פפרמן, ולכן מוזעקת התגבורת של גילה להגיע לקיבוץ מעלה החמישה. נשמעות כמה קריאות של נחת שהנה סוף־סוף הם נקראים למשימה. תוך חצי שעה הגדוד כבר היה מסודר במגרש הסמוך לחדר האוכל.

הצעדה לכיוון מעלה החמישה עוברת ממזרח, בשולי הגבעה הנושקת לכפר הערבי אבו-גוש. ביציאה מקרית ענבים עוצרת גילה את הגדוד בחורשה סמוכה, עומדת ומסבירה להם דברים על הכפר:

״כדי למנוע תקלות ואי הבנות אומר לכם כמה מילים על הכפר הערבי לידו נעבור עוד מעט, בדרכנו למעלה החמישה. קודם כול אלה ערבים טובים שמסייעים לנו. רשמית הם הכפר היחידי בפרוזדור ירושלים השומר על מעמד של ניטרליות. אבל בפועל הם עוזרים לנו בסתר. חלק מהם אפילו הצטרפו למחתרת הלח״י, שזה ראשי תיבות של לוחמי-חרות- ישראל. לידיעתכם, האדמות, עליהם הוקם קיבוץ מעלה החמישה, נמכרו לנו בזמנו על ידי מוכתאר הכפר. אם תתקלו בדרך בתושבי המקום, אתם יכולים להניד ראש לשלום. אם הם יקדימו לכם ברכה ב׳סאלאם ועליכום׳ תענו להם ב׳עליכום וסאלאם׳. מי שיודע ערבית יוכל להוסיף: ׳..ורחמת אוללה וברכתהו׳״. החברה צוחקים. יעקב רוכן לעבר סלומון.

״ערבים צדיקים״ אומר יעקב.

״אותנו לימדו במרוקו שאין אמונה בגויים אפילו לאחר ארבעים שנה בקבר” חולק עליו סלומון.

״זה לא כול כך נכון. אני עבדתי עם האמריקאים בעיר רבט ועם הצרפתים בפס. כמובן ששנינו הכרנו לחיוב את המוסלמים של מרוקו״ מפרט לו יעקב. סלומון מטה את ראשו במחווה ספקני.

״אבל הם נלחמים בנו״ תומך פרוספר בגרסתו של סלומון.

״חברים, מניסיון החיים הקצר שלי למדתי, שיש גם יהודים רעים ויש ערבים טובים״ אומר יעקב. שייקה מבקש שיתרגמו לו ליידיש מהשפה הצרפתית. יעקב מסביר לו את השתלשלות השיחה. שייקה חוזר על הטיעון שלו שהערבים טובים פי אלף מהגרמנים. סלומון מעיר לו שהגרמנים לא טובים אפילו במקצת, ויש לנו פה עניין עם הרוע המוחלט לעומת המלחמה הלגיטימית בערבים, מתוך הגנה עצמית. אנו, מדינה קטנה הניצבת מול חמש ארצות ערב, בעוד שהערבים יושבים על מיליוני קילומטרים רבועים. זאת גם אם מדובר במלחמה על אדמה ממנה הוגלינו, ברוב טיפשותנו, לפני אלפיים שנה ועכשיו חזרנו ומצאנו אותה תפוסה בידי אחרים. שייקה אומר שכפליט, אוד מוצל משריפה, הוא חייב להיות דבק בארצו ההיסטורית. כי לאחר השואה אין לו מקום אחר יותר בטוח ללכת אליו. פרוספר עוקב אחר השיחה של חבריו אבל שותק. מחשבות אחרות תופסות לו את הראש. אחר כך הוא יוצא מההסגר שלו ומתחיל לזמזם נעימות צרפתיות של ילדותו. מהם הוא עובר לשירי הפלמ״ח שקלט, מאז שנחת בארץ עם כול משוחררי קפריסין. בכיסו הוא מחזיק את מפוחית הפה, ממנה הוא אינו נפרד לרגע, כמו הייתה נשק אישי. הם הולכים ושרים. חושבים על המנגינות של המחר, האם הן יהיו עליזות ושמחות או אולי קודרות ועצובות. שייקה מדבר על שירה כפויה של מחנות הריכוז. על תזמורות יהודיות שניגנו מול כבשני ההשמדה. לא היו אלה אפילו נעימות של לוויה, אלא צלילים של התופת, כמו הדי התופים המצמררים האלה בדרך להוצאה להורג. יעקב מעודד את שייקה. אומר לו שעכשיו התור של החיים ושצריך להפשיט מהנעימות את חליפות המוות ולהלביש אותן בבגדים של החיים. שייקה מקשיב למשיכות הנוגות מהמפוחית של פרוספר, נאנח ומתאמץ בכול זאת להרהר במלחמה על החיים.

