נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן


אישה שהתחננה בפני המלך לקבל את רכושה מבית אביה.

אישה שהתחננה בפני המלך לקבל את רכושה מבית אביה.נשות חיל במרוקו

במקור מאותו זמן מובא המעשה הבא :

מעשה בראובן, שהמיר לאונסו, והיה מתנהג ביהדות בינו לבין עצמו. כשמת בלא בנים נטל המלך ירום הודו כל ממונו טלטל וקרקע גם הבית שהייתה לו נטלה ממנו ועקלה ונתייעץ היורש של ראובן עם יבמתו הנזכרת לילך להתחנן לפני המלך על דבר הבית לאמור, כי לא נטלה כתובה מבעלה הקורין בד"ק – צאדק – כתובה בערבית. והמלך שמע תחנתה ונכמרו רחמיו עליה והחזיר לה הבית, כי אמרה שהיא מבית אביה ואף על פי שלא הועיל זה בדיני הגויים מכל מקום, באשר דבר המלך בידה זכתה עם כמה הוצאות ושוחדות מנכסי הנפטר, ועכשיו האישה טוענת שתטלנה לעצמה ואף לא תכניסנה ליבם כלל טענתה טענה או לא "

כלומר : יהודי ללא בנים שהתאסלם, אבל בסתר שמר על יהדותו. כשנפטר לקח ממנו הממשל את כל רכושו, שכן על פי דיני האסלאם אין יהודים ונוצרים יורשים מוסלמי. היורש של היהודי הציע ליבמתו של הנפטר שתפנה למלך ) אולי למושל ) ותטען, שאת הרכוש שבידי בעלה קיבלה מבית אביה.

המלך זיכה אותה ברכוש לפנים משורת הדין, אולם לאחר שהצליחה לקבלו סירבה לשתף בו את היבם. רבי רפאל בירדוגו דחה את טענתה, שאמנם דינא דמלכותא דינא ובדיניהם אין ישראלי יורש מוסלמי, אך האיש " המיר לאונסו וכל ימי המרתו היה ישראל גמור " לכן אינו נכלל בדינא דמלכותא דינא " ובטעות נטל המלך ממונו ". החכם הגיע למסקנה, שהבית הוא של היבם, " ואין לאישה עליה אלא שיעבוד כתובה כשאר נכסי בעלה ".

אלמנה שפנתה למושל פעמיים וגורשה – 1875.

ב-1 במרס 1875 פנתה " אגודת אחים "  , בלונדון ( האגודה האנגלית הקבילה לכל ישראל חברים " שנוסדה כ-11 שנים אחריה ומטרותיה היו דומות ) למשרדה חוץ הבריטי בדבר מקרים מספר של רצח יהודים. אחד מהם היה האירוע הבא : סוחר יהודי בקוראלים בשם מסעוד צבאני, שהיה עם משפחתו באלקסר אלכביר ( כארבעים קילומטרים מזרחית ללאראש ), פותה על ידי ערבים מכפר, השוכן במרחק של כשעה מלאראש ( לחוף האוקיאנוס, כשמונים קילומטרים דרומית לטנג'יר ) לבקר בכפרם, ושם נשדד היהודי ונרצח. כל המאמצים לגלות את גופתו עלו בתוהו. הרוצחים נהגו לטשטש כל סימן לרצח והעלימו את הגופות באמצעות השלכת גופות קורבנותיהם לבאר וסתימתה או שריפת הגופה והרחקתה מאזור מגוריהם כדי למנוע הטלת עונש קולקטיבי על המתגוררים באזור הפשע.

אלמנת הנרצח פנתה למושל העיר לאראש לעשיית דין וצדק : לאיתור הרוצחים ולהענשתם. הרוצחים נמצאו ושוחררו לאחר תשלום קנס בסך 500 פרנקים, שנקבע על ידי המושל. האלמנה פנתה למושל שוב כדי לקבל פיצויים וסיוע, אך גורשה על ידי חייליו.  גורל דומה היה גורלה של אמו של עיוש בן מלכה, שהולקה בשנת 1888 בפקודת מושל אימיזמיז. היא ביקשה מהמושל רחמים על בנה אך לא נענתה וגם בה התעללו החיילים.

אלמנות שדרשו פיצויים מהסולטאן.

ב-27 במרס שנת 1878 כתבו ארבעת מנהיגי קהילת מוגדור לשגריר הבריטי במרוקו, ג'והן דרומונד האי, מכתב בקשר לרצח יהודי בשם בנישתי ושוד סחורתו. הכותבים עזרו לאלמנה להשיג הוכחות לרצח באמצעות נוטריונים ציבוריים, המאושרים על ידי הקאדי. לאחר מכן הלכה האלמנה למראקש, התלוננה בפני הסולטאן ודרשה פיצויים על רצח בעלה ועל רכושו. עד לאותה עת לא נמצא לסוגיה פתרון מניח את הדעת, ואין תקווה להגיע לפתרון. החותמים היו חזן בשם אברהם בן עטר, השיח' ( הנגיד ) יצחק צבאג, דניאל כהן ונשיא הסניף של כל ישראל חברים בעיר, יוסף סורגמאני.

ב-10 באפריל 1878 כתב רוברט דרומונד האי, בנו של השגריר, שכיהן בתפקיד קונסול בריטניה במוגאדור, לאביו בנושא זה. במכתבו דיווח, שהור לתורגמן שלו, יעקב דה שמואל לוי, לחקור בנושא זה. במכתבו התברר, שהסולטאן הורה למושל מוגדור לאתר את מקום ביצוע הרצח.  על פי מידע משנת 1880 פנתה אלמנת הנרצח, דוד מלול, לסולטאן ושני חיילים נילוו לחיפוש הרוצחים. שני ערבים חפים מפשע נתפסו. בסוף שנת 1887 פורסם, שאלמנות של יהודים שנרצחו חמש שנים קודם לכן, פנו לממשל לקבלת פיצויים.

אישה שפנתה לקהילה בבקשה לסייע בשחרור בעלה ובנה ממאסר במאה ה-19.

אישה שפנתה לסולטאן והצליחה לשחרר את בעלה ממאסר – 1894.נשות חיל במרוקו

על פי מקור משנת 1894 נאסר יהודי ממוגדור בשם שמעון אביטן על ידי המושל לאחר שהציג מכתב, שנכתב על ידי הסולטאן, אך התברר שהמכתב מזוייף. אשתו עשתה מאמצים לשחררו, אך לא הצליחה.

היא הגיעה לסולטאן כרעה לפניו ברך וביקשה רחמים, אולם הסולטאן סירב לשחררו והציע להעמידו למשפט. הוא אפשר לו לבחור בין קאדי, דיין יהודי או שופו נוצרי. האישה לא התייאשה ; כשראתה שהסולטאן עומד לעזוב את מראקש נקטה בצעד נוסף, היא נשאה את תינוקה בידיה וכאשר הלך הסולטאן להתפלל עמדה לפניו, הציבה את התינוק לפני סוסו וצעקה :

" אם הוד מלכותו לא ישחרר את בעלי, לא יהיה  מי שידאג לתינוק " ; הסולטאן התרשם מהמעשה ופקד לשחרר את הנאשם.

הרב חיים משאש כתב על " יהודי נהרג בדרך ארץ פלשתים ( הברברים ) ואחר ההשתדלות מאשתו ואחיה אצל השרים הושם כופר נפשו על הדוואר של הגויים שנהרג בגבולם ולקחה אישתו ויורשיו סך הגון.

נשים פונות לקהילה.

אישה שפנתה לקהילה בבקשה לסייע בשחרור בעלה ובנה ממאסר במאה ה-19.

יהודי יצא שוורים, כנראה מהעיר תיטואן, באמצעות בנו לגיברלטר. כעבור זמן מה תבע הממונה על המכס מהאב את דמי המכס על הייצוא, אך לאב לא היה במה לשלם משום שהבן הפסיד במכירה.  הכניסו את האב לבית הסוהר עד שיפרע את החוב. כשחזר הבן מגיברלטר נאסר אף הוא מייד ברדתו מן הספינה. לאחר חודשי המאסר אחדים.

בראות אשת יעקב ( האב ) כי כלתה אליהם הרעה, שלא יצאו משם עד שיפרעו המכס, הייתה הולכת ובאה אצל יחידי הקהל הקדוש באמור להם בתחינות ובקשות, שיפרעו בעד בעלה ובעד בנו הנזכר ויכתבוהו ( החוב ) עליהם.וכשירחיב ה' את גבולם יפרעו להם.

והם דוחים אותה מיום ליום. אחר כך נתרצו לדבריה על מנת שיכתבו הסך הנזכר בערכאות של גויים ובסופרי ישראל, וכן היה שפרעו היחידים המכס הנזכר ויצאו מבית האסורים ונזקף הסך הנזכר עליהם בערכאות של גויים.

בעקבות אלימות בין נשים פנתה אישה לערכאות וקבלה לפני השר.

בתעודה ללא תאריך, בכתובה בכתב ידו של רבי יקותיאל בן עמרם אלבאז מצפרו, מסופר על מחלוקת שנפלה בין שתי קבוצות של נשים : עיישא, אלמנת מתתיה בן זכרי, וכן בתה דונה, אשת רבי אהרן אפרייאט, נאשמו באלימות נגד גרסייא הרושא, אלמנת מסעוד בן חמו, ובתה רבקה, אשת הרב יהושע נחמני.

כאשר נטתה בתה של רבקה למות הזמינה אמה, גראסייא, ערכאות של גויים וכתבה שטר קובלנה על עיישא, שאם תמות בתה תשלם המכה כופר נפש ותיענש. הבת נפטרה והשר תפס את יהושע נחמני ואת אחיה של עיישא, רפאל אברהם, ואסרם.

גראסייא קבלה לפני השר וזה כתב בנדון לשר אחר. לפני כן בא דוד, אחיה של עיישא, אל החכם בתלונה נגד יריבם וביקש שהמחלוקת תדון בפני בית הדין. למרות זאת הובאה התלונה בפני השר.

עובדיה תעודה מספר 200.

תעודה מספר 200 מתוך הכרך הראשון " קהלת צפרו " לרבי דודו עובדיה זצוק"ל

. להיות שהכבודה עיישא אלמנת כבוד הרב מתתיה אבן זכרי והכבודה דונא בתה אשת כבוד הרב אפרייאט נפלה מחלוקת ביניהם ובין הכבודה גראסייא דמת' הרושא אלמנת הי' מסעוד המכונה חמו ידיע אדב' ובתה הכבודה רבקה אשת הרב יהושע נחמני.

והייתה להכבודה רבקה הנזכרת בת אחת ובתוך זמן מחלוקתם נטתה למות והלכה הכבודה גראסייא הנזכרת, והזמינה ערכאות של גויים וכתבה תדמיא דרוח ( שטר בערכאות בהודאת המוכה שהכהו שאם ימות, הלה שהכהו ישלם כופר נפש ויענש ), על עיישא ובתה דונה הנזכרת.

וכשמתה הבת הנזכרת שלח השר ותפס ליהושע הנזכר ולהי' רפאל אחי עיישא הנזכרת ועמדה גראסייא הנזכרת וקבלה לפני השר וכתב אגרת לשר סי לקאייד פאראג'י עז"א על רזא דנא, וקודם שלוח השר האגרת הנזכרת בא לפנינו הרב דוד אחי עיישא הנזכרת לפי שרפאל אברהם הנזכר היה בבית הסוהר וכבוד הרב אהרן אפרייאט הנזכר.

והזמינו את גראסייא הנזכרת לפנינו והתרו בה התראה גמורה לאמר דינא קא בעינא כי מקבלים עליהם כל מה שיחייב הדין דין תורה שתתעלה, ולכן תראה כדת מה לעשות שלא לשוח האגרת הנזכרת ואם באולי הגיעו הדברים לשר הנזכר והגיע לשום אחר מהם שום נזק ודררא דממונא הן רב הן מעט על גראסייא ובתה הנזכרת להדר וקבלה התראתם בתשובתה אמרה שעל אף יגיעו הדברים לשר ואפילו אם הגיע להם דררא דממונא יעשו עמהם מה שהדין נותן ולראיה בידם חתום פה והיה זה….

בכתב ידו של הרב יקותיאל אלבאז.  

נשים פונות לממשל ולסולטאן

נשים מוכות שפנו לשררה.נשות חיל במרוקו

במצבים מסוימים, כשהדברים היו מלווים זעם ואלימות, פנו יהודים למושל כדי שישפוט בסכסוך ביניהם. רבי רפאל אנקאווה כתב, שבעירו סאלי, כמו גם ברבאט, מנהג אבותינו " שכאשר שני יהודים מתקוטטים ומכים זה את זה ובאים לבית הדין, הדיין אומר להם " לכו לקבול על דינכם לפני שר העיר, הוא המושל על הגויים, ולא הייתי יודע על מה סמכו דייני ישראל לומר להם "

כך היה גם במקרה שגברים כמו נשים פנו למושל. רבי שלמה אביטבול מצפרו דן בתביעה של אברהם בן שרביט נגד אהרן אלבאז " באומרו שהוא קבל עליהם לשר וגרם להם הפסד ". על פי העדים התברר, שאשת אברהם הנזכר ואמה ואחותה היכו לנשים.

