מורשת יהדות מרוקו

ספר התקנות -יהודי ספרד ופורטוגל במרוקו 1753-1492

בעריכת שלום בר אשר

יוצאי ספרד ופורטוגל במרוקו ותקנותיהם; 1753-1492

לזכר פרופ׳ חיים הלל בן־ששון תהא מנוחתו כבוד *

מסגרת הדיון ומטרותיו

בהסטוריוגרפיה של הדורות האחרונים זכו התמורות החברתיות והכלכליות של יהודי פולין וליטא, הולנד ואיטליה, ובמידה מסויימת גם הקיסרות העותמאנית במאות הט״ז והי״ז לתיאור כללי מקיף ובסוגיות לא מעטות גם לניתוח מדוקדק. והגם שרבים העלו על נס את הקשרים שבין יהודי המרכזים היהודיים במערב אירופה ובים התיכון כגורם חשוב בפעילות הכלכלית והחברתית של בני ה׳אומה הספרדית׳ נשאר הקיבוץ היהודי שבמגרב כמעט חוץ למעגל זה. מילוי ליקוי זה יש בו ללמד לא רק על מעמדם הכלכלי והחברתי של יהודי המגרב, אלא יש          בו להאיר תופעות בתולדות התפוצה היהודית הספרדית, ואין צריך לומר את הקשרים שבין פזורותיה.

יוצאי ספרד ופורטוגל במרוקו ותקנותיהם, 1492־1753

לזכר פרופ׳ חיים הלל בן־ששון

תהא מנוחתו כבוד

מסגרת הדיון ומטרותיו

בהסטוריוגרפיה של הדורות האחרונים זכו התמורות החברתיות והכלכליות של יהודי פולין וליטא, הולנד ואיטליה, ובמידה מסויימת גם הקיסרות העותמאנית במאות הט״ז והי״ז לתיאור כללי מקיף ובסוגיות לא מעטות גם לניתוח מדוקדק. והגם שרבים העלו על נס את הקשרים שבין יהודי המרכזים היהודיים במערב אירופה ובים התיכון כגורם חשוב בפעילות הכלכלית והחברתית של בני ה׳אומה הספרדית׳ נשאר הקיבוץ היהודי שבמגרב כמעט חוץ למעגל זה. מילוי ליקוי זה יש בו ללמד לא רק על מעמדם הכלכלי והחברתי של יהודי המגרב, אלא יש בו להאיר תופעות בתולדות התפוצה היהודית הספרדית, ואין צריך לומר את הקשרים שבין פזורותיה.

עוד לפנים הגיעו יהודים מספרד למגרב, והקימו את המרכז שבאלג׳יריה.^,״ גם בואם של מגורשי ספרד ופליטי פורטוגל מסוף המאה הט״ו הפיח רוח חדשה בקהילה היהודית שבצפון אפריקה. לפי הערכה אחת באו כשלושים אלף מגורשים בעיקר למרוקו. אחרי חבלי הקליטה הראשונים השתלבו העשירים והמוכשרים שביניהם בפעילות הכלכלית של מלכי מרוקו. חם הפכו לסוחרים גדולים שריכזו בידם חלק נכבד של היבוא והיצוא של מרוקו, ניהלו מגעים דיפולומטיים בין מרוקו לבין פורטוגל במאה חט״ז ועם הולנד במאה חי״ז. גל אחר של מהגרים היו יוצאי פורטוגל שתחילה נאחזו בחוף האטלנטי אך צעד אחר צעד הם חיפשו מקום הגירה ומרחב פעולה כלכלי חדש ובין היתר הם הגיעו לפאס ולמראכש שבפנים הארץ.

הערת המחבר: זכה מורי פרופ׳ חיים הלל בן ששון ז״ל שתורתו על השפעתם של גולי ספרד אחרי הגירוש תכה שורשים גם בארצות המגרב, והשווה מאמרו: דור גולי ספרד על עצמו , ציון כו (תשכ׳׳א), 64-23.

1. 1. ראה ש׳ בר-אשר, קווי יסוד לתולדות יהודי המגרב ועליית המרכז באלג׳יר, קנ״א – רנ״ב (1391 – 1492), פעמים 31 (תשמ״ז) 39-22.

בדברים הבאים המטרה העיקרית היא להציב כמה וכמה נקודות אחיזה לאופי המפגש ולהשיב בו כמה תשובות בעיקר בשני ריכוזים. בחוף האטלנטי של מרוקו במאות חט״ז ־ הי"ז ובפאס גם במאה הי״ח. במסגרת הדיון הזח נשאלה שאלה עד כמה יהודי מרוקו היו ספרדים, כלומר באיזו מידה ההשפעה הספרדית שכבשה את מרוקו תוצאותיה היו שוות או דומות בכל מקום.

