מורשת יהדות מרוקו

עולמם הכלכלי והרוחני של יהודי צפון אפריקה

פרק חמישי

 חיי הכלכלה

בימי שלטון הרומאים היתה אפריקה הצפונית אחד האזורים הפוריים והעשירים באגן הים התיכון.

בכל אותה תקופה צמחו באיזור זה ערים סוחרות חדשות ולאורך החוף נבנו או הורחבו נמלים רבים, קטנים וגדולים, מהם כאלה שהיו קיימים כבר בתקופה הפיניקית־פונית ועתה נתעוררו לחיים חדשים. בערים הוקמו אמפיתיאטראות, מקדשים, מרחצאות ושווקים, שאת שרידיהם חושפים זה מאות שנים. הארץ היתה מכוסה יערות ובוסתנים של עצי־פרי. לאורך החוף וברמה הפוריה נמשכה שרשרת רצופה של יישובים חקלאיים. במקומות רבים נתגלו שרידים של תעלות־מים מסועפות, שהעבירו מים מן ההרים לשתייה ולהשקאת ובעזרתן היו מתגב­רים על שנות־בצורת רצופות, הפוקדות את האיזור לעיתים תכופות. גם סימנים אחרים, כגון שרידי רבדים המעידים על עיבוד־אדמה אינטנסיבי, באים לחזק ולהוסיף תוקף לדברים שאנו קוראים בספרים. אמנם, לאחר כיבושו על־ידי הוואנדאלים ירדה על האיזור תקופת שפל, אבל הוא חזר ונתאושש משעברה הארץ לידי הביזאנטים, ושוב היתה אפריקה הצפונית לאסם־הבר לשבור את רעבונם של אוכלוסי רומי רבתי, המערבית והמזרחית, וממנה בא שמן הזית הטוב לדשן את פיתו של אזרח רומא וקונסטאנטינופול

מעמדו הגיאופוליטי של האיזור ההיסטוריונים הערביים, בתארם את מעשי הכיבוש הערבי־מוסלמי, מציינים, כי ה׳כאהנה׳ הברברית נקטה בשיטת־הגנה הידועה לנו כיום בשם ׳אדמה חרוכה׳, כדי להרתיע את הפולשים הערביים. לפי דבריהם גרמו פעולותיה המלחמתיות של המנהיגה הברברית, שבאו לאחר שישים שנות מאבק קשה על הארץ בין ביזאנטים, ויזיגותים, ברברים וערבים, לחורבנה של אפריקה מבחינה כלכלית.

אבל עדויותיהם של הגיאוגראפים הערביים מזימות תיאור זה. אמנם, השינויים הרבים בשלטון על ארצות אפריקה הצפונית, חילופי־השושלות הרבים׳ ההפיכות במשטרים שחוללון תנועות דתיות־חברתיות, לא היה בהם כדי לסייע לשיקומו של האיזור ולהחזירו לחיים תקינים. אולם לעומת גורמים שליליים אלה נתעוררו כוחות עצומים אחרים, שהיקף פעולתם היה נרחב יותר, והם כפו על עמי אפריקה הצפונית תהליד־התפתחות חיובי.

מאת השנים הראשונות של השלטון הערבי באפריקה הצפונית ובספרד הן תקופת מתיחות בלתי־פוסקת בין הכליפות הערבית־מוסלמית ובין האימפריה הביזאנטית־נוצרית. הצי הרומי — כלומר הביזאנטי — הטיל הסגר על תנועת הספינות המוסלמיות בים התיכון ובכלל על הקשרים הימיים של המדינה המוסלמית׳ שלא היו לה עוד אניות־מלחמה משלה. שני יובלות־השנים של המאה השמינית לסה״ג הם ימי עוצמתו של האיסלאם הכובש. למרותו הישירה כפופים היו אז שטחים ענקיים בשלוש יבשות: אסיה, אפריקה ואירופה, כשמאחוריהם משתרע מרחב כמעט אין־סופי — לפי מושגי הימים ההם. הערבים ידעו על עורף ענקי זה של ארצות ועממים רבים, של אוצרות טבע ותרבות. אמנם, עורף זה לא נכלל באיזור אשר הצליחו לכובשו בכוח הזרוע׳ אבל הם חלשו עליו מבחינה כלכלית. עדיין היו פניהם של הערבים־הבדווים מועדות לעבר ארצות אירופה שלא היו תחת שלטון ביזאנטיון, או שקשרן אתה התרופף. גם כאן קסמו להם אוצרות, שלא היו כמותם בארצותיהם, ועוררו את תאוותם. במסיבות אלה מן הנמנע היה, שהאמור הפורה והעשיר של אפריקה הצפונית, שממנו הביאו שלל רב ביותר במסעות הכיבוש, לא ישוב לשגשג, כשהוא תופס את מקומו הנכבד כחוליה מקשרת ומאגדת במערך המדינה האיסלאמית.

כל עוד שלט הצי הביזאנטי בים התיכון ונשקפה סכנה של נחיתות לערי החוף, היתה התחבורה בנתיבי יבשה. אי־לזאת דאגו השליטים — בין שהיו נציבי הכליף בדמשק ולאחר־מכן בבגדאד, ובין שהיו ואסאלים שהודו במרותם של הכליפים או התמרדו נגדה — לייסודם של מרכזים מינהליים־מסחריים בפנים הארץ, במרחק־מה מן החוף, וצומתי אורחות באיזור־הספר שבין הארץ הנושבת למדבר הצחרה. באותה תקופה הוקמו המרכזים החדשים! קירואן, תאהרת, תלמסאן, סג׳למאסה, פאס.

החל מן המאה התשיעית בא שינוי בתפקידם של הנמלים באיזור המוסלמי של הים התיכון, ובמיוחד בחלקו המערבי של האגן. צי־המלחמה של הערבים התחזק ואיפשר לנדודיהם להתקיף את עמדות הביזאנטים באיי הים — בקיפרוס, כרתים, סיקיליה ואיטליה הדרומית. בעיקר נבנתה משידוד־מערכות זה אפריקה הצפונית.

הים התיכון נעשה ים ערבי והצי הביזאנטי פסק מלמלא תפקד מעשי במסחר הים הזה. עתה עלתה חשיבותה של אפריקה הצפונית כחוליה במסחר הימי בין המזרח למערב, בין הדרום לצפון. אגיות־סוחר מוסלמיות התחילו מפליגות מטראבלס המערבית, במאה העשירית ממהדיה, ולאחר־מכן גם מבג׳איה (בוג'יה), מסבתה ומסלא. ולכל שלוש הרוחות היו פונות: מזרחה למצרים ולסוריה, צפונה לסיקיליה ואיטליה הדרומית, ומערבה לספרד, כדי לפרוק ולטעון סחורות שהובאו ממרחקים. הנתיב דרומה דרך ים־םוף אל עבר האוקיאנוס ההודי לא היה פתוח עדיין לתנועת אניות, והיה צורך להעביר את הסחורות מאלכסנדריה עד לנמלי הים האדום ולהיפך, על־ידי שילוב אמצעי־תחבורה שונים. ומכאן חשיבותה המכרעת של פוסטאט, בירת מצרים.