לפני העלייה לקיבוץ היא מרכזת אותם בשיפוליה המזרחיים של הגבעה, בסמוך לערוץ הוואדי. היא עומדת צמודה לצוק, שלצדו פעורה מערה. מעל לראשיהם מתבלט בצורה קשתית בית ההבראה לעובדי האשלג, עם המרפסות המוארכות, הנשקפות אל הנוף השקט לכאורה. הבית נקרא ׳נובה׳ וגם ׳בית פפרמן. היזמים בקשו בזמנו מהקבלן פפרמן שיבנה אותו בסגנון שוויצרי, כיאה למיקומו ולייעודו. זאת בגלל הנוף, האוויר הצח והשלווה המדומה. כמה סמלי ואירוני. חיקוי שוויצרי. כאותה ארץ מנומנמת, רגועה ופסטורלית. זו שחמקה מכול המלחמות. ששמרה על ניטרליות כדי לא לשפוך דם ולא להשחית את הנוף האלוהי היפהפה שלה בעשן ובאש.

אבל גילה נושאת את חרדותיה היא, אלה הנוגעות למוצב הירדני שבקצה מבטה. זה הניצב לנגדה במדרון מתון, במרחק של כקילומטר וחצי בלבד, ומיתמר לגובה של שמונה מאות ושמונים מטר. תראה איך ממש עד אליו זוהרות ועולות במדרון הכלניות ומאירים הנרקיסים. האירוסים זקופים ומשטח הירוק מסנוור. גבעת הרדאר! היום יום שבת. אותו יום מקודש שיצרה היהדות למען העמלים. כמו עובדי האשלג של בית פפרמן, כדי שינוחו בו באווירה השוויצרית הזו. כמה סמלי. כמה אירוני. אבל גילה וחייליה שלה חשופים לגבעה ההיא שמנגד. למעשה, המסתור היחיד כמעט שלהם זה ערוץ הוואדי, היכול לשמש תחליף דחוק לשוחות. יש כאן צוק המספיק כמחסה לבודדים וישנה מערה קטנה היכולה לשמש כמקלט תוצרת הטבע. אפשר כמובן להתאמץ גם עד לבית פפרמן שמעליהם. אבל גילה מקווה שלא תבוא כול הפגזה או התקפת פתע. היא מביטה בעיניים כלות במשטח הגדול המשתרע מימין, בו נשתלו אורנים קטנים לפני כשנתיים. היא מייחלת שנטעים אלה ייתמרו לחורש עבות, בקפיצה של זמן, כדי שישמשו מחסה מפני ההפגזות.