נשאלה גם שאלה באיזו מידה ההשפעה בפאס סחפה קהילות אחרות. שלוש היו חגורות הישוב היהודי במרוקו־ בערי החוף, בפנים הארץ ובדרומה. ההשפעה בקהילות החוף של מרוקו התפשטה מן הטעם הפשוט שחלק גדול מן המתיישבים הגיע עוד בגל הראשון לשם כמו לתטואן ולבנותיה; כידוע הועיד השליט אבולחסן אלמנדארי עיר זו לכתחילה להתישבות יוצאי ספרד מוסלמים ויהודים כאחד. כנגד זה תוצאות ההשפעה בפנים הארץ הוגבלו למקומות שבהן מספר המגורשים והפליטים היה גדול, סאפי ואזמור הן דוגמות מובהקות.

תוך שנים ספורות הגיעו כמה מהמגורשים, ובראשם בני משפחות רותי רוזאלס ואדיבה, לעמדות מרכזיות בחצרות הסעדים, ובעיקר אצל מולאי מוחמד אשיך (1505-1472) שתואר כחסיד מחסידי אומות העולם, שקיבל את היהודים בכל מלכותו ועשה עמהם חסדים גדולים. ואולם להוציא הפרט על מספר המגורשים, אין תיאורים רחבים על אופי מפגשם הראשון והיקלטותם בין התושבים הוותיקים. יוצא מכלל זה היתח כאמור קהילת פאס, הגם שאף משם לא תמיד המקורות שלמים, ובחלקם הגדול נמצאים עדיין בכתבי יד. לפי ר׳ חיים גאגין זכו יהודי ספרד בפאס, שבע שנים בלבד אחרי בואם לשם, להישגים כלכליים נכבדים:

ברכנו ה׳ יתברך בברכותיו עד שבנינו בתים מרווחות בציור ו[ב]כיור. וברכנו ה׳ יתברך בישיבות [ב]תלמידים…ו[ב]בתי כנסיות יפיפיות בנויות לתלפיות… ספרי תורות מלובשים שש ומשי ורקמה… מעוטרים בכסף… עד שיצא טבעו של האלמלאח בכל ארץ ישמעאל כהיום הזה.

לפי תיאור זח הקימו המגורשים לעצמם כבר עם בואם בתי כנסת נפרדים מן המקומיים, אות להבדלים ניכרים בנוסח התפילה; וגם מעצם היותו של בית הכנסת מוקד האוטונומיה היהודית, מרכז החיים הרוחניים והחברתיים של הקהילה.

ואמנם גזירות קנ״א והגירוש הגדול מספרד ברנ״ב היוו מפנה בתולדות יהודי מרוקו גם בתחום הארגוני. פרק נכבד במורשת זו הן התקנות הרבות שהתקינו בפאס בכל המאות הט״ז וחי׳׳ז בני פורטוגל שנמלטו מן השמד והשתלבו בתהליך זה. במרוקו מצאו המהגרים החדשים קהילה של בני המקום וההתקבצות ביניהם היתה בדרך כלל על מי מנוחות. למשל, מינויו של יצחק צרויה לנגיד המגורשים בצד שאול בן שם טוב ׳שייח״ המקומיים לא עורר בעיה ככל הנראה. רבנים מובהקים שהגיעו לא דחקו את ר׳ יחיא בן חמו ובית דינו ולחכמי ה׳תושבים׳ היתה גם ישיבה משלהם.

המפגש הראשון בין המגורשים לבין המקומיים; הסכסוך על השחיטה

סיבה אפשרית למפגש בעל האופי התרבותי בדרך כלל בשלושים השנים הראשונות לבואם של בני ספרד ופורטוגל היתה התמקדותם של אלה בהתארגנותם המשפחתית. בחלוקה כללית של ספר התקנות לשלושה פרקי זמן שווים מתברר שהרוב המכריע של התקנות מראשיתן והלאה חן בתחום המשפחה. המגמה חיתה מקיפה וחזקה תוך הפלגה רבה מזו שהיתה בספרד. דרך משל, בתקנת קסטיליה נחלקה הירושה בפטירת האשה בין משפחתה לבין הבעל רק בעזבונה, ואילו עכשיו החלוקה היא גם ברכוש הבעל. אלא שהיסוד התקיף ביותר שהביאו עמם המגורשים היה בפיקוח הציבורי הרחב על המשפחה: הופקעו נישואי סתר שלא נעשו על דעת הקהילה. בסוגיה שבה התחבטו גדולי ימי הביניים הפכה לחלק מן התקנה הראשונה שכוננו המגורשים; ׳איש אינו יכול להזדווג עם אשתו הכלה׳ אם לא נכתבה ונחתמה כתובתם כדת וכדין.