החכם כתב, שעל פי הדין " המוכה מחברו יכול לילך לקבול לפני כותים ( כינוי מקובל בדפוסי התלמוד לנוכרי ) אף על פי שגרם למכה היזק גדול " בהמשך נאמר : " שהלכו הנשים המוכות וקבלו לשררה.

אישה שפנתה למושל.

על פי מידע משנת 1896, פנתה אשתו של יהודי, שהוכה על ידי גברתן מוסלמי, אל המושל בבקשה, שהאיש האלים, ששוחרר לאחר יומיים, ייענש.

ביקורי נשים בארמון 1886, 1894, 1901.

על פי ידיעות, שפורסמו בעיתונות בשנות ה-80 וה-90 של המרה ה-19, ביקרו נשים יהודיות בהארם שבארמון המלכות. בדצמבר 1886 פורסם, שנשים יהודיות ביקרו בהארם שבמראק לרגל עיד אלמולוד ( חג הלידה של הנביא ) והביאו מתנות לנשים. ראש ההארם אמר להן, שטובת היהודים היא דאגה מתמדת של הסולטאן חסן הראשון 1873 – 1894.

בשנת 1887 פורסם ש-1500 יהודיות ביקרו בבית הסולטאן וכל אחת קיבלה במתנה צעיף ממשי ומטבעות. המספר נראה מופרז.

על פי ידיעות מיוני 1894 הופיעה משלחת של נשים יהודיות בהארם כדי לברך את הסולטאן לרגל חג מוסלמי. היה נהוג, שבפסח מבקרים שיחי ( נגידי ) היהודים בלוויית נשים יהודיות בארמון המלכות במראקש.

הנשים הגישו לו מצות כקרבן האביב ואילו לנשות ההרמון הגישו מתנות. בשנת 1901 השתתפו נשים רבות במשלחת זו.

סוף הפרק נשים פונות לממשל ולסולטאן

נשים באמניות ובמלאכות שונות-נשות חיל יהודיות במרוקו – אליעזר בשן

5 – נשים באמניות ובמלאכות שונות

דָּרְשָׂה צֶמֶר וּפִשְתִּים, וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כָּפֶּיהָ ( משלי לא : יג )נשים באומנויות

בפרק הראשון נאמר, שהאישה האידיאלית בעקבות אשת חיל היא " ולחם עצלות לא תאכל ". על האישה לגלות חריצות ולעסוק בעמל כפיים. לדעת רבי יוסף בן הרוש על האישה לעסוק במלאכה במשך כל חייה. פרק זה מתאר את סוגי המלאכות, שנשים עסקו בהן.

חינוך מקצועי של בנות.

בחברה המסורתית שולבה הבת במשק הבית של אמה החל בגיל הרך. הבת עזרה לאֵם וזו הדריכה אותה בחובות המקובלות, החלות על הבת במשפחה. עד פתיחתם של בתי הספר של כל ישראל חברים במרוקו, החל משנת 1862, הייתה הכשרתה המקצועית של הבת תלויה באמהּ, בסבתהּ או בקרוביה. אלה לימדו את הבנות את המקצועות האופייניים לנשים, נוסף על ניקיון, הבאת מים מהבאר או מן המעיין, כביסה, בישול וניהול משק הבית, וכן כל המקצועות הקשורים לחוטים " אריגה, תפירה וסריגה. התוצרת שהוכנה שימשה את בני המשפחה או נמכרה. על פי עדות אחת הנשים, שעלתה ארצה ממרוקו בשנות ה-50, בגיל עשר עסקה כבר באריגה – מלאכה שלמדה מאמהּ, מדודתהּ ומחמותה לאחר שנישאה בגיל שלוש עשרה. במקרים שההורים נפטרו, או שהאם והסבתא לא היו מסוגלות מסיבה כלשהי ללמד את הבת, נהגו קרובי המשפחה או האפוטרופוס לשלוח את הבת לאומן או לאומנית כדי ללמדה אומנות.בפנקס סופרי בית הדין בפאס מופיעים בין השנים תנ"ט – תע"ה – 1699 – 1715, הסכמים כאלה בדבר תנאי הלימוד, השכר ומשך הזמן.

בת שלמדה אצל אומן מלאכות שונות.

בכ' בתמוז תנ"ט – 1699, נערך דיון בפני רבי יהודה אבן עטר בנושא הבא : יהודי בשם יסאן טען, שהתנה עם חיים האומן שלימד את בתו, צולטאנה, " כל המלאכות שהוא יודע מלבד גאפראת – הכוונה לתפירת מעילים גדולים, שאם לא ירצה לא ילמדנה. חיים טען, שלא קיבל על עצמו ללמדה אלא מה שכתוב בשטר שברשותו.

עבודות עם משי.

בכ"ג בכסלו תס"א – 1701 נערך הסכם בין אב לאומן, שילמד את בתו במשך שנתיים עשיית כפתורים מבד, המגולפים ברקמת חוטי משי או זהב. נוסף על שכר עליו להעניק לה חלוק אחת לשישה חודשים.

אומנית שלימדה מלאכות בלתי מוגדרות.

בל' בסיון תס"א – 1701 נרשם שעיישא, אשת אליהו צראף, הכריחה את בתה פריחה לעבוד עם יאקות, אשת אנפאני, במשך שנתיים ימים. ותלמדנה המלאכות אשר היא רגילה לעשות בימים האלה. נקוב גם שכר, שאמורה הייתה לקבל במהלך תקופה זו, שהיא שונה בכל שנה. בה' באלול של אותה שנה מופיע הסכם נוסף, שהאומנית תלמד אותה את כל המלאכות שהיא יודעת.

לימוד מלאכת הכובענות.

בשנת תס"ה – 1705 נערך הסכם בין אלמנת משה אבן מכלוף עבו ובין אומנית בשם יאקות, אשת יוסף בר חיים דארעא, שתלמד את בתה עדה במשך שנתיים את מלאכת הכובענות. על בעלה של האומנית להישבע להכריח את אשתו ללמדה מלאכה זו וכן " להאכילה ולהשקותה ולפרנסה כל השתי שנים.

לימוד אומנות במקור רבני.

בתשובות של רבי ש"י אביטבול מצפרו מדובר על בת, שלמדה מקצוע : " יעקב ששדך לבנו ראובן את לאה וקודם השידוכין ואחריו עד עת כניסתם לחופה הייתה לאה הנזכרת מתלמדת לעשות מלאכה אצל קרובתו של יעקב הנזכר. והייתה הקרובה הנזכרת למודה ללכת היא ונערותיה לבית יעקב הנזכר ולפעמים יושבת שם עד חודש ימים ויותר והיו יעקב וראובן בנו הנזכר מכירים בלאה הנזכרת ובמהותה ".

תופרות.

על פי המסורת היהודית מתקופת התנ"ך והמשנה מלאכת הטוויה היא מלאכתן של הנשים : וְכָל אִשָה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ…וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעֵזִים ( שמות לה – כה-כו ). בעקבות זאת אמר רבי אליעזר " אין חכמה לאישה אלא בפלך ( יומא סו )  גם במשנה ( כתובות ) נמנית " עושה צמר " ביו המלאכות, שאישה חייבת לעשות לבעלה, אבל אם הכניסה לו שלוש שפחות " אינה עושה בצמר ". לדברי רבי אליעזר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זימה ". היו נשים שטוו לאור הלבנה ; כך על פי הרמב"ם בהלכות סוטה.

הערת המחבר : בסיפור המובא על ידי רבי יוסף משאש זצ"ל על אביו של רש"י, מצוטט : ויאמר לה הרב, אין חכמה לאישה אלא בפלך. אך האישה החכמה ענתה לו, גם זה פל"ך, וכוונתה ג' ספקות שמצאו בתרנגולת : פה, לב , וכבד. בסיפור באה לידי ביטוי הגישה השמרנית, שאישה אינה מבינה אלא בפלך לעומת ההנחה, שיש נשים חכמות, היודעות גם משהו מעבר לכך. משאש חלק ג, רכח.

גם במרוקו נחשבה עבודה זו למלאכת נשים לשם רווח, לאחר סיום השירותים הרגילים במשק הבית. הרב יעקב אבן צור ( יעב"ץ ) תיאר סדר יום של בעל בית. " ומעשה ידיה לא שייך אלא לאחר שתעשה כל צרכי הבית דהכי תנן בכתובות פרק ה אלו מלאכות שהאישה עושה לבעלה טוחנת ואופה ומכבסת ומבשלת ומניקה את בנה ומציעה לו את המיטה ועושה בצמר.הרי לא הזכיר עושה בצמר אלא לאחר שסיים כל ענייני הבית. וכבר אמרו אם הלכה רופפת בידך פוק חזי עמא דבר שזוהי דרך לכל העולם שהאישה עומדת בבוקר ועושה צרכי הבית הצריכין ליום, וכשגומרתם יושבת לעשות מלאכתה.  וכן לעת ערב פוסקת ממלאכתה ועושה צרכי הבית הצריכין ללילה ואחר שגומרתם אם נשאר שהות ביום חוזרת עוד למלאכתה. ולפעמים אפילו באמצע היום אם נזדמן איזה דבר מצרכי הבית, מפסקת ועומדת לעשותו וחוזרת למלאכתה.

וכן כשצריכה האישה לכבס כסות של אותו שבוע, פוסקת ממלאכתה עד שתגמור הכיבוס. נמצא שעשיית צרכי הבית היא עיקר, והמלאכה שעושה להרוויח היא טפלה. ועל אותה מלאכה שעושה להרוויח הוא שאמרו שאינו כופה אותה אלא לטוות צמר בלבד. רצונו לומר שלא יכוף אותה לעשות מלאכה קשה אלא טוויה שהיא מלאכה מיוחדת לנשים. ( אבן צור חלק ב )

במצבים מסוימים נאלצו נשים לסייע בפרנסת המשפחה באמצעות ביצוע מלאכות אלה ואחרות. בדו"ח שנשלח מפאס בשנת 1879 על ידי הרב אבנר ישראל הצרפתי לאיזידור לאב, מסופר בין השאר על החלוקה המקצועית של יהודי המקום " ובגדי פשתן ביד הנשם ישמעאלים ויהודים ( עובדיה חלק א ).

במקור משנת תרכ"ט – 1869, שנכתב על ידי הרב רפאל משה אלבאז מצפרו נאמר : , כל אישה חכמת לב בידיה טוו והביאו מטווה בגילוי השוק ובגלוי הראש . עובדיה מספר 79.

להלן תעודה מספר 79 מספרו של רבי דודו עובדיה זצוק"ל.

תעודה מספר 79.

תרכ"ט.

…..ובעירינו זאת נמצאות איזה נשים פרוצות ועומדות על הכביסה במבואות ובנות אנשי העיר יוצאות לשאוב מים בנהר יעברו ברגל לעיני כל עובר ושב ולא יתבוששו, וישבות בפתחי החצירות לרוח היום, וכל אישה חכמת לב בידיה טוו. והביאו מטווה בגלוי השוק ובגלוי הראש מה למעלה מה למטה מוזרות בלבנה ישיחו בו יושבי שער ואין להם בושה ואדרבא הם שמזיקות את האנשים בהיזק ראיה רח"ל והם רואים ואינם ניזוקים כאשר יהיה האופן .

ויצא חתן מחדרו וכלה מחופתה בת שתין ובת שיתא לקל טיבלא רהטא. ויבואו האנשים על הנשים רחובות קריה בקיבוץ בניה לתוכה וכאשר תהיה מריבה בין אישה לרעותה יצאניות נינהו הם ובניהם וטפם מוקפים אותם כעטרה לחרחר ריב ולשמוע שריקות לישנא בישא ובדברי נבלה שבו מחרפים זו את זו. ויוצאים בגילוי ראש ובפנים נזעמים רח"ל ויתקננו בעצה טובה מלפניו…ובלא"ה מצוים אצלם בלא באס ושאב"ב כי כן דרכם ללכת לנוע על העצים ועל הפחמים לקנות שאר ירקות ולקנות חטים ולהוליכם לרחים למקום שרובו נכרים ואין להם הרגשה וענינו כי סדור הזה חוצפה ישגא רח"ל בשנת יבואו ויגידו צדקתו פ"ק

הרב רפאל משה אלבאז

עד כאן תעודה מספר 79 מתוך ספר של רבי דוד עובדיה זצוק"ל

בדו"ח של הרב אלבאז על החלוקה המקצועית של יהודי הקהילה, שנשלח לרבי מרדגי בן ג'ו, נציג כל ישראל חברים בטנג'יר, במטרה שיועבר לפריס מופיע בין השאר הדיווח הבא : "  ויש שלושה חייטים לתפור מלבושי האנשים וקצת מתכשיטי הנשים, אבל רוב תכשיטי הנשים ובגדי פשתים של האנשים והנשים יש נשים הבקיאות התופרות ומתקנות אותם " הרב דוד עובדיה זצוק"ל כתב, שבצפרו היו מפעלים קטנים, שעסקו בעשיית צמר והעובדים העיקריים בהם היו נשים. הן כיסו את הצמר, עישנוהו בגופרית להלבינו, סרקוהו במסרקות ברזל ( קרסאל ) צבעו, טוו וארגו ממנו שטיחים, שמיכות צמר ובדי צמר שונים למלבושים. נשים כמו גברים נהגו לתפור ולתקן את בגדיהם של הברברים מהכפרים שבסביבת צפרו.