הגדוד מטפס, מגיע ומקים מאהל ברחבת בית ההבראה על שם פפרמן. מסביב למבנה קיימות עמדות עם קו טלפון ביניהן. קולה הצרוד של גילה לא ישמע בטלפון זה ולכן היא תקיים קשר בקריאה בקול רם, שרק יגביר ויחריף את צרידותה. מבית פפרמן מתוכננת המחלקה לעבור לאחד המשלטים בשער הגיא, הוא משלט מספר שבע. לצורכי שינה הם מקבלים גם מספר מיטות פנויות בתוך בית ההבראה. גילה פוגשת שם את עמי מהכפר שלה. בחור חמד ושופע חן. המפגש מחייה את השמחה שקפאה בה זמן רב. עמי מספר לה על השתתפותו בקרב הכושל על נבי-סמואל, שהתרחש לפני כשבוע. הוא פורם את חולצתו בתנועה גברית משובבת. חושף בפניה את חזהו השרירי ובו סימן לכדור שאמור היה לשים קץ לחייו. אבל הכדור התחרט, הוא אומר בצחקוק לבבי. גילה שמחה על הצלתו של ידידה. בראשה סובבות מחשבות על מוות ועל הצלה, מזל ונסים, גורל ותעתוע, כחלק בלתי נפרד מהמלחמה הזו. גילה ועמי מבלים שעות ארוכות בשיחה אישית ובהעלאת זיכרונות.

כיצד מרתיחים כור היתוך בתקופה כול כך קצרה, בעיצומם של קרבות אליהם נערכים במיעוט נשק ואמצעים. גילה, את מקבלת על עצמך קבוצה מגוונת מבחינת ההרכב האנושי והמוצא, התרבות והשפה, המנטאליות ומשא העבר. צעירים מצפון אפריקה וניצולי שואה מאירופה: הונגריה, פולין רומניה, אוקראינה ועוד. לפולנים שבהם אתם מדביקים את הכינוי ׳פרטיזנים׳ ולאפריקאים את השם ׳צרפתים׳. כינויים ושמות, אבחנות וסיווגים. כך נהוג בין קבוצות אנוש. ההבדלים וההתבדלות. ממש כמו בעולם בעלי החיים. לכול אלה צורפו חברים מותיקי הגדוד, סגן ומ״כים, המכונים ׳יהודים׳, כמו ביקשו להבדילם מהגלותיים האלה שחיו בין הגויים. את מודעת לכך שוותיקים אלה עייפים מנטל הקרבות ואינם מגלים התלהבות יתרה לבעיות הנוגעות לאימון הצרפתים והאחרים שמקרוב באו. ניתן היה לשמוע את גישתו של סימון, אחד ממפקדי הכיתות:

״כבר בימים הראשונים לקליטתם כול הזמן הייתי עייף ועצבני ולא הייתה לי סבלנות לצרפתים האלה. מה אנחנו כאן מחלקת קליטה? במקום תגבורת אמיתית שלחו לנו עולים חדשים חסרי ניסיון. בנוסף לכול הצרות הם גם לא מבינים מה שמדברים אליהם. גילה לעומת זאת מטפלת בהם, כמו שהחברה אצלנו בפלמ״ח נהגו לרוב. היא שואלת לשלומם, מתעניינת בהם אישית ודואגת להם. במגע שלי איתם לא נמנעתי גם מעונשים וממכות. הם אינם מחבבים אותי, אני מרגיש את זה. זה כתוב להם על הפנים. ישבתי לי באוהל מבסוט, כי גילה כבר סידרה הכול…״. דבריו של סימון. גישתו הביקורתית. אבל כך נהגו גם רוב מפקדי הכיתות. בחורה נאה מהותיקים דווקא מדברת בזכות החדשים. היא מספרת בקול בוכים על השיירה הקודמת לירושלים שלוותה בידי אנשי גח״ל: ״הייתה קבוצה גדולה מאוד של מגויסים שעמדו לעלות לירושלים. רובם היו נערים ניצולי שואה. הם נתקעו בלטרון בגלל הקרבות שם. לנו לא ספרו מה בדיוק קרה אבל אומרים שכולם נפלו ואיש לא שרד. אפילו את שמותיהם אין יודעים…״.