סניף בתקנות מן הזמן הראשון לבוא המגורשים היה סתימת פרצות שנפרצו בגירוש: נשים שאיבדו שטרי כתובותיהן ביקשו שינהגו בהן כבתולות, כך שאם תתגרשנה או תתאלמנה הן יקבלו רכוש כפול מזה של גרושות או אלמנות. לפיכך תבע בית הדין בדיקה מדוקדקת של הכתובות.

נראה שבדור ראשון לבוא מהגרים ובמיוחד כאשר הם מגיעים נדחים ופליטים ומשפחות נפוצות לכל עבר, עסוקים הפליטים תחילה בשיקום המעמד האישי והמשפחתי, במציאת דיור ופרנסה הולמים ורק אחר כך נפנים לבעיות דתיות וחברתיות ציבוריות.

אלא שעם התבססותם התרבותית, העושר הכלכלי שלו זכו המגורשים בפרק זמן קצר, העמדות שרכשו כמה מהם בממלכה ותחושת עברם המפואר הולידו בלבותיהם רגשי עליונות. דור אחד מיום הגיעם לפאס והנח פרץ סכסוך חמור ב־1523. נתלוו לו חרמות הדדיים ופניות לשלטונות, על רק מנהגי שחיטה שונים.

על פי ההלכה יש לבדוק את הבהמה לפני השחיטה ואחרית אם לא נפל בה מום שעלול להטריפה. הבדיקה אחרי השחיטה היא באיברים הפנימיים של הבהמה ובמיוחד באיבר הרגיש שבח הריאה שכל קוץ שחודר לתוכה יש בו לחללה. התושבים שבמרוקו נהגו כמו הרמב״ם וכמו חרא״ש שאם נמצאו סרכות בריאה מעין שומנים ריריים, יש לבודקה בדיקה יסודית על ידי מתן מים בריאה וניפוחח לוודא שלא נפל בה נקב.

לעומת זאת נהגו המגורשים לאכול בהמות סרוכות וכנראה שלהקלותיהם רקע ממשי בקסטיליה, בגלל חרם הכנסייה לקנות מיהודים בשר טרף. אלא שלמחלוקת זו היו לא רק ניגודים היסטוריים והלכתיים אלא בראש ובראשונה מאבק כלכלי ופוליטי על ההשפעה בקהילה. כבר ר׳ חיים גאגין שממנו נותר קונטרס גדול על פולמוס חנפיחה העיד שקצבים מקומיים העדיפו לקנות בשר מבתי מטבחיים של המגורשים, משום שהיה זול יותר מהבשר שנמכר במקולין של המקומיים כנראה בגלל המחיר הנמוך.

גאגין ציין גם שתוך זמן קצר פשט מנהג המגורשים בעניין השחיטה, אך לא גילה כיצד זח קרה. תקיפותם הרבה של המגורשים, מספרם הניכר העולה כל העת עקב בואם של האנוסים, וחוסר האחדות שבין המקומיים כשחלק מן השוחטים נהגו מנהג המגורשים, הגביר את המגורשים בפאס עשרת מונים.

יוצאי ספרד ופורטוגל במרוקו ותקנותיהם, 1492־1753–בעריכת שלום בר אשר

עמוד 5

1499 – 1549; יוצאי פורטוגל במסחר בדיפלומטיה ובחברה במרוקו; בני זמרו באזמור

פרק נוסף בהתבססותם של המהגרים היו פליטי השמד הפורטוגזיים.

את המאמר של מריח חוסה טאבארש שרובו ככולו מוקדש ליהודי פורטוגל במרוקו על פי ארכיוני פורטוגל היא סיימה ברוח זו:

״יהודים אלה פעלו כפי שפעלו ׳ברשות׳ האינקביזיציה: אין זה אלא מן האירוניה של החסטוריה שהאנוסים הנמלטים שימשו מתורגמנים ומרגלים בשירות מלכי פורטוגל. הם נסעו בחירות ובבטחון בנתיבות היבשה בנמלי הים, כאשר חם משמשים את אדונם המרוקני. מבחינה חוקית חם הפרו את חוקי האינקביזיציה, אך בגיבוי ליסבון הם תרמו תרומה מדינית כלכלית ותרבותית למלכי פורטוגל שלא תסולא בפז ושרק תמול שלשום חם אנסו אותם לשמד.