על פי עדות מתחילת המאה ה-19 נהגו יהודיות לעשות תחרה. סקר, שנערך על ידי כל ישראל חברים במוגדור בשנת 1894 בחלוקה המקצועית של יהודי הקהילה הוכיח, שגם נשים הועסקו בניקוי צמר. בתיטואן היו הכובסות והתופרות ספרדיות ויהודיות.  אנגלי בשם יוסף תומסון, שביקר בהרי האטלס ובדרומה של מרוקו, כתב ביומנו, שבמראכש עסקו הנשים היהודיות בתיקון חולצות לתיירים ורווקים. בתשובת רבי שמואל עמאר ממכנאס מדובר על אישה, ששילמה לחברתה כדי לארוג לה בגד. בתשובה של רבי יעקב בירדוגו, דן החכם בסוגיית האישה, שנתנה לחברתה בגד לארוג או לרקום וזה אבד. נשאלת השאלה האם חייב הבעל לשלם.

כן מסופר על אשתו של הרב אהרן הכהן 1867 – 1940, שטוותה לו טלית מאריג משובח. ערבי חמד אותה וגנבה ונענש על כך מהשמים. רבי יוסף משאש נשאל, האם מותר לאישה להטיל ציצית בטלית. תשובתו הייתה : ראוי לעשותם רק על ידי אנשים, זולת הטוויה והשזירה…וכן המנהג פשוט בכל המקומות. בצפרו היו נשים, שהצטיינו בטוויה, ברקמה ובאריגת שטיחים – מלאכה שחייבה רכישת צמר גולמי, ניקויו וצביעתו ויצירת חוטים שונים. השטיחים הובאו על ידי כלות כנדוניה לבתי בעליהן. אונויות אלה עברו מדור לדור.

על מספר התופרות והרוקמות היהודיות במראכש בתחילת המאה ה-20, שטרית. מתוך 280 נשים בדמנאת, שעבדו במלאכות שונות, עסקו 204 במלאכות הקשורות בחוטים.

נשים יהודיות שתפרו בשביל הממשל מרצון או בכפייה.

 

נשים יהודיות שתפרו בשביל הממשל מרצון או בכפייה.נשות חיל במרוקו

רבי עמואל מאנסאנו כתב בשנת תצ"ט – 1739 על נשים יהודיות בפאס, שעשו, מלאכה, והם יושבים שם יום ולילה ושבת בכלל. דעתם של חכמים לא הייתה נוחה מכך ולכן אמרו להן " שאם הן ישראליות יתנהגו כמנהגם ואם לאו – מהרסיך ומחרביך ממך יצאו ".

אישה יהודיה נהגה לתפור את שמלותיהן של נשות השר במכנאס. כך נאמר במקור משנת 1830. גם גברים יהודיים, בדומה לנשים, נאלצו לבצע עבודות שירות בכפייה עבור הממשל, שכונו בשם " סוח'רה ". שמואל רומאנילי מאיטליה שביקר במרוקו בשנים 1787 – 1790 כתב ביומנו :

" אשר הרגיז בטני והמר רוחי הוא המשא הזה אשר חזיתי. ביום שבת והנה ארחת ערביאים שומרי המלך באה בבית הכנסת בשפעת משחיצים, וישאו כל עושי מלאכה, כל נושא סבל ויבהילו להביאם לעמוד לשרת במלאכת המלך איש איש על עבודתו ועל משאו. וכן כל הנשים המתפרות כסתות או עושות מטפחות לעשות מלאכתן חנם.  הנוגשים אצים במקל יד באבן ובאגרוף, יחזיקם בשפת בגדיהם על החזה ויסחבום באין חמלה, ואוי לבורח.

 על פי מקור מן ה-25 באפריל 1854 נאלצו נשים יהודיות לתפור בגדים בפקודת המושל של מוגדור. כך נאמר בתזכיר, שהוגש על ידי קהילות מספר, ביניהן זו שבמוגדור, להנהגת הקהילה בטנג'יר. התלונה אינה על עצם כפיית השירות אלא על כך, שהמושל תבע זאת ימים מספר לפני החג, ועל כך שהנשים נאלצו לעבוד ללא שכר. כשנשאל המושל לשכרן ענה " מאה וחמישים מלקות ". הדבר התרחש כחודשיים ומחצה לאחר הצהרתו של הסולטאן מוחמד הרביעי מן ה-5 בפברואר 1864, כי " לא ישתמשו בעלי המקצוע שביניהם אלא מרצונם ובתנאי של הקפדה על מה שמגיע להם "

בדו"ח של יוסף הלוי, שליח כל ישראל חברים, שפורסם בשנת 1877, נאמר, שבנות יהודיות בגילים שבין 10 ל-15 שנים נראו ברחובות מראכש כשהן נאלצות לתפור בגדים לצבא כשראשן חשוף וזאת בארץ, שאישה אינה יוצאת מפתח ביתה ללא כיסוי לראשה. בשל כך הן מהוות אובייקט למבטי המוסלמים ולפיתוי להתאסלמות.

בתזכיר של מ' לוי, מזכיר " אגודת אחים ", לשר החוץ הבריטי בשנת 1880 על ההתנכלויות  ליהודים נאמר בין השאר, שכאשר הצבא זקוק למדים נערכת פשיטה על המללאח בחיפוש אחר נשים יהודיות, הנאלצות להגיע למחסן הממשלתי ולתפור מדים ללא תמורה כספית. כך היה נהוג במראכש ואף במקומות אחרים. כאשר אישה סירבה היא הולקתה במוכחות מושל העיר. פרטים אלו נכתבו על ידי כל ישראל חברים לוועידת מדריד, שהתכנסה בשנת 1880.

בתזכיר משותף של ארתור כהן, נשיא ועד שליחי הקהילות באנגליה, וסרג'נט ג'והן סימון, סגו נשיא " אגודת אחים ", לשר החוץ הבריטי, הלורד סליסבורי, שנשלח ב-3 בפברואר 1888, נאמר בין 27 סעיפי ההגבלות וההשפלות החלות על יהודי מרוקו, שיהודים, נשותיהם ובנותיהם נאלצות לעבוד בשביל פקידי הממשל בכל עת, כולל בשבתות ובחגים, ושכרם היה מתחת לשכר המקובל. האילוץ לעסוק במלאכת התפירה היה מבוסס בוודאי על הידע ועל הניסיון שלהן בתחום זה. בהמשך תיאור העבודה הקשה עבור המושלים בשבתות ובחגים, שהיהודים ללא הבדלי גיל ומין נדרשו לבצע, נאמר, שבעלי הממון יכולים היו להשתחרר.יהודייה ענייה, שלא סיימה תפירה של מעיל עבור המושל בזמן, הוכתה. בתגובה קיללה את מעניה ואז נגררה אל הקאדי. היא ביקשה את הגנתו אך הוא פקד להלקותה.

תופרות במאה העשרים.

על פי מידע מתחילת המאה ה-20 עבדו יהודיות בתפירת בגדים עבור הממשל במראכש תמורת שכר נמוך, שהספיק לקנות לחם וזיתים. לחצר הסולטאן תפרו הנשים היהודיות אוהלים. במקור מהמחצית הראשונה של המאה ה-20, העוסק בהתרת ענוגה שבעלה נהרג במדבר, מופיעה עדות, שהאישה הכירה את בגדי בעלה שנהרג במדבר " מחמת שהם מעשה ידיה בתפירות שתפרה את החלוק "

רבי שלמה אבן דנאן כתב בתשובות אחדות, בשנים תרפ"ג ותרפ"ה 1923 ו-1925, על נשים אורגות. בספר המתאר את החיים היהודיים בגוראמה בשנות ה-50 של המאה ה-20 נאמר, שנשים יהודיות עסקו בעיבוד הצמר בעזרת מסרקות ברזל, המודבקים לשני קרשים מרובעים על ידיות עץ. הן צבעו את הצמר ואת השמיכות וארגו בגדי צמר לנוודים. רבי דוד צבאח דן במעשה במשפחה, שבה קנה הבעל, שאינו עובד, מכונת תפירה לאשתו. המכונה נקנתה בתשלומים מהכסף שקיבל מקופת הקהל ומהכנסות מזדמנות ואשתו " תופרת בהם בגדים בשכירות לזולת ".בשלב מסוים הפסיקה האישה לעבוד והבעל רצה לדעת האם היא נקראת מורדת. התשובה הייתה חיובית. אותו חכם כתב בשנת תרצ"א – 1931 על אישה, התופרת בבית המלאכה למלבושים.

בשנת 1954, בעת שרבים מיושבי הכפרים והעיירות הצטופפו בקזבלנקה לקראת העלייה לארץ ישראל, מצא שליח בחצר של סמטה כשמונה נשים יהודיות יושבות על הארץ וילד כל אחת מהן מכונת תפירה על ארגז. ערביות מהכפרים נהגו לקנות בד אצל היהודיות, שגם תפרו להן גלימות. ( גרינקר תשל"ג, 37 )

נשות חיל יהודיות במרוקו – אליעזר בשן

אסור לבעל למכור את מכונת התפירה של אשתו.

בתשובות רבי משה מלכה מסופר על אירוע בבני מלאל : בשנת תשי"ג – 1953 קנה יהודי מכונת תפירה לאשתו. בשלב מסוים רצה למכור את המכונה, שכן דרוש היה לו כסף לצורכי ריפוי. האישה סירבה וטענה, שתשיג את הכסף באמצעות הלוואה מקורביה. החכם הצדיק את האישה.

מכונת התפירה נחשבה רכוש, שעשוי להביא הכנסות. הרב משה עטייא לדוגמה דן במעשה המעיד על כך : בן ביקש מאביו שיטפל באשתו המעוברת ואם לאו, שייתן לו מכונת התפירה שלו.

אישה שרוצה לתפור אך בעלה אינו רוצה שתעבוד.

היו נשים בעלות יוזמה, שגילו עצמאות ורצו לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. אולם לא כל הבעלים הייתה דעתם נוחה מכך. עצמאות האישה פגעה לעתים בחובותיה בניהול משק הבית. הרב שמעון דיין דן במעשה הבא : " אישה שביקשה מבעלה שיקנה לה מכונת תפירה לעבוד בה בביתה, והבעל טוען שהוא אינו רוצה שאשתו תעבוד ודי לה בעבודת הבית " . החכם הגיע למסקנה, " שאינו יכול לכופה, אבל אם ירצה לשכור לה משרתת לעזור בעבודת הבית והיא תעבוד בתפירה אפשר שהדין עמו.

אישה התופרת יריעות של ספר תורה.

הרב משה מרציאנו נשאל, האם מותר לאישה לתפור יריעות של ספר התורה. לאחר שהביא דעות האוסרות על כך לימד החכם זכות על הנשים העוסקות בכך תוך ציטוט מדברי חז"ל בשבח הנשים, ואגב כך הביע את דעתו על חובת הגברים כלפי הנשים :

" אלא דראיתי להלִיץ טוב בעד המנהג שנהגו הנשים לתפור הספר תורה, דכוונתם לשמים ורק חבובי מחבב תורתנו…וקופצים בראש הכסף ובשווה כסף. כי זה דרכם ויבאו הנשים על הנשים, ודרז"ל הנשים הביאו נדבתם תחילה, עם היות עניין טבעי בנשים להשתעשע ולשמוח בתכשיטיהן, עם כל זה בזבזו אותם לנדבת המשכן, במקום השראת השכינה המונחת בארון. וזה יורה חבובי קא מחבבי מצוה, וחובה עלינו לקרב אותם ולהמשיך את לבם לדברים רוחניים. כמו שאמרו חז"ל, במאמר כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל. בית יעקב אלו הנשים וזה לשון רבנו בחיי, צוה לדבר על הנשים תחילה ללמדן תורה ודרך ארץ ".