ימי פריחה

מימין הגאון רבי יוסף בן נאים בספרייתו, שני משמאל בפינה ר' מכלוף בנו של שלום

שבו ימי פריחה לאפריקה הצפונית. תרמה לכך לא מעט היציבות המדינית במאה התשיעית: בית אגלב במזרח (תוניסיה ואלג׳יריה), בית אדריס במערב (מארוקו), בני אומיה בספרד, כוננו ממשלתם על המגרב במובנו הרחב.

עדים מהימנים שסיירו באיזור זה שנים על שנים, כגון אבן חוקל ומקדסי (במאה העשירית), בכרי (במאה האחת־עשרה), מרבים לשבח את פוריותה של הארץ ^. באזורים נרחבים של תוניסיה הדרומית (המכוסים כיום חולות) גדלו אז עצי־פרי למיניהם, זנים שונים של הדרים ותאנים, כרמי זית וגפן. בנאות־המדבר הנרחבות נשאו דקלי־תמרים פרי משובח, ואדמת הצפון הצמיחה חיטה ודגנים אח­רים. בסביבות קרתיגני, קירואן ומג׳אנה גדלו: הכרכום, אותו צמח־פלא שהשתמ­שו בו לדברים הרבה — לרפואה, לבושם, לצביעה ולתבלין, ושהיה אחת מסחורות־היצוא המבוקשות ביותר (ובמיוחד נזכר ה'עוּצפוּר׳ — הכרכום בפריחתו)? הפשתה והקנבוס! הכרתיה והכּמון! במסילה ובנִקאוֶץ צמחה הכותנה, וקנה־הסוכר בקאבס ובג׳ריד. צמחי התעשייה, צמר־הצאן וכן תולעת־המשי בסביבות קאבס סיפקו חומר לייצור אריגים, מרבדים ושטיחים שונים. המשי של קאבס נתפרסם ביופיו ובעדינותו. כל הגיאוגראפים מזכירים את מיכרות הברזל, העופרת והכסף שבסביבות מג׳אנה. ואם כרו שם עפרות ברזל ועופרת, ודאי שהתפתחה גם תע­שיית מתכת ״.

בתיאור ערי־החוף מתוניס מערבה עד לאוקיאנוס האטלאנטי ועד בכלל, מדגיש אבּן חַלְקַל מדי פעם את פוריות הסביבה. אמנם עשויים דבריו, החוזרים ונשנים כלשונם כמעט, לעורר רושם של חזרה סטריאוטיפית חסרת משמעות של ממש.

אולם לא כן נראה מהערותיו, שבהן הוא עומד על צדדים שליליים בכלכלת הארץ. יש להביא תבואות ופירות אל מרסא אל־ח׳רז, נמל־האלמוגים מערבה לטברקה, הנקרא כן בשל האלמוגים ששולים כאן; היה זה המקום העשיר ביותר באלמוגים, ותנס וסבתה, שגם שם שלו אותם, נפלו ממנו מבחינת כמותם ואיכותם. וכן יש להביא שעורה אל נפטה שבתוניסיה הדרומית ^.

גם ארץ המגרב הקיצוני, כלומר מארוקו, ידועה היתה בשל פוריות אדמתה. הכריזו על כך שדות התבואה שבה, חורשות עצי־הפרי, וכרי־הדשא לגידול הצאן והבקר. הרי האטלאס עדיין מכוסים היו יערות־עד! גם בעמקים הדרומיים של הדרעה, הסוס והזיז היתה הצמחייה עשירה ביותר. במיוחד נודעו לתהילה סביבות מכנאס, שהם עד היום האיזור הפורה ביותר במארוק!, בשל עצי־הפרי: תפוחים, אגסים, אפרסקים, שקדים, אגוזים, הדרים, תאנים, תמרים, ענבי כרם, זיתים, קנה־סוכר ודגנים. במארוקו נוסדו ערים חדשות רבות. שלא כבתוניסיה ואלג׳יריה נבנו הללו במקומות שלא היו מיושבים בתקופה הקודמת. פאם, מראכש, מכנאס, רבאט — כולן יצירה מוסלמית הן, ובנייניהן מימי־הביניים נראית בהם מזיגה מיוחדת במינה של אמנות ספרד ומסורות הבֶּרְבֶּרִים.

מצבה של מארוקו גרם, שנודעה לה חשיבות יתרה בקשרים עם הברברים הנוודים של הצחרה בסודאן המערבי, שהיו העשירים והתקיפים בכל שבטי הברברים. המסחר עם המדבר התרכז בסג׳למאסה, הנאה הגדולה בעמק הזיז הדרומי, שהתפתחה ל׳נמל׳ מדברי ראשון במעלה. לכאן היו מזדמנים סוחרי בגדאד, כּוּפה ובצרה, כדי להחליף את סחורותיהם, שהביאון בשילוב־דרכים בים וביבשה או בנתיבי יבשה בלבד׳ בזהב הסודאני ובתוצרת חקלאית. ואם לאלה כדאי היה לטרוח לבוא מרחוק, כל־שכן שפנו לכאן, לפי עדותו של אבן חוקל, סוחרי אנדלוס, פאס, אגמאת (בימיו עדיין לא היו קיימות מראכש ומכנאס), בשל הרווחים הצפויים להם במרכז מסחרי זה. סוחרי סג׳למאסה גופה עשירים היו, ואבן חוקל מוסר פעמים מספר, שראה שם שטר־חוב על ארבעים ושניים אלף דינר שחייב היה אדם באוד׳גאסת (בסודאן) לסוחר סגילמאסי. וכשסיפר על כך בעיראק ובפרס — אשר שם ישבו העשירים המופלגים — היה הדבר לפלא בעיניהם. אבל לא רק אילי ־הכסף מצויים היו כאן. אותו גיאוגראף מציין גם את אופיים הנוח של אנשי העיר. יש ביניהם חכמי־דת רבים ואנשים משכילים שקנו דעת ותרבות במסעיהם הנרחבים בעולם. לפי ליאו־ן האפריקאני נשתבש מסחרה של סג׳למאסה והיא ירדה מגדולתה כאשר כבשו המוראבטים את אוד׳גאסת והחריבו את גאנה. אז צפה ועלתה דרעה, כמתחרה לגברתה. ערך לא מבוטל היה גם לחלקן של התחנות הקדמיות בשלוחות אחרות של המסחר עם הצהרה המרכזית: וארגלאן, ג׳ריד, קפצה, גדאמס, אבל הוא הצטמצם לעסקות אזוריות ולא הגיע לעולם לממדים בינלאומיים. נראה, שחשיבותם של נאות־המדבר באלג׳יריה עלתה עם התפשטותם של הבדווים במזרח האיזור. המסחר ביקש לו אז מקומות־מוצא אחרים, שלא יהיו נתונים לפגיעותיהם של אלה. באותה תקופה צומחת וארגלאן, שלא בא זכרה לפני כן, ומקומות אחרים כגון תוקורת, מזאב, תואת ועוד. אכן, המקום הראשון באפריקה הצפונית מבחינת החשיבות הכלכלית נועד לקירואן, ובחוג השפעתה הבלתי־אמצעית לא היתה כל אפשרות לצמיחת מרכז גדול נוסף ^.