באפריקה ובמזרח היו היהודים שותפים למלכי פורטוגל במילוי תפקידים רבים ובפרט במסחר שבו הם שימשו מתווכים בין הנוצרים לבין התורכים והמאורים, פעמים כסוכנים כפולים. רבים מחם ידעו שפות רבות: פורטוגזית, קסטילינית, איטלקית, לטינית ערבית עברית ולדינו״.

[נושא זח זכה למחקר רב באופן יחסי בעיקר במחקריהם של ח׳׳ז חירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית ירושלים ונשכ״ה, 245-207; ד׳ קורקוס,]

היהודים הראשונים מבין האנוסים הגיעו לארזילה, על פי רשות מן המלך עמנואל לצאת לחופשי בשנת 1499 למלכות פאס, תמורת 30,000 ריאל. אומנם חלק מהם העדיפו להישאר בנצרותם במקום.

במושבות הפורטוגזיות בספי ובאזמור נמצאו שתי קהילות של יהודים. האחת, זו של ר׳ אברהם בן זמרו שבה הוא זכה לחיות עם רבים מיוצאי פורטוגל, ר׳ אברהם גם זכה לקבל כתב זכויות מעמנואל בשנת 1509, בלי לכפותו להיטבל לנצרות. בשנת 1514 הוא נתן כתב זכויות ליהודי אזמור תמורת תשלום של 11 דורוס לבית, וכמו כן הוא מינה את יוסף אדיבה לראש היהודים. זאת ועוד, עמנואל התיר ליהודים לפעול לא רק בשתי קהילות אלה, אלא גם במקומות פורטוגזיים אחרים שבחם ניתן ליהודים לחיות באופן זמני אפילו בבתים של אנוסים, מצב הרה אסון בעטין של הגבלות האינקביזיציה ומשפטה, הגם שלמן המלך יוחנן השלישי נהגה זו בחומרה פחותה.

רצונם של מלכי פורטוגל לפתח את סחר החוץ של מדינתם ואף לקנות לעצמם מעמד מרכזי בסחר הבינלאומי של אותה תקופה נסתייע ביוזמה המרובה ובקשרים משפחתיים הדוקים של האנוסים שהתפרשו על פני מקומות רבים. משפחת בן זמרו, למשל, חיה ופעלה בסאפי ובאזמור, ריקר מהסס את מי הם שירתו, את סאפי או את אזמור. משפחה זו מקורה באבורה שבפורטוגל, שם זכו שניים מבני המשפחה לשתי פריבילגיות נפרדות, האחד אברהם בעלה של ג׳אמילח והשני מאיר.

ב-1508 סחר אברהם בעורות תיישים עם פורטוגל.

הבולט ביותר בפעילותו מבין משפחה זו במרוקו היה ר׳ אברהם הרופא. הוא התכתב עם מלך פורטוגל בשנת 1509, שימש מתורגמן בין הפורטוגזי דיוגו די אזמבוז׳ה ובין הממונה על האורוות ועל הנמל. ב-1510 הוא חיה בחצר עמנואל משם הוא הביא כתבים למושל סאפי. כמקובל בקהילות רבות זכו יהודים מכוח שירותיהם הכלכליים והמדיניים לתפקידים ציבוריים נכבדים בקהילה היהודית. כך קרה שביוני של השנה הנזכרת מונה אברהם לרב ולראש הקהילה של סאפי.

נכבד אחר של המשפחה היה יצחק אבן זמרו. הוא שב לפורטוגל כדי לתווך בחוזה שלום בין אזמור לבין הפורטוגזים. בכתב ההמלצה שכתבו מושלי סאפי על יצחק העלו על נס את החריצות ואת הנאמנות שאפיינה את פעילות היהודים הפורטוגזים בימים ההמה. האימון בשירות היהודים למען פורטוגל היה מלא עד שהמפקדים ממליצים לתת בידיהם נשק במקרים מיוחדים, ואף להרשות לדיוגו לקחת יהודים לתגבר את הגנת העיר.