כיוון שתמך בכך שהנשים תתפורנה את היריעות ובכך שאין לשנות את המנהג, חשוב לדעתו רק להזהיר, שהתפירה הראשונה, האחרונה ובאמצע תעשנה על ידי סופר ואחר כך יינתן לנשים לתפור. הוא סיים את תשובתו שהבעת חיבתו לנשים, המחנכות את בניהן לתורה : " אין להקל בכבודם ולדחות אותם בשתי ידיים אלא אדרבא מצווה לקרב אותם ולהמשיך את רוחם לדת אלקים ולחבבה בעיניהם, בשביל שידעו כמה גדול מעלתה ויוקרה, לחנך בניהם הצעירים, ולגדלם על דרכי התורה והמצווה ".

עשיית תכשיטים.

רבי פתחיה בירדוגו ממכנאס דן במעשה הבא : " ראובן הרחיק נדוד והניח אשתו נודדת ללחם ". עזובה ושכוחה ולה בן קטן כבן שנה. והאישה הנזכרת הייתה עושה ואוכלת וזנה ומפרנסת לבנה ועשתה קצת תכשיטין ממעשה ידיה והן היום זה כעשר שנים שהרחיק נדוד הבעל נודע שמת ולא נודע אימתי ". הנושא התעורר בהקשר לתביעת קרובי הבעל לקבל חלק מכספה. והיא צועקת " כי מלבד שעזבה בעלה ושכחה אלא שתוסיף לתת משלה ליורשי בעלה? ( בירדוגו, תרצ"ח, אהע"ז, סימן מד )

במצבים מסוימים עבדה האישה לאו דווקא בשל מצוקת הבעל אלא משום שלא רצתה להיות תלויה בו. על מקרה כזה במצב של נישואין שניים דו רבי רפאל בירדוגו :

" רבי סעדיה קאבליירו כשנשא אשתו השנייה יען שהיא נושאת ונותנת והיו לה רווחים הרבה ממקום אחר והוא היה קב רשו ואין כל מאומה כמו שהכל ידוע ומפורסם התנית עמו שיסלק עצמו ממעשה ידיה כראוי…לעשות בו חפצה ורצונה וכן התנהגו כל הימים שכל מה שהייתה מרווחת היה ברשותה ותחת ידה לעשות בו מה שיראה בעיניה מצורכי הבית וקמצה ועשתה תכשיטין ונדוניא לבתה.

עשיית כלים.

רבי יוסף בירדוגו כתב על " אישה שהלך בעלה למדינת הים ועשתה האישה כלי אחד במלאכת ידיה ". לא נאמר מה היה הכלי.

חריזת פנינים.

רבי שלמה אבן דנאן כתב בשנים תרפ"א ורתפ"ב 1921 ו-1922 על אישה במכנאס, שמלאכתה " לעקאד " ( חריזת פנינים ) ועל שתי נשים אחרות שעסקו באותו מקצוע.

נשים מסיידות בתים.

בזכרונות של מנהגי היהודים במכנאס פורסם, שהנשים נהגו לסייד לקראת חג הפסח את החצרות ואת הבתים, אך מי שהשיגה ידו נהג לשכור סייד. בין הסיידים שהשכירו עצמם למלאכה זו היו שתי נשים. במשך השנה עסקו המלאכות אחרות : אחת מהן בכביסה והאחרת – מגדת עתידות ומגרשת שדים בחולים.

רבי יוסף משאש כתב, שלפני חנוכה נהגו הנשים לסייד את החדרים ולערוך כעין ניקיון פסח בזעיר אנפין ( אוצר המכתבים סימן תרעה ).

נשים מסייעות לבעליהן במלאכתם.

הנשים היהודיות בכפרים נהגו לעזור לבעליהן במלאכות כגון חייטות וסנדלרות, וכן בעבודות המשק : בטיפול בבעלי החיים, בשדה, בקציר ובדיש, ובכל מלאכה הקשורה בחיים בכפר. נוסף על כך היו אורגות, כאמור לעיל. הנשים נהגו לעבוד גם במהלך חודשי ההיריון עד הלידה. זו הייתה המציאות עד שנות ה-50 של המאה ה-20, כפי שהעידו שליחי העלייה.

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן- מילדות ומרפאות.-קצצא חנה הצדיקה קינת חנה הצדיקה על שבעת בניה

מילדות ומרפאות.

המיילדת, שכינויה במשנה ובהלכה הוא "חכמה ", נחשבה כזו גם אצל היהודים בדורות הבאים. מיילדות יהודיות אחדות התפרסמו בקרב המוסלמים בבקיאותן במלאכה זו. על פי מחקר על יהודי פאס לפני תקופת החסות הייתה בעיר מיילדת יהודייה מבוגרת, ששמה הלך לפניה הודות לבקיאותה, ואף הייתה מוזמנת לארמון הסולטאן.

רבי חיים טולידאנו דן באדם, שרצה לשאת אישה נוספת שכן אשתו הראשונה הייתה חולה זמן רב ולא הביאה לו ילדים "וכל זה בעדות אישה הרופאת". רבי יוסף אלמליח כתב על אישה מתיטואן " שמוחזקת היא לידע בדרכי הרפואה". כשלא ידעו טיב מחלה ואופן ריפויה נהגו לפנות אל רופאות כאלו. במכתב, ללא תאריך, שנכתב על ידי הרב אליהו הרוש מצפרו, נאמר "ושאלתי לנשים אודות החולי ההוא ".

נשים הכירו תכונות של צמחים לריפוי חולים – מסורת שעברה מדור לדור. ביניהן הייתה ממה זה ( זהרה ), אשתו של רבי יוסף כנאפו ממוגדור, שהכינה תרופות גם בעזרת בעלה ונתנה לחולים את התרופות ללא תמורה. כזו הייתה גם דונה לבית בוהדנא, אשתו של רבי דוד כנאפו, שהשתמשה בתרופות תוצרת בית – מסורת שקיבלה מאמה ומסבתה.

נשים שרות ומקוננות.

נשים נהגו לשיר בערבית יהודית בשמחות כגון חתונות בליווי תוף ומצלתיים. כך עשו כשליוו את הכלה למקווה לפני החתונה וכך גם בהילולות לכבוד הקודש. באזורים הצפוניים של מרוקו, ששפת הדיבור של היהודים בהן הייתה ספרדית יהודית המכונה "חכתייא", נהגו הנשים לשיר בשפה זו.גם נשים מקוננות היו בזמן העתיק והן נזכרו במקרא, במשנה בספרות הרבנית. במקורות נזכרות "מענות" – נשים המקוננות יחד, "מטפחות" – מכות כף אל כף או כף אל ירך ו "מקוננות" – שאחת מהן מקוננת והאחרות חוזרות אחריה. במרוקו היה כינויה "נוואכה" (נואחאה)– בכיינית  שהייתה משכירה עצמה לארוע אבלות ומביעה את רגשות הכאב של בני המשפחה האבלים. המקוננות נהגו להתגודד סביב הטהרה של אישה שנפטרה, וכך נהגו גם בעת אבל ציבורי כגון ט' באב.

בעת שהגברים קראו קינות ניצבו הנשים במעגל, שבמרכזו עמדה המקוננת. זו קוננה על חורבן ירושלים, ועל שריפת המקדש, על חנה שובעת בניה, על "קצידא די חנה צדיקה"  – קינה שחוברה במאה ה-18 על ידי יוסף בן מרדכי בן מאליח, וכן על איוב ועל עשרה הרוגי המלכות. המקוננת נהגה להכות על לחייה עד זוב דם ולשרוט את פניה והנשים שסביבה היו רוקעות ברגליהן. על מקוננת אצל יהודי מרוקו כתבו גם שני תיירים גרמניים : ויקטור הורוביץ, מזכיר הקונסוליה הגרמנית בטנג'יר בשנות ה-80 של המאה ה-19 שטען כי זהו מנהג תנ"כי ואלפרד סטאלהלין, שכתב על מקוננות שכירות אצל יהודי מראכש " דעתם של חכמים לא הייתה נוחה משריטת הפנים, המנוגדת לדין ( רמב"ם, הלכות עכו"ם, יב, יב, יג, טו ) וכן מהתערבות נשים עם גברים בעת התכנסויות המוניות.

קצצא חנה הצדיקה

קינת חנה הצדיקה על שבעת בניה

 

ייא עיבאד סועלא מוחריקא, תצווט ביהא פוואדי

הוי המונים, זאת שרפה לוהטת, נצרבו בה בני ממעי

 

מן הממ חנה צדיקה, אתהייזת רוחי וונכאדי

מסבלות חנה הצדיקה, נפעמו רוחי ואנחותי

 

כמן שדדא וכמן דיקא , קצצאת חנה דון עדאדי

היה אסון והייתה צוקה, קינת חנה נושא למעללים

 

חצרא חצרא פי פרד גודווייא, תקררחת חנה בשבעה משווייא

אויה אויה כי בבת אחת שיכלה חנה שבעה שרופים

 

אווילי בלוויל עלא מא זראלהא, וונזדד עליהא חזאני

אוי לי ואבוי על מה אירע לה, ואחדש אבל כפליים

 

שבע אולאד כאנו אילאהא, מלאח צורה לכל עיוני

בנים שבעה היו לחנה, יפי תואר לכל עינים

 

וודבחהום לעדו חדאהא, וותכבבטו מתל זדייאני

טבח אותם האויב מולה, התבוססו כתיישים

 

וולמקרוחא מרמייא, וובדממהום הייא מטלייא

והשכולה בצד זרוקה, ובדמם טונפו מלבושים

 

סמעו ייא סאדאת קצצתהום, וומאדא זרא ביהום

שימעו רבותי, זאת קינתם, וכל מה שקרה אותם

 

קיסר פי סנסלא גיידהום, הומא בסבעא פי חזר אוממהום

קיסר בשושלת הובילם, והם בחיק אמם שבעתם

 

ווטלב מננהום כרוז דינהום, ייאכ יבדלו איסם רבבהום

דרש מהם כפירה בדתם, כי ימירו שם אלוהותם

 

והומא כאנת נייתהום קווייא, פעבאדת ללאה רבב לאזלייא

ולהם הייתה תמימות עצומה, ועם אל עולמות עבודתם

 

פלחין זבד כבירהום וובדא ביה, וסאר ייגוויה בטיב כלאמו

מיד הוציא בכורם ובו התחיל, פיתה אותו בנועם מדבריו

 

וננצר עליה עלאם יוואתיה, וזאב צליב מעבוד קדדאמו

נהג בו אשר יאתה לו והביא עבודה זרה לפניו

 

וקאל סזד אילו וותנאל בכראמו, וסאיין תריד אילכ יוואתיה

השתחווה, אמר, וזכה בכבודו, ומה שתחפוץ גם יאה לו

 

נדק ווקאל ייא בן להזלייא, מא נסזד אילו בלבוהתייא

הביע ואמר בן האלמנה, לא אשתחווה ברמאות לו

 

אבאדן מא נסזד לכסבא ייאבסא, וואלא נבדדל יסם כלאקי

חלילה לכרוע לקורת עץ יבשה ולא אמיר שם יוצרי

 

שמע ישראל מא ננסא, וואלא תקטע בססיף ענקי

שמע ישראל לא אשכח, גם אם בחרב תערוף צווארי

 

אס נהו דינכ ייא בן למנדוסא, לא דין איללאה דין נקי

ומהו דינך, בן  המנודה, אין דין אלא הדת  הזכה

 

פלחין שארעוה ייא מוואלייא, וודבחוה בצפרא הנדייא

ומיד שפטוהו, אנשי, ושחטוהו במאכלת ממורקה

 

פלחין נאדא לכוה חתאני, ווגללסו עלא כרסי חדאה

כאשר קרא לאחיו השני, וסמוך לו על כסא הושיבו

 

קאללו ייא פרכ לגוזלאני, פיק מן נומכ וונתבה

אמר לו : עופר איילים, עורה משנתך והביטה בי

 

אילא סזדרת לצצנאם עייני, תרכע אילו וותצללי חדאה

אם לפסל תשתחווה, ברך תכרע לו, ולידו תתפלל כעת

 

זאתכ חללא מן דוהבייא, בנתי אילאכ כאדם מעטייא

זו הזדמנות יקרה מפז, ובתי לך כאמה תשרת

 

מא נבגי נסזד וואלא נרכע, גיר אילא לרבב לעאלאמינא

לא אובה הלשתחוות ולא אכרע, אלא לריבון עולמים

 

וואמננא ווליה נעבד, הווא אררחים אררחמינא

בו אאמין ואותו אעבוד, כי הוא רחום הרמנים

 

לפריד אצצמיד אעצים לזוואד, הווא רזאנא ומוגיתנא

האחד האדיר אדון היצורים, תקוותנו ומושיעני

 

כאלק לעלווייא וסספלייא, מן דון אזריה ובלא אזרייא

בורא הרים ובקעות, הכל במאמרו בלי עזרתנו

 