בשנת 1899 לפי צו הביי הוקם ועד קהילה אשר טיפל בצורכי הקהילה ובהם גביית מסים, תרומות, הקדשים ודמי שכירות מהבתים שהיו בבעלות הקהילה, וכן איחוד הרובעים מנזל וג'ארה שבהם גרו היהודים תחת ועד קהילה אחד. נשיא הקהילה הנבחר היה חואטי חדאד אשר כיהן בתפקיד זה עד סוף שנות השלושים של המאה ה-20 וזכה להערכה רבה בקרב הקהילה. אחריו ניבחר שמעון מימון ששירת את הקהילה בזמן מלחמת העולם השניה. בשנת 1945 נבחר כנשיא הקהילה חואטי זאנה.

קירואן המטרופולין ונמלי הארץ

זכתה קירואן להיות המטרופולין של אפריקה הצפונית בכל אותה תכונה שופעת חיים, בשיווק תוצרת חקלאית והחלפתה במוצרי תעשייה, ביבוא תבלינים מהודו ומאיי־הים הרחוקים ובייצוא מתכת יקרה. כאן, באמצע הדרך בקירוב בין אלכ­סנדריה של מצרים ובין נמלי מארוקו המערבית וספרד׳ קרוב לנמל המבוצר מהדיה ובמרחק־מה מחוף הים, השומר עליה מפני נחיתות־פתע, נפגשו הסוחרים הגדולים או סוכניהם והתרכזו כל העסקות החשובות. הכול סחרו בעיר זו, אפילו הנסיכות מבית אגלב השתתפו בפעולות מסחריות.

לפיכך כשבא אבן חוקל לספר על מסחרה של אפריקה הוא מצרף את סיפורו לתיאורה של קירואן. מן המגרב שולחים למזרח בנות־תערובות (ביזאנטית־ ,ברברית־מוסלמית) ושפחות יפות, כאלה שהיו לגבירות בחצרות הכליפים, ונערים ושפחות ביזאנטיים, ענבר, משי, בגדים, צמר, שלחי עורות, ברזל, עופרת, כספית, עבדים שחורים מהסודאן, עבדים סלאוויים, שבאו בדרך הנילוס, סוסים, פרדות, גמלים, צאן ובקר. מחירי המזון בזול והארץ עשירה בבשר, בשמנים וכפירות מובחרים. ומקדסי מונה כסחורות יצוא מאפריקיה: שמן הזיתים, כרכום, תוצרת־ עור למינה כגון! מזוודות לצידה, מפות (׳אנטאע׳), נאדות, וכן פירות שונים.

 במשך מאתיים וחמישים שנה, מתחילת המאה התשיעית ועד מחצית המאה הי״א, הצטבר בקירואן רכוש רב — בנכסי דלא ניידי, מסגדים מפוארים, ארמונות, הווילות בפרברים, ובנכסי דניידי, זהב וכסף ושווה־כסף. אבן עד׳ארי אל־מראכּשי מתאר בפרוטרוט את הפאר והעושר של חצר אל־מועז — זה שבסוף ימיו נחרבה קירואן — כפי שהציגם לראווה בהזדמנויות שונות, כגון חתונת אחותו, או הלוו­יית אמו. בהזכירו את חתונת השליט עצמו מסתפק הוא במשפט קצר: לא היתה כדוגמתה לשום מלך ממלכי האיסלאם. במזרח הארץ היתה שורה של נמלים, והחשובים ביניהם היו ברקה וטראבלם. בּרקה היתה תחנת־הביניים הראשונה בין מצרים לקירואן. לדבריו של אבן חוקל היה כאן ׳המנבּר׳ — כינוי למסגד ציבורי גדול — הראשון בדרכך ממצרים בואך אפריקיה, ואליה מזדמנים סוחרים מהמזרח ומהמערב. הסחורות המצויות בשוקיה הן; ׳קטראן׳ — עטרן, חומרי־גלם הבאים מפנים הארץ, כגון עורות בשביל בורסים במצרים, תמרים, צמד, שעווה, שמן, וכן מוצרים מוגמרים, בגדים ואריגים של צמר. כל אלה מיועדים ליצוא, וכן הבקר, הנשלח למצרים. סחורות היבוא החשובות הם בגדי־לבן הבאים מסיקיליה, הפלפל ובוודאי גם תבלינים אחרים. לדברי מקדסי נפסקה בסיקיליה תפוקת הנשדור (נושאדיר) הלבן, שהיו מייצאים למגרב ושהשתמשו בו כתרופה. אנו קוראים על משאוי של פלפל בספינה, שמכר סוחר יהודי אחד לחברו בקירואן.

אבן חוקל מרחיב במיוחד את הדיבור על טראבלס, שהיתה שייכת לפנים למחוז אפריקיה. היא מרובת שווקים, מהם מחוץ לחומה, עשירה בפירות טובים וטעי­מים, שאין כמעט בדומה להם במגרב, באריגי־צמר ומרבדים מפוארים בצבעים שונים. אליה פונות הספינות יומם ולילה והמסחר עם ארצות הנוצרים והמגרב פורח. אנשי המקום הם בעלי צורה נאה, ונאים גם באופיים וטיבם. הכניסה לנמל קשה בגלל הרוחות והגלים, אולם אנשי העיר מגישים את עזרתם, כדי להקל על עגינת הספינות.

אבן חוקל מתאר גם את הנמלים שבין טראבלס לתוניס! את קאבס, ספאקס, מהדיה׳ סוסה ^.