המלצות אחרות קשורות לאחיו של יצחק, ר׳ אברהם הנזכר. עמנואל כותב במפורש להעדיף את שני היהודים האלה על פני סוחרים אחרים ברכישת חיטה ושעורה, ולאפשר להם להגיע בבטחון מלא לאזמור וממנה. ובכלל מותר לאברהם לסחור בכל סחורה לבד ממסחר בנשק. ובאמת מצינו שר׳ אברהם עסק גם בפדיון שבויים פורטוגזים, סוג של תיווך שבו זכו יהודים ונוצרים לרווחים מרובים.

עם מות אברהם נתמקדה הפעילות הענפה של המשפחה בידי יצחק שגם אותו מינה עמנואל לרב של סאפי, ובד בבד הוא התחיל בקריירה מסחרית בהיקף גדול. רק בעסקה אחת למשל, הוא שילם 10,000 ריאל עבור הרשות לייבא סחורות לסאפי. הוא תיווך במשא ומתן בין הפורטוגזי נונו פרננדס די אטיידה ( de Ataide ) לבין המרוקנים. הגדיל לעשות בהגנה על אזמור מפני התקפות המאורים בשנת 1512. עם אחיו מאיר הוא ארגן שתי פריגטות ומאתיים מיהודי המקום, ובפיקודו של הפורטוגזי רודריגו די נרונהה נהדפה ההתקפה.

דיפלומטים ומתורגמנים; משח דרדרו ובני אדיבה בסאפי

עד כמה מיקדה העיר סאפי את המסחר עם ערי פורטוגל אנו למדים מיחסי המסחר המרובים עוד במאה ה־15. מאזור האלגרבה הפורה ייצאו יהודים תאנים למרוקו וקשרים כלכליים נתקיימו בין יהודי מלגוס ליהודי העיר הזו.

שליטתם של היהודים בספרדית ופורטוגזית מחד ורכישתם את השפה הערבית וידיעותיהם בעברית הפכו אותם לדיפלומטים ולמתורגמנים טבעיים. בשירות עמנואל ויוחנן השלישי שירתו כמה יהודים בסאפי, באזמור ובפאס, בשירותם ובשירות מלך מרוקו כאחד. דוגמא מצויינת הוא משה דרדרו שזכה גם לכינוי ׳היהודי של סאפי׳. תמורת תיווכיו בין השריפים, המושבות הפורטוגזיות ומלך פורטוגל הוא שילם לזה 6400 ריאליס בשנת 1510.

בשנת 1512 נרצח משח במרכז העיר המוסלמית ה׳מדינה׳. כידוע שררה להלכה מלחמה בין פורטוגל לבין מרוקו, והג׳יהאד שבו נתעטפו המרוקנים נגד הכופרים התרים אחרי כיבוש נתחים ממלכתם נתפרש להמוני העם מלחמה ממשית ויומיומית נגד הפורטוגזים אך גם נגד היהודים ששירתו את אלה בנאמנות.

פעולה רבה פעלה משפחת אדיבה במאה ח-16 בסאפי. הראשון חיה יעקב: כאשר הוא ברח מרודפיו המוסלמים באזמור שפר מזלו כשנתקל בדוכס ברגנצ׳ה שמילט אותו למקום מבטחים. הוא זכר לו את החסדים הרבים שעשה עמו לפנים. ב-1514 מינה עמנואל את יוסף לרב העיר.

באותה שנח מילא בן אחר של המשפחה, יחיא, שליחות במסירת אגרת קלף על מצב העסקים בפאס. יחיא פעל בליסבון אך גם שימש מתורגמן בסאפי וסוחר בין חומות הז׳ודריה תמורת 4000 ריאלים. ב-1517 ירש בנו, גם כן יחיא, את תפקידו זה.

בנים אחרים של המשפחה קידמו הצעת שלום עם נסיכות סאלי, הצעה שאושרה בידי הפורטוגזים עם השגות קלות

1499 – 1549; יוצאי פורטוגל במסחר בדיפלומטיה ובחברה במרוקו; בני זמרו באזמור עריכה שלום בר אשר

עמוד 9

המסחר בשטיחים וביין; שיתוף היהודים המקומיים בסחר התבואה

דוגמא למסחר המרובה והענף שבו סחרו יהודי סאפי עם יהודי פורטוגל היה ענף המרבדים, ה׳חנבאל׳. את הייצור עשו הערבים אך הפיקוח והשיווק נעשה בידי יהודים. בשנים 1512 – 1514 הזמין עמנואל אצל המתווך היהודי מאיר לוי מרבדים באיכות טובה ונאה. אך מאיר היה מוכן לשולחם רק אחרי שקיבל לידיו את מחירם ואחרי שהמלך ערב למשלוחם. כידוע, רחש הים התיכון והחוף האטלנטי של מרוקו שודדי ים. סוחרים מפולפלים יכלו לעשות רווחים כפולים במכירת מוצרי הייצוא ובפדיון ביזת הים במחיר נמוך. בצד סוחרים יהודים סחרו במקומות אלה סוחרים צרפתים, איטלקים ופורטוגזים. במכתב אחד המליץ כותבו בפני עמנואל לייסד מפעל לייצור שטיחים במרוקו, כיוון שיש לפורטוגל את כל הכלים והאמצעים להקמתו במרוקו.