ראוודו צולטאן חתתא עייא, וואלא זבד פיה מצאצא

הפציר בו המלך עד שנלאה, ושום תועלת לא מצא בו

 

ווכתרת דהבאן קדר וורראה, נחמד לו ומא נעצאה

ורוב כברי זהב הראהו, אודה לאל ולא אמרוד בו

 

פלחין נאדא לדדבבאח וואתאה, לוויל לוויל עלא מא קאצא

חיש קרה לטובח והופיע, אויה ואבוי איכה אסבול

 

או חנה בראצהא מחנייא, לבסת גראראר מתנייא

וחנה ישבה וראשה שמוט, ולבשה שק אפר כפול

 

דעא בתתאלת אבייאדו, וועלא מובבר קדר גללסו

פקד והביאו את השלישי, ועל כר קטיפות הושיבו

 

קאללו חכם לצנאמי וועבדו, ווזעל יידדיכ עלא ראצו

אמר, היכנע לפסל ואותו עבוד, ידך על ראשו וגע בו

 

מן דהב וולפדדא נתין תקבדו, וומן כייאר לחריר נתי תלבסו

זהב וכסף תיקח בהמון, ומיטב המשי לבגד תלבש

 

ווטלב וותמננא עלייא, וונעטיכ ייא דאוו תחרייא

בקש ושים עלי כל תנאי, אתן כי אתה אור נר ממש

 

פאיין דדמאג צאח לצלטאן, וובדא יעאיירו בלא סתארא

היכן תבונתך, קרא למלך, וחירף אותו בגלו ובתכלית

 

קאללו מאלכ ייא קרעת שייטאן, מאלכ וצלטנתכ כצארא

אוצרותים אינם אלא מנת השטן, הונך ומלכותך למשחית

 

כאפר בללאה חמק ווזהלאן, תחסב תדום פי האד לחארא

אתה כופר משוגע ומטורף, החושב לנצח בעולם החיות

 

ייא זזהלאן ווקת למנייא, מא תדום גדווייא וואלא עסווייא

פזיז, זכור אחריתך, לא תתמיד ימים ולא לילות

 

יזי מלכ למות אילאכ גופלא, וויכטף רוחכ מן זוואהא פאתא

יפתיע אותך מלאך המוות, ישלוף נשמתך מנרתיקה בחטף

 

באס לעקלם מעא דופלא, יסקיכ וותשרבו בללהתא

כוס תרעלה ורוש לענה ישקה אותך ואתה תתנשף

 

בעד צלטנא וולפלאחא, ייכלוכ דדוד וותסיר סמאתא

על אף המלוכה והשררה ונברו בך תולעים ותאבד

 

קאל לכאפר קטעו לוצייא, האדא ללי פססד דיני עלייא

הפסיקו דבריו, פקד הקיסר הכופר, זה המשמיץ דתי ליד

 

בן ררדא ווחדו מדד רקבתו, וונדק אוקאל שמע ישראל

ובן התפנוקים הושיט צווארו, פתח, ושמע ישראל אמר

 

אוממו ווכוואנו פיה ייתבההתו, חתתא דבחו ודדממו סאייל

אמו ויתר אחיו בו מביטים, עש שנשחט ודמו ניגר

 

תראמאת ווממו עליה וועננקתו, ובחרר למות ליהא דלאייל

ניתרה עליו אמו וחיבקתו, עם כאב מות חזק

 

קאלת חנה הנייא הנייא, האדא מא קדדר רבבי עלייא

אמרה חנה, זו מנחה, כי ככה האל עלי פסק

 

מליח צצורא ווזין לקאמא, צאח צלטאן לכוה רראבע

טוב המראה ותמיר הקומה, צווח הקיסר לרביעי במספר

 

קאלו גלס וותנאל כראמא, וואלא תדהס וואלא תפזע

אמר לו : שב והנחל כבוד, בלי תדהמה ובלי פחד נמהר

 

טיע לצנאמי וומשי בססלאמא, נעפו עליכ ווכוואנכ זמיע

כוף לצלמי וסור לשלום, אחוס עליך ועל אחיך בכלל

 

פיסאע נבררח פהאד לקריה, בנצצ צלטאני אילאכ מעטייא

חיש אכריז בזו הקריה, וחצי מלכותי לך שלל

 

חאשה ללאה בכלמא פציחא, מא נעבד ללי אילו חאני

חלילה לאל ואפילו מלה אחת, אותו אעבוד אין שני לעד

 

ייא קיסר נייתנא צחיחא, פי עבאדת ללאה לווחדאני

דע קיסר, כי אמונתנו איתנה בעבודת האל המיוחד

 

יוםלחסאב יום לפדיחא, יבאן םיהא עמאל זמיע לינסאני

וביוםצ החבון והתוכחה, בם יוברר פועלבני אדם

 

וואלא תרמיני פי נאר מחמייא, מא נתרכ רבב לאזלייא

גם אם אושלך באש לוהטת, לא אעזוב אלוהי עולם

 

זאד לכפאר חמייא ווחרזא, צאח לדבבאח צממר כמאמו

נוספו לקיסר עברה וזעם, צווח לטובח, ויוכיח עמלו

 

פלחין דבחוה דביח ננעזא, ווממו חדאה וואקפא קדדאמו

חיש שחטוהו כשחיטת כבשה, ואימו ניצבת מולו

 

קאלת קבלת ייא רבב ררזא,, טלבתי מננכ תרחמלי עדאמו

אמרה, קיבלתי עלי אלוהי התקוות, אבקש רחמים לחילוץ עצמותַי

 

קררבתו אילאכ קרבן הדייא, קבלו ייא רבב לעורצייא

הקרבתיו לך קרבן מנחה, קבלוף ריבוני, לגן עדנַי

 

קאל יזיבו לכאמס ייא חוצרא, ווזעלו תתאז עלא ראצו

פקד להביא את הבן החמישי, ואת ראשו בנזר הכתירו

 

וולבבסו כסווא מוכטארא, אמא ראוודו וואמא סאנסו

והלבישו מחלצה מובחרת, כמה שידלו וכמה הפצירו

 

קאללו סוד לצנאמי בליסתהארא, וואלא תחססמני קדאם גללאסו

לפסלי כרע בסתר, אמר הקיסר, ואל תכלימני למול יושביו

 

סזד אילו בגיר נייא, וועבד רבבכ בלמוכפייא

השתחווה לו אף בלי תום לב, ועבוד אלוהיך בסתר לבב

 

נדק אצבי בלשאן עאלי, צאהר דאהר דון כפייא

הביע הצעיר בלשון רמה, גלוי ונראה ואינו נסתר

 

אוקאל שמע ייא צולטאני, חאשה ללאה מא נפססד ננייא

אמר שמע מלכי, חלילה לי מהשחית לבב בר

 

לקלב ווללשאן סורכאן בתנאייני, פי עבאדת ללאה סוכראן זמעייא

לב ולשון מודים יחדיו, לעבוד האל בשבת ותודות

 

פסכ מננכ האד לוצייא, מא נעבד רבבי בלבוהתייא

הסר ממך זאת הפקודה, כי לא אתכחש בעינים חסודות

 

צאח לכאפר לדדבבאחינא, וקאל דבחוה דבחא קצייא

צווח הכופר לטובחים, ופקד על שחיטה נוראה

 

פסכ לכסווא וותתאז פלחינא, מנין תדבחוה דבחא מעדייא

הסירו המלבוש והנזר הורידו, טבחו אותו והוא בתלאה

 

רוחו משאת מעא צאלחינא, באקי דאיימן פזנאן נקייא

נפשו פרחה עם הטהורים, שם נשאר בגן עדנו

 

אוממו תנדב בראצהא מעררייא, ותגולש אזעל ייא רבבי עלייא

הספידתהו אמו וראשה חשוף, אמרה, אלוהים, עשה למענו

 

חאטט לכאפר בזוז לבאקיין, לוולד סאדס ולאכור שביעו

הביט בכופר בשני הנותרים, הנער השישי והשביעי אחריו

 

לא תכונו כיף כוואנכום עאציין, ומן דבבאח פזעו וונכלעו

כמו אחיכם אל תהיו מורדים, התחלחלו מהטובח ומפחדיו

 

באייעו לצנאמי ייא שאקיין, ווידא לר רקאבקום יינקטעו

השתחוו לצלמי והיו נבונים, כי אם לאו, יותר צוארכם

 

וואיין לפדתו האד לוצייא, נהאעדכום האעד קווייא

אימרוהיכן למדתם מצווה זו, וברית חזקה אכרות אתכם

 

אנא נזעלכום פי מקאם אוולאדי, וואחר צולטאן ולאכור אוזירו

ואכתירכם במקום בני, אחד מלך והשני אליו שר

 

תוורתו למאל בלא עדאדי, ווילכום יכון מאל כתארי

תנחלו אוצרות באין מנין, לכם יהיה הון בלי מספר

 

וותמלכו למדון מעא לבלאדי, ואלא יכון חד נדירו

תומלכו על ארצות ועוד ערים, ולא אוריש לאיש זולתכם

 

וולכאפר מא אילו דררייא, לא אוליד וולא בנייא

ולכופר אין צאצאים, לא בנות ולא בנים

 

מסרע וואזבוה אהלין אננצאחא, מאלכ וצלטנתכ כצארא

השיבו לו אנשים אמונים, הונך ומלכותך שווא ולא כלום

 

לוכאן פי דינכ צלאחת, מא תעטינא עליהא ליזארא

לו בדתך היה כל ערך, לא היית נותן עליה שכר ותשלום

 

קאל למאתל בקול פדאחא, נעלאת ללאה בוהא תזארא

אמר הממשיל בקול גלוי, אוי ואבוי לאותה תמורה

 

מן יביע זננתו אנקייא, בוסכ דונייא למאבאקייא

כי מי יפסיד עדנים, בטינופת עולם מחפירה

 

תנככר לכאפר ווחרז עליהום, ווגדב ווכרז עלא בררא

התחרט הכופר ועליהם זעם, רגז ויצא החוצה

 

וואמר ללדבבאח אין יזיהום, ווידבחהום זוז פמררא

פקד לטובח כי יבוא אליהם, יחד ישחטם בלי חציצה

 

וונדבחו רחמת ללאה עליהום, מעא למלאייכייא רוחהום סאיירא

נטבחו ורחמי האל עליהם, ונשמותם עם מלאכי עליון

 

קאלת חנה הנייא הנייא, שבע וולאדי ללאה הדייא

אמרה לנה, זאת עוד אנחה, שבעת בני קרבן לריבון

 

ווקפת חנה בליזנאדי, וונדמת קצצא ללאה זללו

עמדה חנה בעוז וגבורה, חיברה קינה לאל שמימה

 

ווטלבת לכאפר וולקייאדי, אן ימהלו עליהא קלילו

ביקשה מהכופר ומשריו, בל ירחמו עליה במאומה

 

צאחת אוקאלת ייא וולאדי, עלמו בקצייתנא לאברהם כלילו

צעקה ואמרה, בני,, הודיעו קורותיכם לאברהם אהובים

 

יצחק תקררב ללאה הדייא, וואנא שבעה אולאדי נקייא

הקריב יצחק מנחה יחיד, ואני שבעה בנים טהורים

 

צררדת אולאדהא כי מתל לחיתאן, חדא זמיע כלל אינסאן

שילחה בניה כלהקת דגים, בפני כלל המון אדם

 

צאחת אוקאלת ייא רחמאן, למן עמלתי האד למחאן

זעקה ואמרה לאל הרחמן, למי עוללת המכאובים והדם

 

נדר לכפאר מן לבוסתאן, ייא חאיירא צברי עלא מא כאן

הביט הכופר מתוך הגן, ואמר לנבוכה, סבלי הצרות

 

ייא יהודייא תפדדאת לקצציא, ווצברי עלא האד למוזרייא

הוי יהודיה, תמה העלילה וסבלי כל הקורות

 

מתל חנה מא כאן ייא חדדאר, פי תקות ללאה וזין בליקא

כמו חנה לא היה בנמצא, בצלם האל ויפי היצירה

 

מן ווזההא חשרק נוואר, תדווי כיף יאקותא מוסריקא

מפניה זרחו הפרחים, כאבן ספיר מזרח מובחרה

 

ייא עיבאד עמע פיהא לכאפר, ווקאל ייזווזהא בלחקיקא

הו המוני, חשק בה הכופר, ואיווה אותה לאשה טהורה

 

אנדק אוקאל ייא חורייא, מא סבבהת אילכ חתתא דמייא

הביע ואמר, בת חורין, לא דימיתי לך דמות וצורה

 

נטקי ייא חנה בזמיע גרדכ, אידא כממלת לייא מוראדי

אימרי לי חנה בכל רצונך, אם תשלימי מלוא חפצי

 