ירידה ושפל

בשביל מחציתה המזרחית של אפריקה הצפונית, כלומר בשביל טריפוליטאניה, תוניסיה וחלק של אלג׳יריה, נסתיימה תקופת השיגשוג והגאות הכלכלית עם פלישתם של בני הלאל, הנוודים הערביים, שהגיעה לממדים מחרידים במחצית המאה האחת־עשרה. ההיסטוריונים הברבריים־ערביים מאשרים פה אחד, כי לא היה כהרס שנגרם על־ידי הבדווים הללו. האוכלוסיה נפוצה והערים נשַמו, במקום יישובים פורחים נותרו עיי מפולת וחורבות שדודות. גם אנשי קירואן התחילו נוטשים את עירם. רק בנמלים מהדיה, סוסה, מונאסתיר, ספאקס, נמשכה עדיין הפעילות המסחרית¡ אולם גם היא נצטמקה משנותק ממנה העורף. האוכלוסיה שנתרוששה חדלה מהיות גורם בכלכלת הארץ. וכרגיל בתר פורענות אזלא פורענותא. נוסף לצרת הבדווים הערביים באו נחיתות אנשי פיזה וגינואה על מהדיה ובילבלו את הסדרים. במאה השתים־עשרה חזרו ונשנו התקפות הנורמאנדים מסיקיליה .

טוב מזה היה המצב במגרב התיכון(אלג׳יריה המערבית) והקיצוני. אמנם, גם כאן נשתבשו מערכות הכלכלה עם עלייתם של המוראבטים לשלטון — במיוחד סבלה סג׳למאסה, — אולם לא נודעה כאן השפעה שלילית תכופה למהפכה הד־ תית־חברתית, שנתחוללה אז. סג׳למאסה ירדה, ובמקומה עלו דרעה ומראכש.

  נתיבי התחבורה ביבשה ובים

התמונה של חיי הכלכלה לא תהא ברורה ושלימה אם לא נעמוד על אמצעי הקשר והתחבורה וכל הכרוך בזה, שהם אחד התנאים העיקריים להתפתחות התרבות האנושית. באין תחבורה תקינה ביבשה ובים לא ייתכן סחר־חליפין סדיר של חומרי־גלם ומוצרים בין איזור לאיזור! ואלמלא הקשר הקבוע והמתמיד, שקיימו ביניהן הקהילות היהודיות הפזורות על־פני שטחים ענקיים של המגרב, כשביניהן מרחקים של חודשי־מסע, לא היה בכוחן לעמוד בפני לחץ המסיבות, והיו עתידות להתנוון ולעבור מן העולם. דיון בעניינים אלה בפתחו של פרק זה יש בו גם משום מפתח להבנת אירגון חיי החברה היהודית בחומר וברוח.

גם בשביל היהודים היתה אפריקה הצפונית — ובעיקר קירואן — הגשר המגשר בין בבל, ארץ־ישראל ומצרים מצד אחד, וספרד, סיקיליה ואיטליה מצד שני. ונסתפק במקום זה בשתי דוגמאות: חכם בבלי שבדרכו לאנדלוס נשתהה באפריקה הצפונית, בקירואן ובמהדיה, מספר באחד ממכתביו לגאון ר׳ שמואל בר חפני על מעשיו. על סמך הקטע אשר בידינו לא נוכל לקבוע מה היתה התעס­קותו של אותו שמואל בן סהל מארץ כיראואן(קירואן), וכיצד הגיע לידו המכתב מהתגרים אשר בשיביליה׳ שנועד לפי המשוער לר׳ שלמה בן יהודה, הגאון הארצישראלי. אולם עצם קיום הקשר באמצעות קירואן עובדה היא שאין לער­ער עליה.

השלטונות המוסלמיים דאגו גם מטעמים מדיניים ופיסקאליים להבטחת תנועה חופשית בנתיבות היבשה, והקימו תחנות לשם שמירה על השיירות שהיו עוברות בהן, להחלפת בהמות־הרכב של הדואר׳ וכן לתשמישי האורחות ולתועלת האוצר, שהיה גובה את המכס במקומות אלה. רוב הגיאוגראפים בני הדורות ההם מקדי­שים את דבריהם — ולפחות את חלק־הארי שבהם — לתיאור הדרכים והתחנות הללו, ואף מבליטים זאת בשמות שקראו לחיבוריהם: ספר הנתיבות, ספר המס­עות וכדו'.

הנתיב הראשי מבגדאד לאפריקה הוליך על פני חלב, דמשק, טבריה׳ רמלה, קאהיר, ברקה של קירינאיקה, לבדה, טראבלס, צברה, ומכאן דרך הרי נפוסה או לאורך החוף, ליד הנאה גדאמס (בגבול בין טריפוליטאניה לתוניסיה) לקאבּס. ממקום זה נמשך לסוסה ולמהדיה, והסתעף משני הנמלים הללו לקירואן. ממהדיה עבר הנתיב לתוניס, ומכאן לאורך החוף מערבה עד סבתה, טנג׳ר, סלא. לכל אורכו מקיימים היו בנקודות נישאות שירות משואות, שבאמצעותן אפשר היה להעביר ידיעות במהירות מפתיעה מסבתה לקאהיר. זו היתה דרך חוף הים, דרך ארוכה שהיא קצרה, מפני שעברה על־פני ארץ נושבת, פורחת.

מקאבּס וגם מקירואן נטו נתיבי אורחות ישר מערבה וחיברו אותן ברשת עניפה ומסועפת עם הערים ששכנו בפנים הארץ — וביניהן ערי־מלוכה — ועם ערי־הספר בין ארץ נושבת לערבה: מג׳אנה, מסילה, אשיר, תאהרת, תלמסאן, פאס, סג׳למאסה. אבן חוקל ומקדסי רושמים בדיוק נמרץ את תוואי הנתיבות ומציינים את המרחקים שבין מקום למקום, את תחנות־הביניים, אפשרות הצטיי­דות במזון, חשיבות מסחרית(ייצוא הספרג׳ל — החבוש, זעפראן — כרכום, מוצא לברזל), גביית מכס וכדר. הנה דרך־משל היו שלושה נתיבות שחיברו את מסי­לה לקירואן; אחד דרך מג׳אנה, ואחד עבר בדרום הארץ, נפטה, קסטיליה, קפצה. מסילה עצמה היתה צומת הנתיבות לפאס ולסג׳למאסה ^.

המסע בין סג׳למאסה לקירואן בנתיב חוף הים או דרך קסטיליה נמשך חמישים יום ועד שני חודשים, אבל דרך המדבר ארך רק שלושים מסעות, כלומר ימים. אבל דרך קצרה זו היתה ארוכה, כדבריו של רב שרירא גאון: ׳וכן נמי מי שהלך בדרך כגון בני מערב שנוהגין לבא (אל מצרים) בשיירות והדרך ארוכה היא עד למאוד ורוב שביתתם במדבר. ויש בהן שמכיר בדרך ויכוין בתחלה מקום כל שבת ושבת ויש מהן שאינו מכיר^,.