עמי, שדיבר קודם על קליטת אנשי גח״ל מוסיף: ״גילה, במקום להנחית להם פקודות את מעדיפה לא ליצור פלגנות, ומרירות. את, האוהבת כול כך לארגן, נאלצת לעשות את הכול בעצמך. לדאוג לציוד לפרטי פרטיו, לסדרי הארוחות, לבעיות הקטנות של כול מגויס. את טורחת בעניין לבושם, השינה שלהם, נוחיותם ובעיקר למזונם הרוחני. העשרה זו מתבטאת בעיקר בשיעורי העברית ובשיחות התרבות והאזרחות, בשיתוף קצין התרבות, המפגין מסירות בלי גבול. את מתפעלת מכך שהחיילים ׳הצרפתים׳ מגלים סקרנות ומתעניינים במקומות ואתרים בהם אתם עוברים: בשמות הכפרים הערביים ובכינויים התנכיים המקבילים להם. בצמחייה, בעצי הפרי, בשבעת המינים ובפרחי הבר.

עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.

עמוד 23

מי אתה ישראל מיר

עוזיאל חזן

הרומן ״מ׳ אתה ישראל מיר״ פורס לפנינו מקרה אמיתי ומרגש, עם חוט בלשי, המספר את קורותיו של יעקב ממן. ממן היה בחור מוכשר ויפה תואר מהעיר פס, במרוקו. יעקב רצה לממש חלום של חופש ועצמאות אישיים ומוצא עצמו נלחם על עצמאותה של ארץ, בה הוא ראה את מקומו האמיתי, יחד עם חבריו, אשר למרביתם לא הייתה ההכשרה והאימון המתאימים לטבילת אש ראשונה.

כל זאת, על רקע מלחמת תש״ח, דרך העלייה הבלתי ליגלית, ההגליה למחנות המעצר הבריטים בקפריסין וההתגייסות לפלמ"ח. גרעין הסיפור מתמקד בדמויותיהן של שני גיבורים טרגיים: יעקב ממן וישראל מיר. האחד, מציאותי והשני הזוי ומסתורי. הסיפור רקום בפרשיית אהבה מרגשת בין גיבור הספר, צעיר מצפון אפריקה, ובין עלמה ניצולת שואה. שפת הקשר ביניהם הייתה לשון היידיש, אותה למד ממן, בעל חוש לקליטת שפות, בשהותו במחנות המעצר בקפריסין, שם פגש בה לראשונה.

את מתמוגגת מהעובדה שאת האהבה הזו הס שואבים ממך ומזכירים לך את זה כול הזמן. מדגישים בפנייך את זיקתך לארץ ולטבע. בחישול הגוף והרוח שלהם את מבקשת להנביט בהם, בזמן הקצר העומד לרשותך, את ׳רוח הפלמ״ח׳. יחסך האוהד והאהבה שאת מגלה כלפי ה׳צרפתים׳ נובעים גם מהניכור והעוינות שהותיקים מגלים כלפיהם. הגישה האישית שלך היא חלק מאישיותך, מרגישותך. את חשה סיפוק מראשיתה של ההזדהות שלהם, כשהם מעיינים בגאווה בתעודות הצבאיות שקיבלו, כמו: ׳פנקס השירות׳ או ׳פנקס המגויס׳. לפעמים את מעירה בחביבות: ׳הם מקימים רעש עצום, הצרפתים האלה, אבל הם בסדר. לפעמים אני חושבת שאנחנו שייכים לשני עולמות שונים, אבל אין זה נכון. אני מנסה ללמוד ולהבין אותם. זה שהם כאן זה הרבה מאוד…׳״. דבריו של עמי.