ווטלב וותמננא מא ראד קלבכ, יחדר פלחין מן זמיע רראדי

בקשי תנאים כרצון לבבך, יוזמן הכל חיש מארצי

 

והאד למעבוד יכון רבבכ, הווא אוול זמיע גראדי

וזה הפסל יהיה אלוהיך, כי הוא ראש לכל רצון נחשקים

 

וויכון זוואזנא בננייא, וונסרכ מעאכ דררייא

יהיו נישואינו תמימים בשלמות, יחדיו בן זכר נקים

 

סרעת וכא תוואזב זנדיק, מותי נקבל ווהאדא מא יזרא

שקלה בדעתה ובגבורות, אמרה, טוב מותי מעבודה זרה

 

וואס צדיקה בנת צדיק, ענד לכאפר תכון מהזורא

האם צדיקה בת צדיק לכופר תהיה שפחה נחפרה

 

רבי יקתלהא גיר עלא טריק, שמע ישראל בליסתהארא

ימיתני אלוהי על דרכו הישרה, ושמע ישראל לא נסתרה

 

ווהדית רוחי ללאה הדייא, מעא וולאדי בכלאיין נייא

נפשי לאל מסרתי למנחה, עם כל בני בכוונה טהורה

 

לא דין איללא דין משה, ייא סעדאתכ ייא מן יינדא ביה

אין דת אלא תורת מה, אשרי כל ההולכים לאורה

 

טאבת עליה למאל ווננפוסא, הווא יקתלנא זמיעין עליה

נהו אחריו בהון ובנפש, עליה נפשותינו אנו נמסורה

 

אס נהו דינכ ייא בן למנגוסא, כאפר בן כאפר ספיה בן ספיה

כי מה היא דתך בן אלמנה, כופר בן כופר בן מאוסה

 

מא אילאכ חסנא מא אילאכ רזייא, תכון רוחכ פמזלבא מרמייא

אין לך אופי ולא תשועה, רוחך תהיה באפשה רמוסה

 

האייהאת האייהאת קאל כתתפוהא, בעדאב קווי תעדדבוהא

באנחה ונאקה, אמר, כיפתוה, ובעינוי קשה עַנוּהָ

 

ווסאגהא ללכלאב תרמיווהא, ומן זנאבהם נתום זבדוהא

ושוקיה לכלבים השליכו, ובזנבם אתם מישכוה

 

בטראף טראף קאללהום קטטעוהא, ורוחהא שערא בשערא כררזוהא

לאברי איברים בתרו אותה, ונשמתה כשיערה הוציאוה

 

מתל חנה ייא מואלייא, יתפככרו ביה דין לישראלייא

מופת חנה, הוי רבותי, וכל ישראל יזכרוה

 

טלעת רוחהום ללפדאייל, פלחין סארת אילא מכאנהא

עלו נשמותם למקום חסדים, חיש מצאה עצמה במכונה

 

האדא מא קאל לקאייל, תלאקאת פלעורצי מעא אולאדהא

זהו מה שגזר בגוזר, פגשה בניה בגן עדנה

 

באמר ללאה לחנין לגאליל, תממא תדרכ זמיע גראדהא

במאמר האל הרחום הנאדר, שם תשיג כל רצונה

 

והייא תדווי מתל תרייא, תחת לכורסי חנה נקייא

היא מאירה כמו מנורה, תחת כסא בוראה חוננה

 

עייטו ללאה ייגפר דנובנא, וולמות לזמיע מכלוק למררא

הפצירו באל יכפר עווננו,, כי המות לכל ילוד אשה

 

וורגבו ללאה ייסתר עיובנא, וותסהדו כלכום בליסתהארא

בקשו האל יסתיר פגמינו, העידו כולכם בלי כל בושה

 

אובתתוחיד פי פמאמנא ווקלובנא, ללאה לוואחיד ללי כלקנא

אחדות תשרור בפי עבנו, לאל היחיד אשר בראנו

 

והאדא פדל האד לוצייא, והייא מן קוואעד תורייא

וזהו שכר המצווה, והאחדות היא יסוד תורתנו

 

טלבו ללאה ייתוב עלינא, ווימענא פי ציון פי מא קריב

בקשו מהאל ישיב אותנו, ובציון יקבצנו בקרוב

 

וויפככנא מן כול גבינא, וויבני בית לקודש לקריב

יצילנו מכל עצבות, יבנה מקדנו בקרוב

 

וויבצט זנאח סתרו עלינא, וויפככנא מן נאר אללאהיב

יפרוש כנפי חסותו עלינו, יגאלנו מאש ולהבות

 

וונראוו נקאמא פי עדייאננא, ווירדדנא לטטאעא פלקריב

ונחזה נקמות באויבינו, וישיבנו לאורחות ישרות

 

 

ווינזמעו כוואננא לכוללייא, ישראל זמאעין זמאעא נקייא

יתאספו אחינו כולם, כלל ישראל עדות טהורות.

נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

זמרת החצר אצל מוחמד החמישי.

בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך :

שיר זוהרה אלפסיה

זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק

אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון

להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

לשים כסף ריאל לאות תודה / זוהרה אלפסיה

רבי דוד צבאח דן בין בני זוג, שהבעל היה סוחר " באהלי קידר " ומחודש לחודש יבא לביתו. בהיעדרו שמע רינונים אודות אשתו שהיא מתייחדת עם בחור אחד כהן אשמאי ביום ובלילה. וכן עדות על שבלילה אחד הייתה עם תופשי כינור ועוגב והיא גם משוררת שירי עגבים כי קולה ערב.

ספרית .

במקור מן המאה ה-20 מדובר על בעל, שהרוויח בקושי לפרנסתו " ולפעמים היא הייתה משלימה מכסך על ידי מלאכת הספרות.

נשות חכמים שעבדו לפרנסת הבעלים והמשפחה.

חכמים שיבחו אישה, העוזרת בפרנסת המשפחה, במיוחד כאשר הבעל או הבנים מקדישים את זמנם לתלמוד תורה. אשתו של רבי וידאל הצרפתי מפאס " הייתה עוסקת במלאכתה יומם ולילה " כדי לפרנס את בניה ולגדלם לתורה. אלמנת החכם, רבי דוד אלבאז ממכנאס, החתום על הסכמה בשנת תקס"ד – 1804, עשתה נדוניה לבתה " ממעשה ידיה ". בהקשר לירושתה של האלמנה נאמר בתקנות מכנאס : הכל היה ממעשה ידיה בחיים ולאחר מותו, והיא היא שהייתה מעמדת אותו – מקיימת אותו. רבי ישמ"ח עובדיה מצפרו שיבת את אמו הצדקת וכתב בין השאר, כי הייתה מסגלת גם היא קומץ של ברכה ממעשה ידיה. אין הוא מפרט מה הייתה מלאכתה אך יש להניח, שעבדה בביתה באומנויות האופייניות לנשים.

בתיאור החיים של יהודי מרוקו בירושלים בראשית המאה ה-20 נאמר, שהנשים עובדות בעבודות שונות כגון בירור חיטים ומפרנסות את בעליהן, היושבים בבית המדרש ולומדים זוהר וספרי קבלה, או היושבים בישיבה של תלמידי חכמים.

העסקת נערות ונשים בעבודות בית ובמלאכות שונות.

בנות או נשים ממשפחות עניות נהגו להשכיר את שירותיהן והיו משרתות יהודים או נוצרים. מלאכה זו לא הייתה מכובדת שכן הבת הייתה נתונה להשגחת ההורים, אך מלחמת הקיום חיבה זאת. לעתים התגוררו הנשים בבית המשפחה או האדון, שאותו היה עליהן לשרת. כאשר שימשו כובסות, מנקות, מבשלות וכדומה.

בד' בחשון ת"ס – 1700, נרשם בפנקס בית הדין בפאס הסכם בין מסעודה לצולטאנה, אשת יהושע סירירו , שעל פיו אמורה אסתר בתה של מסעודה, לשרת את צולטאנה ואת בעלה במשך שנה, כולל בערבי שבתות וערבי חגים. פרעון השכר אמור להתבצע בכל שישה חודשים, לראשונה לקראת חג הפסח. בשישה חודשים הבאים אמור השכר להיות שונה. כן נאמר בהסכם, שהמעסיקים יעכבו סכום מסוים לפני התשלום הסופי. סכום זה, המכונה פאלאטס, פירושו : ימים שהעובדת השכירה לא עבדה בהם. על השכירה להחזיר סכום זה למעסיקה. הסכם דומה נערך בד' בשבט תס"א – 1701 בין אשת אברהם קרדונא, שהשכירה את בתה מרים לצולטאנה, אשת עיוש אדראוי, למשך יג חודשים, כלומר עד אדר הבא. המעסיק היה צריך לשלם לעובדת בכל חודש, ואילו חודש אחד עליה לעבוד בחינם. סכום מסוים יישאר וישמש לרכישת כסות בשבילה, אסור לה להתבטל בשום זמן, גם לא בערבי שבתות וימים טובים.

בי"ג בטבת ס"ג – 1703, התחייב שלמה אביטבול בפאס, שבתו תעבוד אצל בילדייא בת יוסף אבאיו. על פי התנאים היה עליה לעבוד גם בערבי שבתות וימים טובים. גם שכרה מפורט בהסכם, אך לא נאמר בו מה סוג העבודה שעליה לבצע.  על פי מקור משנת תק"א – 1741 הייתה לאישה מתיטואן משרתת. בריטי בשם קיטינג שנסע במשלחת עם הקונסול הבריטי במרוקו בסוף המאה ה-18, ולאחר מכן נסע שוב בשנת 1814, כתב, שהנוצרים מעסיקים משרתים יהודיים בבתיהם. נראה שכוונתו הייתה לנערות או לנשים. הצרפתי רנה קאייה 1799 – 1838, שביקר במרוקו בשנים 1824 – 1828, כתב, שאצל סגן הקונסול של צרפת בטנג'יר, יהודי בשם דהלפורטה, עובדת משרתת יהודייה. גם בארכיון משרד החוץ הבריטי נזכרות משרתות יהודיות. בתעודה מ-22 באוגוסט 1832 נזכרת משרתת בתיטואן בשם אסתר, שהייתה גם תורגמנית בעת חקירת מוסלמים שפגעו בנוצרים שם.

אישה אנגליה בשם אף. אן וואן, שביקרה במרוקו בשנת 1839 כתבה, שיהודייה שנלוותה אליה בטנג'יר לפגישה עם הפחה, תרגמה את דבריה מערבית לספרדית. עלפי תעודה מ-3 ביולי 1887 היו אצל משפחות אנגליות, שהתגוררו בערי החוף, משרתות יהודיות. הכובסות והתופרות בתיטואן היו ספרדיות ויהודיות. גרמני בשם אדולף קונרינג, שביקר במרוקו בשנות ה-70 שלה מאה ה-19, כתב שבמראכש הייתה לו טבחית יהודייה ולצרפתי שביקר בפאס בתחילת המאה ה-20 הייתה כובסת יהודייה. בספרות התשובות נזכרות משרתו, שהיו מועסקות בבתי נוכרים. ההקשר שהן מוזכרות בו הוא דיני כשרות או התעברות המשרתת מבעל הבית או מאחד מבני הבית.

במסורת אודות חכם, שהעסיק משרתת יהודייה, מודגש, שהחכם נזהר בכבודה. רבי חיים משאש כתב על כובסת יהודייה, שעבדה אצל אביו. היא שברה כוס זכוכית מוזהבת אך החכם לא כעס עליה. נהפוך הוא : הוא הביא לה מים לשתות. לאחר מכן שברה כלים יקרים, אך מעולם לא גער בה ולא העציבה ואף אמר לה שהכל תלוי בהשגחה. שכרה היה מגורים ומזון בבית החכם. לאותה אישה אירע נס : היא מצאה טבעות בטיט חוצות.

נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

נשים נהגו לעבוד כאשר בעליהן לא היו מסוגלים לפרנס את המשפחה, נעלמו או נפטרו, כמו גם בנישואין שניים או כאשר האישה התגרשה מבעלה. אולם היו גם מקרים שבהם גילתה האישה יוזמה ודאגה להרוויח באופן עצמאי, גם כאשר בעלה דאג לפרנסת המשפחה. ספרות התשובות ומקורות אחרים מאשרים הנחה זו. שאלות מסוימות התעוררו בעקבות זאת באשר לבעיית הירושה של ההכנסות ממלאכתה. האישה נהנתה מהכנסות רכושה או עמלה, ונתנה ואתם לאחרים או לצדקה. אך היורשים דרשו את חלקם, שכן על פי דין שייכים מעשי ידיה לבעלה והצאצאים יורשים את אביהם. אלא אם הותנה מראש, שרק היא נהנית מעמלה.