סג׳למאסה עצמה היתה תחנת־מוצא להפלגה בימ־החול של הצהרה אל הסודאן המערבי, אל אוד׳גאסת(גם הכתיב אודגשת מצוי), גאנה וכּוגה. המסע לאוד׳גאסת ארך שני חודשים. לפנים היתה דרך ישרה בין הסודאן המזרחי למערבי, אבל הרוחות כיסו את הנתיב בחול והאויבים שיבשו את התחבורה. ומאז עבר הסחר לסג׳למאסה ^.

גובי המכס ישבו בתחנות: ברקה, אג׳דאביה, סורת, לבדה, טראבלס, צברה, קאבס, קירויאן, תנם, סבתה, סגילמאסה״ בין סג׳למאסה לאוד׳גאסת, בין סוס לפאס ובאגמאת. מעוף־עין על המפה מעמידנו על השיטה שלפיה הוקמו לשכות הגבייה: בערי־נמל ובתחנות סופיות של המסחר הסודאני. במקורותינו נזכרת גביית המכס רק דרך־אגב ואין כל רמז להפליה בין יהודים למוסלמים. נראה, שמיכסת המכס היתה עשרה למאה של שווי הסחורה. כרגיל ניתוספו עוד ההיטלים הלא־חוקיים לשליטים והשוחד שהיו צריכים לשלם לגובים, שהיה בהם עומס נוסף על שיעור המכס עצמו .

בנתיבים יבשתיים אלה השתמש גם ה׳בריד' – بريد – הדואר, שאורגן במדינות המוס­למיות לפי השיטה שקיבלו בירושה מפרס ומביזאנטיון. הדואר עמד בראש ורא­שונה לרשותם של השלטונות לענייניהם הרשמיים! גם יחידים יכלו להשתמש בו בתשלום מתאים לצורכיהם המסחריים והפרטיים. אולם בדרל כלל נזהרו אלה מלהעביר באמצעותו ידיעות סודיות, כי אנשי הדואר מילאו גם את התפקיד של משטרה חשאית והעמידו רשת־ריגול. ברור שלא היה קיים אז איגוד דואר בין־מדיני, ובחליפות איגרותיהם עם הישיבות בבבל נזקקו אנשי המגרב לשיירות המסחריות וגם לרצים פרטיים, יהודים ומוסלמים. אמנם, גם בזה לא תמיד היה כדי למנוע פגיעה במשלוח. לשם הבטחת האבתנטיות של המכתבים היו השולחים חותמים אותם בטבעותיהם. בהעתקות של תשובות הגאונים מוצאים אנו לפעמים במפורש: העתקתי מן הספד החתום בטבעת.

העברת מכתבים באמצעות מוסלמים מסבירה את התופעה, שאנו מוצאים פע­מים רבות את שמו של המוען כתוב על־גבי המכתב הן באות עברית והן באות ערבית, או אפילו באות ערבית בלבד, שלא היה שימושה מצוי כמעט בקרב היהודים. בייחוד היה צורך להשתמש בעזרת מוסלמים בשיגור מכתבים למקומות מרוחקים, שהקשר עמהם לא היה קבוע, כגון לווארגלאן, בצחרה האלג׳יראית. במכתב ששלחו הקראים במצרים במחצית המאה השתים־עשרה בעניין הגשת  עזרה לנשיאם דוד בן חסדאי נאמר׳ כי ׳גויים וארגלאנין׳ מעבירים את המכתבים הללו אל הקראים במערב. ובוודאי שבעזרת גויים אלה היו הקראים בווארגלאן מקיימים קשרים עם מצרים ועם ארץ־ישראל. עם זה מצאנו כי היה גם קשר באמצעות יהודים בין ארץ־ישראל ובין הנאה המדברית, בדרך קירואן.

ר׳ נסים מקירואן במכתבו אל ר׳ יוסף בן עוכל בפוסטאט מתלונן לפניו, כי הרצים הביאו מרב האי גאון מבגדאד תשובות על שאלות ששאלו אותו אחרים, ואילו הוא עדיין לא זכה לקבל תשובה על שאלה ששאל את הרב בעניין חשוב ביותר, וששיגרה אל בן עוכל עם איש יהודי מסוריה. הוא מבקש להעביר מהר את מכתבו לרב האי עם רץ, כדי שגם הוא ישיב לו באמצעות רץ, שיזדמן לפניו.

חכמי קאבס שאלו את רב האי גאון, אם יש תוקף חוקי להוראות שניתנו באמ­צעות מכתבים. שני הצדדים ישבו במקומות מרוחקים זה מזה ונהגו לשאת ולתת בדרך זו, אלא שבסופו של דבר נסתכסכו העניינים. ואז נעזרים הם גם בספר החשבונות הנמצא בידיו של הנתבע. השאלה היא משנת 1015 לסה״נ.

השיירות ביבשה ובים היו יוצאות ל׳מַוסֶם׳ – موسم – , כלומר למועד, שמובנו, בדומה למקבילו העברי, גם עיתים מזומנות וגם מקום מיועד. וזאת כדי לרכז מספר רב ככל האפשר של נוסעים וגם כדי לספק צרכים דתיים של חגיגות ועליות, שהיו נערכות במקומות מסוימים. אבן חוקל מוסר דרך־אגב על ה׳מוסם׳ השנתי לכל אנשי אפריקה במונאסתיר, ומספר על הברברים העורכים טואף (הקפה דתית מסביב למקום מקודש) בג׳אמע של אג׳דאביה, שבין ברקה למורת. אבל ברור, כי המוסם העיקרי היה קשור בחג' העלייה למכּה.

מן המפורסמות הוא, ששיירות כאלה של עולים היו גם הזדמנות טובה לעסקות מסחריות. רב האי נשאל פעם ׳לעניין שיירה של חוגגין הבאים בחול המועד ויש במה שנמכר להם [רווח] וכשנמנעין באין לכדי הפסד׳. מצאנו מפורש, כי נשלח מכתב אחד עם החג׳. סוחר אחד כותב, שהוא ישלח את סחורתו ׳פי עיד אל גוים׳, כלומר בחג הגויים, וכאילו התכוון למנוע כל אפשרות של פירוש המלים ׳מוסם׳, ׳חג״, כאילו הן מכוונות לעוגות חילוניות של יציאת שיירות מסחריות. כידוע, קיימת הקפדה מיוחדת לגבי דרכי מסירתו של גט. הגאון ר׳ שמואל בן חפני נשאל בקשר לכך: ׳החוגגים הישמעאלים לא יבואו למצרים אלא משנה לשנה ובעת שובם לארצם לא ילכו עמם עברים. אם ירצה אדם לשגר עמהם גט לאשתו כרוך בבגד וכו׳ ׳. במקרה זה אין ספק, שמדובר באורחות החוזרות ממכה, ומס­תבר שארץ מוצאם של החוגגים היתה אפריקה. והיה קיים פיקוח חמור על הש­יירות הצפון־אפריקאניות, והשלטונות הקפידו על כך, שהן תעבורנה על־פני קירואן, כדי לשלם את ההיטלים. יש להניח שגם בחזירתן הלכו דרך קירואן.