הקושי העיקרי שלך איתם בולט בשעת האימונים. את נבוכה מבליל השפות שאינו מאפשר לך לתקשר איתם באופן מלא. כמי שמכורה לספר-הספרים את חושבת על מגדל בבל, על הרצון להגיע לאלוהים, על בליל השפות. הפיקודים שלך כאן בסך הכול נלחמים על החיים ועל הרצון להגיע לירושלים, ששם אלוהים גר. את עומדת נוכח צעירים שחלקם בני שש עשרה בסך הכול. זה שוב מזכיר לך את הילדים־השליחים של הרובע היהודי בירושלים. את מבקשת ממטה הפיקוד שיעבירו את הקטינים האלה שביחידה שלך למחלקות בלתי לוחמות, אבל את מקבלת סירוב, בנימוק שהתגבורת הזו חיונית לאור הידלדלות השורות. בין אנשייך יש גם ׳קשישים׳ שכבר הספיקו להשתתף בפועל במלחמת העולם השנייה, מי כצנחן ומי כחייל מן השורה. ישנם גם כאלה שלחמו במזרח הרחוק ויודעים לקרוא מפות. אבל את מתקשה להקנות להם משטר והרגלים צבאיים. מרבית הצרפתים מדברים בעברית תנכית ואחד מהם, יעקב ממן, דובר ארבע שפות: אנגלית צרפתית עברית ויידיש. את נעזרת בו הרבה, בשעה שאת מרגישה שהפקודות שלך מועברות כמו בטלפון שבור.

למרות העייפות המצטברת ונטל המשימה את מוציאה אותם לריצת חימום. כשאחד הצרפתים נתפס רץ עם נעלי ספורט את מעירה לו ומסבירה, ברוב סבלנות, כי הריצה אינה התעמלות לשמה. שהיא נועדה כדי לאמן חייל לרוץ בשדה בשעת משימה. הבחור נכנס עימך לויכוח ולאחר שהוא מסרב להחליף אותן לנעליים צבאיות את מזעיקה את אחד ממפקדי הכיתות ופוקדת עליו לסטור לסרבן. הוא עושה זאת במקומך. למחרת כבר רץ הבחור המרדן בנעליו הכבדות. גם כאן מתגלה הרגישות שלך שלא להעניש בעצמך. קשה לך להפגין אלימות, גם אם היא נחוצה. אבל את דבקה בהפגנת קשיחות, הנדרשת בנסיבות אלה. ויתור לחייל הסרבן היה מוביל להתרופפות המשמעת. כך גם את נוהגת בבדיקת הגילוח של החיילים מדי בוקר. את מתמודדת גם בתופעת ההתנשאות והשוביניזם של מפקדי הכיתות, הרואים פחיתות כבוד בכך שהם יאלצו לציית לפקודות שלך. אבל את בחוכמתך ובסבלנותך מצליחה לנווט בתוך רוחות סוערות ולבסוף לקנות את האימון של המחלקה בך.

מחלקים להם מנות מזון והם מתבקשים לישון מוקדם כי למחרת ממתין להם יום ארוך של אימון והדרכה. קבוצת חברים מתרכזת סביב פרוספר אוחיון, השעון על עץ אורן ענף ומבקיע את הלילה בנעימות צרפתיות ופלמחניקיות. רוח לטפנית משוטטת ופורעת את סבך שערם. יעקב מתענג על משיחותיה הקרות. חושב שהחשיכה מדחיקה את הרוע ואת יצר ההרג ומעלימה אותם; שבלילה לא צפויות להם הפתעות מגבעת הרדאר המאיימת ההיא. פרוספר לא שובר את הראש. הוא עסוק במוזיקה המשכיחה שלו. כשהוא מגיע לשיר על דודו איש הפלמ״ח בוקעים הצלילים הנוגים, השטים על גל הערגה והמלנכוליה, וסוחפים את כול החבורה לשירה שקטה ומצמררת. החיילים הצברים שבגדוד מספרים לאלה החדשים על דודו, דוד צרקסקי, גבר עם מבט חודר ומהפנט, עם נוכחות אדירה, עיניים זוהרות ועטרת בלורית ככתר על ראשו. בחור שהיה בסך הכול בן עשרים ושלוש בנפילתו. המאזינים סופגים לתוכם כול הזמן את מעשי המופת והגבורה של צעירים שנגזר עליהם להיקטף באביב חייהם. דודו איש הפלמ״ח ינק את אהבת הארץ מהוריו, שהיו מעמודי התמך של הארץ הזו, ובעיקר מאמו, חנה לבית אפשטיין, שהייתה ממגנות תל- חי. בן תשע עשרה התמנה למפקד מחלקה בפלמ״ח והשתתף בקרבות ובמבצעים נועזים. כמפקד הפריצה למצודת נבי־יושע הוא נפצע מרימון ונהרג. הוא נקבר במקום נפילתו…