רבי אברהם קורייאט דן במעשה הבא : "ראובן היה נשוי עם לאה ונלב"ע (נפטר או נתבקש לבית עולמו) והניח בן והכתובה כמנהג קאסטיליאונוס אחר שמת ועברו ג' שנים רצתה להינשא, והבן תובע לחלוק עמה כמנהג והיא אמרה שלא תחלוק אלא רק מה שהניח בעלה…והנשאר היא הרוויחה אחר מות בעלה. תשובת החכם הייתה, שהתקנה על החלוקה בין האלמנה לבן מתייחסת רק לרכוש שהניח האב. אם יש ביניהם ויכוח האישה נאמנה לומר מהו הרכוש שהניח בעלה, הכלל הוא, שאין לבן זכות במעשה ידי אמו.

נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן תל אביב-תשס"ד-עמ'53-50

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן- תשס"ד.נשים שעבדו או סחרו בביתן.

 

בעל, שהשאיר לאשתו את הכנסות מעבודתה.

רבי רפאל בירדוגו כתב על "אישה שסילק בעלה עצמו ממעשה ידיה ומילאה הבית בחפצים". השניים הסכמיו ביניהם, שאין הבעל מקבל את התמורה מעבודתה, ולכך קנתה האישה בכספה חפצים שונים. במקרה זה בא בעל חוב ורצה לקנות את חפציה. המסקנה הייתה, שאם אמרה "איני ניזונית ואיני עושה", כלומר, ויתרה על הוצאות הבית מכספי בעלה, כי אז כל ההכנסות מעבודתה שייכות לה ולכן אין בעל החוב גובה מרכושה. במקור מסוף המאה ה-18 או בתחילת המאה ה-19 כתוב : "אישה שהכניסה לו נדוניה והיה לה ממון אחר והניחה אותו לעצמה ולא הודיעה לבעלה והייתה נושאת ונותנת בהם זמן מרובה והרוויחה. רבי ידידה מונסונייגו כתב על אישה שטענה אחרי מות בעלה, שהוא מחל לה כל מה שסיגלה ממעשה ידיה.

אישה שקנתה קרקע ממעשי ידה.

בתשובותיו של רבי יצחק אבן וואליד מתיטואן מסופר על אישה, שקנתה קרקע ממעשה ידיה ואמרה, שאינה ניזונה מכספי בעלה אלא מכספה הפרטי. כך כתבו חכמי צפרו.

תנאי בכתובה, שכל ההכנסות מעבודתה שייכות לאישה בלבד ולא לבעלה.

במקור משנת תר"ם – 1880, נאמר :

"טופס תנאים שהתנו ביניהם רבי חיים בן יעקב הרוס והאישה אסתר בת רבי מרדכי אפלאלו שהיו כתובים בשיפולי הכתובה. האישה אסתר הפרישה ממונה סך גדול ושיירה אותם לעצמה כדין נכסי מלוג והתנית על בעלה חיים שיהיו ידיו מסולקות מהם ומפרותיהן ומפרי פירותיהן עד עולם ורשאה איהי ושלטאה חלק מהם צדקות ומתנות לאביונים ולעשות כאשר תאבה נפשה ולא יכנסו בכלל חלוקת במיתת אחד מהם בשום אופן, לא תטלם היא או ירשיה. לאחר שהאישה נפטרה אישר החכם את זכות הירושה של אחותה על פני בעלה וילדיה, כי כך רצתה האישה.

נשים שעבדו או סחרו בביתן.

רבי פתחיה בירדוגו דן במעשה הבא : "אישה נושאת ונותנת בתוך הבית" בכסף שלוותה מאחרים. בכסף זה קנתה צימוקים והכינה בביתה שכר. אותו חכם דן באלמנה, שהייתה עושה ואוכלת היא ובנה הקטן, ולא נגעה בעיזבון בעלה עד עבור כארבע שנים . אישה אחרת, ענייה, עבדה סיגלה ממשעה ידיה עו שלוש שנים אחרי מות בעלה.

נשים שעבדו משום שבעליהן לא פרנסו אותן, עזבו או נפטרו.

בפסק דין, שנכתב בפאס בשנת תקנ"ז, 1797, מדובר באדם, שאשתו הייתה זנה ומפרנסת אותו. אחרי מותו הקיפוה בעלי חובות בני ברית ושאינם בני ברית. והאישה נאלצה לפרוע את חובות בעלה מכספה. הרב פתחיה בירדוגו דן באשת עני שהתאלמנה ובמשך שלוש שנים סיגלה ממעשי ידיה

על פי מקור משנת תקפ"ד – 1824, בכפר אוטאט בעל עני מרוד, שאשתו זנה ופרנסה אותו ממעשה ידיה. רבי יעקב ברדוגו דן בנושא זה:

"עלתה לפנינו צעקתה של ריבה היא האישה מסעודה שהייתה נשואה מקדם לאברהם בן דוד וחיון וכשתקף הרעב בקיץ שפר"ה – 1825, לא תשוב פעמיים צרה, ולא היה יכול הבעל לזון ולפרנס, רבתה הצווחה ביניהם לפנינו שהייתה האישה רוצה להתגרש מהבעל הנזכר וללכת לשוט אחרי פרנסתה…ואחר עבור הרבות אמרים ביניהם הסכימו לפנינו להתגרש…..

אשתו של חכם פנתה לבית דין בצפרו לאחר שבעלה נטש אותה "ולא זכר אשת נעורים". עלתה לפנינו צעקת אנקת אישה עזובה העלובה שרויה בלא טובה". האישה סבלה בפרט בשני הרעב, שבסרה וקיבלה עליה וחגרה בעוז מתניה והייתה זנה את עצמה ובתה עמה-פסק דין משנת תק"ץ -1830-; עובדיה תשל"ה-תשמ"ה מס 84

חכמי מכנאס, רבי מימון בירדוגו ורבי יוסף בירדוגו, דנו במקרים, שהבעלים יצאו למרחקים למשך שנים ולא השאירו כסף לנשותיהם והחזקת המשפחות. אי לכך נאלצו הנשים לעבוד : "אשת מסעוד ברביע הרחיק עליה בעלה מדוד כמו ח' שנים והניחה נודדת ללחם היא ובניה. ומחמת כן הייתה הולכת לחצרות הגויים לשוטט אחר פרנסתה"בירדוגו, תש"א, אהע"ז סימן סו. בסימן אחר בספר מדובר בראובן הלך למרחקים והניח אשתו עגונה כמו יב שנים ובן אחד קטן ולא הניח לה כלום רק הייתה עושה ואוכלת מיום שהלך בעלה עד היום. בהמשך מסופר, שבעלה נפטר, וקרוביו תבעו שתחלק את כספה עם בנה, שכן הבן יורש מחצית מרכוש האב, אך האישה התנגדה משום שעל פי הדין אין יורשים את ההכנסות מעבודת האם. "והיא הייתה צועקת שמלבד שהניחה עזובה ושכוחה זנה ומפרנסת לה לעצמה ולבנה עוד שאת שתחלוק עמהם מעשי ידיה?

רבי יוסף בירדוגו דן בנושא הבא:

מסעוד בן לילו כמו ג' שנים שהרחיק נדוד והניח אשתו דונא בת הרב יהושע אסבאג נודדת ללחם….כי מה שהייתה מסגלת ממעשי ידיה באיזה מהזמנים בעתים ידועים וזמנים רחוקים לא יספיקו לה אפילו לדברים קלים ודקים הצריכים לה להוצאת הבית ומכל שכן למזון ופרנסה לה ולארבעת ילדיה. מה גם בזמן הרע הזה שאין לך יום שאין קללתו מרובה מחברתה שכל בעלי מלאכות בטלו מחמת חיסרון השפע ומיעוט משא ומתן.

עלפי מקור מתיטואן משנת תר"ג – 1843, ברח יעקב אוחנה מאשתו שלושה חודשים לאחר שנכנסה לחופה. האישה נשארה חסרת כל ותחילה היה דודה מפרנס אותה" עד שהרגישה בעצמה וביקשה לעשות מלאכה והייתה ניזונה ומתפרנסת ממעשה ידיה. היא הצליחה להרוויח ולפני פטירתה הקדישה מכספה למטרות שונות.

כאשר התרחק בעל מביתו נשארה אשתו ללא פרנסה ונאלצה להלוות. לאחר שהמלווה תבע ממנו להחזיר לו את ההלוואה טען הבעל כדי להתחמק מהחזרתה, שאשתו בעלת מלאכה ועבודתה די בה והותר ולא הייתה צריכה כלל ללוות.

בנות שעבדו בשל התרחקות האב.

רבי שלמה בירדוגו כתב על מי "שהלך למדינת הים והניח בנים ובנות בתולות ועמדו הבנות ועשו והצליחו והיו בוגרות בשנים ובסימנים ושוב נישאו ממעשי ידיהן והכניסו נדוניא לבעל.

עלייה במספר הנשים העובדות מחוץ לבתיהן במאה ה-20

בתקופת החסות הצרפתית על מרוקו ( 1912 – 1956 ) גדל מספר הנערות והנשים היהודיות שעבדו מחוץ לבתיהן, בעיקר בערים הגדולות כגון בקזבלנקה, שיהודים רבים הגיעו אליה מהעיירות והכפרים בשנת 1936 עבוד 62 יהודיות מתוך אלף לעומת 23 מוסלמיות מתוך אלף. בשנת 1947 עבדו 15 אחוז מכלל הנשים היהודיות מחוץ לביתן לעומת 12.5 אחוז מהאירופיות ורק 6.4 אחוז מהנשים המוסלמיות. הסיבות לעבודת היהודיות מחוץ לבית נעוצה בלחץ הכלכלי ובחינוך המודרני של הבנות, שעודד אותן לעבוד בפקידות או בהוראה. אחרות היו פועלות ועוזרות בית. לתופעה זו היו השפעות על ערעור הנורמות המסורתיות של החברה הפטריארכאלית, על דרישות לזכויות וליתר עצמאות, על קשרים עם נוכרים, על שיעור הגירושין גבוה ועוד. תופעה זו נמשכה גם לארח עלייתן ארצה.

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן- תשס"ד-עמ'

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן- הלן קאזס בן עטר – עורכת דין ופעילה בחיי הציבור.

הלן קאזס בן עטר – עורכת דין ופעילב בחיי הציבור.

עורכת הדין היהודייה הראשונה במרוקו הייתה הגברת הלן בת עמרם קאזס, ילידת טנג'יר – 1900, שבגיל 20 עקרה עם משפחתה לקזבלנקה ושם נישאה למשה בן עטר. אישה אינטלגנטית ומשכילה בעלת תחוה סוציאלית, שהייתה פעילה בתחומים ציבוריים שונים. היא סייעה לפעילות החינוכית בטנג'יר ובשנת 1935 נבחרה לשמש נשיאת ארגון הנשים הציוניות ויצ"ו בקזבלנקה.

לאחר פטירת בעלה בשנת 1939, בהיותה בת 39, ירשה אותו בתפקיד נשיאת אגודת בוגרי כל ישראל חברים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה פתחה במועדון האגודה משרד לרישום מתנדבים לצבא צרפת. רבים נרשמו, אף צרפת סירבה לקבל את המתנדבים היהודיים. הלן עצמה התנדבה ל "צלב האדום" הצרפתי ולמדה את מקצוע האחות – ינואר עד יוני 1940 – בבית החולים בקזבלנקה. לאחר כניעת צרפת לגרמניה מסרה מכתב לקונסוליה הבריטית בקזבלנקה שבו העמידה את עצמה ואת רכושה לרשות בריטניה במקרה שצרפת תחתום על הפסקת אש או על שלום נפרד עם גרמניה. הבריטים ביקשו ממנה רק שתמסור מידע שיגיע לידיה וכן אמנם עשתה גם לאחר סגירת הקונסוליה הבריטית. את מכתביה הפנתה לטנג'יר באמצעות הדואר הדיפלומטי האמיריקני. כן הייתה מעורבת בהברחת מתנדבים ללונדון, לצבאו של דה גול, יחד עם קצינים צרפתים, שהתנגדו למדיניות של ממשלת וישי.

הלן בן עטר סייעה לפליטים יהודים ונוכרים שהגיעו למרוקו מאירופה לאחר כיבוש צרפת על ידי הנאצים. ב -5 ביולי 1940 נודע לה, שבנמל קזבלנקה עוגנות אוניות, הנושאות פליטים יהודים ואף לא יהודים מאירופה, וכי השלטונות אינם מתירים להם לרדת לחוף. היא הגיעה לנמל ושם הוצע לה – בהיותה פעילה ב "צלב האדום" – לקחת על עצמה את ארגון הטיפול בפליטים שאינם צרפתים, שרובם היו יהודים. כך נוסד הוועד לעזרת הפליטים הזרים, שהגברת בן עטר עמדה בראשו. היא דאגה לאכסונם באולמי אגודת הבוגרים של כל ישראל חברים, ואף פתחה מטבח בסיוע מתנדבים. חלקם סעד בגן הילדים של הקהילה. המימון כוסה על ידי ועד הקהילה באמצעות תרומות פרטיות מארגוני סעד מקומיים יהודיים ולא יהודיים וממשרדים ממשלתיים.