נקל להבין, כי היהודים לא היו להוטים להצטרף לאורחות של קנאים, שעדיין שרויים במצב־רוח של החג׳. ואולם בדרך־כלל, ומטעמי ביטחון ונוחות, היו האורחות מעורבות, יהודים עם ישמעאלים וגם נוצרים. הנה מודיע ר׳ משה בי״ר שמואל בן ג׳אמע מקאבם במכתבו לר׳ יוסף בן עוכל בפוּסטאט, כי ימים אחדים קודם עבר כאן מר רב שמואל בי״ר אברהם הידוע אבּן אל־תאהרתי עם שיירה ׳ושלחנו אתו בשביל אדוננו האיי(גאון) עשרים וחמישה דינרים וכתבנו בחפזון שאלות(אל רב האיי) ושלחנון עם אחד הגויים שבשיירה, כדי שיגיעו אל מר שמו­אל, כי הוא הקדים את השיירה בגלל השבת׳. מר שמואל הקדים לצאת, כדי לשבות במקום שאליו תגיע האורחה לאחר השבת. אגב למדים אנו ממכתב זה, כי הדרך מתאהרת אל פוסטאט הוליכה על־פני קאבם, בהתאם לתוואי של אבן חוקל.

מלבד שאלת הנסיעה בשבת, שהיתה מכבידה מאוד על תנועותיהם של הסו­חרים היהודים, היו מתעוררות עוד בעיות הכרוכות בהלכות שבת. היהודי הנוסע היה מזדמן למקום של לא־יהודים; ׳מי שהיה שרוי בין הגויים בשבת ולא היה לו מה יאכל, נכנם לבתיהם של גוים ומצאם אוכלים לחם וחלב שחלבו אותו היום ופירות תלושים מן הקרקע ודרכו לאכול עמהם בחול. התמונה היא של נאה מדברית או מאהל בדווי, והבעיה היא לא כשרות האוכל אלא הכנתו בשבת.

על מסע בספינה בנילוס עם ישמעאלים ונוצרים קוראים אגו אגב בירור עניין של התרת אשה עגונה, שבעלה ׳יצא בסחורה לעיירות של מצרים והיה משוי שלו כבד ובא למדינה אחת והפקיד מקצת פרקמטיא שלו אצל יהודי אחד על מנת שיהזור לשמונת ימים והלך ולא חזר אפילו לאחר שלושה חדשים. והעלתה אשתו ואביו ואמו כונה בלבם ואמרו הלך על מנת שיחזור לחדש תשרי ויעשה בביתו כל חדש של ימים טובים. סבורים אנו שמא אירע בו דבר; ואף אותו שהפקיד אצלו חש בלבו. הלכו אביו ואמו לבקר אחריו אמרו להן מקצת ישמעאלים ונוצ­רים אנו היינו יודעים לשוט (כלומר לשחות) ויצאנו והוא נשקע (טבע) שלא ידע לשוט…׳ בהמשך התיאור בולטת העובדה, כי תושבי המקום, שבקרבתו אירע האסון, ידעו היכן טבעה גופתו, אבל טענו ׳היינו מתייראין להעלותו מן הנהר לקוברו מאונם השלטון׳.

התיאור הוא ממצרים, אולם אסונות כגון זה היו קורים גם באפריקה הצפונית, ביבשה ובים. אגב, יש להוסיף כי אין אנו נתקלים במקורות מתקופה זו בשאלות בענייני עגונות, בעוד שהן מרובות ביותר בתקופה מאוחרת. שתיקה זו מעידה על סדר ומשטר מסוים בארץ, שהבטיחו את שלום הנוסעים — עניין שנדון עליו מיד — ועל פעולתם התקינה של בתי־הדין, שיכלו לגבות עדויות על הרצח או האסון, לקבוע את מותו של האיש ולהכריז על האשה כעל אלמנה. הרי גם במקרה  שלנו האשם היה במדה רבה ב׳אונס השלטון׳. האם ׳האונס׳ היה שהשלטונות עלולים היו להחרים את עזבונו של המת — כולו או מקצתו ? ואולי עבר התגר היהודי וחבריו למסע על הוראות־הדרכונים החמורות של מצרים, שהיו מחייבות את כל היוצאים מתחומי מחוזם להצטייד באשרות, ועתה, אגב הטיפול במת, היתה מתגלה העבירה ?

כבר שמענו, כי היהודים נזהרו מלהצטרף אל אורחות החוזרים מהחג׳. מאידך מצאנו שלא נמנעו היהודים מללכת למקומות ׳שקובעים בהם שווקים לשם עבודה זרה פעם אחת בשנה ובאין סוחרין מכל מקומות באותן שווקים ועושין סחורה ולכשנפטרין גובין מהם מכס לשם ע״ז והשוק נקרא על שמה וכך אומרין שוק של ע״ז פלוני׳. האיסור שהוצא על השתתפות בשווקים אלה בא בגלל המכס, שהיו נוטלים לצורכי דתם.

מאוד היינו מעוניינים לדעת, לאילו ארצות התכוונו השואלים בשאלתם על שוקי עבודה זרה! של הנוצרים, הפאגאגים, או ייתכן אפילו שנתכוונו לשוקי המוסלמים, שהיו מתקיימים בשעת עלייתם לקברות קדושים וכד׳. לכאורה ההש­ערה הקרובה ביותר היא, כי מדובר בירידים לכבוד קדושים נוצריים, כפי שהיו נוהגים באירופה כבר בימי־הביניים, ושבהם השתתפו גם יהודים. אולם נראה, כי השאלות לא באו מארצות אלה, ולכן לא מן הנמנע כי השואלים היו סוחרים שנזדמנו למונאסתיר ולאג׳דאביה, דרך־משל, או ראד׳אנים שעברו בארצות של פאגאנים, או תגרים שהיו הולכים לאזורים ברבריים, שבהם היתה שמירת דיני האיסלאם רופפת ביותר.