העולים מבין התבדה מקשיבים בריכוז מרבי. שטים אל עולמות שאינם מוכרים להם.

יש סיפורים הפועלים על יצר הסקרנות, על ההערצה ועל ההזדהות המלאה. עכשיו הם משתלבים בשיר על דודו, עם צליליו המרעידים של פרוספר וסיפוריהם הדוקרים בעור של הצברים. משהו מרחף בחלל, מפוגג את תהייתם ומחזק את רוחם של הבחורים מקרוב באו כדי להטות שכם. פרוספר נושף במפוחית והחברה שרים:

״הערב יורד עלי אופק בוער, רוחות בצמרת הרטיטו.

ואנו סביב למדורה נספר, על איש הפלמ״ח ושמו דודו.

אתנו הלך במסע המפרך, אתנו סייר הוא בגבול.

בקומזיץ היה מזמר ועוד איך, אתנו סחב מן הלול…

הגישו פינג׳אן והגידו:

היש עוד פלמחניק כמו דודו.?

הייתה לו בלורית מקורזלת שער, הייתה לו בת צחוק בעיניים

ועת הקיפוהו בנות עד צוואר, צחק הוא עד לב השמיים…

עם שחר הבאנו אותו מן הקרב, הברוש צמרתו אז הרכין.

רק מי ששכל את הטוב ברעיו, אותנו יוכל להבין…

רעיי, נא אמרו והגידו, העוד מחייך הוא שם, דודו…״.

ואחרי זה מושכים הצברים את החברה למסכת שירי פלמ״ח: יצאנו אט עיוור היה הלילה; רבותיי ההיסטוריה חוזרת; עוד שלושה קילומטר; הרוח נושבת קרירה ועוד. מרקם מרטיט של מילים ולחן מתמזגים, הגורם לכול החברה החדשים להיסחט לתוך ההוויה הזו ולהיות חלק ממנה. פרוספר מתקשה להדביק את הקצב ומרגיעה לרגיעה מצליח גם להשחיל שיר צרפתי, עבור החברים של מה שמכונה ׳המחלקה הצרפתית/ וגם לזכר ימי ילדות ומשפחה שהושארו מאחור. יעקב מתענג על רגעי הנחת הסוחפים האלה. סלומון אומר לו שיש למצות אותם עד תום כי אין לדעת מאיפה יגיח הפגז מחר. יעקב מביס בו ומותח את בת הצחוק המרומזת והמאופקת שלו, שכול כך הילכה קסם על בחורות. יעקב מזכיר לו את ימי ילדותם בפס ובמקנס ואת מעשי השובבות בשווקים ובבתי הספר שם. סלומון משיב לו בצחוקו הרחב, החכם והלגלגני, שציצת שפם דקה מסמנת אותו. יעקב חש שככול שהוא נמצא יותר על הארץ הזו רגליו מעמיקות לתפוס אחיזה בה ולהיות חלק משורשיה.