ייזום, ייצור, תיווך שיווק ופדיון ביזת הים וזאת מבלי להירתע מתחרות של סוחרים אחרים הם תמצית פעילות מאיר לוי בסאפי.

ייתכן שהיהודים פעלו גם באגוז שליד עיר זו, שם החזיקו הפורטוגזים במצודה עד שנת .1525

סעיף בנושא הנדון הוא תעודה שיש בה חדירה נוספת לנתיבות המסחר והאספקה, שבהם פעלו היהודים לא רק בחופי האוקיאנוס האטלנטי אלא גם בתוך מרוקו, על יהודי פנים הארץ שבה. המקור הוא מכתב בערבית עממית שנכתב מיהודה בן זמרו לאחיו שמואל, מסעוד ושישיר. קהילת התשתית של פעילות המשפחה הזו בדרום היתה אזמור. מוזכרת חיטה שמביאים ערבים וכנראה סוחרים ומייצאים בה בני זמרו. קולין משער שהמכתב נכתב במראכש, שמה מייצאים ערביי אזמור את הדגן וערביי סכורה יין. הוא נכתב בשנת 1520 בימי השריף הסעדי אחמד אלערג׳ מלך מראכש.

כאן אנו נפגשים בעיר נוספת שהיתה מקפצה ממראכש לאוקינוס האטלנטי בשביל בני זמרו: אברהם בן זמרו מתמנה למתורגמן במאזאגאן^, ב-1534 הוא מופיע בליסבון ומשם הוא מגיע לטנג׳יר בדרכו אל ארזילה כדי למסור מפח למפקד העיר. הוא גם מנחל משא ומתן כלכלי בין מולאי אחמד הנזכר, לבין לופו ברינגה על מעבר חופשי של אוניות פורטוגזיות ועל שחרור שבויים נוצריים. אברהם זכה להתירם מן השבי שבו שחו שנים רבות^,.

מציאות ואגדה משמשים בקטע מן התעודה. תחילה, נסכמו: שיירה מאזור גורארה או תגורארין הגיעה (למראכש או לאזמורי) ובין היהודי עזוז בן סאסי לפתע זה ורוכב אחר, התנפלו על הכבשים והודיעו לרועים, שהם חלוצים של יהודים רבים הממהרים להגיע. שני הרוכבים שאלו אם בין בני הקאיד מחמד בן אחמד שלו השתייכו הרועים, אם יש ביניהם יהודים והם השיבו: ׳יש לנו רבים כדי שישלמו לנו את מס הגולגולת, כדי להכותם, ללעוג לחם ולהעליבם׳. הופעתם של שני הרוכבים עוררה פחד בין בני הברברים, הם התארחו אצל יהודי המקום שביקשום למסור אגרות לשריף (= מלך מרוקו), וזח חיפש את קאבסה לקרוא את האגרות. שני הרוכבים גם שאלו את יהודי גורארה ממה הם שותים והם השיבו: ״ממאה בארות שנעתקים ממקום למקום ומסתתמים לפי מסעותינו, יש בבארות די מים כדי להשקות את כבשינו, עגלינו גמלינו וסוסינו״ הכותב, כלומר יהודה בן זמרו פונה לאחיו שלא להטיל ספק בנושא זה. עובדה זאת, כלומר הלחם שהם קיבלו בשבט של אחמד ושממנו ניזונו כל בני השיירה הראו אותו במראכש. את ההודעות מאותו השבט החביא המלך, ׳נקווה שאלוהים יחפוך את חסיפור הזח לאמת ושלבותינו ישמחו בו.

דברים אלח משתלבים בסוגיית ׳חיהודים הברברים׳ שזכתה למחקר רב. היו שקשרו אותם ל׳בני משה׳ האגדיים ואחרים שייכים לבני שבטים יהודיים שחיו, כביכול, בין בני שבטים יהודיים בעמקי גיניאח’״.