בראשונה היה הביטחון בדרכים יציב למדי. לזאת דאגו כבר הנציבים של בית אומיה, וגם האמידים שבאו אחריהם נהגו ביד רמה כלפי שודדי דרכים. אולם בסוף התקופה נתערער מצב זה בשטחים שבהם גברה יד הבדווים. כך אנו מוצאים בני תלמסאן ששואלים בדין אחריות לנזקים של שותף שהלך בסחורה למקום רחוק ועמדו עליו ליסטים ולכן לא עסק במסחר כפי שהוסכם. יהודי מערבי שהלך עם סחורה למצרים מספר לשותפו, שבהגיעו לאג׳דאביה (במפרץ הסורת, דרומה לברקד.) שלח מכאן את כל המשואות(!) שהיו עמו ואת כל הזהב ביד גוי מפני סכנת הדרך. אבל גם דבר זה לא הציל אותו מהליסטים, שתפשו את השיירה כולה ופשטו מה שהיה על אותו יהודי וביקשו להורגו. דומה היה המצב בטריפוליטאניה. לסוחר שנזדמן לטראבלם וביקש להגיע למהדיר, מייעצים ללכת בים לסיביליה שבספרד(!) בספינות ההולכות לקנות חיטה, ולצאת משם למהדיר,. ואותה עצה משיאים לו, אם רצונו להגיע למצרים, מאחר שדרכי היבשה משו­בשות וליסטים אורבים לנוסעים, לשודדם ולקחתם בשבי.

אבל גם הדרך בים לא היתה בטוחה כלל ועיקר. כי בקטע זה רוגש הים וסערות וסופות היו מטביעות את הספינות. בסופו של דבר החליט הנוסע שלנו ללכת ביבשה, מאחר שהצטרף לרופא שהוזמן אל שליט קאבּס והשיירה קיבלה משמר־לוויה חזק. ואמנם שמע לאחרמכן, כי הספינה אשר בה התכוון להפליג טבעה בים, ורק מעטים ניצלו בסירה קטנה. אבל הסכנה העיקרית היתה מצד שודדי-הים. שוד־ימים היה באותם הזמנים מקצוע חוקי בהחלט, וכל ספינות־המלחמה ואניות־הסוחר של מדינות חשובות עסקו כלאחר־יד בציד על כלי־שיט זרים. במיוחד להוטים היו לקחת בשבי יהודים, כי ידועה היתה ידן הנדיבה של הקהילות היהודיות, שלא חסכו ממון ומאמצים כדי לפדות את אחיהן. אולם פרשה זו שייכת ברובה לפרק על חיי החברה היהודית, ושם טיפלנו בה^.

פיזורם הגיאו־כלכלי של היהודים

במה שקדם כבר נוכחנו לדעת, כי בכל אותם המרכזים המינהליים ובירות האמי­דים של השושלות הרבות, שצצו אז, ישבו גם יהודים. והוא הדבר בערי־המסחר, בתחנות האורחות ובנמלים, החדשים והישנים כאחת. נהייה זו לריכוזים חשובים אינה מפתיעה אותנו כלל; היא היתה תוצאה של השפעת־גומלין טבעית בהחלט. היהודים שישבו בקירבת־מקום נטלו חלק פעיל בהתפתחותם הכלכלית של היישובים החדשים. דבר זה עצמו משך אוכלוסים אחרים, שהגיעה אליהם השמו­עה על האפשרויות הפתוחות לפניהם במקום ההוא.

דלות החומר אינה מאפשרת לנו להשיב על השאלה: מניין באו אותם יהודים שנהו אל הערים החדשות, מקרוב או מרחוק, מאותה סביבה גופה או מארצות שכנות. אין גם נתונים כדי להשיב על השאלה היכן הסתתר חלק מן היהודים בימי רדיפות המייחדים. הרי לא כולם התאסלמו אז ולא כל החכמים עזבו את הארץ. מסתבר, שרבים עברו אז לכפרים המבודדים בהרים ובערבה, ששם לא היתה עין השלטונות פקוחה עליהם, והאוכלוסיה לא היתה מעוניינת להסגירם, מאחר שמילאו תפקיד חשוב בכלכלת הכפר, כבעלי־מלאכה ורוכלים.

החקלאות

גם בנידון זה תורמים תשובות הגאונים וקטעי התעודות מהגניזה, מעשי בית־דין ומכתבים, את תרומתם לשיחזור המציאות ברב או במעט. נתחיל במועט שבמועט, בידיעות החקלאיות העלולות לשמש הוכחה או רמז לעיסוקם של היהו­דים בעבודת האדמה ובגידול צאן ובקר. בין השאלות ששאלו חכמי קאבם את רב האי גאון יש אחדות שבהן מדובר על שדה לבן המושקה באמצעות אמת־מים, העוברת בשדה של בעלים אחרים. על רקע זה מתעוררים סכסוכים בין בעלי הקרקעות בנוגע לזכויות על המים והנטיעות הגדלות בצירי האמה. בשאלות אחרות מדובר בקרקעות — ומן הסתם גם אלה אדמות חקלאיות — של יתומים, בדבר חלוקתן בין היורשים או הצורך למכרם כדי להחזיר הלוואה לגוי. גם השאלה ששאלו מקאבס בדבר זריעת ערוגה (משנה שבת ט, ב) אינה נראית כשאלה עיונית גרידא.

ומעשה ביהודי, שהיה דר בכפר המרוחק עשרה מילין מקירואן ושיגר העירה גבינה עם גוי, ובכל חריץ וחריץ חתום בכתב עברי ׳ברכה׳. נסתפקו אנשי העיר אם מותר לאכול גבינה זו, ופנו בשאלה אל רב האי גאון. לכאורה יש להסיק מכאן, כי אותו יהודי היה מייצר את גבינתו בקנה־מידה מסחרי, וכי רבים עשו כמותו. כי אם לא כן, ומקרה בודד הוא, מה ראו אנשי קירואן להטריח בשאלתם את הגאון בפומבדיתא ולחכות חודשים עד שתגיע תשובתו אליהם ? אלא ודאי פרט הוא הבא ללמד על מקרים רבים. אכן הובא לפני שנים לא רבות ממצרים חותם של עץ־אשכרוע מהתקופה הפאטמית ובו חקוקה המלה ׳ברכה׳.

אם היה גידול צאן לתוצרת חלב וצמר ובשר מקצוע־פרנסתם העיקרי של חלק מתושבי הכפרים והפרברים, אין אנו יודעים, אבל ברור, כי מתואר כאן מצב שונה מזה שהיה קיים במצרים, שבה — כפי שאנו למדים מאחת התשובות של הרמב״ם — היו מוסרים את הצאן ללא־יהודים לשם גידולו לבשר בלבד. גם מתוך אחדים מסיפוריו של ר׳ נסים בן יעקב ב׳חיבור יפה מהישועה׳ יש להסיק, כי בזמנו ובארצו היו היהודים מגדלים בקר. כן הוא מספר מעשה בבן־טובים שנת­רושש וירד מנכסיו, ומביאים לו רעי אביו כל אחד פרה מעוברת. דוק : לא כסף ולא סחורה, אלא פרה שתמליט כעבור זמן־מה עגל וגם חלב תתן. בסיפור מעשיו המופלאים של אליהו (השווה קוראן סורה יח, סו—פ) משנה ר׳ נסים אחד מהם ויוצא, שאליהו הרג את הפרה שהיתה בביתו של עני חסר־כול. כלומר אפילו עני שבעניים — פרה יש לו!