פרוספר מבקש להוציא את החברה מאותה אוירה נוגה ומהורהרת. הוא נזכר בחרוזים ששרבט לוחם אלמוני בנימה של לעג והומור. הוא שר והחברים חוזרים על כול משפט פעמיים. הסיפור על כיבוש מנזר סן־סימון. בסך הכול התרחש מעשה הגבורה הזה רק לפני חודש, לאחר קרבות קשים ואבידות רבות, וכבר נוצק הצחוק בתוך הדמע:

וְכָךְ צוֹעֲדִים

חַיָּלִים מִגְּדוּד מֵאָה שִׁשִּׁים וְשָׁלֹשׁ

עִם הַגִּ'ינְגִ'י בָּרֹאשׁ, בָּרֹאשׁ, בָּרֹאשׁ!

אֲנַחְנוּ כָּבַשְׁנוּ

אֶת מִנְזָר סַן־סִימוֹן בְּקָטָמוֹן

וְגַם הִתְפַּשַּׁטְנוּ

בַּדָּרוֹם וּבַצָּפוֹן.

חָבֵר נֶשֶׁק, חָבֵר נֶשֶׁק,

אֵיזֶה בָּרְדָּק, אֵיזֶה בַּרְדָּק,

הָרִמּוֹנִים, הָרִמּוֹנִים,

מְקַלְקְלִים, מְקַלְקְלִים,

הַסְּטֶן שָׁבוּר, אֵין בּוֹ כַּדּוּר,

וְהָרוֹבֶה, וְהָרוֹבֶה,

אֵינוֹ יוֹרֶה, אֵינוֹ יוֹרֶה.

וְכָךְ צוֹעֲדִים…

בְּיוֹם שִׁשִּׁי, בְּיוֹם שִׁשִּׁי,

נֵלֵךְ לְ(הָ)בִיא, נֵלֵךְ לְ(הָ)בִיא,

הַבַּחוּרוֹת, הַבַּחוּרוֹת

אֶל הַעֶמְדוֹת, אֶל הַעֶמְדוֹת

וּבְיוֹם שַׁבָּת, וּבְיוֹם שַׁבָּת

אֵין כְּלָל מִפְקָד, אֵין כְּלָל מִפְקָד,

מְצַפְצְפִים, מְצַפְצְפִים

עַל הַמְּפַקְּדִים, עַל הַמְּפַקְּדִים

וְכָךְ צוֹעֲדִים…

בְּיוֹם שַׁבָּת, בְּיוֹם שַׁבָּת

סַמַּל הַדָּת, סַמַּל הַדָּת

שָׁכַב עִם בַּת, שָׁכַב עִם בַּת

בְּתוֹךְ מִקְלָט, בְּתוֹךְ מִקְלָט

וְהַמַּגָּ"ד, וְהַמָּגַ"ד

עָשָׂה מִשְׁפָּט, עָשָׂה מִשְׁפָּט

שָׁלַח אוֹתוֹ, שָׁלַח אוֹתוֹ

קִיבִּינִימָט, קִיבִּינִימָט

וְכָךְ צוֹעֲדִים…פרוספר שואל את יעקב אם הג׳ינג׳י המוזכר בשיר זה יצחק רוטשטיין. בדיחה טובה, מגיב יעקב. סלומון מחפש בעיניו את רוטשטיין. יעקב פותר לו את התהייה. גדוד ב׳ אליו משתייך רוטשטיין נשאר בקרית ענבים.