אין זה חמקום לחזור על אותם מחקרים, אך יש בהן גרעין של אמת. יהודים היו פזורים באזור הדרע כמאה ועשרה ק״מ ממראכש, וייתכן שהם אלו שסיפקו תבואה לשווקיה ושאותה קנו בני זמרו. יהודים אחרים חיו בג׳מעת ג׳דיד שם משמש היהודי כ׳דואר׳, הוא העביר קשר בין מושל תאזור לבין מולאי אדריס במראכש. יש בידיעת אחת מאזור זח כדי להבליט את השוני בין המצב המועדף של חסוחרים היהודים יוצאי פורטוגל על פני היהודים המקומיים שנגדם נהגו בשרירות לב. שריף המקום נתן ליהודי לקרוא לו מכתב וכשלא ידע כלום ממנו הוא פקד לקשור אותו לארבעה סוסים שהמיתוהו.

הקהילה המרכזית באזור הדרום היתה מראכש שבה היו 3000 בתי אב יהודיים. תחילה הם חיו במרכז העיר אך בן המלך שליט העיר העבירם בשנת 1569 לקצה העיר, ליד ׳באב אגמאת׳ וכך הופרדו היהודים מן המוסלמים. שכונת היהודים מוקפת מארבעת צידיה ולה שער אחד גדול ושער קטן נוסף המוביל לבית העלמין. רוב היהודים הם צורפים שעושים כלי כסף נאים, אביזרים מפותחים לסוסים ויש ביניהם סוחרים. אך בעלי ההשפעה הם אלה שמנהלים את הכנסות המלך ומושלי האזור כיוון שעם זה, המאורים, אוהב לתת את הנהגת ענייניו וחשבונותיו בידי היהודים. כל יהודי משלם דוקאט אחד לראש, לבד מיתר המסים והמכסים.

1499 – 1549; יוצאי פורטוגל במסחר בדיפלומטיה ובחברה במרוקו; בני זמרו באזמור עריכה שלום בר אשר

עמוד 12

אזור פנימי אחר, שכנראה, היתה לו נגיעה לסוחרים חפורטוגזים היהודיים בחוף האטלנטי הוא אזור פאס. חלק מיהודי פאס היו צורפים שעבדו בחנויותיהם שבפאס הישנה. הערבים לא אהבו מלאכה זו לבד מעיבוד של מטבעות ועגילים לנשותיהם ולבנותיהם.

על יהודי תאזה נאמר: ׳להם היה היין חטוב ביותר׳, והרי מצינו שהמסחר ביין היה מוצר שבו סחרו הסוחרים היהודים ממוצא פורטוגזי. במלאח העיר יש יותר מחמש מאות משפחות יהודיות השוכנות ליד ארמון המלך בעיר.

היהודים בריגול ובלחימה של פורטוגל

מצינו אם כן שכל התמורות בחיי יהודי מארוקו באותה תקופה מקורן בחדירת סוחרים יהודים לערי החוף חן באוקינוס האטלנטי והן בים התיכון. מגמות ההתפשטות של פורטוגל הביאו לחדירה נוספת של יהודים ממוצא פורטוגזי לשורות הפיקוד הצבאי של פורטוגל במצודותיו במארוקו. קודם הוזכר משה דרדירו ה׳פה׳ של הפורטוגזים בסאפי באזמור ובפאס. ב-1538 שימשו יהודים כמרגלים למען מפקד אזמור, ביניהם בלט אברהם קאבסה ׳יהודי המלך׳ של מרוקו. אחרים היו יוסף לוי מתרגם ונוטריון בערבית, מאיר לוי, שליח מלך סוס בפני מפקד פורטוגזי. סוחר נוסף היה ברגיס מאזמור שנודע קודם כנוצרי בליסבון ופליט מן האינקביזיציה.

נוצרים חדשים השתתפו בכיבוש אזמור ומומחיותם במלאכת הברזל והנשק היתה חיונית, נוסף לחלקם במסחר, בסחר החקלאי ובאספקת המצרכים החיוניים (=nesteirais)

עד כמה הזדהו יוצאי פורטוגל במארוקו עם ארץ מוצאם הוא במצור ששם מלך מרוקו על סאפי. מאזמור הגיעו בשנת 1539 לנמל סאפי כמה לוחמים פורטוגזים שזינבו במאורים. מפקדם היה היהודי שמואל ולנסיאנו, המתואר כחייל גאה ואמיץ: הוא פקד על אנשיו לרדת מן הספינות ולהיכנס לעיר. תגבורת זו עודדה את רוחו של מושל סאפי.