על עיסוק בעבודת־האדמה ייתכן להסיק מתוך שאלה שנשלחה מקירואן, לפי ההשערה לישיבתו של רב האי גאון. השאלה נסבה על המנהג שפשט בקירואן בעניין הלוואת מעות על קרקעות, שהמלווה אוכל פירותיהם עד לפרעון החוב, ויש בכך אבק ריבית. אנשי העיר נמנעו מלנהוג כך לאחר שהוזהרו על־ידי הישי­בה, וחזרו לעשות זאת בדרך מכירה, היינו, השדה נמכר כביכול למלווה, והוא מתנה על עצמו שלכשיחזיר לו המוכר את המעות לזמן מסוים, ישוב אליו השדה. היה בכך משום הערמה, כדי שיהיה מותר ללוקח לדור ולאכול פירות, ללא חשש ריבית, לפי שהוא מקנתו (׳תקנתו׳ טעות דפוס!). ׳המוכרים׳ היו נותנים את בתיהם ושדותיהם בפחות משוויים, כי היו בטוחים, שנכסיהם יחזרו אליהם עם החזרת דמיהם למועד הקצוב.

הנראה שפירות הקרקע, האמורים כאן, אין משמעם רווחי עסקות מסחריות במגרשים עירוניים שעושה בהם הקונה׳ המלווה, אלא פירות ממש, והזכרת השדות בהמשך השאלה תוכיח. ואכן, ידוע כי לאוכלוסי קירואן המוסלמים היו בעיבורה של העיר ובפרבריה שדות תבואה, כרי מרעה לצאנם ובוסתנים עם עצי־פרי, שהיו מעבדים אותם על־ידי אריסים או עבדים. כך היו ערים ועיירות רבות במגרב ובמיוחד במארוקו, אשר בה היו שכיחות ביותר ערי־פרזות מוקפות גנים, שדות ושטחי מרעה, נכסיהם של תושבי הערים. טבעית לחלוטין ואף הכ­רחית היתה מזיגה זו של גידול תמרים, מלאכה, רוכלות ומסחר בנאות־המדבר שבדרום. ייתכן שגם הקרקע בתלמסאן של האחים שגלו לאשיר אינה חצרות ומג­רשים, אלא אדמה חקלאית. שאלה אחרת מתלמסאן עוסקת בגידול גפנים .

נוף כפרי או כפרי־למחצה הוא גם הרקע לאחדים מסיפוריו של ר׳ נסים בן יעקב בחיבור יפה מהישועה, שאין למצוא להם מקור במדרש או בתלמוד, אף־על־ פי שמתוארים בהם מאורעות שכאילו קרו בארץ־ישראל. ברור שר׳ נסים השתמש בסממנים של ארץ־ישראל לצורך אמנותי בלבד. הנה יוסף הגנן, אדם פשוט ועובד־אדמה חרוץ, שאביו היה מגדולי העיר ומנכבדיה, וכשמת אביו התנדף כל הונו ולא נותר לו אלא מעט ממנו. משנודע הדבר לאנשי העיר גירשוהו, והוא נמ­לט לחלקת־אדמה זו שנותרה לו ועובד אותה והיא מפרנסת אותו. ההמשך התמוה של הסיפור על מכירת אשתו של יוסף מעיד, כי אין זה סיפור ארצישראלי. במקום אחר מספר ר׳ נסים את סיפורה של יתומה אחת, שאביה הניח לה חצר שבה התגוררה, קרקעות׳ גינות ושדות שהיו נותנים יבול רב. וכן הניח לה מאה דינרי זהב ^.

עבודת־האדמה הולידה בדרך הטבע גם בעיות שבהלכה. כן נשאל רב האי גאון: ׳אנו יש לנו גנות ופרדסין ובהם שדה לבן ושדה אילן ומהן שיכולין בעליהן להשקותן כל זמן שירצו ומהן אין להם חוק להשקות אלא ביום השבת חק ולא יעבור מימי הקדמונים ויש לנו אריסין גוים שלוקחין חומש מן הפירות והם משקין ועושין כל מה שרוצים והיהודי בעליהם לא ידע מאומה׳. ועוד שאלוהו! ׳יש במקומינו עושין תולעת המשי ונהגו קדמונינו שמאכילין את התולעת ביום טוב ואין מאכילים אותם בשבת׳ .

נסים בן יעקב מקירואן – תלמודי ופרשן, חי באפריקה הצפונית במחצית הראשונה של המאה הי"א. למד אצל אביו ר' יעקב בן רבנו נסים שהיה ראש ישיבת קירואן. בבוא ר' חושיאל בן אלחנן לקירואן, למד רבנו נסים בן יעקב אצלו. אחרי מות ר' חושיאל מלא מקומו בתור ריש מתיבתא. 

אין אנו יודעים מניין באו שתי השאלות. אולם מאחר ששאלות בדבר השקאה נשאלו מקאבס וגם ידוע לנו כי בקאבס ובסביבותיה היו מגדלים משי, מותר לייחס אותן לאיזור זה.

ייתכן ששמירת השבת והקשיים הכרוכים בה היו אחד הגורמים לזניחת החק­לאות. אין להתעלם גם מן העובדה, כי עבודת האדמה ממש, ביגיע כפיו ובזיעת אפיו של בעל האדמה — ולא בעלות על אחוזות גדולות הנעבדות בידי אחרים — לא היתה במדינות האיסלאם מן ההתעסקויות המכובדות ביותר. ואין צריך לומר שפועל באחוזות היה נחות־דרגה בחברה של אותם הימים. אנו נוטים להסיח דעתנו מחיי האיכרים בארצות הנוצריות בימי־הביניים ובאזורים מסוימים עד המאה התשע־עשרה והעשרים, שהיו ברובם המכריע עבדים־למחצה, הצמודים לקרקע, והיו נמכרים אתה כאילו היו מיטלטלים השייכים לה. גם פה וגם פה היה המעמד המכובד של בעלי אחוזות־אבות ואחוזות־אבירים  משתמש לעיבוד הקרקעות בעבדים, צמיתים ואריסים. וכבר ראינו כי יהודים שהיו להם שטחי־קרקע נרחבים גם הם נהגו לעבדם בדרך זו.

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-ח.ז.הירשברג-כרך א'- חיי הכלכלה-עמ'199-195