באותו הלילה, כשיעקב שוכב על מיטת השדה ובוהה בקצהו של מוט האוהל, הוא חושב על המלחמה שתגיע לסיומה ועל תוכניותיו לעבוד ולהקים בית. הוא חושב על עיסוק במקצועו כמכונאי. הוא אינו שולל גם עבודה כמתרגם, כפי שעשה במחנה הצבא האמריקאי ברבט, בנוסף לתפקידו כמכונאי. הוא אוהב את זה. את ההעברה מכלי לכלי של דברי אנשים ודעותיהם. לפעמים הוא אפילו מעצב את המשפטים המובאים בשפה המתורגמת. הוא חש שיש בזה משהו מהיצירתיות, כפי שהוא עושה לעיתים גם כמכונאי, כשהוא מתאים חלקי חילוף ומוצא פתרונות לבעיות מכאניות. אבל עכשיו הוא עוצם את עיניו ורואה בעיני רוחו את דירתו הקטנה, המיוחלת, המשקיפה אל הרי ירושלים. ריטה בטח תעדיף מרפסת הפונה אל הים. זה המלחך את חופי תל אביב. הים שמוביל עד לחופי האהבים שלהם, אי שם במחנות המעצר של פמגוסטה. ריגושים בתוך המצוקה. אהבה ומעצר. חרות הרגש בתוך שלילת החופש האישי. על משכבו הוא מדמה שהוא מחבק את אשתו ומאזין לרחשים מהחדר הסמוך, בו נמים שני ילדיו הראשונים. הוא חושב על ריטה. נזכר בחיוכה הביישני, הספוג ברוך ואהבה.

מאז שחרורו מהמחנה ההוא הייתה ביניהם התכתבות קצרה, בדרך עקיפה, אבל מאז, בסערת האירועים, נותק עימה הקשר. כמו בא הדבר כדי להפריד בין המלחמה לחיי השגרה, בין החיים ובין המוות הצופה מנגד. כשתיגמר המלחמה הוא ינסה לאתר אותה.

מוצאי שבת. עשרים ותשעה במאי 1948. סלומון ופרוספר מארגנים יין להבדלה. שולפים את שייקה ואת יעקב מהאוהל. יעקב היה כבר סחוף אל החלומות. אבל את מצוות ההבדלה הוא לא יחמיץ. החברה מתאספים באחד מחדרי בית ההבראה. מפייטים ונזכרים בשבתות של ילדות ונעורים מוקדמים בפס, מקנס וקזבלנקה. לנגדם צצים ועולים הברכות של אימא בערבי שבתות על הנרות המלופפים בתוך פמוטי כסף מגולפים. הם זוכרים את הנפת ידו של אבא, הרוטטת מהתרגשות, כשהוא חובק את גביע הכסף המעוטר של ברכת הגפן. אחר כך באה ברכת ׳המוציא׳ על החלות המלופפות, המרוחות בחלמון ביצה. והכול תוך שבת-אחים של הורים, אחים ואחיות מסביב לשולחן….

עכשיו, כאן במעלה החמישה, סלומון מנווט את ברכת ההבדלה. ׳אנה ה׳ הושיעה נא, אנה ה׳ הצליחה נא׳. הוא מטעים את מילות ההצלה וההצלחה. מגלגל אותם לעבר הקרבות הצפויים. ממקד אותם באירועים סוערים יותר ומשמחים פחות. פרוספר מלווה את הפיוטים במפוחית. סלומון נזכר בשירו של רבי דוד חסין, גדול פייטני מרוקו מהמאה השמונה עשרה, שהיה חורז את געגועיו לירושלים ולטבריה. חלק מהאירופאים ומהותיקים, או ׳היהודים׳ על פי כינויים, עומדים שם מתוך סקרנות. אחדים מתמוגגים ומתאמצים להצטרף לנעימות. אחרים סתם נהנים ומחייכים. סלומון מסיים לשיר. פרוספר חדל לנגן.

״אני רוצה לבקר בטבריה״ אומר סלומון.

״אני רוצה לבקר בכותל״ משטח פרוספר את משאלתו ״אני זוכר שנתקלתי ביגאל אלון בחדר האוכל וכשפנה אלי ביקשתי ממנו שיסדרו לי חופשה לבקר בכותל. הוא אמר שאין חופשות. שיש עכשיו מלחמה ויש קרבות בלטרון״.

יעקב לא מדבר. הוא מהורהר. סלומון מנסה להוציאו משתיקתו.

״יעקב, מה המשאלה שלך?״. יעקב מחייך.

עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.

עמוד 28