שמואל ניגש מיד לסיור כדי להכיר את תעלות vאוייב. אך כיוון שהדילוג לחומה שבה התבצרו חיילי מרוקו היה קשה למעבר של כל מחלקתו הוא הלך לבדו תחת אש, נתן פקודה לגדוד הפורטוגזי לפתוח שער של המצודה, שם מיקם ארבע עמדות תותחים, בחר במאה חיילים מזוינים ועם רימוני אש בידיים הוא יצא בשקט, הפתיע את המאורים הטיל בהם רימונים שהציתו את האש והנמלטים נהרגו בידי שמואל.

המלך יצא להתקפת נגד, ובפרט לאחר שנודע לו על מספרם הקטן של הלוחמים הנוצרים אך לא ידע על התגבורת: שמואל שראה את האויב ניגף בפניו ״לחם בחירוף נפש נגד החיילים המאורים שבחומה וכשאלה התקרבו לשער התחילה אש התותחים לכלות בהם בזה אחר זה. היהודים והנוצרים לא איבדו אפילו איש אחד ואילו לצבא המרוקני לא נותר דבר אלא לוותר על נסיון המצור ולסגת״’ ‘.

ב־1548 שימש יצחק ארובץ. ׳פקיד השבויים׳ ומסר מידע מקצר אלכביר למפקד באזמור^,

מהשפעה כלכלית להנהגה חברתית: יעקב רותי יהודי המלד והנגיד

אם נסכם את דברינו עד כה נראה את התפקיד המרכזי שבו שימשו יהודים במסחר. בתקופה זו, כלומר מן השנים 1497 ועד שנות השלושים של המאה ה-16, לא היו שום יחסים כלכליים ישירים בין מרוקו לבין פורטוגל. יהודים, גנואים, וקסטילינים הם שפעלו במישור זה.

יהודי מרוקו חיו ברבעים משלהם אך זה לא מנע מהם להיות בעלי החנויות והמלאכה שב׳מדינה׳, ומשום כך הם היו בעלי הון. להם פנו מלכי מרוקו בשביל ממון לאוצר המדינה ולמסחר שבו סחרו לא רק סוחרים פרטיים אלא גם בשביל הממלכה. היו בין היהודים גם ספסרים ומלווים בריבית, מן הטעם הפשוט שהמוסלמים סברו שרק ׳כופרים׳ יעסקו בעיסוקים אלה. ובאמת בזמנים של מתח ומלחמה רק כספם זה חציל אותם.

בין הסוחרים היהודים המקומיים חיו סוחרים שסחרו עם חמאורים או שימשו כמתווכים וחם היו בין חטובים שבסוחרים. סוחרים אלה הגיעו כאנוסים שחזרו ליהדותם במרוקו, ובגלל שותפות השפה, המנטליות וכשרונותיהם המרובים נעזרו בהם הפורטוגזים. אלה סברו שאינם יכולים להזיק כיוון ששילמו להם על פי השירותים שנתנו לפורטוגל. מאיר לוי בסאפי, בני זמרו ודרדרו שתיווכו בין הpracas- של הפורטוגזים לבין אבן תפופה הם הבולטים שבסוחרים. עמדה להם גם שותפות הגורל. הם פעלו בחבורות חבורות כדי להתגונן מעלבונות. הם גם ידעו להיות מעורבים בין הסוחרים האחרים. בתקריות בארזילה בשנים 1517, 1525 סולח להם על פגיעות בכמה קאידים, בזכות סוחרים נוצרים וסוחר גנואי בפרט’^.

פעילות כלכלית זו ניתרגמה להשפעה חברתית מקיפה. נראה ששורשיה של הנטייה לחזק את המשפחה, שבה פתחנו את דברינו על החברה הפנימית לעיל, היו כלכליים מובהקים, בראש ובראשונה כדי לשמור על איזון חברתי בין בני הקהילה. המגמה המתקנת פשטה בכל תחומי החברה: מתנות וצוואות יירשמו בבית דין כדי שכל צד ובפרט צד האשה יזכו בכל זכויותיהן כדת וכדין; כדי ׳שלא תנעול דלת בפני לווין׳ מותר למלווה לגבות את כספו אפילו מיתומים קטנים; וכמובן יש חובה לרשום שטרות בבתי דין מוסלמיים כאשר גוי מעורב בעסקה מטעם זהה’^״); אין למשכן אשה כערבה לחוב.

1499 – 1549; יוצאי פורטוגל במסחר בדיפלומטיה ובחברה במרוקו; בני זמרו באזמור עריכה שלום בר אשר

עמוד 15