באוקטובר 1940 החליטו השלטונות להעביר חלק מהפליטים מקזבלנקה לערים אחרות, שבהן שהו תחת פיקוח, ואת חלקם למחנות הסגר. הוועד פורק באפריל 1941, זמן קצר לאחר שהוקם, על ידי השלטונות בהנחיית ועדת שביתת הנשק הגרמנית-צרפתית. הוועד הצטווה להפסיק כל פעילות ולמסור לשלטונות את רשימת הפליטים על פי דרישת הגרמנים. אולם הודות לקשירה עם הנציבות הכללית ועם מנהל המחוז לא הטרידה אותה המשטרה וכך יכולה הלן בן עטר להמשיך בפעילותה. היא מסרה לממשל דוח"ח על נסיעותיה כדי להשיג מכסות לדלק, שהיה דרוש להסעת הפליטים מנמל קזבלנקה למרכזי הקליטה השונים במרוקו. היא דאגה לפליטים שהגיעו במהלך המלחמה בעזרת צוות, שכלל את גיסתה, ג'יזל בן עטר, ואת מזכירתה סליה בן ג'ו. כעבור זמן מה הצטרפה לעבודה פליטה בשם מרגריטה פוקס, הגברת בן עטר, ניסתה להשיג סיוע כספי וויזות עבור הפליטים ופנתה לשם כך לארגונים בארצות הברית כגון "השירות הלאומי לפליטים" בניו יורק ולארגוני העזרה של הקוויקרים. הודות לכך הצליחה להעביר ביולי-אוקטובר 1942 קבוצות של ילדים מצרפת לקזבלנקה.

עד "מבצע לפיד" – נחיתת צבא ארצות הברית בקזבלנקה ב – 8 בנובמבר 1942 – נשלחו כספי הג'וינט באופן בלתי חוקי. הודות לכספים אוכסנו הפליטים מראשית שנת 1941 בשלושה אולמות גדולים, ששימשו לפני כן אולמות לריקודים, וכן ברובע עין סבעה, הרחוק ממרכז העיר, שאכסן 600 פליטים.

מן העיר אפשר היה להבריח אנשים דרך הים לאנגליה – פעולה שזכתה בתמיכתו של מושל קזבלנקה. מטה הוועד ומעון זמני לפליטים בקזבלנקה נסגרו במאי 1941 בעקבות גילוים של שני בורחים ממחנה מעצר על ידי המשטרה. הגברת אברג'יל, מנהלת המעון, נאסרה, והגברת בן עטר נשארה חופשיה הודות להתערבותו של ראש לשכת עורכי הדין. המשטרה דרשה את מסמכי הוועד אך אלה הוסתרו וכך נעלמו מעיני "הוועדה הגרמנית", שפעלה במרוקו.

הגברת בן עטר לוותה כסף מיהודים מקומיים כדי לממן כרטיסי נסיעה לפליטים באנייה "ויאומינג", שאמורה הייתה להפליג מקזבלנקה לאי מרטיניק. אלא שלא היו בידיהם מסמכים מספקים ולכן הורדו ממנה בסוף מאי 1941 והועברו למחנות פליטים. המשטרה איימה על ברת בן עטר, שתשלח אותה למחנה, אך האיום הוסר הודות להתערבותו של הנציב העליון, הדנרל נוגיס. בעקבות תקרית זו נאסרה פעילות הוועד אם כי בפועל לא פסקה פעילותו שכן הגברת בן עטר פתחה משרד בדירה, שהעמיד לרשותה גיסה, רפאל בן עטר. היא המשיכה לפעול במשרד החדש תחת השם "הלן קאזס בן עטר – פליטים וזרים". בסיועו של ראש לשכת עורכי הדין סוכלו ניסיונות ה "וועדה הגרמנית" למנוע את פתיחת המשרד החדש. מכאן המשיכה הגברת בן עטר לנהל את  מרכז הקליטה בעין סבעה ויחסיה עם הממשל המקומי היו תקינים. משטרת החופים התירה לה ביולי 1941 לעלות על אנייה בקזבלנקה כדי לעזור לפליטים, העומדים להפליג לארצות הברית. לאחר פטירתה של פליטה בת 72 על האנייה לפני הפלגתה הורתה גברת בן עטר למשפחתה להפליג והיא הייתה זו שדאגה לסידורי קבורת האישה בקזבלנקה. הכסף שנשלח אליה על ידי המשפחה כעבור שנה שימש לכיסוי הוצאות המצבה ולארגון ימי הזיכרון, שבמסגרתם נהגו לחלק צדקה לעניים.

עם תום מבצע לפיד סייע הג'וינט לוועד העזרה לפליטים בגלוי, והגברת בן עטר מונתה לנציגת הג'וינט במרוקו ופעלה בשליחותו גם לאחר המלחמה. לאחר המבצע התקשרה לפיקוד האמריקני והשתלבה במאמצי השחרור של העצירים מן המחנות. במרץ 1943 הותר לה לבקר במחנות ושוב  באפריל, והיא הכינה רשימות של היושבים במחנות ומקצועותיהם – רובם לא היו יהודים -, היא העבירה את הפרטים לקונסול ארצות הברית ברבאט. עד קיץ 1943 שוחררו רוב העצורים.

בשנת 1943 הצליחה להביא לרישומו של הוועד כ" חברת צדקה" שאינה נושאת רווחים, וכך יכולה הייתה להתרים יהודים ונוכרים ולהבטיח, שתרומותיהם יוחזרו אחרי המלחמה. בנובמבר 1944 השתתפה במסגרת משלחת הקהילות היהודיות הצפון אפריקניות בכנס הקונגרס היהודי העולמי באטלנטיק סיטי. היא נמנתה עם הוועד המרוני של הקונגרס, שנוסד באוגוסט 1945. הג'וינט והקונגרס היהודי העולמי השתמשו בשורותיה לארגון פעולותיהם במרוקו לאחר המלחמה.

באמצעותה קיבלו הצופים היהודיים מימון מהג'וינט להקמת מחנה קיץ לנוער תחת פיקוח אגף הנוער והספורט של משטר החסות. בשנת 1949 השתתפה עם משלחת של הג'וינט בכנס של הצופים ואף נאמה בו. בשנת 1960 עברה לפריס ונאבקה למען זכויותיהם של יהודי מרוקו.

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן- הלן קאזס בן עטר – עורכת דין ופעילה בחיי הציבור.

-עמ'125-122

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-סיום הספר כולו

נשים בפעילות ציונית לקראת עלייה לארץ ישראל.

השליחה הראשונה לעידוד הפעילות בצפון אפריקה על ידי נשים ולייסוד סניפים של ויצ"ו הייתה הגברת פאני וייל משטרזבורג. היא פעלה בשנים שבין שתי מלחמות העולם. בשנת 1935, כתבה, שהגברים בקזבלנקה לא ראו בעין יפה את צירופן של נשים לוועד המקומי של הקרן הקיימת לישראל או את הקמת סניף ויצ"ו, שהוקם למרות זאת באותה שנה. הנשים היו פעילות בהפצת קופות הקרן הקיימת בעיר זו. הגברת בן עטר, שהייתה כאמור פעילה בתחומים שונים, הייתה ציונית ונבחרה לתפקיד נשיאת ויצ"ו בקזבלנקה. כן סייעה לשליח העלייה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. (כהן 1989)

לאחר שמרוקו השיגה את עצמאותה בשנת 1956, בעקבות הקשיים בעלייה חוקית לארץ ישראל, חיפשו השליחים סיוע, כולל את סיוען של נשים מקומיות במציאת דרכים להוציא מבוגרים וילדים ממרוקו ולהעלותם ארצה. אחת מאותן נשים הייתה לובא כהאן, שהציעה בשנת 1957 לארגן ביקורי הורים, שילדיהם נמצאים בארץ ישראל. לאחר שיראו אל ילדיהם יהיו הורים מרוקנים נוספים מוכנים להיפרד מילדיהם וכך תתאפשר עליית ילדים נוספים. עם לובא כהאן שיפה פעולה יהודייה אירופית בשם הלן תורג'מן, הנשואה ליהודי מקומי, שהייתה בעלת חברת נסיעות. זו סייעה גם לדוד ליטמן ב "מבצע מוראל"  – המפעל השוויצי לעזרת ילדי צפון אפריקה, שבמסגרתו הועלו ארצה 530 ילדים בין 26 ביוני ל-24 ביולי 1961. על בחורות שהיו פעילות במגרת ההגנה והמחתרת להעלאת יהודים לארץ ישראל בשנים 1955 – 1964 בספרו של מאיר כנאפו – תשס"א.

קינות של יוסף בן הרוש על נשות חיל.

קינה לאשת חיל תמרור אל יום זה יאות קינה.

יבכו על אם רוטשה / מעל בנות ובנים / אשת חיל מי ימצא / ורחוק מפנינים

ונשים שאננו / ישאו קינה במרה / היושבות עדינות / לספוד לבכות לצרה

קדשו צום ועצרה / הרימו קול במרה / על מות אשה כשירה / עזבו שירים ורננים

 

יבכו על אם רוטשה / מעל בנות ובנים / אשת חיל מי ימצא / ורחוק מפנינים

ספדו לאשה שמרה / כדת וכתעודה / וצדקה בה זהירה / גם צהלה ונדה

וגם בטומאת לידה / היום מביתה נדה / לבנות וגם בנים

 

יבכו על אם רוטשה / מעל בנות ובנים / אשת חיל מי ימצא / ורחוק מפנינים

פאר הדת חשקה באהבה וחיבה / ובמצות הצדקה / דבקה בה ןקרןבה

מתן ידה מרובה / לחכמים באהבה / בנחת וגם בשובה / בחן ובתחנונים

 

יבכו על אם רוטשה / מעל בנות ובנים / אשת חיל מי ימצא / ורחוק מפנינים

הדריכה את בניה / בדרכי השוכן על / לשונה כל ימיה / שמרה ורע לא פעל

איך שתתה ומצצה / הוליכוה במרוצה / כי כמוה לא תמצא / במלכות ונשי רוזנים

 

יבכו על אם רוטשה / מעל בנות ובנים / אשת חיל מי ימצא / ורחוק מפנינים

ראה נשמתה תהילה / רחם לה מטובתך / כי מנשים באהל תבורך למענך

בעוני אמתך / תראה ממעוניך / וגם מחה בחסדיך / דמעה מעל כל פנים

 

יבכו על אם רוטשה / מעל בנות ובנים / אשת חיל מי ימצא / ורחוק מפנינים

ושוכן שמי מרומים / תכפר על אשמתה / לאבלים השוממים / תשלם לה משכורתה

והנפטרת תתעדן / עם אמהות בגן עדן / תתענג באור סדין / בתוך גן כל עדנים.

יבכו על אם רוטשה / מעל בנות ובנים / אשת חיל מי ימצא / ורחוק מפנינים

 

קינה על אישה כשירה תמרור ארים על שפאים סימן יוסף הרוש.

יקרא לזאת אשה / ביתה לבוש שנים / אשת חיל מי ימצא / רחוק מפנינים

ושלחו למקוננות / מהר ותבואנה / מטפחות ועונות / קול נהי וקינה לאשה עדינה

מספד מר כתנים / שכחנו נגינה / ועם קולי רננים

אשת חיל מי ימצא / רחוק מפנינים

סורו בנות צאו / כל אחת תתן קולה / ובקול רמה תשאו / קול בכי ויללה / כוחי הלכה ואזלה

האם מעל בנים / ויבכה גם בעלה / בבכי והגיונים

אשת חיל מי ימצא / רחוק מפנינים

פנתה היא גלמודה / אושרה היא כלולה / זהירה בנדה / הדלקה וחלה / שמרה תמיד סלה

בכוח ואונים / בטח בה לב בעלה / אורך ימים ושנים

אשת חיל מי ימצא / רחוק מפנינים

היפה בנשים / רצונה יראת השם / ונפשה תתבשם / שם טוב קנתה לה שם בוששנים

תהיה בגן עדנים / יאמר ממעונים / צרור נשמתה לפנים

אשת חיל מי ימצא / רחוק מפנינים

יוסף בן הרוש תרפ"ז, דפים לה ע"ב – לו ע"ב.

 

חזק חזק חזק ונתחזק. סיום הספר בשלמותו " נשות חיל יהודיות במרוקו " מאת פרופסור אליעזר בשן, מורי ורבי, איש נעלה מכל הנערץ עלי למאוד. הרשיתי לעצמי, לביאור דבריו של מר בשן להוסיף

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יול    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר